גיליון 75 ספטמבר 2012

1. האם משלח בינלאומי יכול לחזור בו מהצעת מחיר?

עו"ד גיל נדל, גלעד פז

לאחרונה, קיבל בית משפט השלום בהרצליה תביעת יבואן נגד משלח בינלאומי, והורה למשלח הבינלאומי להשיב ליבואן, שיוצג ע"י משרד גיל נדל, סכומים שנגבו שלא כדין, ובניגוד למוסכם בין הצדדים.

סיפור המקרה:

חברת קומסקו, העוסקת ביבוא ציוד חקלאי, עשתה שימוש בשירותי חברת מנטפילד, העוסקת בשילוח בינלאומי, לצורך שינוע מטען של שלוש מקצרות חקלאיות ושלוש יחידות למכונות קציר מארה"ב לישראל.

מנטפילד שלחה לקומסקו הצעת מחיר ראשונה על סך של כ-36,000 דולר, ולאחר מכן, הצעת מחיר מתוקנת על סך של כ-35,000 דולר.

בפועל, לאחר הגעת המטען לישראל, דרשה מנטפילד מקומסקו סכום של כ-46,000 דולר, וטענה כי אלו ההוצאות ששולמו בפועל לחברות הספנות, בגין הבדלים בנפח המטען לעומת הנתונים שנמסרו על ידי קומסקו.

כאשר התגלעה המחלוקת בין השתיים בסוגיית מידותיו של המטען, הציעה מנטפילד לקומסקו למנות שמאי, אשר ימדוד מחדש את המטען ויקבע מהן מידותיו הנכונות. לאחר שמדד השמאי את הסחורה, התברר כי נפח המטען הוא אינו 199 מ"ק, כפי שמסרה קומסקו למנטפילד, אלא 207 מ"ק. זה המקום לציין, כי עפ"י מדידה מוקדמת יותר של המטען, אשר בוצעה על ידי חברת הספנות, עמד נפח המקצרות על 230 מ"ק, וכך כביכול חושבו דמי ההובלה.

מנטפילד סירבה לשחרר את המטען ולמסור פקודת מסירה, ולפיכך נאלצה קומסקו לשלם למנטפילד את סכום ההובלה כפי שנדרש, בסך של כ-46,000 דולר, ותבעה בבית המשפט את ההפרש שבין סכום ההצעה, לסכום ששולם בפועל.

הכרעת בית המשפט:

בית המשפט קבע כי הפער הקטן שהתגלה במידות המטען, אשר עמד בסופו של יום על 8 מ"ק בלבד, אינו מצדיק את ייקור ההובלה בשיעור של כ-33%, כפי שדרשה מנטפילד.

בית המשפט קבע כי מאחר ומנטפילד שלחה לקומסקו שתי הצעות מחיר בכתב, יש לדחות את טענתה כי נפלה טעות בהצעת המחיר, והכוונה הייתה למחיר של כ-45,000 דולר.

בית המשפט קבע, כי פעמים רבות ספקים מעניקים ללקוחות "הצעות פיתוי" זולות, על מנת לשכנע אותם להתקשר בעסקה, ואם בית המשפט יפתח פתח לספק לחזור בו מהצעה זולה, לאחר חתימת החוזה, הדבר יפגע משמעותית בוודאות המשפטית בחתימת חוזים, ויפגע בלקוחות.

מנטפילד טענה לטעות בכריתת החוזה, בקשר למחיר שננקב בהצעה, אך בית המשפט קבע שהטענה לא הוכחה, ודחה אותה, ולמעשה קיבל את התביעה במלואה.

לכן, הורה בית המשפט למנטפילד להשיב לקומסקו כ-50,000 ש"ח, שהם ההפרש בין סכום ההצעה לסכום ששולם בפועל, בתוספת כ-18,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

[ת.א. (שלום הרצליה) 6694-01-10 קומסקו בע"מ נ' מנטפילד (1983) בע"מ, השופט ד"ר שאול אבינור. פסק-דין מיום 3.9.12. ב"כ הצדדים: לקומסקו- משרד עו"ד גיל נדל. למנטפילד- עו"ד א' נץ).

הערות:

משרדנו ייצג את חברת קומסקו (הזוכה) בתיק זה.

נוסיף ונציין כי בית המשפט שם דגש על נושא "הצעת הפיתוי", וקבע כי בפרקטיקה המקובלת, ספקים נוהגים לתת הצעות זולות מאד ללקוחות בפעם הראשונה, על מנת לפתות אותם להתקשר בעסקה. מנגד, דיני החוזים מאפשרים לצדדים לחוזה לבטלו או לתקנו, כאשר מתגלה טעות בכריתת החוזה.

במקרה זה, קבע בית המשפט, כי כאשר ספק טוען לטעות, בקשר להצעת מחיר שנתן ללקוח, שלטענתו היא זולה מן המקובל, יוטל על הספק נטל מוגבר להוכיח את הטעות, וזאת, מתוך המטרה להגן על הלקוח ולמנוע את העלאת המחיר, לאחר שהחוזה כבר נחתם.

2. המחיר נמוך מדי? על פסילות ערך בידי רשות המכס

עו"ד גיל נדל, גלעד פז

מחלוקות רבות של יבואנים עם רשות המכס עוסקות בשאלת מחיר העסקה ביבוא, שעליו יש לחשב את המיסים. מחלוקות אלה מתעוררות, ביתר שאת, כשמדובר בטובין עתירי מס, כמו סיגריות, אלכוהול, בשמים, כלי רכב או חלקי חילוף לרכב, וכו'.  ברשימה זו נתייחס למספר עניינים שהתחדדו בעקבות פסיקה שניתנה לאחרונה.

מהו ערך טובין לצרכי מכס?

אף שבמדינת ישראל קיימות שיטות שונות להטלת מסי יבוא על טובין, לעיתים כמס קצוב לפי משקל או יחידת מידה, עדיין, רוב מיסי היבוא מוטלים באחוזים מהערך, ולכן, שאלת מחיר הטובין לצורך חישוב המיסים שבה ומתעוררת. ברור, כי מכס בשיעור 8% על בשמים שערכם במכולה 50,000 דולר, אינם שווי ערך למכס דומה על מכולה בשווי 100,000 דולר.

כאשר המכס קובע את שווי הטובין לצורך חישוב המיסים, דרך המלך היא לקבוע זאת על פי המחיר ששולם בפועל ליצואן הזר על ידי היבואן הישראלי, בתוספת הוצאות אשר נקבעו בחוק, כדוגמת הובלה וביטוח.

פסילת הערך על ידי רשות המכס

ישנם מקרים בהן עולה חשד בקרב רשויות המכס, כי המחיר עליו הצהיר היבואן הינו מחיר בדוי, כאשר לרוב המדובר במחיר אשר הינו נמוך משמעותית ממחירם האמיתי של הטובין. הנמכת מחירים שכזאת עשויה להביא עבור היבואן לחיסכון משמעותי בתשלום מיסי יבוא, והיא כמובן מהווה עבירה פלילית.

כאשר מתעורר אצל המכס חשד כזה להנמכת מחירים, רשאי המכס, בתנאים מסוימים ולקבוע את המחיר האמיתי, לשיטתו, שעליו יחושבו המיסים. אחת הדרכים העיקריות לפעולת המכס היא באמצעות השוואת מחירם של הטובין המיובאים למחירם של טובין זהים או דומים, ואפשרות אחרת היא לבסס את המחיר על פי המחיר האמיתי ששולם עבור הטובין אם בידי המכס ראיות לכך.

כאשר היבואן והמכס מתגוששים בבית המשפט בשאלת הערך שהוצהר, נטל ההוכחה הראשוני מוטל על היבואן ולא על המכס, מתוך ההנחה כי ליבואן יש את המידע והכלים הטובין ביותר להוכיח את המחיר ששילם. לעיתים, תובענות בנושא זה נדחות, בין אם היבואן לא מצליח לעמוד כלל בנטל הראשוני, להוכחת אמיתות המחיר שהוצהר, ובין אם המכס מגיע מצויד בראיות חזקות המטילות ספק ברור במחיר שהוצהר על ידי היבואן.

הנמכת מחירים בראי הפסיקה:

פסק הדין בעניין אריאל פרפיום:

לאחרונה, ניתן פסק-דין בבית משפט השלום בחיפה, כאשר יבואן נחשד שהנמיך מחירים של בשמים מיובאים. במקרה זה, חברת אריאל פרפיום נדרשה לשלם גרעון של כ-1.9 מיליון ש"ח, בגין חשד להנמכת מחירים ביבוא ומתן הצהרות כוזבות. המכס טען כי תפס חשבוניות שלא הוגשו לו במהלך השחרור, בהן ננקב מחיר גבוה יותר מזה שהוצהר במהלך שחרור הסחורות. היבואן טען כי מדובר בחשבוניות ששימשו למו"מ מול הספק הזר ולא בחשבוניות הסופיות. בנוסף, טען היבואן כי רכש בשמים מארה"ב בשיטת הסטוק, דבר המצדיק את מחירם הזול. המכס טען עוד כי יש לפסול את המחיר שהוצהר בשל יחסים מיוחדים בין היבואן לספק.

בית המשפט קבע כי היבואן כשל מלהוכיח שהיחסים המיוחדים בינו לבין הספק לא השפיעו על המחיר, וזוהי הצדקה לפסול את המחיר שהוצהר. כמו כן, קבע בית המשפט שבידי המכס היו די ראיות לפסילת המחיר שהוצהר, ודחה את התביעה[1].

לדעתנו, במקרה זה של אריאל פרפיום, הצטיידה רשות המכס בראיות מספקות כדי להוכיח את פסילת המחיר, ולכן נדחתה תביעת החברה.

אך חשוב לציין, כי גם במקרים בהם רשות המכס אינה מגיעה כה מוכנה, עדיין ליבואן לא יהיו  חיים קלים, משום שעל פי פקודת המכס, כאמור, נטל ההוכחה להוכיח את אמיתות המחיר, מוטל עליו.

לכן, כאשר היבואן מספק הסברים וראיות התומכות במחיר שהוצהר על ידו, כמו למשל הסכם עם הספק, או עדות של הספק עצמו, עובר הכדור למגרשה של רשות המכס, והיבואן עומד במצב כזה בנטל ההוכחה המוטל עליו.  מנגד, אם היבואן עומד על כך שהמחיר שהוצהר על ידו הוא אמיתי, ללא הצגת אסמכתאות נוספות מלבד עדותו והחשבונית שהוצגה בעת היבוא, לא יוכל היבואן להעביר את הכדור למגרשה של רשות המכס, וככל הנראה במצב כזה תביעתו תידחה.

לפיכך, כאשר יבואן אשר מקבל הנחה מן הספק או מחיר שהוא סבור שיעלה את חשד רשות המכס, טוב יעשה אם יצטייד מבעוד מועד במסמכים בכתב אשר מוכיחים את אמיתות המחיר.

פסקי הדין בעניין מרקיורי ובעניין אלפלאח

מקרה זה אינו המקרה הראשון או היחיד בו נדחתה תביעה של יבואן כנגד המכס בגין הנמכת מחירים.

דוגמא נוספת הינו תיק אשר נידון לפני מספר שנים בבית המשפט המחוזי  בחיפה, הנוגעת להנמכת מחירים של משקאות אלכוהוליים[2]. במקרה זה העלתה חקירה משותפת אותה ניהלו רשויות המכס בישראל ובאוקראינה, כי מחיר הטובין עליו הצהיר היצואן באוקראינה היה גבוה ממחיר היבוא עליו הצהיר היבואן בישראל. אי לכך, פסלו רשויות המכס בישראל את מחיר הטובין  כפי שהצהיר עליו היבואן בישראל והתאימו אותו למחיר הטובין עליו הצהיר היצואן באוקראינה. גם במקרה זה הגיעו רשויות המכס לבית המשפט מצוידות בראיות חזקות ביותר ולכן תביעתו של היבואן נדחתה.

מקרה נוסף בו נפסל מחיר היבוא עליו הוצהר על ידי היבואן וזאת עקב פערים בין מחירי היבוא לישראל והיצוא מספרד, עלה בעניין יבוא מרצפות מספרד[3]. גם שם, לא הצליח היבואן לספק הסבר טוב לפער מחירים זה, ותביעתו נדחתה.

3. העליון מאשר- חבות של ביטוח על בסיס מסמכים, וללא שמיעת עדויות

עו"ד גיל נדל, גלעד פז

בית המשפט העליון דחה לאחרונה בקשת רשות ערעור של חברת ביטוח, על קביעותיהם של בתי המשפט השלום והמחוזי בתל אביב, אשר קבעו כי חברת הביטוח אחראית על פי פוליסת ביטוח, לנזק שנגרם ליצואן ששלח משלוח של זרעי בצל מנמל חיפה לנמל La Guairaבונצואלה.

בכך, למעשה אישר בית המשפט העליון את החלטות בתי המשפט קמא כי ניתן לקבוע חבות של חברת ביטוח על סמך הפוליסה בלבד ולאור מסמכים שהוגשו, וללא שמיעת עדויות בקשר לנזק למטען.

סיפור המקרה:

חברת הזרע ג'נטיקס ייצאה משלוח מישראל לונצואלה, אשר אבד ולא הגיע ליעדו. החברה הגישה תביעה כנגד מספר גורמים בשרשרת ההובלה הימית וביניהם חברת הביטוח, אשר ביטחה את ההובלה, וכן כנגד המוביל הימי וסוכנו בישראל, ונגד המשלח בישראל.

היצואן רכש מחברת הביטוח פוליסת ביטוח מסוג A(כל הסיכונים), וטען כי אובדן של המטען ואי-הגעתו ליעדו, הוא נזק בר-פיצוי על פי הפוליסה.

בית משפט השלום קבע כי אין לשמוע ראיות בדבר הנזק למטען, שהוכח לשיטתו מן המסמכים בלבד, וקבע כי הצדדים יסכמו אך ורק בשאלת החבות על פי הפוליסה. לאחר מכן, הכריע בית משפט השלום, כי הפוליסה מכסה את האירוע. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור.

חברת הביטוח לא התייאשה והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. חברת הביטוח טענה כי בתי המשפט קמא הרחיקו לכת כאשר קבעו שלמטען נגרם אובדן גמור (טוטל לוס) מבלי לאפשר שמיעת ראיות, וכי בכך נפגמו זכויותיה להתגונן כראוי.

הכרעת בית המשפט העליון:

בית המשפט העליון הביע את מורת רוחו מן העובדה כי בית משפט השלום הכריע בשאלת חבותה של חברת הביטוח מבלי לשמוע כל ראיות בנושא ועל סמך מסמכים בלבד, אולם העיר כי מאחר ופסק-הדין הסופי טרם ניתן, משום שכעת יש להכריע בשאלת גובה הנזק, תוכל חברת הביטוח לערער על פסק-הדין השלם לכשיינתן.

לגופו של עניין, ציין בית המשפט העליון כי בית משפט השלום היה רשאי להגיע למסקנה בדבר חבות הביטוח על בסיס המסמכים בלבד, בין היתר גם לאור מסמכים ששלחה חברת הביטוח ליצואן עוד בטרם הגשת התביעה, ולאור העובדות שלא היו שנויות במחלוקת.

לכן, נדחתה בקשת רשות הערעור, תוך חיוב חברת הביטוח בהוצאות של 5,000 ש"ח לטובת היצואן.

[רע"א 4153/12 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' הזרע ג'נטיקס בע"מ ואח', בית המשפט העליון, השופט צבי זילברטל, החלטה מיום 12.8.12.]

הערות:

דרך המלך בבירור תובענות היא שמיעת ראיות של העדים. בכך, מתרשם בית המשפט באופן ישיר מן המעורבים, מכריע לגבי מהימנותם או היעדרה, ומפנה לעיתים גם שאלות בעצמו לאותם עדים.

בחלק מן המקרים, מעדיפים הצדדים המעורבים לבצע קיצור דרך ולוותר על שמיעת הראיות, ולהסתפק בסיכומים בכתב, בעיקר כאשר הסוגיה העומדת על הפרק היא משפטית ושאינה תלויה בעובדות (או שהעובדות מוסכמות בין הצדדים).

במקרה הנוכחי, כאשר מן ההחלטה עולה שהעובדות לא היו מוסכמות בין הצדדים, ויתור על שמיעת הראיות לדעתנו לא היה מחויב המציאות.

 4. על טעות חקיקתית בנוגע לרישום מועד עלייה לכביש

עו"ד גיל נדל, עו"ד הילה וולגמוט

בפסק דין שניתן לאחרונה, נדונה עתירתם של יבואני רכב ביבוא אישי, אשר הסתמכו על חקיקה שנפלה בה טעות סופר, ועל פרקטיקה של רשות המכס ומשרד התחבורה שגם היא היתה שגויה, אלא שעל אף שבית המשפט הכיר בשרשרת הטעויות מצד המדינה, ואף הכיר בנזקי היבואנים, נדחתה העתירה, והיבואנים נותרו ללא מענה לנזקיהם.

סיפור המקרה:

מדובר ביבוא אישי של כלי רכב נרשמו בעבר לתנועה בדרכים במדינת חוץ.

על פי לשון תקנות התעבורה, יירשם ברישיונות הרכב מועד עלית הרכב לכביש  ברכב כאמור - "שנים עשר חודשים ממועד ייצור הרכב או ממועד הרישום לראשונה לתנועה בדרכים במדינת החוץ, המוקדם מבין השניים..".  

ואכן, עד לשנת 2011 יושמה התקנה האמורה כלשונה, היינו "מועד עליית הרכב לכביש" נקבע כמועד המוקדם מבין שניים אלה: המועד שהוא 12 חודשים ממועד ייצור הרכב, או המועד שהוא 12 חודשים מהמועד שבו הרכב נרשם לראשונה לתנועה בדרכים במדינת החוץ.

לטענת היבואנים, בתחילת שנת 2011 שינה משרד התחבורה מדיניות, ובמקום ליישם את לשונה הברורה של התקנה הנ"ל ולרשום כפי שנהגו עד עתה, החל משרד התחבורה לרשום כמועד עליית הרכב לכביש, ברכבים שיובאו בייבוא אישי, את המועד שבו הרכב נרשם לראשונה לתנועה בדרכים במדינות החוץ (ללא תוספת 12 החודשים), או את המועד שהוא 12 חודשים ממועד ייצור הרכב, המוקדם מביניהם.

שינוי זה במדיניות המדינה, ללא מתן הודעה מוקדמת וללא הוראות מעבר כלשהן פגע לטענת היבואנים בעקרון השוויון ובעקרון ההסתמכות של היבואנים שכלכלו צעדיהם ברכישת הרכב גם על בסיס מועד רישום עלייתו על הכביש.

בתגובה לעתירה, טענה המדינה, כי נפלה טעות סופר בתקנה וכי יש לקרוא את התקנה תוך השמטת האות "מ", המופיעה במשפט: "ממועד הרישום לראשונה לתנועה בדרכים במדינת החוץ".היינו, מועד עליית הרכב לכביש נקבע כמועד המוקדם מבין שניים אלה: המועד שהוא 12 חודשים ממועד ייצור הרכב, או המועד שבוהרכב נרשם לראשונה לתנועה בדרכים במדינת החוץ.

לטענת המדינה,  מדיניותה לא השתנתה מאז כניסתה של התקנה לתוקף באפריל 2008, וכי קיומם של מקרים בהם ברישיון הרכב נרשם מועד עליה על הכביש 12 חודש ממועד הייצור על אף שנרשמו לתנועה בחו"ל, מקורו בפרקטיקה שנהגה במכס אשר העביר למשרד התחבורה רק את נתון מועד הייצור ולא את נתון מועד עלית הרכב לכביש בחו"ל.

עוד טענה המדינה, כי במקרים בהם הועברו שני הנתונים על ידי המכס, יושמה הוראת התקנה כדבעי ומועד עליית הרכב לכביש נרשם כמועד המוקדם מבין השניים. לעמדת המדינה רק בתחילת שנת 2011 החל משרד התחבורה לדרוש את קבלתם של שני הנתונים, היינו גם את מועד ייצור הרכב וגם את מועד רישום הרכב לתנועה במדינת החוץ.

ומכל מקום, טענה המדינה אף אם נפלה טעות באופן בו יושמה התקנה בעבר, אין בכך כדי להקנות ליבואנים את הזכות כי טעות כאמור תיושם גם בעניינם.

פסק-הדין בעתירה:

בבוחנו את טענות הצדדים, החליט בית המשפט כי על פי תכלית החקיקה ונהלי משרד התחבורה, יש לפרש את התקנה כעמדת המדינה [יצוין כי  ב-30 לנובמבר 2011, כחצי שנה לערך לאחר שהוגשה העתירה, תוקן נוסח התקנה, כך שהאות "מ" הושמטה].

בית המשפט ציין כי היבואנים ניזוקו כתוצאה מהבנתם הלקויה את התקנה, תקלה שמקורה בטעות סופר בנוסח התקנה, אשר תוקנה רק כעבור שלוש שנים מיום שהותקנה. אולם, לא ניתן לפצותם בגין הנזק שנגרם להם באמצעות יישום מוטעה של הוראות התקנה, מה גם שיישום מוטעה של הוראות התקנה עלול להביא לפגיעה בצדדים שלישיים אשר אינם צד לעתירה, כאשר הלכה למעשה הם ירכשו רכב "ישן" יותר מהמצוין ברישיון הרכב.

לכן, דחה בית המשפט את העתירה, אך נמנע מלחייב את העותרים בהוצאות משפט, בשל הטעות בניסוח התקנה.

[עת"מ 38229-06-11 גבאי ואח' נ' מדינת ישראל, פסק-דין מיום 11.8.12, השופטת אגמון-גונן. ב"כ הצדדים- לעותרים- עו"ד יפה. למדינה- עו"ד עיני מפרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי)].

הערות:

לעמדתנו, פסק הדין אינו לוקח בחשבון את האפליה הקשה הקיימת בין יבואני רכב ביבוא אישי לבין יבואנים מסחריים, אפליה אשר מתעצמת כאשר מדובר ביבוא רכב הטעון רישיון יבוא, שכן טרם להגשת בקשה לרישיון יבוא – חייב היבואן האישי לרכוש את הרכב בחו"ל, דבר המחייב את הסוכנויות למכירת רכב בחו"ל לרשום את הרכב לתנועה שם.

כלומר, גם רכב חדש אשר נרכש על ידי יבואן ביבוא אישי – יירשם לתנועה בחו"ל. מאידך, רישום הרכבים בישראל ייעשה חודשים ארוכים לאחר רכישת הרכב בחו"ל מאחר ובפרק זמן שלאחר הרכישה יש להגיש בקשה לרישיון יבוא, שטיפול בה ע"י משרד התחבורה יכול לארוך חודשים ואף לאחר קבלת רישיון יבוא יש עוד להטעין את הרכב ולשלוח לישראל.

נוצר מצב בו מועד עלייתו לכביש של רכב ביבוא אישי נרשם בישראל כמועד רכישתו בחו"ל, אשר כאמור אינו משקף כלל את מצב הרכב  - שכן עד להגעתו לישראל יכול וחלפו חודשים רבים במהלכם לא נעשה ברכב כל שימוש לבד מרישום לתנועה בדרכים כנדרש על ידי משרד התחבורה [כתנאי לקבלת רישיון יבוא] ועל ידי סוכנויות הרכב הזרות,כמפורט לעיל.

היבואנים הסדירים לעומת זאת, אינם חייבים ברישום הרכבים לתנועה בחו"ל ויכולים לייבא את הרכבים לישראל מבלי שנרשמו כלל לתנועה בחו"ל.

לדוגמא, בעוד רכב שיוצר בינואר 2011 ויובא על ידי יבואן סדיר לישראל באוגוסט 2011, ונרכש על ידי לקוח בדצמבר 2011, כך שרק במועד זה נעשה בו שימוש, ירשם ברישיון הרכב מועד עלייתו לכביש בישראל בדצמבר 2011.

מנגד, הרי שרכב שיוצר בינואר 2011, ונרכש על ידי יבואן ביבוא אישי באוגוסט 2011, ואשר עד לקבלת רישיון יבוא ושילוח הרכב לישראל חלפו מספר חודשים, כך שהרכב הגיע לישראל בדצמבר 2011, ורק ממועד זה נעשה בו שימוש, במקרה זה יירשם מועד עלייתו לכביש באוגוסט 2011 [מועד הרכישה והרישום לתנועה בחו"ל], ללא קשר לשאלה מתי הרכב יובא בפועל לישראל, ועל אף שמיום רכישתו לא נעשה בו שימוש.

לדעתנו, תוצאה זו חותרת תחת תכלית פתיחת שוק יבוא הרכב בישראל לתחרות באמצעות יבוא אישי ומפלה  את היבוא האישי לרעה. מהאמור עולה גם כי אין פגיעה של ממש בצדדים שלישיים, אשר מקבלים מידע רלבנטי מרישיונות הרכב; מתי באמת עלה הרכב לכביש ולא מתי החל תהליך שינועו לישראל.

יצוין כי משרדנו טיפל בעתירה דומה עתירה דומה בבית משפט זה לפני כב' השופטת י' שיצר (עת"מ (ת"א) 46135-05-11 עמותת איגוד יועצי ונותני שירותים בתחום ייבוא אישי של כלי רכב לישראלנ' משרד התחבורה). אשר הורתה על העברת העתירה לדיון לפני בית המשפט העליון, על מנת שתידון יחד עם העתירה שהוגשה במסגרת בג"ץ 2262/11 מכשירי תנועה ומכוניות (2004) בע"מנ' משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, בגדרה נתבקשו סעדים שונים בגין מספר מחדלים לכאורה של משרד התחבורה, רשות המיסים ומשרד התמ"ת בעניין רישום רכבים שיובאו ארצה ביבוא אישי. בחודש מאי, הושהה הדיון בבג"צ 2262/11, ובית המשפט הורה למדינה לשלוח הודעת עדכון בתוך 6 חודשים, ולאחריה יחליט בית המשפט כיצד העתירה תמשיך ותידון.

5. בית המשפט בעד התעשייה המקומית: ערובה זמנית של 39.5% על גומי מיובא מדרום אפריקה

עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר

לאחרונה, בתאריך 15.8.12, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים התנגדות של יבואן להטלת ערובה זמנית (היטל) בשיעור 39.5% על סוליות גומי לחידוש צמיגים מדרום אפריקה.

הליך זה בבית המשפט הגיע בעקבות חקירה של הממונה על היטלי הסחר במשרד התמ"ת, מר ראובן פסח, שהחלה לבקשת המפעל המקומי- תעשיות גומי עין שמר אגח"ש בע"מ, המיוצג על ידי עורכי הדין גיל נדל ועומר וגנר ממשרדנו, ועל ידי הכלכלן ערן הורביץ מחברת ל.י.ם.

המפעל המקומי, המעסיק למעלה מ- 100 עובדים, טען כי הוא חשוף לתחרות בלתי-הוגנת מדרום אפריקה, במסגרתה התקיים יבוא בהיצף מדרום אפריקה של סוליות גומי המשמשות לחידוש צמיגים, אשר גרם לו לנזק ממשי ולהפסדים (מחיר היצוא לישראל נמוך ממחיר המכירה בשוק המקומי בדרום אפריקה).

בעקבות זאת, הממונה על היטלי הסחר במשרד התמ"ת, מר ראובן פסח, הודיע כי הוא מטיל ערובה זמנית בשיעור של 39.5% על סוליות גומי לחידוש צמיגים מדרום אפריקה, לתקופה של שישה חודשים, החל מסוף חודש יולי 2012.

במקביל, המליץ הממונה להטיל גם היטל קבוע בשיעור זה למשך חמש שנים, והמלצתו טעונה אישור הוועדה המייעצת ולאחר מכן את אישור שר התמ"ת, האוצר, וועדת הכספים של הכנסת.

יצוין, כי תעשיות גומי עין שמר מתמחה בפיתוח, ייצור ושיווק מוצרי גומי שונים. החברה הינה היצרנית היחידה בישראל של המוצר המשמש לחידוש צמיגים של משאיות, אוטובוסים ורכבי הובלה והשוק מוערך בעשרות מיליוני שקלים. הממונה על היטלי הסחר השתכנע כי לא צפויה פגיעה בענף התעבורה, מכיוון שישנם מקורות יבוא נוספים של המוצר, אשר מתחרים עם יבוא צמיגים חדשים, מלבד היבוא מדרום אפריקה. עוד קבע הממונה כי ההיטל ייטיב את המצב הכלל משקי, היצרנים והצרכנים יצאו נשכרים מההיטל יותר מהנזק הצפוי ליבואנים או לכל גורם אחר.

לאור החלטת הממונה על ערובה זמנית, החלה רשות המכס לגבות ערובה זו (ערבות בנקאית או מזומן) בשיעור 39.5% משיעור CIFשל סוליות גומי לחידוש צמיגים המיובאות מדרום אפריקה.

בעקבות החלטת הממונה, הגיש היבואן ע. מטר עתירה מנהלית, וטען כי החלטת הממונה שגויה לגופה וגם אינה חוקית, משום שניתנה לאחר שהחקירה כבר הסתיימה, ובמסגרת העתירה ביקש לקבל גם צו מניעה זמני שימנע כניסתה לתוקף של הערובה.

המפעל המקומי, שיוצג בעתירה ע"י עורכי הדין גיל נדל ועומר וגנר ממשרדנו, טען כי החלטת הממונה ניתנה כדין ומבוססת על חקירה ארוכה וממצאים בדוקים ומשכנעים, וכי יש לדחות את הבקשה להקפאת הערובה הזמנית.

בתאריך 15.8.12, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את בקשת היבואן למתן צו מניעה נגד הערובה הזמנית, ולמעשה בכך הביע דעתו כי ראוי לספק הגנה למפעל המקומי כנגד היבוא בהיצף.

בית המשפט קבע בין היתר כי מאחר ומדובר בהיטל זמני לחצי שנה, והנזק שייגרם ליבואן הוא כספי ובר-פיצוי, אין לתת צו מניעה שיקפיא את הערובה.

עוד קבע בית המשפט, כי מאזן הנוחות (הנזק שייגרם למי מן הצדדים) נוטה לטובת המפעל המקומי ולא לטובת היבואן, וזוהי סיבה נוספת להימנע מהתערבות בהחלטת הממונה.

לאור זאת, דחה בית המשפט את בקשת היבואן לצו מניעה נגד הערובה הזמנית, והטיל עליו הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח לכל אחד מן המשיבים (הממונה על היטלי הסחר והמפעל המקומי).

[עת"מ (ירושלים) 6281-08-12 ע. מטר ואחיו בע"מ נ' הממונה על היטלי הסחר במשרד התמ"ת ואח', השופט דוד מינץ, החלטה מיום 15.8.12. ב"כ הצדדים: ליבואן- עו"ד האשם דלאשה. לממונה על היטלי הסחר- פרקליטות מחוז ירושלים-אזרחי. למפעל המקומי- עו"ד גיל נדל ועומר וגנר ממשרדנו].

6. נמחקה העתירה המנהלית בנושא ההיטל על צמר סלעים

עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר

לאחרונה, בתאריך 31.7.12, מחק בית המשפט המחוזי בירושלים את העתירה שהוגשה נגד סירוב שר האוצר לאשר את ההיטל על יבוא צמר זכוכית וצמר סלעים.

כזכור, במהלך שנה וחצי, ניהל משרד התמ"ת חקירה לבקשת המפעל המקומי המייצר צמר זכוכית וצמר סלעים (חומרי בידוד לבנייה), שביקש להטיל אמצעי הגנה (safeguards measures)נגד היבוא, שמגיע בעיקרו מטורקיה, שלטענתו גרם לו לנזקים.

שר התמ"ת אישר את ההיטל, אך שר האוצר סירב לאשרו ולכן הוגשה העתירה, כנגד אותו סירוב של שר האוצר.

החברות גולמט וטמבורד סחר, המייבאות לישראל מוצרי בידוד מסוג צמר זכוכית וצמר סלעים, והמיוצגות על ידי עורכי הדין גיל נדל, רותם וירניק ועומר וגנר ממשרדנו, השיבו לעתירה וביקשו לדחות אותה.

במסגרת תגובתן, טענו החברות כי בממצאי חקירת משרד התמ"ת נפלו פגמים, דבר ששומט את הקרקע מתחת לחקירה כולה, ומוכיח כי אין כל הצדקה להטיל היטל במקרה זה.

החברות טענו עוד כי הטלת היטל צפויה להשפיע על המחירים בשוק ולהפוך את המפעל המקומי למונופול, ולפיכך, מבקשות החברות לדחות את עתירת המפעל המקומי.

בתאריך 18.6.12 התקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני השופטת נאווה בן-אור.

סמוך למועד הדיון, הגישה המדינה את תגובתה בכתב, והתנגדה להטלת ההיטל. המדינה צידדה בעמדת שר האוצר, ציינה כי שר האוצר שקל שיקולים במסגרת סמכותו, ביצע בדיקה מקיפה של נתוני החקירה, ולכן התנגדותו להטלת ההיטל ניתנה בסמכות.

בדיון, טענו החברות המתנגדות להיטל כי לא הגיוני לקבל החלטה כעת, במחצית שנת 2012, על בסיס נתונים ישנים ולא עדכניים מהשנים 2009-2010. לכן, החברות הצטרפו לעמדת המדינה וביקשו לדחות את העתירה.

בתאריך 15.7.12 החליט המפעל המקומי לבקש את מחיקת העתירה, וביום 31.7.12 חייב בית המשפט את המפעל המקומי בתשלום הוצאות של 45,000 ש"ח לטובת היבואנים שהתנגדו לעתירה. המפעל המקומי ביקש להפחית את ההוצאות ובקשה זו עדיין תלויה ועומדת.

לדעתנו, מאחר והמדינה התנגדה בבית המשפט להטלת ההיטל, ומאחר ובחקירה משרד התמ"ת נפלו פגמים, ככל הנראה העותרת הבינה שסיכוייה לשכנע את בית המשפט היו נמוכים, ולכן התקבלה ההחלטה לבקש את מחיקת העתירה, מתוך חשש שמא יינתן פסק-דין הדוחה את העתירה.

[עת"מ 13418-02-12 מפעלי מתכת ש. כהן בע"מ נ' שר האוצר ואח', השופטת נאווה בן-אור, החלטה מיום 31.7.12. ב"כ הצדדים: למפעל המקומי- עו"ד רונן בר-אבן ממשרד וייס-פורת. לשר האוצר- עו"ד מוחמד חאג' יחיא מפרקליטות מחוז ירושלים-אזרחי. ליבואנים- עו"ד גיל נדל, רותם וירניק ועומר וגנר ממשרדנו]

7. מי אשם בכשלון מיזם משותף ליבוא מוצרי תינוקות?

עו"ד גיל נדל, גלעד פז

עקרון תום הלב מהווה עיקרון מרכזי וחשוב ביותר במסגרת דיני החוזים בישראל. חוק החוזים מגדיר את חובת תום הלב של הצדדים לחוזה הן במהלך ניהול המו"מ טרם כריתת החוזה והן לאחר כריתתו של החוזה ובמהלך יישומו.  לפני כמספר חודשים, נדרש לסוגייה בית המשפט המחוזי בחיפה , במסגרת דיון בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעיר. בית המשפט המחוזי אישר את פסק דינו של בית משפט השלום , כאשר שב וקבע כי חברת "בייבי'ס" תפצה את חברת "דוורון" וזאת בשל העובדה, כי "בייבי'ס" מכרה לצדדים שלישיים מיטות תינוק אותן ייבאה לישראל והתחייבה למוכרן ל"דוורון".

במקרה שלפנינו, חוסר תום הלב של "בייבי'ס" אינו נגזר מעצם העובדה כי "בייבי'ס" בחרה לנהל מו"מ במקביל הן עם "דוורון" והן עם צדדים שלישיים על מכירת המיטות, אלא מעצם העובדה, כי "בייבי'ס" ניהלה מו"מ למכירת המיטות עם שני גורמים בו זמנית וזאת מבלי לחשוף את דבר קיומו של המו"מ הכפול בפני אותם גורמים. כלומר, במידה וחברת "בייבי'ס" היתה שמה על השולחן את העובדה, כי המו"מ אותו היא מנהלת למכירת המיטות הינו, למעשה, מעין מכרז בין הצדדים, הרי שלא ניתן היה להלין על חוסר תום ליבה.

במסגרת המיזם, חברת "בייבי'ס"  הופקדה  על יבוא המוצרים והשגת האישורים המתאימים, וחברת "דוורון" הופקדה על מכירת המוצרים לציבור הרחב.

בשלב מסוים, כשל המיזם בשל גילוי פגם במוצרים, והחברות הגיעו לפתחו של בית המשפט.

עובדות המקרה:

חברת בייבי'ס התחייבה בחוזה לייצר ולייבא עבור חברת "דוורון" מוצרי תינוקות מסין, כמו כיסאות בטיחות ומיטות.

בחוזה נקבע, כי רכישת המוצרים מבייבי'ס ע"י דוורון מותנית בקבלת אישור למוצרים ממכון התקנים הישראלי, כאשר בייבי'ס הופקדה על השגת האישורים. מאחר שלחברת בייבי'ס לא היו מקורות כספיים, סוכם כי חברת דוורון תשלם מקדמה מראש בעבור הייבוא.

העסקה הראשונה שנכרתה בין שתי החברות הייתה לייבוא 1400 מיטות. לאחר תשלום המקדמה, המנכ"ל והבעלים של "בייבי'ס", כי הוא אינו מוכן לספק ל"דוורון" את המיטות במחיר שנקבע, או להחזיר לה את המקדמה, וניהל מו"מ עם חברות אחרות בנושא. המיטות נתפסו ע"י כונס נכסים, לבקשתה של חברת "דוורון", אולם בהתמחרות שנערכה ע"י כונס הנכסים הן נמכרו לחברות "גולדי הון" ו"ד"ר בייבי" ולא לחברת "דוורון".

במקביל, ייבאה בייבי'ס בעבור דוורון כיסאות בטיחות מסוג סל-קל. לגבי כיסאות אלה, התחייבה בייבי'ס לקבל אישור בעבורם ממכון התקנים, ואף התחייבה לשאת באחריות במידה ולא יתקבל אישור שכזה.

בפועל, חברת "בייבי'ס" ייבאה כיסאות אשר נמצאו בהם ליקויי בטיחות באבזמי/חגורות הבטיחות, לאחר שהכיסאות כבר נמכרו.

כאשר התגלו הליקויים למכון התקנים, המכון הורה לבצע RECALLלכיסאות, לאסוף את המוצרים מן הציבור ולהחליף את האבזמים הפגומים באבזמים תקניים.

הוראת ה-RECALLשל מכון התקנים גרמה לחברת דוורון, לטענתה, נזק רב. 

בשל אירועים אלה, הוגשה התביעה.

פסק-הדין בשלום:

בית משפט השלום קיבל את התביעה כנגד חברת "בייבי'ס" ומנהלה ברובה.

בית משפט השלום קבע כי העובדה ש"בייבי"ס" ניהלה מו"מ עם צדדים שלישיים, למכירת המיטות שיועדו ל"דוורון", לוקה בחוסר תום לב, החייבת בתשלום פיצויים. בנוסף, הוטלה אחריות על בייבי'ס ומנהלה בשל הכישלון להשיג אישור מכון התקנים למכירת הכיסאות בישראל ממכון התקנים.

לחברות "גולדי הון" ו"ד"ר בייבי" שרכשו את המיטות, יוחסה אחריות בגין גרם הפרת החוזה בין "בייבי'ס" ל"דוורון", זאת משום שעל פי בית המשפט, הן ידעו על החוזה בין הצדדים, ועדיין ניהלו מו"מ מול בייבי'ס ומנהלה  לרכישת המיטות.

פסק-הדין במחוזי בערעור, שניתן בימים אלה:

מרבית הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי, אולם, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי מסקנות בית משפט השלום הן נכונות.

כך, קבע בית המשפט כי מן הראיות עולה שאכן בייבי'ס ומנהלה ניהלו מו"מ שלא בתום לב עם כמה צדדים בעניין המיטות, למרות שהתחייבו למכור אותן ל"דוורון".

גם ערעורן של החברות גולדי הון וד"ר בייבי נדחה, ובית המשפט קבע כי הן התקשרו עם "בייבי'ס" ביודען על החוזה עם "דוורון".

(ע"א (מחוזי חיפה) 2801-06-11 בייבי'ס הרמוני בע"מ ואח' נ' דוורון יבוא ויצוא בע"מ, פסק-דין מיום 5.1.12, הרכב השופטים שטמר, בר-זיו וזרנקין. ב"כ הצדדים- לחברת בייבי'ס- עו"ד אבי אליוב; לחברת דוורון- עו"ד יואב ביין).

 8.מה חדש במשרדנו?

בתי משפט

• בית המשפט קיבל תביעה שהוגשה על ידי יבואן ציוד הנדסי, לקוח משרדנו, בגין חיובי-יתר הנוגעים לעלויות שילוח בינלאומי.

• משרדנו מייצג חברת מזון בתובענה ייצוגית שהוגשה נגדה בגין סימון מטעה כביכול של מוצרי דגים.

• משרדנו מייצג חברת מזון בתובענה ייצוגית שהוגשה נגדה בגין סימון מטעה כביכול  של עוגיות וביסקוויטים.

• משרדנו הגיש לאחרונה תביעה נגד רשות המכס, הנוגע לסיווג מיכלי כיבוי אש.

• משרדנו מטפל בשתי תביעות כנגד חברת שילוח בינלאומי לפיצוי בגין נזק שנגרם כתוצאה מעיכוב בהגעת מכולה לארץ.

• משרדנו מטפל בתביעה של יבואן מוצרי אלקטרוניקה כנגד רשות המסים בעניין סיווג צגי מחשב בעלי חיבור HDMIאשר לטענת המכס יש לסווגם כמסכי טלוויזיה.

• משרדנו הגיש השגה לרשות המכס בנוגע לדרישה לתשלום הודעת גרעון בעניין סיווג כבלים לטרמינל המשמש כמסוף מעקב, אשר לטענת המכס יש לסווגם כערכת חיווט מהסוג המשמש לרכב מנועי.

שונות

• ביום 6.9.12 טייל משרדנו בבית לחם הגלילית. הטיול נערך במושבה הגרמנית ובחוות התבלינים וכלל טיול שטח על רכבי ריינג'ר.

[1][ה"פ (שלום חיפה) 10615-11-08 אריאל פרפיום בע"מ ואח' נ' רשות המכס. השופטת יפעת מישורי, פסק-דין מיום 8.7.12. שמות ב"כ הצדדים לא צוינו].

[2] ת.א. (מחוזי חיפה) 1189-07 מרקיורי מ.ג. סחר והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל;

[3] ת.א. (שלום ת"א) 31946-05 אלפלאח ללבלאט ולאדואת אלצחייה נ' מדינת ישראל;