|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
תוכן העניינים
דבר המערכת
לקהל קוראינו,
חזרנו אליכם עם הגליון התשיעי של "יבוא ויצוא". בגליון זה, כהרגלנו, כתבות ומאמרים בתחום דיני המכס והשילוח הבינלאומי. בנוסף, מצאנו לנכון להביא לידיעתכם פסקי דין בנושאים משיקים, שיש בהם כדי לתרום לציבור העוסקים בסחר בינלאומי.
קריאה נעימה,
גיל נדל, עו"ד
מכס/ מס קניה
פטור מתשלום חסר-מס (סעיף 3 לחוק מסים עקיפים) - פרשנות מקילה עם הנישום
העובדות
חברת אמקור נהגה לשווק את המקררים מתוצרתה באמצעות חברת אמפא, אשר הייתה משווקת אותם לסיטונאים, קמעונאים וצרכנים סופיים.
רשויות מס קניה הוציאו שומת מס קניה לאמקור מהנימוקים הבאים:
1. לטענת רשויות מס קניה, הדיווח שנהגה אמקור להעביר בנוגע למחיר הסיטוני (שהינו הבסיס לחישוב מס קניה), אשר התבסס על המחיר בו מכרה אמפא, בפועל, את המקררים לכלל לקוחותיה, לא תאם את הוראות חוק מס קניה, שכן הוא אינו בגדר המחיר הסיטונאי.
2. כמו כן טענו רשויות מס קניה כי אין להכיר בהנחות הכמות שביצעה אמפא לרוכשי המקררים, שכן אלו ניתנו לאחר מועד מסירת המקררים לרוכשים.
אמקור חלקה על עמדת רשויות מס קניה, ואף טענה, לחילופין, שהינה זכאית לפטור לפי סעיף 3 לחוק מסים עקיפים, שכן אמקור לא מסרה ידיעה לא נכונה, לא היה עליה לדעת על החסר - מן הטעם שאמקור קיימה קשר הדוק עם רשויות מס קניה, ואלו לא מצאו לנכון להעיר לה על טעותה, ואמפא לא גילגלה את המס על הקונים.
פסק הדין
1. בכל הנוגע לקביעת המחיר הסיטוני, קיבל בית המשפט את עמדת רשויות מס קניה, וקבע כי בנסיבות הענין היה לבסס את המחיר הסיטוני על פי המחיר הקבוע לקמעונאי או המחיר השכיח לקמעונאי, על פי הנוסחה הקבועה בתקנות מס קניה, ולא היה מקום להתבסס אל מחירי המכירה של אמפא, שכן הללו, בחלקם, לא כללו רווח סיטונאי.
2. אשר להנחות הכמות, קיבל בית המשפט את עמדת אמקור, וקבע כי יש להביא בחשבון הנחות שניתנו לקמעונאי, בעקבות מכירת כמויות. בית המשפט אף הוסיף כי אין מדובר בהנחה רטרואקטיבית, שכן מדובר בהנחה שניתנת בפועל במועד הפדיון ואשר הזכאות לה גובשה בעבר.
3. בכל הנוגע לחוק מסים עקיפים, בית המשפט קיבל את עמדת אמקור וקבע, בין היתר, כי על אמקור לא היה לדעת על קיומו של החסר, שכן רשויות מס קניה ערכו ביקורות אצל אמקור במהלך השנים, אישר את דו"חותיה, ולא העירו לה על הטעויות. "במצב דברים זה", קבע בית המשפט, "איני רואה לזקוף את הטעות לחובתה (=של אמקור), והתנהלותה נראית לי סבירה בנסיבות הענין".
פרשנות
1. לפסק הדין השלכות רבות בנוגע לחוק מס קניה, ואף לפקודת המכס, בענין ערך טובין לצרכי מכס.
נציין בענין זה את סעיף 132(ה) לפקודת המכס הקובע כי "הנחות במחיר טובין שיינתנו לאחר פדייתם מפיקוח רשות המכס לא יובאו בחשבון לענין קביעת ערך העיסקה של אותם טובין". בית המשפט קבע כי "כוונת הדברים היא להנחה הניתנת בדיעבד, בשונה מהנחה בפועל במועד הפדיון שזכאות לה גובשה בעבר".
2. חשובה לא פחות היא התייחסותו של בית המשפט לסעיף 3 לחוק מסים עקיפים. הגם שבית המשפט קבע ביחס לאמקור כי "שוכנעתי ששיטת הדיווח שבו נקטה המערערת (=אמקור) סותרת את הוראות החוק ותכליתו", ועל אף שאמקור לא פנתה לרשויות מס קניה על מנת למצוא פתרון מוסכם לבעייתיות הכרוכה בסיווג לקוחותיה של אמפא, הרי שבית המשפט מוכן היה לקבוע כי אמקור לא ידעה ולא היה עליה לדעת כי שיטתה מוטעית, מן הטעם שאמקור קיימה קשר הדוק עם רשויות מס קניה, ובמצב דברים זה "איני רואה לזקוף את הטעות לחובתה (=של אמקור), והתנהלותה נראית לי סבירה בנסיבות הענין".
במלים אחרות, בית המשפט נתן משקל חשוב מאד להסתמכות הנישום על התנהגותה של רשות המס.
זאת ועוד, בית המשפט הדגיש את תום לבה של אמקור בעריכת הדיווח למס, בכך שלא ניסתה לאחוז את המקל בשני קצותיו, כאשר שילמה סכום מס גבוה על המכירות של אמפא לצרכנים (על בסיס מחיר לצרכן), ולא ביקשה לנכות את עודפי המס, וגם פעולה זאת ביססה את קביעת בית המשפט כי אמקור פעלה בתום לב באופן הדיווח שלה.
ע"ש 1083/99 אמקור מקררים בע"מ נ` מנהל המכס ומע"מ, בית המשפט המחוזי בתל אביב, פסק דין מיום 6.3.2005
לראש העמוד
חוקיות היבוא / מכס
מהתיאוריה לעולם המעשה - השפעת חוקי היסוד על סמכויות התפיסה והחילוט
מבוא - יש לפרש את סמכויות התפיסה והחילוט באופן צר ומצמצם
בדברי החקיקה הנוגעים ליבוא ויצוא ניתן למצוא הוראות רבות הפוגעות בקניינו של היבואן/היצואן. נוכל להביא, לדוגמא, את הוראות התפיסה והחילוט המופיעות בפקודת המכס ובפקודת היבוא והיצוא, הקובעות כי בנסיבות מסויימות רשאית המדינה לחלט טובין שהם קניינו של היבואן.
כתבנו לא אחת על הבעייתיות הכרוכה בהפעלת סמכות התפיסה והחילוט ע"י המדינה. ראשית, עם חקיקתם של חוקי היסוד, זכות הקנין של היבואן/היצואן קיבלה מעמד חוקתי על-חוקי. משמעות הדברים היא כי פגיעה בקניינו של היבואן לא תיעשה בנקל. שנית, פקודות המכס, כמו גם פקודת היבוא והיצוא, הינם דברי חקיקה מנדטוריים, שנחקקו במקורם לא על ידי פרלמנט של מדינה דמוקרטית, אלא על ידי הנציב העליון לנתיניו בפלשתינה ארץ-ישראל, וכפועל יוצא מכך, מעניקים לרשויות סמכויות מרחיקות לכת (ראו למשל במאמרנו: "כופר כסף בגין הפרת חוקיות היבוא- הגיע הזמן לשינוי" שפורסם בגליון מס` 8 של "יבוא ויצוא" Index.asp?ArticleID=70&CategoryID=91&Page=1). בעקבות חוקי היסוד, יש לפרש את סמכויות התפיסה והחילוט הקבועות בפקודת המכס ובפקודת היבוא והיצוא באופן צר ומצמצם.
פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה - סיפור המקרה
אם הדברים הנ"ל נראים כלקוחים מעולם התיאוריה, הרי שפסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מחודש ינואר 2005 מספק דוגמא נהדרת ליישום הדברים בעולם המעשה.
מעשה שהיה כך היה: בעקבות תצפיות מודיעיניות, עצרה רשות המכס רכב מסוג סובארו, בסמוך לשער הטכניון בחיפה, נהוג על ידי יעקב דז`נשווילי ("האב"), וערכה ברכב חיפוש. במהלך החיפוש נמצאו ברכב עשרים פקטים של סיגריות, שלטענת המכס לא שולם מכס בעדן. לאור תוצאות החיפוש תפסה רשות המכס את הסיגריות, ותפסה גם את הרכב, מכח סעיף 203(ג) לפקודת המכס הקובע כי כלי הובלה ששימש ביודעין להוביל שלא כדין טובין מוברחים או מחולטים, יחולט למדינה.
הוגשה תביעה לבית משפט השלום להחזרת הרכב התפוס. מי שהגיש את התביעה היה בנו של יעקב דז`נשווילי, מישל דז`נשווילי ("הבן"), שטען כי הרכב הוא שלו ולא של האב, נקנה מכספו, רשום על שמו, מבוטח על שמו, תוך שהוא (הבן) איפשר לאביו להשתמש ברכב מידי פעם לקניות ולביקור אצל בני משפחה. הבן טען כי לא ידע שאביו עוסק בהברחות וממילא לא התיר לאביו להשתמש ברכב למטרות פסולות כלשהן.
על בסיס הראיות שהיו בפניו, קבע בית המשפט כי אכן הרכב הינו בבעלות הבן ולא בבעלות האב, ועוד קבע בית המשפט כי הבן לא ידע על מעשי האב. לא ניכנס לסקירת הראיות, שכן הדבר חורג מענייננו.
המחלוקת בין הבן לבין המכס
עיקר המחלוקת בין הצדדים היתה בשאלת פרשנותו של סעיף 203(ג) לפקודת המכס הקובע, כאמור לעיל, כי כלי הובלה ששימש ביודעין להוביל שלא כדין טובין מוברחים או מחולטים, יחולט למדינה.
לדעת המכס, די בכך שמי שנהג ברכב, גם אם לא היה בעליו, השתמש ביודעין ברכב להובלת טובין מוברחים. לדעת הבן, החובה היא כי בעליו של הרכב ידע על השימוש ברכב לצורך הובלת טובין מוברחים, דבר שלא התקיים בעניינו.
הערת ביניים: לא היתה זאת הפעם הראשונה בה נדונה המחלוקת הנ"ל בבית המשפט. בית המשפט העליון בפסק דין משנות הששים של המאה הקודמת קיבל את עמדת המכס. בפסק דין אחר של בית המשפט העליון, הפעם משנת 1999, נדון הענין בשנית, לא הוכרע, אך נאמר בו כי: "...שאלה היא אם אין זה ראוי לשקול מחדש את הדין בעניין זה, לאחר חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע (בסעיף 3) כי זכות הקניין היא זכות חוקתית. יתכן, במיוחד לאור חוק היסוד, שיש מקום לתת להוראות ההחרמה שבפקודת המכס פירוש מצמצם ככל שמדובר בבעלים תם-לב".
ההכרעה
בית משפט השלום בחיפה "הרים את הכפפה" וקבע כי יש לסטות מההלכה שנקבעה בשנות הששים, וזאת לאור חוקי היסוד. בשל חשיבותם של הדברים ועוצמתם, נביאם כלשונם:
"השאלה היא האם ראוי כיום, לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק-היסוד) בה הועלתה זכות הקניין לדרגה של זכות חוקתית על-חוקית, ליתן לסעיף 203(ג) את הפרשנות שניתנה לו בשנות השישים של המאה הקודמת. ...
סוגיית פרשנות חקיקה קודמת לחוק-היסוד נידונה לא אחת בפסיקה. נקבע כי לאחר חקיקתו יש צורך לשקול מחדש את המדיניות שהיתה מקובלת קודם לכן ולבחון האם היא מתיישבת עם עקרונות חוק-היסוד. עוד נפסק כי בפרשנות הדין הישן יש לתת משקל מוגבר לאופי החוקתי של זכויות האדם המעוגנות בחוק- היסוד שכן לאחר חקיקתו נוצר איזון חדש בין הפרט לבין השלטון.
במקרה דנן לא הוכח כאמור שלתובע היתה ידיעה בדבר השימוש הבלתי חוקי שעשה ברכב. כמו כן, אין כל ראיה כי ידו היתה במעל בכל הקשור להברחה עצמה או להחזקת טובין מוברחים. בנסיבות אלו, נראית החרמת רכב כפגיעה במידה העולה על הנדרש בזכות יסוד המעוגנת בחוק-היסוד.
תכלית פקודת המכס הנה למגר את נגע ההברחות. אחת הדרכים להשגת תכלית זו הנה החרמת הטובין המוברחים והאמצעים שהקלו על ביצוע המעשה הבלתי חוקי. עם זאת, בהיות אמצעי זה סוג של ענישה יש להשתמש בו בדרך הצמצום. החרמת רכבו של מי שלא היה קשור במעשה העבירה ואף פעל בתום לב, מהווה ענישה ללא עבירה.
ת.א. 9848/04 דז`אנאשוילי מישל נ` מדינת ישראל ואח`, בית משפט השלום בחיפה, פס"ד מיום 12.1.05
לראש העמוד
סוכני מכס / פקידים רשויים
ערעור על צעדים משמעתיים כנגד סוכן מכס / פקיד רשוי
עובדות המקרה:
פסק הדין דן בערעורם של שני פקידים רשויים על עונש משמעתי שהוטל עליהם ע"י מנהל אגף המכס - מחיקת רישום לתקופות של חמש שנים / שנה אחת.
המערער1 עבד כפקיד רישוי בחברה העוסקת בעמילות מכס והיה אחראי בין יתר תפקידיו גם להקלדת רשימונים למחשב. המערער 1 זומן לחקירה פנימית באגף המכס לאחר שנמצא כי המערער 1 היה אחראי להזנתם של שני רשימונים של יבואן טבק בלתי מעובד, אשר נעשו על ידו במועדים שונים אך בשניהם מופיעה טעות דומה בפירוט כמות הטובין, אשר כתוצאה ממנה חוייב היבואן בפחות מאלפית מהמיסים שהיה נדרש לשלם לו נעשתה השליפה כראוי. כמו כן זומן לחקירה גם המערער 2, אשר מופיע על גבי השליפות כמי שבדק אותן ואישר אותן. בעקבות אותן חקירות זומנו המערערים לשימועים בפני מנהל המכס. מנהל המכס, לאחר התייעצות עם הועדה המייעצת, מצא כי מחדלי המערערים נעשו שלא בתום לב וכי המערערים אינם ראויים לשמש כפקידי רישוי. לפיכך ולאור הרשעה קודמת של המערער 1 וכתב אישום אשר הוגש כנגד המערער 2 והסתיים בהודאה וענישה ללא הרשעה, החליט מנהל המכס להשעותם מתפקידם כפקידי רישוי לתקופה קצובה - המערער 1 ל- 5 שנים והמערער 2 לשנה, מבלי להעמידם לדין פלילי, בהתאם לסמכויות הנתונות לו בס` 11(ב)2 ו-3 לחוק סוכני המכס תשכ"ה 1964 ("חוק סוכני המכס"). בשל החלטה זו הגישו המערערים ערעור לבית משפט השלום בחיפה` לפי סע` 23 לחוק סוכני המכס.
פסק הדין:
1. ביהמ"ש קבע, כי לאור התיקון בחוק סוכני המכס, אשר ביטל את זכות הערעור לועדת ערר והחליפה בזכות ערעור לבית משפט השלום, והיות שלא הותקנו כל תקנות בדבר דרך הגשת הערעור וסדרי הדין בו, נראה כי אין עוד מקום להיזקק לניהול הליכי תצהירים וחקירות.
2. בית המשפט קבע כי הבדיקה שעל בית המשפט לערוך הנה בדיקה של מתחם הסבירות העובדתית, הלקוחה מתחום המשפט המנהלי. לפי מבחן זה, די בכך שהרשות התבססה בהחלטתה על חומר רלוונטי שהיה מביא רשות סבירה לידי אותה המסקנה.
3. בענייננו קבע ביהמ"ש, כי לא נפל כל פסול בהליך המנהלי שהתנהל וכי הראיות עליהן התבססה ההחלטה, הגם שהינן נסיבתיות בלבד, מקימות "יסוד סביר" לכך שפקידי הרישוי פעלו בחוסר יושר ו/או באופן לא מהימן.
4. עם זאת, מצא ביהמ"ש לנכון להתערב בחומרת העונש שהוטל על המערער1 הן לאור חוק יסוד חופש העיסוק והן לאור העובדה שההחלטה כנגדו נתבססה כאמור על ראיות נסיבתיות בלבד.
התוצאה האופרטיבית הייתה הותרת החלטת מנהל המכס להשעות את המערערים על כנה תוך הפחתת תקופת מחיקת הרישום של המערער 1 מחמש שנים לשלוש שנים.
פרשנות:
א. הלכה למעשה חלה נסיגה בזכויותיהם הדיוניות של פקידי רישוי/סוכני מכס שננקטו נגדם הליכים לפי סע` 11(ב) לחוק סוכני המכס. על פי פסק הדין, היקף הביקורת השיפוטית שיפעיל בית המשפט כלפי החלטת מנהל המכס הינו בעילות מנהליות בלבד, וזאת בניגוד להליך המעין שיפוטי שקויים על ידי ועדת הערר לפני תיקון חוק סוכני המכס משנת תשנ"ה.
ב. פירושו של דבר, שלא רק שבית המשפט לא יכנס לגופם של דברים, לא ישמע ראיות מחדש ולא ינתח את הסוגיה מראשיתה, אלא שבית המשפט יגביל את עצמו לשאלות כמו האם מנהל המכס פעל בסבירות, האם ניתנה זכות טיעון לסוכן המכס / פקיד הרישוי, האם ההחלטה התקבלה על בסיס מידע מלא, וכיו"ב. במלים אחרות, בית המשפט יקבל את עמדת מנהל המכס, אם היא סבירה ומידתית, גם אם בית המשפט היה מסוגל להגיע לתוצאות אחרות אילו היה בוחן את הדבר בעצמו.
ג. יחד עם זאת, נעיר כי במקרה שלפנינו מצא לנכון בית המשפט להתערב בחומרת אמצעי הענישה של מנהל המכס, ללמדנו כי בענין זה פעל מנהל המכס שלא בסבירות.
ע"א 203/04 מיכאל ששון ואח` נ` מנהל המכס בע"מ, בית משפט השלום בחיפה, פס"ד מיום 27.12.2004
לראש העמוד
הובלה ימית
תקופת התיישנות מקוצרת - חיזוק נוסף על ידי בית המשפט העליון
העובדות
מוביל ימי שחרר את המטען לידי צד ג`, שלא כנגד שטרי המטען המקוריים. הנשגר, שהיה במקרה זה בנק, ביקש לתבוע את המוביל על כך ששחרר
את המטען ללא שטרי מטען מקוריים. הואיל והבנק הגיש את תביעתו כנגד המוביל הימי לאחר שנה ממועד שנמסר המטען, ביקש המוביל הימי לדחות את התביעה על הסף בטענה של התיישנות. בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את עמדת המוביל הימי. במסגרת הערעור שהבנק הגיש לבית המשפט העליון, העלה הבנק טענות שונות שנועדו לשכנע שלא חלפה תקופת ההתיישנות, אשר נדחו על ידי בית המשפט אחד לאחד. במסגרת פסק הדין קבע בית המשפט מספר הלכות הנוגעות ליחסי נשגר - מוביל ימי.
נקודות מרכזיות בפסק הדין
· הנשגר בשטר המטען הוא זה שחייב להתייצב מיוזמתו לצורך קבלת המטען, ואינו צריך להמתין להודעת המוביל בנוגע לכך.
· סיווג התיישנות כמהותית או דיונית אינו קשור לשאלה אם מקור ההתישנות הוא מכוח הדין או מכוח הסכם – גם התיישנות שמקורה בהסכם יכולה להיחשב כהתיישנות מהותית.
· על מנת להשיב על השאלה מתי היה המטען אמור להימסר (הרלוונטי למועד שממנו מתחילה תקופת ההתיישנות בת השנה) יש לבחון מתי הגיעה האוניה לנמל – המועד הוא תוך מס` ימים ממועד הגעתה ולכל המאוחר מהמועד שבו האוניה עזבה את הנמל לאחר שפרקה את המטען.
· הוראת ההתיישנות חלה גם על אירועים שלאחר הפריקה, לרבות כשל במסירת המטען לגורם המתאים.
· ההתישנות חלה על כל העילות הקשורות להובלה, לרבות עילות נזקיות, ולא רק לעילות הנובעות משטר המטען או מן היחסים החוזיים בין הצדדים.
נקודות למחשבה
1. בית המשפט מחזק היטב את תחולת הוראת ההתיישנות במקרה של הובלה ימית. נימוק מרכזי שבו נוקב בית המשפט לצורך בהקפדה דווקנית על הוראת ההתיישנות, הוא שקיימת חשיבות לוודאות משפטית בסחר בינלאומי. אין לקבל מצב שהוראת התיישנות המקובלת באמנה בינלאומית, לא תוכר בפסיקה הישראלית.
2. בית המשפט עמד על כך שהבנק הינו גוף הבקיא בסחר הבינלאומי המכיר את הוראות ההתיישנות המופיעות בשטר המטען. בנסיבות אלו בית המשפט לא יקבל טענות כאילו הבנק לא קיבל על עצמו את הוראות ההתיישנות המופיעות בשטר המטען.
ע"א 3552/01 Banco Exterior (Suiza) SA נ` Zegulga Polska Spolka Akcjna ואח`, פסק דין מיום 28.2.05
לראש העמוד
הובלה ימית / שילוח בינלאומי
האם מי שפועל כסוכן (AS AGENT) אחראי לנזקים הקשורים להובלה?
סיפור המקרה:
יבואן שוכר שירותי משלח, על מנת להוביל לישראל מטען. המשלח פונה לסוכן אוניות, המסדיר את ההובלה הימית באמצעות חברות אוניות שונות. המטען מגיע לישראל, באיחור ניכר. האם על סוכן האוניות לשאת בנזקי היבואן שנגרמו בגלל האיחור בהגעת המטען לישראל?
עמית תעשיה מקומית בע"מ (=עמית), יבואן קטרים, שכר את שירותי אגיש הובלה בינלאומית בע"מ (=אגיש), על מנת להוביל קטרים מספרד לישראל. אגיש פנתה לסוכנות ימית ישראלית סקנדינבית בע"מ (=סקנדינבית), שפעלה כסוכן אוניות, על מנת שזו תסדיר את הובלת המטען לישראל. סקנדינבית, פונה לקבלת שירותיו של מוביל ימי בשם נאטא.
האוניה אשר תואמה על ידי סקנדינבית למשלוח הראשון לא מגיעה. בסופו של דבר מגיע המשלוח הראשון באמצעות אוניה אחרת של מוביל אחר באיחור ניכר הגורם נזקים ליבואן ובעלויות גבוהות בהרבה ליבואן. חמישה משלוחים נוספים, מגיעים בסופו של דבר באמצעות מוביל שונה מזה שתואם מלכתחילה, כאשר עלויות ההובלה בהן מחויב היבואן גבוהות בהרבה מאלו אשר סוכמו עמו מלכתחילה.
היבואן והמשלח הגישו תביעה כנגד סקנדינבית, מנהל החברה, ואיש המכירות של החברה.
פסק הדין:
1. מסקנת בית המשפט הנה שעל סוכן האוניות לשאת בנזקי היבואן – ההפרש בעלויות ההובלה בין המחיר שסוכם לבין העלויות בפועל וכן בנזקי האיחור. כמו כן, מחויב סוכן האוניות בעמלות המשלח, ובסכום ששילם המשלח ליבואן להפחתת נזקים.
2. בית המשפט ניתח לפרטי פרטים את המסמכים הנוגעים להזמנת ההובלות, התאריכים, האוניות ומעמד המעורבים השונים. פרטי העובדות אינם מעניינים אותנו במסגרת זו, אלא הקביעות בנוגע למעמד סוכן האוניות, והמקור לחיובו בנזקי היבואן והמשלח. בית המשפט הבהיר כי "התואר AS AGENT אינו מיועד להקנות חסינות ולא יכול להקנות חסינות, למי שמנצל לרעה את מעמדו כמומחה ובעל הקשרים, ומוליך שולל את מי שסמך עליו".
3. בית המשפט קבע כי התנהגות סוכן האוניות הייתה חסרת תום לב, לא ראויה ולא הגונה, שכן בשלב בו הסתבר כי האוניות לא יעמדו בזמנים, לא פעל סוכן האוניות בצורה ראויה להשיג אוניות חלופיות, והפעיל לחץ על היבואן אשר היה במצוקה על מנת לשפר את תנאי החוזה ולהוריד מאחריותו. בית המשפט הבהיר, כי בנסיבות אלו אין לתת לסוכן האוניות לחמוק מאחריות ולהתחמק מהתחייבויות שנתן, בטענה שפעל רק כסוכן ושלוח של המובילים הימיים. בית המשפט מוצא מקור נוסף לחייב את סקנדינבית והיא העובדה שסקנדינבית, בהתנהגותה, גרמה להפרת החוזים בין המובילים הימיים לבין היבואן.
פרשנות :
1. פסק הדין מבהיר, שהשימוש במונח AS AGENT ONLY על גבי מסמכים המוחלפים בין הצדדים, אינו מקנה פטור אוטומטי מאחריות, ויש לבדוק מה הייתה סיבת ההתקשרות, אופן ההתקשרות, והתנהגותו של סוכן האוניות. העובדה שהסוכן פועל בשם חברות ההובלה, אינה יכולה לתת לו פטור מאחריות, במיוחד לא במצב בו היבואן/המשלח מעוניינים במקצוענות סוכן האוניות ולא מתמקדים בזהות האוניה/המוביל אשר יביא את הסחורה, ולמעשה מתקשרים עם סוכן אוניות על מנת שיטפל בענייניהם, מתוך עניין בשירותיו.
2. לדעתנו, פסק הדין אינו ניתן ליישום "אחד על אחד" על כלל סוכני האוניה. כאמור לעיל, פסק הדין מדגיש כי בנסיבות הענין למזמיני ההובלה - היבואן והמשלח - לא היה ענין בשאלה מי יהיה המוביל הימי שיבצע בפועל את ההובלה, וסוכן האונייה פעל, למעשה, כמארגן הובלה. בנסיבות אלו, קמה חובה לסוכן האוניה לארגן את ההובלה כיאות, דבר שלא נעשה בענייננו. באותם מקרים שסוכן האוניה אינו מארגן את ההובלה, אלא רק משמש כנציגה של חברת הספנות, יהיה קשה להיעזר בפסק הדין שלפנינו. מצד שני, פסק הדין מתאים ליישום, בשינויים המחוייבים, על משלחים בינלאומיים המארגנים את ההובלה, גם אם אינם מנפיקים שטר מטען. כאשר המשלח הבינלאומי שארגן את ההובלה אינו דואג לנתיב הובלה נכון, ואינו נותן מענה לפתרון בעיות המתעוררות במסגרת ההובלה, וכיו"ב, תחול עליו אחריות בגין נזקי בעל המטען.
3. ראו לענין זה גם בגליון 7 של "יבוא ויצוא" Index.asp?ArticleID=69&CategoryID=91&Page=1 בכתבה "סוכן אוניה חויב לפצות יבואן בגין נזק למטען שנגרם במהלך ההובלה".
ע"א 1107/00 עמית תעשיה מקומית בע"מ נ` סוכנות ימית ישראלית סקנדינבית בע"מ, בית המשפט המחוזי בחיפה, פס"ד מיום 18.2.2005
לראש העמוד
משפט מינהלי
האם ניתן לפנות לרשויות המס לקבלת מידע על תיקי מס של גופים אחרים?
עובדות המקרה:
המערער ("הנישום") אשר חב במס בגין מימוש אופציות שהונפקו לו בידי מעסיקתו, טרם עזיבתו את ישראל, הגיע להסכם שומה עם פקיד השומה בנתניה ("הרשות"), שבמסגרתו הוסכם על חלוקת חיוב המס באופן ליניארי. לימים ביטלה הרשות את ההסכם לאור החלטה עדכנית של נציבות המס בעניין ביצוע חלוקת ההכנסות ממימוש אופציות וכן, משום היותו מפלה כלפי נישומים אחרים.
הנישום פנה לרשות בדרישה שנסמכה על חוק חופש המידע, להעביר לעיונו העתקים של הסכמי שומה שנעשו עם נישומים אחרים בנסיבות דומות, לאחר שימחקו מהם הפרטים המזהים. לאחר שבקשתו נדחתה, פנה הנישום לביהמ"ש המחוזי בת"א.
פסק הדין:
1. בית המשפט קבע, כי בהיות רשות המס רשות מנהלית, הנחת המוצא היא שחל כלל הגילוי על כל החומר ששימש את הרשות להחלטה בעניינו של הנישום.
2. עם זאת, ככל שהדבר נוגע לזכותו של נישום לעיין בהסכמי שומה או פשרה שעשו נישומים אחרים, קבע ביהמ"ש כי הטלת חובה על הרשות לסרוק את כל תיקי הנישומים, הינה מטלה מכבידה, העלולה לשתק את המערכת מעבודתה השוטפת, ולכאורה יש בה גם משום פגיעה בכללי החיסיון או הפרטיות של נישומים אחרים.
3. נפסק ע"י ביהמ"ש כי על הרשות לפרט את העקרונות והשיקולים שבבסיס אותם הסדרים, אך היא אינה נדרשת לגלות את הסכמי השומה עצמם, שכן על מנת לבחון את סבירותו ותכליתו של השינוי במדיניות הרשות, אין לנישום כל צורך בעיון מפורש בכל הסכמי השומה שהושגו לגבי אותן סוגיות אלא די לו בהסבר מפורט של הרשות לגבי מדיניות העבר, בסיסה הפרשני, עמדת הרשות כיום ומהי הסיבה לשינוי העמדה או הפרשנות.
4. בית המשפט קבע כי לשם קבלת החומר הנ"ל על הנישום לעמוד בתנאי סף של הצגת תשתית עובדתית בסיסית ("לכאורית") בנוגע לשוני בין ההסדר שהתבצע בענייננו ובין ההסדרים של נישומים אחרים, וכן על הנישום להראות כי החומר המבוקש רלבנטי לעניינו.
פרשנות
אמנם זכאותו של הנישום לעיין בחומר הותנתה במגבלות וסייגים, ואולם, בשורה התחתונה, פסק דין זה ממשיך קו שהתגבש בפסיקה אשר מצמצם את תחולת החסיונות הקבועים בדיני המס ומרחיב את תחולת חובת הגלוי של הרשויות. אל מול תכלית הסודיות עומדות תכליות אחרות לא פחות חשובות, וכל זאת תוך שמירה על כללי הפרטיות והחסיון של הנישומים.
בש"א 5926/04 עמרם אבנר נ` פקיד שומה נתניה, בית המשפט המחוזי בתל אביב, פסק דין מיום 22.8.2004
לראש העמוד
דיני נזיקין
גרימת נזק ראייתי,
או - מה קורה כאשר הנתבע איבד, ברשלנותו, מסמך שיכול להיות לעזר לתובע ?
סיפור המקרה:
תושב ג`נין הגיש תביעה כנגד מדינת ישראל לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו כתוצאה מפגיעת קליע שחדר לראשו. פגיעת הקליע אירעה, כך נטען, מירי רשלני של קליעי פלסטיק של חיילי צה"ל, בעת שהתובע נסע במכונית בן דודו. בין היתר, טען התובע כי המדינה פגעה ביכולתם להוכיח שהנזק נגרם לתובע מקליעי פלסטיק כאמור לעיל, בכך שנמנעה מלבדוק את המכונית על ידי מומחה מז"פ (במקום בדיקת מומחה מז"פ התבקש בן דודו של התובע לצלם את הרכב ואת סימני הפגיעה והדם בעצמו, ותו לא).
פסק הדין:
1. המצב המשפטי שנדון על ידי בית המשפט הוא כזה: התובע טוען טענה עובדתית, אשר אם תתגלה כנכונה תוכל לבסס את תביעתו. לטענת התובע, ישנה ראיה אשר הייתה יכולה להוכיח את טענתו העובדתית. אלא, שכתוצאה מרשלנות של הנתבע, לא ניתן להשתמש בראיה המסוימת הזו. במקרה כזה, הכלל הוא שמטילים את החובה להוכיח שהטענה של התובע לא נכונה על הנתבע (במצב רגיל התובע צריך להוכיח שהטענה שלו נכונה). למעשה, רוב הסיכויים שהנתבע לא יוכל להוכיח שהטענה לא נכונה, שכן גם הוא לא יכול להשתמש בראיה הרלבנטית כתוצאה מרשלנותו.
2. עד היום בתי המשפט השתמשו בכלל זה בתביעות רשלנות רפואיות. בית המשפט קובע, כי ניתן להשתמש בכלל זה, גם בתביעות אחרות ואין הצדקה להגביל את הכלל רק לתביעות רשלנות רפואית.
אילו היה מומחה מז"פ בודק את המכונית, ניתן היה לקבוע איזה קליע פגע ברכב ובתובע. בית המשפט קובע, כי המדינה התרשלה בכך שלא ביצעה לרכב בדיקה של מומחה מז"פ, והעביר אליה את הנטל, להוכיח כי לא היה מדובר בירי של קליע פלסטיק.
פרשנות:
1. חשיבותו של פסק הדין הינה בכך שהרחיב את הכלל הנקרא "גרם נזק ראייתי" מעבר לסוגיית הרשלנות הרפואית. על אף שבנסיבות העניין מדובר על נתבע שהוא המדינה, הכוונה היא לכל נתבע, גם אם הוא אדם פרטי או חברה.
2. כאשר תובע מבקש מסמך מסוים על מנת להוכיח תביעה שהגיש, הנוגעת להובלה/יבוא/שילוח, וסוכן המכס/המשלח/המוביל שנתבע בתיק, הוא מי שאמור להחזיק במסמך, יוכל התובע להעביר את נטל ההוכחה לנתבע, אם כתוצאה מהתרשלות הסוכן/משלח/מוביל, המסמך אינו קיים עוד.
3. אין די בכך שלא ניתן להשיג את המסמך. על התובע להוכיח שהמסמך חסר כתוצאה מרשלנותו של הנתבע.
4. ומכאן, לקריאתנו החוזרת לשמור על תיעוד מתאים.
ראו בגליון מס` 6 של יבוא ויצוא (Index.asp?ArticleID=67&CategoryID=91&Page=1), במאמר: "כיצד נוצרת התחייבות לתשלום דמי השהייה?", וובגליון מס` 7 של יבוא ויצוא (Index.asp?ArticleID=69&CategoryID=91&Page=1), במאמר: " על מוביל שלא הצליח להוכיח את תביעתו לקבל דמי מכולה".
ע"א 361/00 עאזם ד`אהר נ` סרן יואב ומדינת ישראל, בית המשפט העליון, פסק דין מיום 10.2.05
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
