|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
1. בית המשפט מציב רף בלתי עביר לקבלת פטור מגרעון שהוצא בגין פסילת תעודת מקור
2. בית המשפט: אין למנוע מיבואן מקביל של פיליפס לייבא טלוויזיות LCD
3. מחסום ההתיישנות בפקודת המכס - הגיע הזמן לשנות
4. עם או בלי ריבית? היבואן מול נותני השירותים
5. יבואנים אישיים הגישו עתירה כנגד משרד התחבורה בעניין אי מתן רישיונות יבוא לרכבים מארה"ב
6. האם המשלח הבינלאומי יוכר כמוביל ימי או מוביל אווירי?
7. האומנם משלח לא זכאי לתקופת התיישנות מקוצרת, מכוח שטר מטען?
8. סמכות רשות המכס לערוך בדיקות ביטחוניות בטובין מיובאים מקבלת רוח גבית מבית המשפט
9. מה חדש במשרדנו
1. בית המשפט מציב רף בלתי עביר לקבלת פטור מגרעון שהוצא בגין פסילת תעודת מקור
עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל
כאשר יבואן מקבל הודעת גרעון במסי יבוא, פרט לאפשרות לחלוק עליה לגופו של עניין, קיימת אפשרות לטעון לזכאות לפטור מן הגרעון לפי חוק מסים עקיפים, בתנאי שהיבואן עומד בשלושה תנאים מצטברים:
1.לא מסר לרשות המכס ידיעות לא נכונות (סעיף 3(1) לחוק מסים עקיפים)
2.לא ידע ולא היה צריך לדעת על קיום הגרעון (סעיף 3(2) לחוק מסים עקיפים)
3.מכר את הטובין בתום לב לפני דרישת הגרעון ומבלי לקחת בחשבון את הגרעון הצפוי (סעיף 3(3) לחוק מסים עקיפים)
לאחרונה (22.12.10) ניתן פסק-דין על ידי בית המשפט העליון אשר פירש תנאים אלה, במסגרת ערעור שהגישה חברת טמפו בנוגע לפסילת תעודת מקור ביחס למשקאות בקרדי בריזר שיובאו מאנגליה. לדעתנו, הפרשנות שנתן בית המשפט העליון לתנאים אלה מציבה על היבואן רף בלתי עביר.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת טמפו ייבאה משקאות מסוג בקרדי בריזר מאנגליה, והצהירה בעת היבוא כי מדובר במשקאות Made in England, תוך צירוף תעודת מקור. לאחר מספר שנים, הסתבר כי המשקאות אינם עומדים בכללי המקור ולא יכולים להיחשב כמשקאות מתוצרת אנגליה.
לאור זאת, דרשה רשות המכס מטמפו תשלום גרעון מכס על סך 7.6 מיליון ש"ח.
חברת טמפו השלימה עם העובדה שמדובר במשקאות שאינם מתוצרת אנגליה, וטענה כי היא זכאית לפטור מתשלום הגרעון לפי חוק מסים עקיפים, מאחר והיא לא מסרה לרשות המכס מידע לא נכון, ולא הייתה אמורה לדעת על קיום הגרעון.
כך, טענה חברת טמפו כי בטרם היבוא, היא פנתה לנציג חברת בקרדי וזה מסר לה כי רשות המכס באנגליה אישרה כי המשקאות נחשבים ככאלו מתוצרת אנגליה, לצורך הסכם הסחר שבין ישראל והקהילה האירופית. לאור זאת, טענה חברת טמפו כי גם אם תעודת המקור הסתברה בדיעבד כלא נכונה, חברת טמפו פעלה בתום לב ולא ידעה על כך, ולכן, טענה כי יש לפטור אותה מתשלום הגרעון. כמו כן, טענה חברת טמפו כי הגורם שמסר את הידיעה הלא נכונה, ככל שזו נמסרה, היה היצואן (החתום על תעודת המקור) ולא חברת טמפו.
מנגד, טענה רשות המכס כי כאשר תעודת מקור נפסלת בדיעבד, הדבר מהווה מסירת ידיעה לא נכונה, בלי קשר לידיעת הנישום או רשלנותו.
תביעת טמפו לקבלת פטור מן הגרעון נדחתה בשנת 2009 על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע,ונקבע כי טמפו לא עשתה די לוודא את עמידת המשקאות בכללי המקור, ובית המשפט העליון נתן את פסק-דינו בערעור בעניין זה בימים אלה.
פסק-הדין בערעור:
בית המשפט אימץ את קביעת בית המשפט המחוזי וקבע כי כאשר נפסלת תעודת מקור, מדובר בידיעה לא נכונה שמסר הנישום לרשות המכס, ואין מדובר ב"טעות משפטית". כמו כן, נדחתה טענת טמפו כי הגורם שמסר את הידיעה היה היצואן, ונקבע כי טמפו קיבלה פטור ממכס בישראל על בסיס התעודה, ולכן היא הגורם שמסר את הידיעה.
יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי גם אם היה מניח, כטענת טמפו, שכאשר היבואן פועל בתום לב, ועושה כל שביכולתו כדי לוודא נכונות תעודת מקור, אשר נפסלת בדיעבד- הדבר לא ייחשב כידיעה לא נכונה-
עדיין, בנסיבות מקרה זה, טמפו לא עשתה די כדי לוודא נכונות תעודת המקור. בין היתר, נפסק כי טמפו הסתמכה על הצהרות שניתנו לה בעל פה מאת נציגי בקרדי, לפיהם המכס האנגלי אישר את מקור הסחורה, אך לא הוצג אישור המכס האנגלי, וכן נציג בקרדי אשר כביכול פנה למכס לקבלת האישור, לא הובא לעדות.
לאור כל זאת, קבע בית המשפט כי טמפו, בעצם מסירת התעודה שהסתברה כלא נכונה, מסרה ידיעה לא נכונה ואינה יכולה לעמוד בתנאי סעיף 3(1) לחוק מסים עקיפים.
בעניין יכולתה של טמפו לדעת על קיום הגרעון (סעיף 3 (2) לחוק), קבע בית המשפט כי מאחר וטמפו לא חייבה את בקרדי בחוזה ביניהן להתחייב על מקור הסחורה, ומאחר ומשקאות הבקרדי קודם לכן לא יובאו לישראל באמצעות תעודות מקור, הייתה מוטלת על טמפו חובה מוגברת לוודא את עמידת קיום המשקאות בכללי המקור, ומשלא עשתה די, היא אינה עומדת גם בתנאי סעיף זה.
בסופו של דבר, נדחה ערעור טמפו, והיא חויבה בתשלום הוצאות משפט לטובת רשות המכס בסך של 50,000 ש"ח.
(ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל, פסק-דין מיום 22.12.10. ב"כ הצדדים: לטמפו- עו"ד אביגדור דורות. למדינה- עו"ד יורם הירשברג מפרקליטות המדינה).
הערות ומסקנות:
לדעתנו, פסק-דין זה מביא עמו בשורה רעה לציבור היבואנים אשר מייבא סחורה הפטורה ממכס במסגרת הסכמי סחר, ועושה שימוש בתעודות מקור. בית המשפט אימץ את קביעת המחוזי כי תעודת מקור שנפסלה בדיעבד מהווה ידיעה לא נכונה שנמסרה על ידי היבואן. משמעות ההחלטה היא שיבואן לעולם לא יוכל לקבל פטור מתשלום גרעון שהוצא בגין פסילת תעודת מקור, גם אם נהג בתום לב.
בהמשך, קבע בית המשפט שאף אם היה ניתן לקבל את טענת טמפו שתעודת מקור שנפסלה בדיעבד אינה מהווה מסירת ידיעה לא נכונה, על היבואן לעמוד בתנאים קשוחים ביותר על מנת להוכיח תום לבו. בין היתר, על היבואן לקבל Pre Rullingבכתב מרשות המכס הזרה, ולהביא לדיון בבית המשפט את נציג היצרן מחו"ל שיצהיר על קבלת עמדת המכס הזר. מהיכרותנו עם יחסי הסחר הבינלאומי הנהוגים בין יבואנים ליצואנים, מדובר ברף גבוה מאד של הוכחה הנדרש מיבואנים, וקשה להאמין שיבואנים יוכלו לעמוד בו.
לראש העמוד
2. בית המשפט: אין למנוע מיבואן מקביל של פיליפס לייבא טלוויזיות LCD
עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל
תופעת היבוא המקביל היא תופעה נפוצה מאד בסחר הבינלאומי. יחד עם זאת, ברור שהיצרנים הזרים מעוניינים, במקרים רבים, לחסום תופעה זו כך שהיבוא לכל מדינה יהיה רק באמצעות היבואן הרשמי. בהתנגשות בין רצונו של היצרן הזר לזכותו של היבואן המקביל, איך מתבצע האיזון?
עניין זה עלה לדיון לאחרונה בהחלטה של בית המשפט המחוזי מרכז, בעניין טלוויזיות LCDמתוצרת פיליפס.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת פיליפס מהולנד הגישה תביעה ובקשה לצווים זמניים נגד חברת אלקטרוניקה רייבי, העוסקת ביבוא מקביל של טלוויזיות LCDמתוצרת פיליפס.
לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי הטלוויזיות שמייבאת רייבי הן מקוריות ולא מזויפות, אלא שטענת פיליפס הייתה שרייבי מוחקת את המספר הסידורי ואת מספר הדגם של הטלוויזיות על גבי האריזות, המדבקות, או המכשירים עצמם, ובכך פוגעת בזכויותיה של פיליפס.
לגבי מספר הדגם- טענה פיליפס כי זיוף מספר זה מטעה את הצרכן, שסבור כי הוא מקבל טלוויזיה איכותית אירופית, בעוד בפועל הוא עלול לקבל מכשיר נחות מדגם אסיאתי.
לגבי המספר הסידורי- טענה פיליפס כי זיוף מספר זה מונע ממנה לבצע "Recall"לאיסוף מכשירים בסדרת ייצור מסוימת, עקב איתור תקלה.
בנוסף, טענה פיליפס כי מחיקת המספרים פוגעת בשרשרת ההפצה שלה ומונעת ממנה אפשרות להתחקות אחרי המוכרים במזרח אסיה שמוכרים לרייבי תוך עקיפת היבואן הרשמי בישראל, אלקטרה.
בתחילה, נתן בית המשפט במעמד צד אחד (ללא שמיעת עמדת רייבי) צו האוסר על רייבי לייבא, למכור ולשווק טלוויזיות פיליפס שנמחקו בהן המספרים, וכמו כן ניתן צו למינוי תופס, אשר נכנס למשרדי רייבי ותפס מספר דגמים של טלוויזיות. לאחר שמיעת טענות רייבי, ניתנה בימים אלה החלטה נוספת בעניין. פיליפס טענה כי הטלוויזיות שנתפסו על ידי התופס מוכיחות את טענותיה, וכמו כן, כי טלוויזיות שנרכשו בחנות "אולסייל" ושיובאו על ידי רייבי, מחזקות טענות אלה.
רייבי טענה כי היא מייבאת ביבוא מקביל את טלוויזיות ה-LCDממזרח אסיה, וכי הספקים במזרח אסיה מוחקים את המספר הסידורי ומספר הדגם על גבי האריזה (אך לא על גבי המדבקה שנמצאת על המכשירים עצמם). כמו כן, טענה רייבי, כי כאשר המכשירים מגיעים לישראל, היא עצמה מסמנת מחדש את מספריהם על גבי האריזה, בהתאם למספר המקורי המופיע על גבי המדבקה שעל המכשירים. לכן, טענה כי לא מתקיים כל זיוף וביקשה לדחות את בקשת פיליפס.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט בחן את הראיות לגבי הטלוויזיות שנתפסו על ידי התופס, מהן הסתבר כי לגבי חלק מהן נמחקו המספרים המופיעים על גבי האריזה, אך לא נמחקו המספרים המופיעים על המכשירים עצמם (על גבי מדבקה).
ביחס למכשירים שנרכשו בחנות "אולסייל", קבע בית המשפט כי גם אם המספרים שם זויפו, אין כל הוכחה כי מדובר במכשירים שיובאו ונמכרו על ידי רייבי, משום שרייבי לא חתומה על תעודת האחריות לגביהם, ומאחר והוכח כי "אולסייל" רוכשת גם מאלקטרה, היבואן הרשמי של פיליפס.
כאמור, פיליפס טענה לזיוף של מספרי הדגם והמספרים הסידוריים. בית המשפט הבחין בין מספר הדגם- המבשר לצרכן מהן איכויות המכשיר, לבין המספר הסידורי- שאין לו משמעות כלפי הצרכן, אלא שהוא נועד לצורך ביצוע "Recall" במקרה של תקלה.
ביחס למספר הדגם- קבע בית המשפט כי לא הוכח שרייבי זייפה אותו, אלא שהיא השלימה את מספר הדגם הנכון על גבי האריזות, בהתאם למספר המופיע על המכשירים עצמם.
ביחס למספר הסידורי- קבע בית המשפט את אותה קביעה, ובהערת אגב הוסיף כי ממילא עבור הצרכן המספר המופיע על גבי אריזה אינו רלוונטי שכן הצרכן זורק את האריזה, והמספר היותר רלוונטי הוא זה המופיע על גבי המכשיר, בו רייבי לא מתערבת כלל.
בנוסף, ציין בית המשפט כי פיליפס הודתה שמעולם לא ביצעה "Recall"בישראל למכשירי LCDולכן מדובר בחשש תיאורטי שאין לספק לו הגנה.
קביעה חשובה של בית המשפט הייתה שאין לפיליפס אינטרס לגיטימי לנסות ולמנוע את היבוא המקביל לישראל, וזכותה של רייבי לעסוק ביבוא מקביל תוך מניעת אפשרות של פיליפס להתחקות אחר מקורות היבוא, כל עוד לא נעשה זיוף כזה או אחר.
כמו כן, קבע בית המשפט כי מאזן הנוחות והנזקים, שהוא שיקול חשוב במתן צו זמני, נוטה לטובת רייבי, שהוכיחה נזקים כבדים, גם מאחר ופיליפס לא הוכיחה את נזקיה כתוצאה מיבוא זה, וגם לא הגישה תביעות נגד יבואנים מקבילים נוספים, דבר אשר מוכיח כי נזקיה לא כה חמורים.
לאור כל האמור, דחה בית המשפט בסופו של דבר את בקשת פיליפס, הורה לתופס להשיב לאלתר את הטלוויזיות לרייבי, וחייב את פיליפס בהוצאות משפט, הוצאות התופס ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 80,000 ש"ח + מע"מ.
ת.א. (מחוזי מרכז) 25756-06-10 Koninklijke Phillips Electronicsואח' נ' אלקטרוניקה רייבי(2002) בע"מ, החלטה מיום 19.12.10, השופט רמי אמיר. ב"כ הצדדים: לפיליפס – עו"ד גלעד וקסלמן וגלעד נאמן ממשרד הרצוג פוקס נאמן ושות'. לרייבי- עו"ד יהודה ברמי ודוידוב).
לראש העמוד
3. מחסום ההתיישנות בפקודת המכס - הגיע הזמן לשנות
עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל
בתביעות השבה של מסי יבוא שנגבו ביתר (מכס, מס קניה), עומד בפני יבואנים מחסום גדול המתחיל בתקופת ההתיישנות הקצרה הקבועה בסעיף 154 לפקודת המכס, העומדת על שלושה חודשים בלבד.
כלומר, מרגע תשלום מסי היבוא במחאה, היבואן חייב להגיש לבית המשפט תביעה בתוך שלושה חודשים אחרת תביעתו תתיישן, דבר אשר יכשיל את תביעתו, גם ואף אם בית המשפט יקבל את עמדתו כי מסי היבוא נגבו ממנו ללא הצדקה.
תקופת התיישנות קצרה שכזו, מטבע הדברים, אינה מעודדת, בלשון המעטה, את היבואנים, לבוא בדין ודברים עם רשות המכס - שמא תביעתם תתיישן, נהפוך הוא- היא מעודדת פנייה מאסיבית לבתי המשפט על מנת שלא "לאחר את הרכבת", אף אם ניתן להגיע לפשרה עם רשות המכס בנושא, אך לא ניתן לעשות זאת במגבלות תקופת ההתיישנות הקצרה.
מדובר בתקופת התיישנות קצרה מאד שאין לה אח ורע בחוקי המס השונים (חוק מע"מ, חוק מס קניה), עד כדי כך שבית המשפט העליון כבר קרא בסוף שנת 2007 לשינוי הפקודה, אך דבר לא אירע מאז.
בנוסף, תקופת התיישנות זו אינה מעודדת את היבואנים להיכנס למחלוקות עם רשות המכס, שהרי מרגע שחרור משלוח אגב מחאה, מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות הקצרה, להיפך- סעיף זה בפקודה נותן תמריץ ליבואנים לשלם מכס בהתאם לעמדת רשות המכס ולא להיכנס למחלוקת, ולא לשחרר משלוחים אגב מחאה. במקרה כזה, תקופת ההתיישנות עומדת על חמש שנים מיום תשלום המסים (על פי חוק מסים עקיפים).
פסיקה עדכנית בסוגיה
לאחרונה, קיבל בית משפט השלום בבית שמש טענת התיישנות של רשות המכס ודחה על הסף תביעה של יבואן מכונות ניסור, שהוגשה לאחר יותר משלושה חודשים מיום תשלום המסים.(ת.א. (שלום בית שמש) 1200-08 עשינו עסק בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים - אגף המכס, החלטה מיום 15.12.10; היבואן יוצג ע"י משרדנו, רשות המכס יוצגה ע"י עו"ד ל. סקברר וצ. קוינט מפרקליטות מחוז ירושלים-אזרחי). באותו מקרה, דחה בית המשפט את טענת היבואן כי תביעתו כפופה לתקופת התיישנות של חמש שנים, וקבע כי מאחר ומדובר בתשלום אגב מחאה, התביעה כפופה להתיישנות של 3 חודשים:
"ההבחנה בין הגשת תביעה באחד משני המסלולים השונים (תביעה לפי סעיף 154 לפקודת המכס או לפי חוק מסים עקיפים – הערה שלנו) תלויה בנסיבות הענין, ובשאלה אם הועלתה טענת התשלום ביתר כבר במועד החיוב במס והמס שולם תחת מחאה".
בנוסף, דחה בית המשפט את בקשת היבואן להארכת המועד להגשת התביעה, וקבע כי אין מקום להיענות לה.
פסקי-דין קודמים בנושא
בפסיקה זו שניתנה לאחרונה, התבסס בית המשפט, בין היתר, על פסיקה עניפה של בתי המשפט המחוזיים והשלום שצעדה בכיוון דומה. ע"א (מחוזי ת"א) 1761/06 2238/06 מדינת ישראל-אגף המכס ומע"מ נ' אופטקס מרכז האבטחה הישראלי בע"מ ואח') - פסק-דין מיום 18.12.07.
ההתייחסות היחידה של בית המשפט העליון עד כה לסוגייה זו הייתה לא חד-משמעית, במסגרתה לא חרץ בית המשפט את גורל שאלת ההתיישנות, קרא למחוקק להאריך תקופת התיישנות קצרה זו, וניכר היה מוכן ללכת כברת דרך שתאפשר בקשת אורכה על תקופת התיישנות זו, בנסיבות המתאימות (למשל: כאשר אין איחור רב לאחר שלושת החודשים). רע"א 10316/06 גרנט מרכז האבטחה הישראלי למיגון חיצוני (2001) בע"מ נ' מדינת ישראל - החלטה מיום 4.11.07.
פסק-דין ראשון ואמיץ אשר שינה במעט את התמונה, ניתן בשנת 2009 על ידי בית משפט השלום בתל-אביב, במסגרתו דחה בית המשפט את בקשת רשות המכס למחוק על הסף תביעת יבואן בשל התיישנות. באותו מקרה, ציין בית המשפט כי היבואן לא שקט על שמריו וויתר על זכויותיו, נהפוך הוא: הוא פנה לגורמים שונים ברשות המסים, על מנת להוכיח את צדקת טענות הסיווג שלו. בנוסף, ציין בית המשפט כי החובה על רשות המכס להחזיק מסמכים הנוגעים לתביעה לתקופה העולה על 3 חודשים לא מטילה עליה נטל כבד מדי. כמו כן, ציין בית המשפט באותו מקרה כי כאשר רשות המכס משיבה לפניות היבואן מבלי לציין במפורש כי בחלוף הזמן תתיישן התביעה, יתכן ומדובר בחוסר תום לב מצד רשות המכס, שיש בו על מנת להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. ת.א. (שלום תל-אביב) 11986/08 סניטק מוצרי אמבטיה בע"מ נ' מדינת ישראל-אגף המכס ומע"מ – החלטה מיום 12.1.09.
הערות ומסקנות
לדעתנו, על המחוקק להרים את הכפפה שהורמה על ידי בית המשפט העליון, ולהאריך את תקופת ההתיישנות בפקודת המכס, על מנת לפתור עניין זה.
אך עד שזה יקרה, לדעתנו, על בתי המשפט לפרש בליברליות סעיף זה, ולאפשר, במקרים המתאימים, הארכת מועד ליבואן שאיחר בהגשת התביעה.
כידוע, על פי החוק ופסיקת בתי המשפט, קיימים מקרים בהם ניתן להגיש תביעה נגד רשות המכס עד 5 שנים מיום תשלום המסים ביתר (כאשר אין מחאה במועד שחרור הטובין), דבר הממחיש את חוסר ההיגיון בהוראת התיישנות כה קצרה, ואשר מצביע על היעדר דחיפות מיוחדת להגיש תביעה כזו תוך זמן כל כך קצר.
לראש העמוד
4. עם או בלי ריבית? היבואן מול נותני השירותים
עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל
האם סוכן מכס או משלח בינלאומי המעניקים אשראי ללקוחם, היבואן, זכאים לקבל ריבית? ואם היבואן מעניק אשראי להם, האם הוא זכאי לקבל ריבית? בחודש אוקטובר 2010 ניתן פסק-דין חדש, שעסק גם בסוגייה זו. מפסק-דין זה ומהשוואה לפסיקה קודמת בנושא, ניתן ללמוד את העקרונות המנחים לבחינת סוגייה זו.
בתיק אלקטרה, נעזרה אלקטרה (יבואנית) במנטפילד (משלחת) לצורך יבוא חלפים למזגנים מחו"ל.
בין הצדדים נוצר נוהג כי אלקטרה מעבירה למנטפילד כספים, ומנטפילד משלמת מתוכם לצדדים שלישיים, כמו חברות הובלה, ספנות, עמילי מכס. במקרים רבים נותר עודף, והשאלה הייתה האם אלקטרה זכאית לקבל ריבית בעבור הכספים שנותרו אצל מנטפילד. אלקטרה דרשה בכתב את הריבית במסגרת שלוש חשבוניות, ומנטפילד שילמה חשבונית אחת בלבד, ונמנעה מלשלם את השתיים האחרות.
כמו כן, בין הצדדים לא היה הסכם בכתב, אך אלקטרה טענה כי הוסכם בעל פה כי תהא זכאית לקבל ריבית.
מנטפילד התנגדה לכך וטענה כי מעולם לא סוכם שאלקטרה תהא זכאית לקבל ריבית, וכי היא (מנטפילד) בחרה לשלם חשבונית אחת מתוך שיקולים אסטרטגיים שלה, היות ואלקטרה איימה שתמצא משלח אחר, אם הריבית לא תשולם.
בית המשפט קיבל את טענת המשלח וקבע כי בהיעדר הסכם בכתב, ולנוכח זאת שהמשלח לא חזר על התנהגותו ולא שילם פעם נוספת את תשלום הריבית, ניתן ללמוד כי לא היה הסכם כלל בין הצדדים ודחה את תביעת היבואן לקבל ריבית.
בתיק ניולוג, המקרה היה הפוך. היבואן שילם לעמיל המכס (ניולוג) בתנאים של שוטף + 30 / + 60, בעוד עמיל המכס שילם עבור משלוחים של אותו יבואן לצדדים שלישיים (חברות ספנות, הובלה) במזומן, ולמעשה נתן אשראי לאותו יבואן.
הצדדים עבדו יחד במשך שלוש שנים, כשעמיל המכס ממשיך לשלוח חשבוניות הכוללות ריביות והיבואן מעולם לא שילם אותן. בנוסף, לא היה הסכם בכתב בין הצדדים בעניין הריבית. היבואן חלק מכל וכל על זכותו של עמיל המכס לקבל ריבית.
עמיל המכס ניסה להשוות את מעמדו לזה של בנק מסחרי, וטען כי כשם שבנק מעניק אשראי וזכאי לריבית, כך גם הוא. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי עמיל מכס הוא ספק שירותים רגיל המעניק ללקוחו אשראי, בין אם הלקוח קונה ב"הקפה" או בתנאי שוטף +.
במקרה זה, לאור היעדרו של הסכם בכתב, לאור התנהגות היבואן שלא שילם מעולם את הריבית, ולאור זאת שהעדים מטעם עמיל המכס (שהעידו כי סוכם שיהא זכאי לקבל ריבית) לא היו מעורבים בסיכומים מול היבואן אלא הסתמכו על כרטסת הנה"ח בלבד.
בתיק גלובל, משלח העניק אשראי ליבואן תמורת ריבית. בעל מניות מטעם היבואן חתם על ערבות להתחייבות היבואן להחזיר את האשראי שניתן. היבואן חדל מלשלם, והמשלח תבע את בעל המניות של היבואן.
במקרה זה, אף כי לא נחתם הסכם ריבית מפורט בין המשלח ליבואן, התקבלה עמדת המשלח בעניין זכאותו לקבל ריבית, מאחר ובעל המניות לא חלק על זכאות זו, והמחלוקת הייתה רק לגבי שיעורה. חרף היעדרו של הסכם בכתב, בית המשפט הסתמך על כרטסת הנהלת חשבונות של המשלח, על כרטיס חיובי ריבית, עלהצעת מחיר ועל שטר החוב שקבע את גובה הריבית, על מנת לקבוע את שיעורה. בנוסף, ציין בית המשפט כי היבואן שילם את הריבית לה טוען המשלח, עד להגשת התביעה ומכאן יש ללמוד כי זה היה הסיכום בין הצדדים.
מניתוח פסקי-הדין אפשר לומר כי בעיניו של בית המשפט, לא קיימת זכאות "אוטומטית" לנותן האשראי לקבל ריבית, ושני העקרונות אשר יכריעו שאלת זכאות לריבית הם כדלקמן:
1. הסכם בכתב או ראיות אחרות בכתב בעניין הזכאות לריבית ובעניין שיעורה.
2. התנהגות הצדדים בעניין הריבית בטרם ההגעה לבית המשפט.
ומספר עצות פרקטיות לנותן האשראי:
מומלץ, בטרם מתן האשראי, להקפיד להחתים את הלקוח על הסכמתו לשלם ריבית ולקבוע בהסכם גם את שיעורה ואת מועד תשלומה, על מנת למנוע כל פתחון פה בעניין הסיכום בין הצדדים. נציין, כי הסכם כזה הוא בדרך כלל הסכם קצר ופשוט והוא אף מקובל ונהוג בענף.
בהתחשבנות השוטפת, מומלץ, בעת שליחת דרישות תשלום ללקוחו, לפרט את סעיף הריבית ואת שיעורה, בנפרד מחיובים אחרים. ככל שדרישות הריבית לא נענות, מומלץ לנותן האשראי להפסיק את מתן האשראי, ולכל הפחות לציין בכתב בפני לקוחו כי לא ישלים עם מצב כזה וכי הוא דורש את תשלום הריביות כפי שסוכם, ובמקרה הצורך, בכוונתו לפנות לבית המשפט בנושא, וכל זאת על מנת שלא להצטייר כמי ש"ויתר" על הריבית.
ת.א. 25800/05 אלקטרה מוצרי צריכה בע"מ נ' מנטפילד (1983) בע"מ, מיום 13.10.10.
ת.א. 16115/05 ניולוג בע"מ נ' ש.ח.ף. שידרוג חומרים בע"מ, מיום 12.8.07.
ת.א. 70493/04 גלובל תובלה בינלאומית בע"מ נ' כרמון יוסף, מיום 25.11.08.
לראש העמוד
5. יבואנים אישיים הגישו עתירה כנגד משרד התחבורה בעניין אי מתן רישיונות יבוא לרכבים מארה"ב
עו"ד גיל נדל
עמותת איגוד יועצי ונותני שירותים בתחום ייבוא אישי של כלי רכב לישראל כמו גם יבואנים אישיים לרכב, הגישו לאחרונה עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב כנגד מדיניות משרד התחבורה שלא לתת רישיון יבוא לרכבים המיובאים מארה"ב הדורשים החלפת פנסים.
מדובר ברכביהם של יבואני רכב ביבוא אישי אשר ייבאו לישראל רכבים מתוצרת מדינות נפט"א (ארה"ב, קנדה, מקסיקו) שאינם מיובאים לישראל ביבוא סדיר ואשר בהם מותקנים פנסי חזית סימטריים העומדים בתקינה אמריקאית.
עד לאחרונה, נהג משרד התחבורה לתת רישיון יבוא מותנה לרכבים האמריקאיים, בו צוין כי רישום הרכבים האמריקאיים בישראל, היינו מתן רישיון רכב [להבדיל מרישיון יבוא], מותנה בהתאמת הפנסים לדרישות החובה בישראל, שינויים לפנסים אסימטריים, ובבדיקת מעבדה מוסמכת בארץ בתחום פנסי חזית אסימטריים כנדרש בישראל.
אלא שכיום, עקב החמרת מדיניות משרד התחבורה, מעוכב שחרורם של הרכבים בישראל חודשים ארוכים, תוך שמתבקש מהיבואנים להוכיח קיומם של פנסים מקוריים העומדים בתקינה אירופאית ברכב עוד בשלב של טרם היבוא [כזכור הרכב מיובא מארה"ב ועל כן קרוב לודאי שמותקנים בו פנסים בהתאם לדרישות התקינה האמריקאית]. דרישה זו אינה מאפשרת עוד מתן רישיון יבוא מותנה בבדיקת הפנסים שיוחלפו לאחר היבוא כפי שהיה נהוג עד כה ולמעשה מונעת יבוא של חלק נכבד מהרכבים האמריקאיים לישראל.
יודגש, כי רישיונות יבואואף רישיונות רכב כבר ניתנו בעבר, לחלק נכבד מדגמי הרכבים האמריקאיים. היינו, פנסי החזית שהוחלפו בדגמים רבים של רכבים אמריקאיים כבר נבדקו ואושרו על ידי המעבדה המוסמכת שעל בסיס בדיקותיה ניתנים רישיונות רכב. לכן, אין ספק שקיימת אפשרות מעשית להתאים את פנסי החזית לדרישות החובה בישראל.
אלא שכאמור, מדיניותו החדשה של משרד התחבורה דורשת פנסים מקוריים העומדים בתקינה אירופאית ולא מאפשרת החלפתם בפנסים מתאימים, על אף שהחלפה כזו אפשרית, ואושרה בעבר.
בעתירה נטען כי במדיניותו החדשה פוגע משרד התחבורה בעותרים ובכלל יבואני הרכב ביבוא אישי פגיעה חמורה,אשר מקורה,ככל הנראה, בלחץ יבואני הרכב הרשמיים שעינם צרה ביבוא הרכב האישי המתפתח. עוד נטען כי מדיניותו החדשה של משרד התחבורה מהווה סטייה ממדיניות קודמת, עליה הסתמכו יבואני הרכב ביבוא האישי, מנוגדת לדין ולהסכמי הסחר עליהם חתומה מדינה ישראל וככל הנראה היא נגועה בחוסר תום לב, בשרירותיות, בחוסר סבירות קיצוני, תוך עירוב שיקולים זרים באופן הפוגע בכללי השוויון ובזכויות יסוד להם מחויבת רשות מנהלית בישראל, וממילא גם אינה מידתית ועל כן מתבקש בית המשפט הנכבד לפוסלה.
העתירה הוגשה על ידי משרדנו – עורכי הדין גיל נדל והילה וולגמוט.
עת"מ 49409-11-10 עמותת איגוד יועצי ונותני שירותים בתחום ייבוא אישי של כלי רכב לישראל נ' משרד התחבורה.
לראש העמוד
6. האם המשלח הבינלאומי יוכר כמוביל ימי או מוביל אווירי?
עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל
תביעות רבות בסחר הבינלאומי, העוסקות בנושאי נזק למטען, או איחור בהגעה של מטען, מוגשות כדבר שבשגרה, נגד חברות תעופה או חברות ספנות, אך גם נגד חברות השילוח הבינלאומיות, אשר מתאמות את ההטסה או ההשטה.
אמנות בינלאומיות שונות מגנות על חברות תעופה ועל חברות ספנות בתביעות מעין אלו, ומעניקות להן תקופת התיישנות קצרה להגשת התביעה נגדן (שנתיים בלבד באוויר, שנה אחת בים).
כאשר תביעות כאלו מוגשות נגד משלחים, טענת הגנה נפוצה מאד שלהם היא שדינם צריך להיות כדין המובילים האוויריים או הימיים, ולכן, בין היתר, גם להם מוקנית הזכות ליהנות מתקופת התיישנות קצרה.
ביחס להובלה אווירית, טענה זו מבוססת על חוק התובלה האווירית, התש"מ-1980, אשר אימץ את אמנת ורשה, כאשר הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 29 לאמנה:
"הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום יעודו או מהתאריך שבו צריך היה כלי הטיס להגיע או מתאריך הפסקת ההובלה".
ביחס להובלה ימית, טענה זו מבוססת על פקודה להובלת טובין בים ועל כללי האג-וויסבי, הקובעים:
"המוביל וכלי השיט פטורים, בכל מקרה, מאחריות כלשהי לגבי הטובין, אלא אם כן הוגשה תביעה לבית משפט תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין או מן המועד אשר בו אמורים היו להימסר".
בשני המקרים, גם באוויר וגם בים, נוהגים המשלחים לטעון כי כאשר הם מוציאים שטר מטען ובו מתחייבים להוביל את המטען עבור הלקוח מדלת לדלת, יש לראות בהם כמובילים בפועל (גם אם גוף אחר ביצע את ההובלה בפועל).
בשנים האחרונות, ניתנו פסקי-דין רבים בנושא זה, כאשר אנו יכולים להגיע למסקנה כי אף שאין קו אחיד בנושא, ביחס להובלה ימית, מהססים בתי המשפט להתייחס למשלחים כאל המובילים בפועל, בעוד ביחס להובלה אווירית, בתי המשפט מאפשרים למשלחים, בנסיבות מסוימות, להיחשב כמובילים בפועל לצורך קבלת ההקלות.
הובלה ימית
בשנת 2008, בפרשת הלן כ"ץ, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי משלח בינלאומי שאינו בעלים או שוכר של כלי שיט, אינו יכול להיחשב כמוביל ימי לצורך החוק, ואינו יכול ליהנות מתקופת התיישנות קצרה, גם אם הוציא שטר מטען מטעמו והתחייב להוביל את המטען מדלת לדלת (ע"א (ירושלים) 2239/08 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' הלן כ"ץ ואח'). פסק-דין זה הפך פסק-דין של בית המשפט השלום באותו הנושא, שקבע כי משלח שמוציא שטר מטען זכאי להיחשב כמוביל ימי.
אמירות בכיוון דומה נאמרו גם על ידי בתי המשפט גם במקרים אחרים (ת.א. (ת"א) 44474/04 נתנאל חיים בע"מ נ' Special Metals Wiggin Limited; ע"ש 7029/99 טרנסכלל סחר בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח').
הנימוק המרכזי לעמדה זו של בתי המשפט נובע מלשון כללי האג המופיעים בתוספת לפקודת הובלת טובין בים, המגדירים "מוביל" ימי כ"כולל את הבעלים או את שוכר כלי השיט המתקשר בחוזה הובלה עם שוגר הטובין", וכאשר המשלח אינו אחד מאלה, לא ניתן להתייחס אליו כמוביל.
משמעות דחיית הטענה כלפי המשלח עשויה להביא למצב בו היבואן/היצואן יוכל לתבוע את המשלח, אך המשלח לא יוכל להגיש הודעת צד שלישי נגד חברת הספנות, בשל חלוף תקופת ההתיישנות.
הובלה אווירית
בעוד ביחס להובלה ימית, מצבם של המשלחים פחות טוב, בהובלה אווירית טענתם התקבלה פעמים רבות.
ממש לאחרונה, בחודש נובמבר 2010, קבע בית משפט השלום ברמלה בתיק ברוך פרנק, כי משלח אשר מוציא שטר מטען ללקוחות זכאי להתכסות בהגנות ובתנאי אמנת ורשה, אם שטר המטען נמסר ללקוח כדין, אך טענת ההתיישנות לגופה תוכרע רק לאחר שמיעת ראיות, היות והיבואן טען שהנזק אירע לא בשלב ההובלה האווירית (ת.א. (רמלה) 17697-10-09 ברוך פרנק נ' גל-אר שילוח בינלאומי בע"מ).
גם פסקי-דין קודמים של בתי משפט השלום הגיעו למסקנה כי משלח שמוציא שטר מטען ומתחייב להוביל את המטען מדלת לדלת, ייחשב כמוביל אווירי לצורך האמנה, ואין היגיון להבחין בינו לבין המוביל לצורך האמנה.
(ת.א.מ 1003/09 זיווה נ' מעגן סוכנות לביטוח (1997) בע"מ; ת.א.מ. 161220-09 עמילות מכס ותחבורה עמית בע"מ נ' ברזילי מעצבים בע"מ; ת.א. 7744/05 שפי תעשיות אופטיקה בע"מ נ' DHL ישראל בע"מ);
בין היתר, הסיבה לכך שבתי המשפט נוטים לקבל את טענת המשלחים בעניין הובלה אווירית, נובעת מהיעדר הגדרה ברורה של המונח "מוביל" באמנת ורשה, כאשר כל שנאמר בה הוא:
"אמנה זו חלה על כל תובלה בינלאומית – של אנשים, כבודה או טובין, כשהיא מבוצעת בכלי טיס בתמורה".
לראש העמוד
7. האומנם משלח לא זכאי לתקופת התיישנות מקוצרת, מכוח שטר מטען?
עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
לאחרונה, ניתנה באתר זה סקירה בעניין החלטת על ידי בית משפט השלום בתל-אביב, במסגרתה דחה בית המשפט טענת התיישנות של משלח בינלאומי, שהתבססה על ההנחה כי דינו כמוביל ימי, ועל תניית התיישנות שהופיעה בשטר המטען הימי. נבקש להרחיב את הדיון בכמה נקודות הנוגעות לפסק דין זה.
באותו מקרה, חברת ביטוח הגישה תביעת שיבוב נגד משלח בינלאומי על סך כ-98,000 ש"ח, בגין נזק שנגרם למטען במהלך הובלתו. חברת הביטוח פיצתה את בעל המטען והגישה את התביעה נגד המשלח הבינלאומי, בטענה כי הוא אחראי לנזק.
המשלח הבינלאומי טען כי התביעה נגדו התיישנה, בין אם מכח החוק (פקודת הובלת טובין בים, המבוססת על כללי האג-ויסבי, הקובעים תקופת התיישנות של שנה), ובין אם מכח שטר המטען בו נקצבה תקופת התיישנות של תשעה חודשים.
בית המשפט החליט לדחות את טענת המשלח בשני המישורים. בעניין ההתיישנות לפי החוק, קבע בית המשפט כי מאחר והמשלח התכחש, בכתב ההגנה, להיותו מוביל המטען, וציין במפורש כי לא הוביל אותו, לא המכיל אותו, ולא הוציא שטר מטען המתייחס אליו - אין לקבל את טענת המשלח הבינלאומי כי הוא זכאי ליהנות מתקופת התיישנות קצרה, אשר לפי החוק והאמנה הבינלאומית, חלה רק על מובילים ימיים ולא על משלחים.
בעניין ההתיישנות בשטר המטען, קבע בית המשפט כי מאחר והמשלח הבינלאומי טען שלא הוא הוציא את שטר המטען אלא המוביל הימי, אין מקום לאפשר למשלח הבינלאומי להסתמך על תנאים המופיעים בשטר המטען. בנוסף, ובלי כל קשר, קבע בית המשפט כי תנייה בשטר מטען המקצרת את תקופת ההתיישנות לעומת זו המופיעה בפקודה (9 חודשים במקום שנה), מפחיתה את אחריות המוביל, ועל כן תנייה זו בטלה ואין לה תוקף.
מספר נקודות בהחלטה זו אשר לדעתנו מצריכות התייחסות:
בעניין הסתמכות המשלח על הדינים הקשורים למובילים ימיים, לדעתנו, קיים ספק אם טענת המשלח הבינלאומי כי דינו כדין מוביל ימי תתקבל בהמשך ההליך, במיוחד לאור פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים שדחה טענה דומה, וקבע כי משלח בינלאומי שאינו בעלים או שוכר של כלי שיט, לא יכול להיחשב כמוביל ימי לצורך תקופת ההתיישנות, בלי קשר לשאלת זהות מנפיק שטר המטען. ע"א (ירושלים) 2239/08 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' הלן כ"ץ ואח'; פסיקה ברוח דומה: ת.א. (ת"א) 44474/04 נתנאל חיים בע"מ נ' Special Metals Wiggin Limited; ע"ש 7029/99 טרנסכלל סחר בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'.
בעניין הסתמכות המשלח על ההתיישנות בשטר המטען, נציין, כי מקריאת ההחלטה, נראה כי במקרה זה היו שני שטרי מטען- אחד שהוציא המוביל הימי, ואחד שהוציא המשלח הבינלאומי, ובו הייתה תניית התיישנות של תשעה חודשים, שכן תניית התיישנות של תשעה חודשים נהוגה בשטרי מטען של משלחים, ולא בשטרי מטען של מובילים ימיים.
אנו מניחים כי במקרה זה בית המשפט לא הבחין כראוי בין שני שטרי המטען, ולכן דחה את טענת המשלח מתוך סברה (מוטעית) כי המשלח מסתמך על שטר מטען שלא הוא עצמו הוציא.
לדעתנו, ניתן להטיל ספק גם בקביעת בית המשפט לפיה משלח אינו יכול להסתמך על תניית התיישנות קצרה של תשעה חודשים, מאחר והדבר מהווה הפחתה אסורה של אחריותו לפי פקודת הובלת טובין בים, היות ושטר מטען של המשלח (בשונה מזה של המוביל) אינו כפוף לדינים אלה.
כמו כן, נציין כי מוכרת בתחום השילוח הבינלאומי הגנה למשלח שאינו משמש כמוביל, בתנאי שהמשלח משמש כסוכן משנה של המוביל (הנקרא "סעיף הימלאיה"). במקרים כאלו, נהוג לכתוב בשטר המטען שמוציא המוביל, כי כל סוכן משנה שפועל מטעמו יהא פטור מאחריות לנזקים, ויוכל להשתמש בכל טענת הגנה המוקנית גם למוביל הימי (לרבות טענת התיישנות). מקריאת ההחלטה עולה, כי טענה בכיוון זה לא נטענה על ידי המשלח ולכן לא נדונה.
עוד נציין, בשולי הדברים, כי כאשר משלחים מנסים להסתמך על דיני תובלה אווירית לצורך קבלת תקופת התיישנות קצרה, קיימת פתיחות של בתי המשפט לקבל טענה זו (ת.א.מ 1003/09 זיווה נ' מעגן סוכנות לביטוח (1997) בע"מ; ת.א.מ. 161220-09 עמילות מכס ותחבורה עמית בע"מ נ' ברזילי מעצבים בע"מ; ת.א. 7744/05 שפי תעשיות אופטיקה בע"מ נ' DHL ישראל בע"מ; ת.א. (רמלה) 17697-10-09 ברוך פרנק נ' גל-אר שילוח בינלאומי בע"מ. ).
(ת.א. (תל-אביב) 47870/08 חתמי ללוידס ואח' נ' כסלו תובלה ואח', החלטה מיום 28.11.10, השופט מרדכי בן-חיים. שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בהחלטה).
לראש העמוד
8. סמכות רשות המכס לערוך בדיקות ביטחוניות בטובין מיובאים מקבלת רוח גבית מבית המשפט
עו"ד גיל נדל, קידר הללי
לאחרונה, דחה בית משפט השלום בירושלים תביעה של יבואן מוצרי אריזה מפלסטיק כנגד רשות המכס,. היבואן תבע את המכס ואת הממונה על הביטחון במכס באופן אישי וביקש להטיל עליהם אחריות בגין נזקים שלכאורה נגרמו לו, עקב עיכוב מכולות שיובאו ארצה, לצורך ביצוע בדיקות ביטחוניות.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
היבואן טען כי הממונה על הביטחון ברשות המכס דרש ממנו להצהיר במועד היבוא על היעד של כל מכולה, כולל האם מכולות מסוימות מיועדות למכירה ביהודה ושומרון, ולצורך כך נבדקו גם המכולות בבדיקות ביטחוניות. לטענת היבואן, הדרישה לציין את יעד המכולה והבדיקות הביטחוניות נעשו תוך חריגה מסמכות רשות המכס.
לטענת היבואן, עוכבו גם מכולות שלא יועדו לאזור יהודה ושומרון לצורך בדיקות ביטחוניות, והדבר גרם לו נזק רב. היבואן טען כי לרשויות המס אין כל סמכות חוקית לבצע בדיקות ביטחוניות , אלא תפקידיה של הרשות הם לגבות מס ולמנוע הברחות. עוד טען היבואן כי גם אם קמה לרשות סמכות כאמור, הרי שהטובין נשוא התביעה כלל לא היו מיועדים לאזור יהודה ושומרון אלא היו מיועדים למחסני היבואן ובשל כך, התייתר הצורך לעכבם לצורך בדיקות פיזיות. בהמשך לכך, טען היבואן כי הטובין מיועדים לשטחי יהודה ושומרון, עברו במחסניו, נפרקו,ולאחר מכן נשלחו לשטחי יהודה ושומרון. לפיכך, לטענתו, במקרה כזה, מאחר והטובין עוברים קודם בשטחי ישראל, בכל מקרה, אין חובת הצהרה כי הם מיועדים לשטחי יהודה ושומרון.
לאור זאת, הגיש היבואן תביעה נגד רשות המכס בסך של 120,000 ש"ח, שכללה את נזקיו בגין אי קבלת סחורה ,אי יכולת לספקה במועד, דמי השהיה.
מנגד, טענה רשות המכס כי פעלה בסמכות וכי תפקידיה אינם מתמצים בגביית מס ומניעת הברחות, אלא תפקידיה הם גם למנוע יבואם של טובין האסורים ביבוא ולאכוף את דיני הייבוא והיצוא, אשר, בין היתר, מטילים איסורים ומגבלות שונות על יבוא טובין כאלה ואחרים לישראל. לטענת רשות המכס, הסמכות כוללת בדיקה וחיפוש אחר טובין שאין לייבאם לישראל כלל או שניתן לייבאם בכפוף להשגת רישיונות או היתרים. על כן לטענת רשות המכס, היא פעלה כדין בעת שדרשה לבדוק את המכולות שייבא היבואן על מנת לבדוק אם אינן מכילות טובין האסורים ביבוא או העשויים לשמש גורמים עוינים בשטחי יהודה ושומרון. לטענתה של רשות המכס, די בכך שנתגלה על ידה שהטובין שיובאו היו מיועדים לשטחי יהודה ושומרון, וכי לקוחותיו של היבואן עוסקים בשטחים, על מנת להקים עילה לבדיקת הטובין, זאת כדי לבדוק האם הוברחו במכולות אמצעי לחימה או טובין אחרים שייבואם הוגבל או נאסר. כמו כן, רשות המכס טענה כי כל יבואן חייב להצהיר שהטובין מיועדים לצריכה בשטחי הרשות במסגרת רשימון היבוא וההצהרה הנלווית לו, וכי במקרה זה, היבואן הפר חובה זו, חזור והפר.
פסק-הדין:
ראשית, דחה בית המשפט את טענת היבואן כי אין בסמכותה של רשות המכס לבצע בדיקות ביטחוניות, ופסק כי סמכות זו נובעת מסעיפים שונים בפקודת המכס, העוסקים בין היתר בפיקוח על יבוא אסור או מוגבל בהתאם לדרישות מסוימות. בית המשפט קבע כי על העברת טובין לשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה חלות הגבלות שעניינן איסור בהעברת כלי נשק או חומרים העשויים לשמש ליצורם. מכאן, נפסק שכשם שלרשות המכס הסמכות לבדוק האם יבוא מוצרים מסוימים עומד בדרישות משרד הבריאות או החקלאות או אינו מנוגד להוראות החוק הפלילי, כך לרשות המכס הסמכות לבדוק האם יבוא מוצרים שיעדם הסופי ברשות מהווה או שאינם מהווה סיכון בטחוני.
בית המשפט דחה את טענת היבואן כי בשל העובדה שהטובין עוברים קודם לכן במחסני היבואן, אין עליו חובת הצהרה כי הטובין מיועדים לצריכה ברשות. מנגד, העדיף בית המשפט את עדותו של מנהל אגף הביטחון של רשות המכס ולפיה לא די בפריקת הסחורה במחסני היבואן כדי להפיג את הסיכון הביטחוני, אם הסחורה בסופו של דבר מיועדת לצריכה ברשות, וכאשר ידוע בוודאות כי הגורמים ברשות ממתינים לטובין אלה
בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת היבואן וחייב אותו בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ש"ח.
(ת"א 11603-05 ברק צ.ב (1986) פלסטיקה ושיווק בע"מ נ' רשות המיסים בישראל, אגף המכס ומע"מ ואח', פסק-דין מיום 26.11.10, השופטת ש. רנר, שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק-הדין)
הערות:
במקרה הפוך, בו יבואן פלסטיני ייבא סחורה והצהיר במסמכי היבוא כי היא מיועדת לצריכה ברשות, אך בפועל התגלה כי חלקה מיועד (או יש חשד שהוא מיועד) לצריכה בישראל, פסק בית המשפט בעבר כי לרשות המכס סמכות לחלט את כל המשלוח, לאור ההצהרה הכוזבת.באותו מקרה, טען היבואן כי גם הטובין שנמכרו בארץ, נמכרו על ידו קודם לכן לעוסק ברשות הפלסטינית, והוא זה שמכר אותם לישראל, אך טענה זו נדחתה.
כמו כן, ככל הידוע לנו, באותו מקרה, לא תקף היבואן את סמכות רשות המכס לדרוש הצהרות בדבר יעד הסחורה.
(השופטת פינצ'וק-אלט, ת.א. (ת"א) 202643/02 אלפלאח ללבלאט ולאדואת אלצחייה נ' מדינת ישראל-אגף המכס ומע"מ, פסק-דין מיום 3.6.08)
לראש העמוד
9. מה חדש במשרדנו
* ענייני מכס והיטלים
רשות המכס קיבלה את עמדת לקוחות משרדנו, יבואנים אישיים של רכב וביטלה תיקוני ערך טובין שביצעה לרכבים שיבאו.
*הרצאות
עו"ד גיל נדל הרצה בפני חברת מוטורולה ישראל במסגרת יום עיון שנערך על ידי מכון היצוא בנושא סיכום בעלות וחזקה - סוגיות מרכזיות בסחר בינלאומי.
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
