|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
01.האם המשלח הבינלאומי יוכל ליהנות ממעמד של מוביל אווירי? עדכוני פסיקה
02. בית המשפט:החוזה הבלתי חתום עם ספק שירותי הלוגיסטיקה – מחייב.
03. הנזק למשלוח פלפלים שלא הוכח
04. חוסר במטען - פיצוי נמוך בגין פגיעה במוניטין ואובדן לקוחות עתידיים
05. דרך יצירתית לקביעת מעמד מקור של מוצר – שימוש בזכויות קניין רוחני
06. עונשי מאסר בפועל למנמיכי מחירים לצורך הקטנת תשלומי מכס
07. חובת דיווח על הכנסה והוצאה של כספים מישראל
8. תשלום כופר כסף ותשלום אגב מחאה – בעקבות מכתבו של מר ראובן מלצר, סגן ראש מינהל המכס
9. חיטוי אריזות ומשטחים העשויים מעץ
10. על מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה בזכויות היוצרים
11. מה חדש במשרדנו
12.Israeli Import and Certificates of Origin- Just Don’t Say 'It will be alright'
13.What Happens when an Organized Agreement is not signed?
01.האם המשלח הבינלאומי יוכל ליהנות ממעמד של מוביל אווירי? עדכוני פסיקה
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
כידוע, דיני ההובלה האווירית מעניקים הטבות שונות למוביל האווירי, ביניהן הגבלת אחריות ותקופת התיישנות מקוצרת.
שאלה חשובה בעניין זה היא האם גם המשלח הבינלאומי יוכל ליהנות מהטבות אלו, במילים אחרות – האם המשלח הבינלאומי יוכל ליהנות ממעמד של מוביל אווירי?
אמנת ורשה וחוק התובלה האווירית מגדירים באופן דווקני, מיהו מוביל אווירי. ולפיכך קיים פתח רחב יותר להכנסתו של משלח בינלאומי תחת כנפי אמנת ורשה ובתי המשפט בישראל עשו זאת בעבר.
לאחרונה, עניין זה נידון בפני בית המשפט השלום באשדוד.
במקרה זה דובר ביבואנית מוצרי הלבשה אשר ייבאה סחורה מאיטליה במהלך חודש מאי 2007. הסחורה אוחסנה במחסן ממ"ן. בבדיקה פיזית שנערכה על ידי בודק מכס נמצאה אי התאמה בין הפריטים שנספרו ובין הפריטים שהוצהרו במסמכי היבוא.
כעבור שנתיים מהגעת הסחורה למחסני היבואנית, הגישה היבואנית תביעה כנגד המשלח הבינלאומי בגין החוסר הנטען במטען.
המשלח הבינלאומי טען לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענתו, חלה על התביעה התיישנות מכוח אמנת ורשה, שכן חלפו למעלה משנתיים מיום ביצוע ההובלה האווירית ועד ליום הגשת התביעה על ידי היבואנית.
בית המשפט קיבל את עמדת המשלח.
כידוע אמנת ורשה קובעת תקופת התיישנות של שנתיים להגשת תביעה כנגד המוביל האווירי בגין נזק שנגרם במסגרת ההובלה, ובלשון האמנה:"הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום ייעודו או מהתאריך שבו היה צריך להגיע או מתאריך הפסקת ההובלה".
בית המשפט קבע כי יעד הסחורה היה מחסני ממ"ן ולא מחסני היבואנית, ועל כן המועד להגשת התביעה היה שנתיים מיום הגעת הסחורה למחסני ממ"ן. בית המשפט עמד על כך שהיבואן יכול להותיר את הטובין בממ"ן זמן רב, ולכן אין זה נכון לקבוע כי תקופת ההתישינות תחל רק עם הגעת הסחורה למחסני היבואן. בהתאם לכך קבע בית המשפט כי תביעת היבואנית התיישנה.
בית המשפט ציין כי אף אם היה מקבל את טענת היבואנית והיה מסתמך על מסמכיה על מנת לקבוע מהו המועד להגעת הטובין למחסניה, הרי שגם אז היה מגיע למסקנה כי חלה התיישנות, בשל העובדה כי היבואנית הגישה את התביעה לאחר המועד הקבוע.
(תא"מ 1003-09 זיווה נ' מעגן סוכנות לביטוח(1997)בע"מ ואח'. החלטה מיום 2.5.10.).
נציין ההכרה במשלח בינלאומי כמוביל אווירי התקבלה גם על ידי בית המשפט השלום בתל אביב (תאמ 161220-09 עמילות מכס ותחבורה עמית בע"מ נ' ברזילי מעצבים בע"מ). באותו מקרה דובר בתביעה שכנגד אשר הוגשה כנגד משלח בינלאומי בגין איחור בהגעת משלוח ליעדו. המשלח הגיש בקשה לבית המשפט לדחיית התביעה שכנגד על הסף מחמת התיישנות. לטענת המשלח חלה על התביעה שכנגד התיישנות מכוח אמנת ורשה, שכן חלפו למעלה משנתיים מיום ביצוע ההובלה האווירית ועד ליום הגשת התביעה שכנגד.
בית המשפט קיבל את עמדת המשלח. בית המשפט קבע כי הוא משמש כגוף מסחרי המקבל תמורה בעבור הובלת טובין באמצעות כלי טייס, ומבצע תובלה אווירית כמשמעותה בחוק התובלה האווירית ואמנת וורשה. בית המשפט נסמך בקביעתו על פסיקת קודמת של בית המשפט השלום (ת"א 7744/05שפי תעשיות אופטיקה בע''מ נ' לישראל בע''מ .D.H.L) אשרקבעה כי על פי כללי הפרשנות התכליתית, משלח אשר נתן שטר מטען ופעל בכובעו כמוביל, עסק בכך ב"תובלה אווירית" ועל כן לפי חוק התובלה האווירית, חלה עליה אמנת ורשה.
יצוין כי במקרה אחר שנידון על ידי בית משפט השלום בירושלים נדחתה בקשת משלח בינלאומי להסתמך על הוראות אמנת ורשה. ואולם, סיבת הדחייה שם לא הייתה עקרונית אלא נוגעת לנסיבות אותו מקרה, שכן בית המשפט הטיל שם ספק בשאלה האם אירוע הנזק מכוסה על ידי אמנת ורשה (התובע טען באותו מקרה כי הנזק אירע לאחר ביצוע המקטע האווירי). בש"א 3431/09 אמקס נ' ג'ק סוזנה ואח').
לראש העמוד
02. בית המשפט:החוזה הבלתי חתום עם ספק שירותי הלוגיסטיקה – מחייב.
עו"ד גיל נדל
מעת לעת מתגלעות מחלוקות בין צדדים שאינם מסדירים את מערכת היחסים ביניהם בחוזה מסודר בכתב.סיטואציות מעין אלה יכול שתגענה להכרעת בית המשפט שיידרש לפסוק בשאלה מורכבת העוסקת במהות היחסים שנכרתו בין הצדדים.
פס"ד שניתן לאחרונה על ידי בית משפט השלום בראשל"צ בסכסוך שבין חברת לוגיסטיקה לבין יבואן מדגים כיצד מנתח בית המשפט סוגיה זו.
בין הצדדים התגלעה מחלוקת בעניין יתרת חוב שטרם סולק, ובגינו ראתה לנכון חברת הלוגיסטיקה להפעיל את זכות העיכבון של הטובין המצויים ברשותה ולא להפיצם ליעד מוסכם בישראל עד לסילוקו המלא והסופי של החוב. היבואן טען, מנגד, כי לא הייתה הסכמה בנוגע לגובה החיובים, ולא הייתה לחברת הלוגיסטיקה הצדקה חוקית להפעלת זכות העיכבון.
חברת הלוגיסטיקה גיבתה את התביעה בהצעת המחיר שאותה היא ערכה. בנוגע להצעת מחיר זו התקיימה פגישת עבודה מסודרת בין הצדדים, ובסיומה הוצאה הצעת מחיר עדכנית בה גובשו כל ההסכמות בין הצדדים. הצעת מחיר זו היוותה בסיס לתחילת שיתוף הפעולה בין הצדדים.
לטענת חברת הלוגיסטיקה, החלה פעילות ענפה בין הצדדים, פעילות שהלכה והתגברה תודות לשביעות רצון היבואן,שאף אישר את הצבתו של נציג מטעמה של חברת הלוגיסטיקה בחצרו, וזאת על מנת לוודא שתהליך העמסת הטובין, עמידה בלו"ז והפצת הטובין יעמדו בקריטריונים שסוכמו מראש.
עוד טענה חברת הלוגיסטיקה, כי היבואן מכר בסמיכות לתחילת הפעילות מולה את צבר המשאיות שלו, בהן עשה שימוש יומי להפצת הטובין שלו, ללמדנו על שביעות רצונו של היבואן מטיב השירות אותו קיבל מחברת הלוגיסטיקה.
בנוסף, ציינה חברת הלוגיסטיקה כי החשבוניות שהוגשו ליבואן אושרו במלואן ע"י מנהל התפעול שלו, באופן שמעיד על תקינות גובה החיובים ועל קיומו של חוזה התקשרות מסודר בין הצדדים, גם אם לא נכרת חוזה מפורש.
היבואן טען, מצידו, כי העדרו של חוזה חתום, מעיד על כך שהצדדים מעולם לא הגיעו לכלל הסכמה בדבר עלות השירותים שהיבואן צרך, שלא לומר שבהסכם שכזה יש צורך באישור מוקדם של מנכ"ל החברה ולא של אורגן אחר, יהא מעמדו אשר יהא בארגון.
באשר לקיומו של חוזה מחייב בין הצדדים - בית המשפט קיבל את עמדת התובעת במלואה על אף שלא הוצג הסכם בכתב המסדיר את יחסי הצדדים. בית המשפט קבע כי הצעת המחיר שנמסרה ליבואן, הדיונים שנתקיימו טרם תחילת הפעילות , ובוודאי שהתחלת פעילות ההפצה בנפחים קטנים, שלא לומר הרחבתם למימדים גדולים ביותר, כל אלה מעידים על כריתתו של חוזה בין הצדדים על דרך ההתנהגות.
באשר להפעלת זכות העיכבון על ידי חברת הלוגיסטיקה, קבע בית המשפט כי קיימת זיקה ישירה בין הנכס המעוכב ובין החיוב המובטח. בית המשפט הסתמך על סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) לפיו רשאי הנפגע להפעיל זכות עיכבון לגבי אותו הנכס שבגינו מגיעים לו תשלומים מהצד המפר, וקבע כי אין מניעה לעכב נכס או זכות מקום בו החייב חולק על חובו, ובוודאי מקום בו החייב מודיע כי אינו מתכוון לפרוע את חובו.
ת"א 4734-07 פיק אפ המרכז ללוגיסטיקה ושינוע בע"מ נ' משה שאלתיאל בע"מ. ניתן ביום 18.3.10
לחברת הלוגיסטיקה( ע"י ב"כ עו"ד ביבי ממן לימור), ליבואן ( ע"י ב"כ עו"ד רצבאבי דורון ).
לראש העמוד
03. הנזק למשלוח פלפלים שלא הוכח
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
לאחרונה, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט השלום בתל אביב הדן בהוכחת הנזק המוטל על יצואן בתביעה בגין נזק שנגרם לטובין עקב איחור בהובלה.
במקרה זה דובר, ביצואנית אשר ייצאה משלוח של פלפלים לצרפת ומשם ללקוח בהולנד.לצורך כך המכילה היצואנית שתי מכולות בפלפלים, אולם, סוכן האונייה הטעין מכולה אחת בלבד על גבי האונייה. בסמוך לפריקה בצרפת, הסתבר כי מכולה אחת חסרה. ליצואנית נודע על החוסר רק עם הגעת המכולה ללקוח בהולנד.
המכולה החסרה שוגרה כעבור שבוע להולנד. היצואנית הגישה תביעה כנגד סוכן האונייה והמשלח הבינלאומי בטענה כי כתוצאה מהאיחור, איכות הפלפלים נפגמה ולא היה ניתן לשווקם.
בית המשפט דחה את תביעת היצואנית.
בית המשפט קבע כי על היצואנית מוטל נטל ההוכחה לגרימת הנזק ולזכותה לקבלת הפיצוי, אולם נקבע כי היא לא עמדה בנטל זה.
בית המשפט קבע כי היה על היצואנית להציג ראיות המעידות על מצב הפלפלים בעת שהומכלו על גבי האוניה, ובהקשר זה היה עליה להציג בפני בית המשפט אסמכתאות המעידות על מועד קטיפת הפלפלים, על תנאי אחסנתם וכן מה היו מספר ימי המדף שנותרו לפלפלים נכון ליום בו היו אמורים להגיע לצרפת.
בית המשפט מצא כי עדותו של העד היחידי מטעם היצואנית התאפיינה בחוסר ידע של רוב העובדות, בין היתר לגבי מצבם של הפלפלים טרם אחסנתם, ומה היו תנאי הקירור בהם היו הפלפלים מרגע קטיפתם ועד לרגע המכלתם ומה עלה בגורלם עם הגעתם ללקוח בהולנד, ונמצא כי יש ספק רב האם הושמדה הסחורה או נמכרה בסופו של יום.
לעניין זה, קבע בית המשפט שהיה ביכולתה של היצואנית להביא לעדות לא רק את השמאי שנתן חוות דעת מטעמה, אלא גם את עדותו של הלקוח בהולנד.
בית המשפט ציין כי ישנה אפשרות כי הפלפלים שהומכלו היו על סף חיי המדף שלהם.
בית המשפט קיבל את טענת סוכן האונייה כי בסופו של יום האיחור היה רק של יומיים. בית המשפט מצא כי משלא הביאה היצואנית כל חוות דעת מטעמה לעניין אורך חיי המדף של הפלפלים, הרי שאין כל סיבה להסיק כי הובלה שהתארכה מעבר לצפוי ביומיים, תביא לבדה לריקבון הפלפלים.
בית המשפט קיבל את טענת המשלח, כי גם לאחר הובלה של עשרים ואחת יום, נותרים הפלפלים במצב תקין.
בית המשפט קבע כי התעודה אשר הציגה היצואנית לשם הוכחת הנזק שנגרם לפלפלים ואשר מכונה "תעודה פיטוסניטארית", אינה מוכיחה כי הפלפלים היו במצב איכותי בעת המכלתם, אלא רק כי לא נמצאו בהם מחלות מסוגים שונים.בית המשפט קבע כי היה על היצואנית להציג מסמך אחר אשר היה מעיד על איכותם של הפלפלים והמכונה "אירוגאפ", אך זה לא הוגש על ידי היצואנית כראייה, וזאת למרות שנמצא כי אכן מסמך זה קיים ברשותה של היצואנית, אך היא בחרה שלא להציגו.
בית המשפט ציין כי עצם הימנעותה של היצואנית להביא לעדות עדים היכולים לסתור את עדותם של הצד שכנגד וכן הימנעותה מלהציג תעודת "אירוגאפ", מערערת את גרסתה של היצואנית.
לפיכך, בית המשפט קבע כי יש לדחות את תביעתה של היצואנית לאור אי עמידתה בנטל ההוכחה.
ת"א 14840-06 מורטן שיווק וסח נ' א.מ.א. סוכנויות ים מאוגדות בע"מ ואח'. מיום 5.5.10.
ב"כ הצדדים: ליצואנית – עו"ד טלי ענבי-חכימי, למוביל הימי – עו"ד גבריאל דיסני, למשלח הבינלאומי- עו"ד עינת פלץ-פולג
לראש העמוד
04. חוסר במטען - פיצוי נמוך בגין פגיעה במוניטין ואובדן לקוחות עתידיים
עו"ד גיל נדל
לאחרונה ניתן פסק דין בבית משפט השלום בת"א העוסק בשאלת היקף הפיצוי שינתן בגין אובדן מטען.
מדובר באובדן מטען שנשלח מנמל ליברפול לנמל אשדוד, והכיל ספרי קריאה ולימוד המיועדים לגופים מוסדיים טרם פתיחת שנת הלימודים. היבואן בישראל הנחה את המשלח שאת שירותיו שכר להקפיד שהמשלוח ייעשה בשטר מטען בודד, ורק בתום אימות מול היצואן כי מלוא כמות האריזות מוכנות למשלוח.
בפועל הסוכן באנגליה אישר טרם ההפלגה כי ברשותו כמות האריזות הרלוונטית ואף עדכן את נציגו בישראל בפרטי ההפלגה. ואולם, עם הגעת המטען לנמל אשדוד נמסר ללקוח כי רק תשע אריזות (מתוך עשרים ושמונה האריזות שהוזמנו) הגיעו, וכל היתר – אבדו.
היבואן הגיש תביעה לבית המשפט בגין הנזקים שנגרמו לו, וביקש פיצוי בשני מישורים: האחד – נזק ישיר ("הממוני"), דהיינו הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים להערכה כספית, והשני - נזק עקיף ( "לא ממוני"), דהיינו פגיעה במוניטין, אובדן לקוחות עתידיים, כאב וסבל ועוד.
בכל הנוגע לנזק הישיר קיבל בית המשפט את תביעת היבואן, לאור העובדה שהמשלח בישראל הכיר באחריותו על אובדן הטובין. ואולם, בנוגע לנזק הבלתי ממוני – התמונה היתה שונה. במקרה שלפנינו, תבע היבואן סך של מאתיים אלף ₪ בגין הנזק הבלתי ממוני , מחציתו עבור פגיעה במוניטין ומחציתו בגין אובדן לקוחות פעילים.
היבואן טען (וטענתו התקבלה במישור העקרוני) כי אי עמידה בלוחות זמנים, ועצם אובדנו של מטען יקר ערך, הינם בעלי משמעות כבדה ביותר לבית עסק ולמוניטין שנרכש משך שנים רבות. היבואן גם הגיש תצהיר ובו מדווח על ירידה חדה במכירות הארגון כלפי אותם לקוחות מוסדיים שנפגעו קשות מאי אספקת הטובין במועדם.
מנגד היבואן כשל בהוכחת נזקיו. ראשית, היבואן לא הוכיח שנקט בצעדים הנחוצים מול לקוחותיו בסמיכות לקרות הנזק, דהיינו עדכון לקוחותיו על איחור ניכר במסירת הטובין. היבואן גם לא זימן נציגים של לקוחותיו לצורך מתן עדות לעניין היקף הזמנותיהם, לא הגיש חוות דעת לעניין הלקוחות שחדלו מלקיים קשרי מסחר מול היבואן, ואף לא פרוט של לקוחות החברה אשר ניאותו לקבל את הזמנתם באיחור. חמור מכל, שהיבואן לא הוכיח את צעדי המנע שבהם נקט עת נמסר לו על אובדן המטען.
בית המשפט קבע כי היבואן לא הוכיח באופן מוחלט את הקשר הסיבתי שבין הפגיעה במוניטין ובין אי מסירת המטען במועדו, ולא הצליח להרים הן את נטל ההוכחה לעניין הפגיעה במוניטין, ובוודאי שלא את הפגיעה בלקוחות הקיימים בגינם הגיש את תביעתו לנזק בלתי ממוני.
לפיכך פוצה היבואן בסכום לא משמעותי בסך של 16,000 ש"ח לעניין הנזק הלא ממוני. ההצדקה לפיצוי זה נבעה מכך שבית המשפט הניח שנזק כלשהוא אכן נגרם ליבואן, אלא שבהעדר ראיות תומכות אמד אותו בסכום נמוך.
בשולי הדברים צריך לציין כי בית המשפט לא נכנס לשאלת הגבלת אחריותו של המשלח על פי שטר המטען, כמו גם לשאלה האם כלל מחויב המשלח הבינלאומי לפצות בגין נזק בלתי ממוני.
ת"א 37124-05 טל עדנה נגד אבי רם קרגו בע"מ. ניתן ביום 11 למאי 2010 .
ב"כ הצדדים : ליבואן - עו"ד זהר נווה, למשלח – עו"ד גבריאל דיסני
לראש העמוד
05. דרך יצירתית לקביעת מעמד מקור של מוצר – שימוש בזכויות קניין רוחני
עו"ד יוהן בניזרי
כל יצואן יודע שקביעת מקור המוצר הוא מפתח מרכזי בביצוע פעולת היצוא, שכן תעודת המקור הנלווית למוצר, קובעת מה גובה המס שייגבה במדינת הייבוא בה המוצר יימכר, ואף קובעת האם המוצר הספציפי יהיה נתון לצעדי סחר אחרים כגון מכסת ייבוא או היטל היצף.
תכנון מס לצורכי קביעת מקור הינה דרך מקובלת להימנע משיעור מיסים גבוה. יחד עם זאת, בית המשפט לצדק של האיחוד האירופי הקשה על ביצוע תכנון מסוג זה. מאמר קצר זה מציע דרכים חדשניות לעקוף קשיים אלו, לפחות לגבי מוצרי ההיי- טק.
על פי תפיסת המכס, בבוחנו מוצר עלינו להפריד בין רכיבים המוצר ופעולות הייצור והעיבוד הנעשות ביחס אליו. במידה והמוצר אינו מושג בשלמותו או מיוצר במדינה אחת, רשויות המכס יקבעו את מקור המוצר על ידי בהתחשב במדינה בה המוצר עבר את "העבודה או התהליך הממושכים, משמעותיים והמוצדקים מבחינה כלכלית". עבור מוצרי היי – טק, רשויות האיחוד האירופי יבחנו על פי רוב את הערך של כל מרכיב ואת הערך של כל פעולת עבודה, ויקבעו כי מדינת המקור היא זו שבה נוצר מרבית הערך המוסף. במילים אחרות, אם אתה, ככלל, מעוניין במדינת מקור מסוימת, יש עליך להוסיף ערך רב ככל האפשר באותה מדינה.
כמובן, שינוי שרשרת האספקה כולה רק למען מטרה של השגת מדינת מקור מסוימת, הוא מעשי רק לעיתים רחוקות. לכן, יש ליצור ערך בדרך אחרת, אבל כיצד?
חלק ניכר מהערך הכולל של מוצרי ההיי – טק מורכב מזכויות בלתי מוחשיות כגון תוכנה, אחריות, סימני מסחר, זכויות יוצרים או פטנט. ערכים אלו יכולים לסייע בקביעת מקור תחת חוקי האיחוד האירופי.
לדבר לא מוחשי אין מקור משל עצמו,ואין הוא מוגדר כטובין למטרות מכס, אלא נכנס לתחשיב עלויות.לדוגמא, אם אתה מייצא מקליט וידאו מישראל לאיחוד האירופי, אשר חלקים ממנו הגיעו מסין והם חוברו בישראל, על עלויות רכישת התוכנה אשר הותקנה בזיכרון הפנימי של הוידיאו יתווספו עלויות ייצור שהצטברו בסין. ואכן, מאחר והזיכרון הפנימי היה טעון כבר עם יישומי מערכת שהגיעו מסין, התוכנה (שהינה עלות) תיחשב לחלק מהרכיב הסיני, גם אם היא פותחה על ידי החברה הישראלית. דברים לא מוחשיים נוספים כפופים למשטר דומה אם כי לא זהה.
בסופו של יום, מכשיר הוידיאו ייחשב על ידי רשויות האיחוד האירופי כבעל מקור סיני, אלא אם ייעשה שימוש במודע בדבר הלא מוחשי.
אחת הדרכים החדשניות והפחות מכבידות לשינוי מקור המוצר היא באמצעות שימוש במרכיב לא מוחשי בזמן הנכון בשרשרת האספקה. בעשותם כך, היצואנים יכולים להגדיל את הערך של עיבוד כלשהו במדינת המקור הרצויה, באותה מידה שהם יכולים לבחור להקצות עלויות עבודה באותה מדינה.
לעיתים ניתן להפריד, לפחות, חלק מחלקי הדבר הלא מוחשי (למשל על ידי פריקת תוכנות מהזיכרון הפנימי של המוצר). ברגע שהדבר נעשה, הערך של הדבר הלא מוחשי הופך למוחשי. דרך אחרת לעשות זאת היא לספק רישיונות בלעדיים עבור שווקים מסוימים שיפעלו במדינת המקור הרצויה. בדוגמא שלעיל, הרכיבים הסיניים יהפכו למוחשיים (למשל תוכנה) והחברה הישראלית תספק רישיון בלעדי על מנת שיהיה אפשרי לנהל את הדבר הלא מוחשי בישראל ובאיחוד האירופי. בגלל שהחברה הישראלית תשלם סכום משמעותי על מנת לרכוש את הרישיון, הערך המוסף בישראל יגדל משמעותית. רשויות המכס האירופי יכירו ברוב הערך של המוצר כערך שנוצר בישראל וסביר להניח שיאשרו מקור אירופי למוצר.
שימוש בתוכנה בדרך זו, הינו בעל יתרון בכך שהוא מפחית את שיעור המכס ובכך את הבסיס החייב במכס של הרכיבים המיובאים.
גישה זו דורשת הסדרי קבלנות מפורטים ועשויה לדרוש דיונים עם שלטונות המכס, אבל הדבר עשוי להשתלם. אחרי הכול, חלק ניכר מהמוצרים כולל זכויות לא מוחשיות. זה הזמן להיות יצירתיים.
_______________________________
יוהן בניזרי הינו עו"ד במשרד סידלי אוסטין ושות' בבריסל. העמדות המוצגות במאמר זה הן אך ורק של המחבר והן אינן משקפות בהכרח את אלה של משרד סידלי אוסטין ושות'. מאמר זה הוכן למטרות אקדמיות בלבד ואינו מהווה יעוץ משפטי.
לראש העמוד
06. עונשי מאסר בפועל למנמיכי מחירים לצורך הקטנת תשלומי מכס
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
לאחרונה, ניתן גזר דין על ידי בית המשפט השלום בתל אביב הדן ברמת הענישה של נאשמים בעבירות מס.
בעניין זה דובר בחברת אופנה אשר ייבאה בגדים מסין. במסגרת ייבוא זה, השתמטה החברה מתשלום מכס על סך של 2,176,614 ש"ח, תוך שהצהירה על מחירי רכישה נמוכים מן המחירים ששילמה לספקים בסין בפועל.
לפיכך, הוגש כתב אישום כנגד החברה וארבעת מנהליה בגין השתמטות מתשלום מיסי יבוא, הגשת רשימונים כוזבים, מסירת הצהרה כוזבת, הטעיית פקיד מכס, הכנה והצגה של תעודה הנחזית להיות חשבון מכר אמיתי ואי ניהול פנקסי חשבונות כנדרש.
ארבעת המנהלים הודו באשמה במסגרת הסדר טיעון.ולפיכך, בית המשפט דן אך ורק לעניין העונש.
בית המשפט קבע כי לשם קביעת העונש של שלושה מתוך ארבעת המנהלים יש להתחשב בשיקולים הבאים:חומרת העבירות והיקפן, העובדה כי המנהלים רשמו בכל אחד מ-116 הרשימונים עלות כוזבת לגבי הטובין המיובאים, משך התקופה בה נעברו העבירות, שיעור המכס שנגרע מהקופה הציבורית והאמצעים בהם נקטו המנהלים לצורך העלמת ההכנסות.
בית המשפט קבע כי שיקולים אלו מצדיקים ענישה חמורה. עם זאת, בית המשפט מנה את השיקולים העומדים לזכותם של המנהלים, בין היתר העובדה כי שניים מהמנהלים לא היו בעלי שליטה בחברה ואף לא מנהלים דומיננטיים, ועצם העובדה כי לכל המנהלים לא היו הרשעות קודמות.
שיקולים נוספים שמנה בית המשפט אשר עומדים לזכותם של המנהלים הם, הודאת המנהלים באשמה, בית המשפט קבע כי משמעות הדבר היא שהמנהלים נטלו באחריות ונכונות לשאת בהוצאות וכן הכירו בחומרת מעשיהם, והעובדה כי ההודאה הביאה לחיסכון ניכר להליך השיפוטי.
כמו כן, המנהלים החזירו את רוב הסכום שאותו הם היו חייבים, אשר לקביעת בית המשפט מהווה ביטוי לחרטה, ובשל כך יביא לנכונות להקל בעונשם.מעבר לכך, בית המשפט קבע כי אין להתעלם מכך שהתשתית הראייתית בתיק הינה בעייתית.
בית המשפט קבע כי לעניין המנהל הרביעי, ראוי לדון בנפרד,שכן הוא בעל נכות קשה וסובל משיתוק מוחין, אשר למרות זאת תפקד באופן עצמאי, רכש השכלה והשתלב כמנהל כספים בחברה. בית המשפט קבע כי אכן דינו הוא כדין שאר המנהלים ובנסיבות רגילות היה על בית המשפט לגזור עונש מותאם על כל המנהלים ואשר הולם את חומרת המעשים והנסיבות. אולם, בית המשפט קבע כי לעניין המנהל הרביעי, הנסיבות הינן חריגות ויוצאות דופן. בית המשפט קבע כי עצם ההקלה בעונשו של המנהל הרביעי לא תעביר מסר שלילי לציבור, וזאת בשל נכותו ומצבו הרפואי הקשה.
בית המשפט גזר על שלושת המנהלים מאסר בפועל הנע בין 4-12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס כספי.
על המנהל הרביעי גזר בית המשפט מאסר על תנאי וקנס כספי בשיעור של 70,000 ש"ח.
ת.פ. 5127/06 מדינת ישראל נ' חברת גואל אורגנזה ואח'. ניתן ביום 2.5.10.
ב"כ הצדדים:למדינה - עו"ד קלימיאן שלומי, לחברה - אמנון גואל, למנהלים- עו"ד אלברט הראל, עו"ד עמית בר טוב, עו"ד דורות, עו"ד זיתון, עו"ד ישראל פפר
לראש העמוד
07. חובת דיווח על הכנסה והוצאה של כספים מישראל
עו"ד רועי אזרד, עו"ד גיל נדל
על פי חוק איסור הלבנת הון ותקנות איסור הלבנת הון (דרכי דיווח על כספים בעת הכניסה לישראל או היציאה ממנה), התשס"א - 2001, חלה חובת דיווח על הכנסה והוצאה של כספים לישראל.
הסכום החייב בדיווח הינו 90,000 ₪ ויותר לכל אדם הנכנס ישראל או יוצא ממנה עם כספים. המונח "כספים" לענייננו כולל: מזומנים, המחאות בנקאיות והמחאות נוסעים.
לעולה חדש, בכניסתו הראשונה לישראל, על פי אשרת עולה לפי חוק השבות, הסכום החייב בדיווח הינו 1,125,000 ₪ ויותר.
הדיווח יעשה באמצעות טופס מכס 84 "דיווח בדבר כניסה ויציאה של כספים". שאותו ניתן להשיג אצל פקיד המכס או באתר האינטרנט של רשות המיסים.
כאשר הכסף מוכנס או יוצא כמטען נלווה, על הנוסע למלא את טופס הדיווח ולהגישו לפקיד המכס באולם היוצאים, כאשר ביציאות שבהן אין עמדת מכס, על הנוסע למלא את הטופס ולהגישו לפקיד המכס הנמצא בעמדת הכניסה לישראל. בכניסות שבהן נהוגה שיטה דו-מסלולית ("אדום - ירוק") על הנוסע לפנות לפקיד המכס במסלול האדום, למלא ולהגיש את טופס הדיווח.
כאשר הכסף מוכנס באמצעות דואר או בכל דרך אחרת של משלוח, יש להגיש את הטופס לפקיד המכס במקום הקבלה או השיגור של הדואר, ובאין כזה יש לשלחו באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה למוקד הארצי להלבנת הון של המכס (בעת הכנסת כספים לישראל – 72 שעות משעת קבלת המשלוח, בעת הוצאת הכספים מישראל – לפני מועד הוצאת הכספים מרשות השולח).
מי שמפר את חובת הדיווח דינו מאסר שישה חודשים או קנס בשיעור האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין (נכון להיום: 226,000 ₪), או פי עשרה מהסכום שלא דווח עליו, הכל לפי הסכום הגבוה יותר. כמו כן, החוק הסמיך שוטרים ופקידי מכס לתפוס את הכספים העולים על הסכום הפטור מדיווח, והסמיך את מנהל המכס להקים ועדה להטלת עיצום כספי בשל הפרה כאמור.
יצוין, כי אין כל נפקא מינא לשאלה האם הכסף עליו לא דווח היה בבעלותו של החייב בדיווח או לא. כך, נקבע בפסיקה כי במקרה בו שלושה חברים נכנסו לישראל כשבבעלותם סכום מסוים שהיה על פי הנטען בבעלותם של השלושה אך לצרכי נוחות בלבד נשאר הסכום של השלושה כולו ברשותו של אחד מהם בלבד – חויב המערער (שנתפס ברשותו הסכום הלא מדווח) בעיצום בהתאם לגובה הסכום שנתפס ברשותו ולא דווח, ולא נתקבלה טענתו כי הסכום אינו בבעלותו, וחלוקתו הקניינית הייתה מובילה אף לסכום הנמוך מהסכום החייב דיווח על פי החוק.
סעיף 15(א) לחוק קובע שניתן להטיל עיצום כספי בשיעור שלא יעלה על מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין או עד פי חמישה מהסכום שלא דווח עליו, לפי הסכום הגבוה יותר. בתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), תשס"ב-2001 (להלן-"התקנות") נקבעו הוראות לענין ההליכים להטלת העיצום הכספי וגובהו, ובין היתר נקבעו קריטריונים בהם תתחשב הוועדה, בין היתר, בבואה לקבוע את גובה העיצום הכספי: (1) ההפרה היא הפרה ראשונה; (2) ההפרה היא הפרה חוזרת; (3) היקפה הכספי של ההפרה. המדובר כאמור ברשימה פתוחה של שיקולים, כאשר בפסיקה נקבע כי גם מקור הכסף אף הוא הינו קריטריון לגיטימי בו רשאית להתחשב הוועדה לעניין זה.
כלומר, בידי הרשויות דרכים חלופיות ומקבילות בכל הנוגע להכנסה או הוצאה של כספים: ניתן להעמיד לדין פלילי את המפר לפי סעיף 10 לחוק, או להעמידו בפני ועדת עיצומים לפי סעיף 12 לחוק, כאשר אם האדם ביצע את הפעולה במטרה שלא יהיה דיווח לרשות ניתן גם להעמידו לדין לפי סעיף 3(ב) לחוק.
החוק קובע במפורש כי אם הוטל על אדם עיצום כספי והוא שילם אותו, לא יוגש נגדו כתב אישום בשל הפרה שבשלה הוטל העיצום הכספי.
על פי הפסיקה, הפרת חובת הדיווח גוררת אחריה סנקציות הקבועות בחוק וכמפורט לעיל, בין אם מקורו שלהכסף עליו לא דיווח האדם הוא כשר ובין אם אינו כשר, או "אסור" בלשון החוק.
לראש העמוד
8. תשלום כופר כסף ותשלום אגב מחאה – בעקבות מכתבו של מר ראובן מלצר, סגן ראש מינהל המכס
עו"ד גדי קיי, עו"ד גיל נדל
כידוע, יבואן המבקש לייבא טובין ארצה, נדרש לשלם את שיעור מסי היבוא המוטל עליהם לפי העניין. במקביל, ולפי הענין, במקרים רבים עליו למלא אחר דרישות חוקיות (רגולציה) הנקבעות ע"י הגוף הממשלתי האמון על כך – בדרך כלל משרדי הממשלה השונים או מכון התקנים. הדרישות השונות על פי סוג הטובין מפורטות, בין היתר, בצו יבוא חופשי.
הגם שהדרישות השונות נקבעות על פי הגורם המקצועי המוסמך (למשל אישורי אגף הרוקחות במשרד הבריאות בעת יבוא תרופות, אישורי משרד החקלאות בעת יבוא מספוא, אישורי משרד התחבורה בעת יבוא חלפי רכב וכיוצא בזה), הרי שאכיפתן בפועל מתבצעת ע"י רשויות המכס.
ייבוא טובין ארצה תוך אי עמידה בדרישות ובחובות שנקבעו בחוק, מהווה עבירה פלילית, אלא שבמקום מנגנון הגשת כתב אישום והעמדה לדין פלילי, מאפשר החוק לעשות שימוש במנגנון "כופר כסף", במסגרתו, היבואן נדרש לשלם סכום כספי לקופת המדינה המהווה תחליף להעמדה לדין ולענישה פלילית. ולא רק זאת, אלא שכופר הכסף יכול גם להיות משולם ע"י היבואן כתחליף לחילוט הטובין ע"י רשויות המכס, זאת בעיקר על מנת לאפשר שיחרור הטובין ע"י היבואן והמשך פעילותו המסחרית.
המקור החוקי לכופר הכסף בעבירות על דיני היבוא הינו בפקודת היבוא והיצוא. סעיף 14 לפקודה זו קובע כי שר התעשייה המסחר והתעסוקה רשאי לכפר בכופר כסף על עבירות או פעולות שנעשו בהפרת הוראות פקודה זו – אי עמידה בדרישות שנקבעו ע"י הרגולטור. סעיף 12 לפקודת היבוא מקנה לשר התמ"ת את הכח למנות מועצות וועדות מייעצות כדי לסייע באכיפת הוראות הפקודה. בהתאם להוראת סעיף זה הוקמה ועדת היבוא במשרד התמ"ת. בכל מקרה של עבירה על חוקיות היבוא או במקרה שנתגבשה לכאורה עילה לחילוט טובין, בשלב ראשון היבואן משלם את כופר הכסף באמצעות רשות המכס וזאת לשם שחרור הטובין מפיקוח המכס, אולם נתונה לו האפשרות להביא את העניין בפני ועדת היבוא ולשטוח טענותיו בפניה.
ועדת היבוא מוסמכת לבטל באופן מלא או חלקי את כופר הכסף וזאת מנימוקים שונים. ועדת היבוא יכולה למשל לבטל את כופר הכסף אם הגיעה למסקנה כי על אף קביעת רשויות המכס, לא נעברה עבירה. הועדה יכולה גם להפחית או אף לבטל לגמרי את כופר הכסף שהוטל, גם במקרה בו אכן בוצעה העבירה, במקרה שזו עבירה ראשונה של היבואן והוא פעל בתום לב וכדומה.
כך או אחרת, אין ספק כי ועדת היבוא, בהיותה פונקציה של משרד התמ"ת אשר לו נתונה סמכות הטלת הכופר בפקודת היבוא והיצוא, היא הגורם המכריע בקביעת הכופר ושיעורו. אנשי המכס, אשר גובים אותו בפועל, אינם אלא זרוען הארוכה של משרד התמ"ת לביצוע גביית הכופר מהיבואנים בפועל.
לאחרונה פורסם על ידי גורם מקצועי בכיר ומוערך ביותר - סגן ראש מנהל המכס מר ראובן מלצר - מכתב לסוכני המכס בו הוא מותח ביקורת על סוכני מכס הנוהגים לשלם כופר כסף מטעם היבואנים, כתחליף לחילוט לרשויות המכס, אגב מחאה. סגן ראש מנהל המכס מנמק את דבריו וקובע כי "אי אפשר להסכים לתשלום הכופר וגם לשלם אותו תחת מחאה".
לדעתנו, עמדה זו דורשת הבהרה, כמפורט להלן.
מצד אחד, העמדה הנ"ל אינה מתיישבת עם מנגנון קביעת הכופר תחת חילוט, באשר מעצם מהותו, תשלום הכופר, בייחוד כתחליף לחילוט, לא נועד אלא על מנת לאפשר ליבואן לשחרר את הטובין מפיקוח המכס, לשלם באופן זמני את שיעור הכופר שהוטל עליו ע"י שלטונות המכס, ובהמשך להביא את עניינו בפני ועדת היבוא אשר, כאמור, הינה הגורם המוסמך העליון לקביעת עצם תשלום הכופר ושיעורו. במילים אחרות, כופר הכסף שמוטל ע"י רשויות המכס, מהווה מעין תשלום זמני על דרך האומדנא, עד לבירור ומיצוי העניין בועדת היבוא.
עיקרון זה ניתן לגזור מ"ההמלצות לאמוד מידה לקביעת כופר כסף" אשר פורסמו ע"י משרד התמ"ת לפני מספר שנים בצורת טבלה מסודרת אשר קובעת את הכופר על פי מספר פרמטרים כגון מספר העבירות הקודמות של אותו יבואן, נסיבות מקלות הרלוונטיות למקרה וכן טענות לעניין עצם הצידוק בהטלת הכופר מלכתחילה. נדגיש כי לדעתנו, ועדת היבוא אינה אינסטנצית ערעור על החלטת רשויות המכס, אלא אינסטנציה הבוחנת ובודקת את עצם העניין מראשיתו. ניתן אף לומר כי תשלום הכופר שנקבע ע"י רשויות המכס מהווה למעשה כמעין "העמדת ערובה" אשר תבטיח כי אם ועדת היבוא תמצא צידוק להטלתו, יהיה ניתן לגבותו.
בנסיבות אלה, ברור כי תשלום הכופר בבית המכס כתחליף לחילוט, אינו מחייב הודאה בדבר עצם ביצוע העבירה או הסכמה כי נתקיימו הנסיבות המצדיקות תשלום הכופר. לדעתנו לא לכך כיוון סגן ראש מנהל המכס במכתבו.
מצד שני, המכתב עושה, ובצדק, את ההפנייה והאבחנה בין תשלום אגב מחאה הקבוע בסעיף 154 לפקודת המכס ומחייב את היבואן להגיש תביעה לבית המשפט תוך תקופה קצובה. הסדר זה, טוען מר מלצר, ובצדק, אינו נוגע לעניין כופר הכסף ואכן לא ניתן לשלם את כופר הכסף אגב מחאה כמשמעותה בסעיף 154 לפקודת המכס ולא תחול הוראת ההתיישנות המיוחדת של חדשים הקבועה בסעיף זה, בין אם צוין ע"י סוכן המכס כי הכופר שולם תחת מחאה ובין אם לאו.
יחד עם זאת, דומה כי לאור מהותו של כופר הכסף ומנגנון קביעתו שתואר לעיל, גם מר מלצר יסכים כי אין בתשלום כופר הכסף ע"י סוכן המכס בשם היבואן משום הסכמה עם עילות הטלתו של הכופר. היבואן בהתייצבותו מול ועדת היבוא ניצב לפניה עם בידיים נקיות ואינו נושא עמו חטוטרת בדמות הודאה בעצם קיום הפעולה המצדיקה הטלת כופר. הוועדה מפעילה את שיקול הדעת הראשוני הנתון בידיה, ומטילה באופן מלא או חלקי או פוטרת לגמרי את היבואן מתשלום כופר. ואכן, תשלום כופר שנקבע ע"י ועדת היבוא לאחר שבחנה את העניין לעומק, תשלום זה מחייב ככל הנראה הודאה בקיום הנסיבות המצדיקות הטלתו לפי העניין.
לראש העמוד
9. חיטוי אריזות ומשטחים העשויים מעץ
טיפול באמצעות מתיל ברומיד
עו"ד יעל נגר, עו"ד גיל נדל
אחד הנושאים בתחום הסחר הבינלאומי לגביו קיימת רגולציה בינלאומית, שאינה בגדר מיסים או היטלים, הינו נושא חיטוי אריזות העץ. כידוע, אריזות עץ (משטחים, ארגזים, כלובים ועוד) עלולות להכיל חרקים ותולעים המזיקים לצומח. מזיקים אלה אף עלולים להתפשט מאריזות העץ לעצים אחרים, להתרבות ולגרום לנזקים מהותיים לעצים, ליערות ולתעשיות העץ. למניעת נזקים סביבתיים אלה הותקן תקן בינלאומי לטיפול בסחורות עץ מיובאות הקרוי בשם ISPM 15. תקן זה חל במדינות רבות בעולם, ביניהן ארה"ב, קנדה, ניו-זילנד, האיחוד האירופאי, סין ועוד.
ISPM 15הינו תקן בינלאומי לאמצעים פיטוסניטריים המכיל כללים הנוגעים לטיפול וסימון אריזות עץ בענף הסחר הבינלאומי. תקן זה מציין את הצעדים הפיטוסניטריים הנדרשים להקטנת הסיכון שבהפצת מזיקים המצויים באריזות עץ, וכולל שני אלמנטים מרכזיים: טיפול באריזות עץ וסימון אריזות עץ.
הטיפולים באריזות העץ, על פי התקן, יכולים להיעשות בשתי דרכים אפשריות. האחת, באמצעות טיפול בחום הכולל חשיפתו של מרכז העץ לטמפרטורה של 56 מעלות צלזיוס למשך 30 דקות לפחות, והשנייה, באמצעות טיפול בגז כימי מסוג מתיל ברומיד, המשמש לפעולות הדברה שונות. טיפול זה כולל עישון העץ במתיל ברומיד בריכוז מסוים במשך 16 שעות במינון שנקבע בהוראות החוק. תוקפם של טיפולים אלה אינו פג, ומשנעשה טיפול בעץ אין צורך לחזור ולבצע טיפול נוסף בעתיד. עם זאת, אם נעשה שיפוץ כלשהו בעץ או אם נוספים חלקי עץ חדשים, חובה לבצע טיפול וסימון נוסף.
יש לציין, כי התקן אינו מתייחס לעץ שעבר עיבוד תעשייתי, כגון: סיבית, לבידים, MDFולוחות מעץ שנגרס לגודל קטן מ-6 מ"מ ועבר בתהליך ייצורו הדבקה, לחץ גבוה וחום.
תקן ISPM 15בנוגע לחיטוי וסימון אריזות עץ החל להיות מיושם בישראל החל מ-1 לאוקטובר 2009. מדינת ישראל התקינה בתקנות הגנת הצומח (יבוא צמחים, מוצרי צמחים, נגעים ואמצעי לוואי), תשס"ט-2009, תקנה המחייבת את כל היבואנים לבצע חיטוי באריזות ומשטחים העשויים מעץ, בהתאם לתקן הבינלאומי ISPM 15. על פי תקנה זו, כל חלקי עץ המלווים משלוח מסחרי שנועדו לתמוך, להגן או לשאת תוצרת חייבים לעבור טיפול איוד או טיפול חום לפני כניסתם לישראל. טיפול זה ייעשה בחו"ל ובפיקוח הגוף המוסמך לאשר אותו במדינת הייצוא.
הגוף הרשמי בישראל המוסמך לאשר עמידה בתנאי התקן הוא השירותים להגנת הצומח ולביקורת במשרד החקלאות ("השירותים להגה"צ"). בידי השירותים להגה"צ הסמכות לאשר את הגורם המטפל, לאפשר שימוש בסימון ולבקש חומרי אריזה מעץ לפני היצוא לבדיקת עמידתם בתנאי התקן.אישור ביצוע טיפול במוצר ייעשה על ידי החתמת המוצר בחותמת המתאימה לתקנה הבינלאומית 15 ISPM.
כידוע, הטיפול המועדף מבחינת השמירה על איכות הסביבה הינו הטיפול בחום, שכן מתיל ברומיד הנו אחד החומרים הפוגעים בשכבת האוזון. על פי הערכות מומחים, בחיטוי טובין נפלטים לאטמוספירה כ-80% מכמות המתיל ברומיד שנצרכה. עובדה זו גרמה לפעילות בינלאומית לביטול או לצמצום השימוש בחומר זה. כך, ביום 18.9.2008, התקבלה החלטה בקהילה האירופאית האוסרת את השימוש במטיל ברומיד החל מיום 18.3.2010 (Article 4(6) of Directive 91/414/EEC). החלטה זו גורמת בעיות רבות ליצואן האירופאי, שכן לעומת אפשרויות הטיפול הקיימות בתקן 15 ISPMנותרה לו אך ורק אפשרות טיפול אחת - טיפול בחום. נכון להיום, אף אין אישור לחומר גז כלשהו כתחליף למתיל ברומיד. יש לקוות כי היצואנים האירופאים יקימו זעקה גדולה שתגרום לזירוז תהליך אישור חומר חלופי מתאים ושינוי התקן בהתאם.
בכל הנוגע למדינת ישראל, יש לציין כי זו חתמה על פרוטוקול מונטריאול בשנת 1992, שבמסגרתו נבחן הצורך בצמצום או בביטול השימוש במתיל ברומיד. הפרוטוקול גובש במסגרת אמנת וינה – אמנה בינלאומית להגנה על שכבת האוזון. במסגרת הפרוטוקול נקבע כי כל המדינות החתומות יפסיקו לחלוטין את השימוש במתיל ברומיד עד שנת 2005, למעט בשימושים המוגדרים כקריטיים או פטורים מאישור. מדי שנה פונות חלק מן המדינות החתומות על הפרוטוקול, ובהן ישראל, לוועדה המקצועית מטעם האו"ם, וזו מאשרת את מכסת השימוש במתיל ברומיד המיועדת לצרכים קריטיים שלהן. יתירה מכך, על פי הפרסומים השונים, מדינת ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בשימוש לנפש במתיל ברומיד.
מדינת ישראל, בניגוד לקהילה האירופאית, אומנם אינה אוסרת את השימוש במתיל ברומיד לטיפולי הסגר צמחים, ועל כן טיפול באריזות העץ אפשרי, בהתאם ללשונו של תקן 15 ISPM, גם באמצעות טיפול בחום וגם באמצעות טיפול במתיל ברומיד. עם זאת, נראה כי היצואנים הישראליים צריכים גם הם לפעול לזירוז תהליך אישור חומר חלופי לחיטוי עץ ולשינוי התקן בהתאם, שכן לאור הרוחות המנשבות בעולם, ברור כי לא נותרו להם עוד שנים רבות עד אשר גם מדינת ישראל תאסור לחלוטין את השימוש בחומר זה.
לראש העמוד
10. על מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה בזכויות היוצרים
עא 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט
עו"ד הילה וולגמוט, עו"ד גיל נדל
המערערות מנהלות את ליגות הכדורגל בבריטניה, מדי שנה עורכות המערערות טורניר ובמסגרתו משחקות הקבוצות בתוך כל ליגה האחת נגד השנייה. אחת המערערות הינה חברה אשר הוקמה במטרה לנצל מסחרית את המשחקים בליגות אלה, ומפיקה רווחים מניהול הליגות, בעיקר ממכירת הכרטיסים למשחקים ומזכויות השידור שלהם. לאחר סיומה של מלאכת קביעת המשחקים, מפרסמת כל ליגה בכל שנה לוחות משחקים שנתיים ובהם סדר משחקי הכדורגל בליגות, מועדם ומקומם.
המשיבה הינה התאגיד היחיד שמוסמך לערוך בישראל הימורים על משחקי ספורט. בין השאר, מקיימת המשיבה גם הימורים על משחקים הנערכים בליגות הכדורגל בבריטניה, ולצורך כך היא עושה שימוש בלוחות המשחקים בטופסי ההימורים.
לטענת המערערות, לוחות המשחקים עולים כדי יצירה ספרותית מוגנת על פי הדין הישראלי ולפיכך השימוש שעושה המשיבה בלוחות אלה לצורך ההימורים, מהווה הפרת זכויות יוצרים וכן ברווחים המופקים מההימורים יש משום התעשרות שלא כדין על חשבונן.
בית המשפט העליון קבע כי בין מכלול התנאים להכרה בזכויות יוצרים, חשובים לענייננו מבחן "יצירתיות" היצירה ומבחן "ההשקעה" בה.
"גישת ההשקעה"– לפי תפיסה זו, מאחר שיהיה זה בלתי הוגן לאפשר לאדם להנות מפירות עמלו של אחר בלא רשות או תמורה, לכן, יש להעלות על נס את מידת ההשקעה של המחבר ביצירה, כתנאי לקיומה של דרישת המקוריות.
גישת "היצירתיות" –שיעור המאמץ שמושקע ביצירה איננו מבטיח שהתוצר מוסיף תרומה כלשהי לחברה ולפיכך, גישה זו מתמקדת בטיבה ואופייה של ההשקעה ולא בכמות שלה.
ככלל, שני המבחנים אינם מציבים רף גבוה בפני המבקשים להגן על יצירותיהם בזכויות יוצרים. שאלת חשיבותם של שני המבחנים והיחס ביניהם לובנו בפסיקה הישראלית אשר התנתה את הגנת זכויות היוצרים בקיומה של מידה מינימלית של יצירתיות, על המבקש להגן על יצירתו, להראות את התקיימות שני המבחנים. היעדר יצירתיות איננו ניתן לחיפוי על ידי מידה גדושה של השקעה ביצירה, ולהיפך. לבסוף, מאחר שמבחן ההשקעה איננו מעורר ברגיל קשיים בצליחתו, מבחן היצירתיות הוא שמכריע בסופו של דבר האם יצירה עומדת בדרישת המקוריות בחוק.
מבחני ההשקעה והיצירתיות בוחנים שני מאפיינים עיקריים ביצירות ספרותיות מסוג לקט: אופן בחירת הנתונים ביצירה ולחלופין אופן סידורם ועיצובם בה.
לוחות המשחקים מכילים את כלל משחקי הכדורגל המשוחקים בטורניר השנתי, ורק משחקים אלה. המידע על כל משחק בלוח כולל את שמות הקבוצות המשחקות ואת מועד ומקום המשחק. המשחקים מסודרים בסדר כרונולוגי על פי תאריך ושעת התקיימותם. בכל מועד מופיעים המשחקים בסדר אלפביתי של שמות קבוצת הבית. לאחר שם קבוצת הבית כתובה האות "v" ("נגד"), אחריה שם הקבוצה המתארחת באותו המשחק, ולבסוף בסוגריים נכתב מקום המשחק. הרשומות בלוחות מסודרות בשורות, ולא נלווה להן כל עיצוב או סידור מיוחדים אחרים.
בית המשפט העליון קבע כי מבחן ההשקעה איננו מהווה מכשול בענייננו. מאידך, מבחן היצירתיות איננו מתקיים לא בבחירת הנתונים שנכללים בלוחות ולא בדרך סידורם בהם. בית המשפט הדגיש, שבחינת קיומה של מקוריות רלוונטית כאן אך ורק לתהליך יצירת הלקט עצמו. כל היצירתיות וההשקעה שבאו לידי ביטוי בארגון הטורניר אינן נוגעות כלל לדרישת המקוריות בענייננו. התחשבות בהן הייתה שקולה לטענה לפיה, יש להתחשב ביצירתיות ובמאמצים שהושקעו על ידי החברה שהכינה את ספר הטלפונים ללקוחותיה, לא רק בהכנת הספר עצמו, כי אם בהנחת תשתיות הטלפון ובחיבור הלקוחות אליהן.
מסקנה זהה נקבעה בנוגע לצורת סידור ועיצוב המידע על משחקי הליגות. נראה, שהדרך ההגיונית ביותר (אם לא ההגיונית היחידה) להציג את כלל משחקי הליגות הנערכים במסגרתו של טורניר כדורגל, הינה בסדר המוצג בלוחות נעדר כל שביב של ייחודיות או ביטוי אישי ועל פי אותם המבחנים שצוינו לעיל, גם סידורו של המידע חסר את שיעור היצירתיות הנדרש, לשם מילוי דרישת המקוריות.
לכן, על פי הדין הישראלי, ניתן לעשות כל שימוש שהוא הן בנתוני כל משחק ומשחק לכשעצמו (בהיותם עובדות שאינן מוגנות), הן בפרטי כלל המשחקים יחדיו כמקשה אחת (מאחר שאופן בחירת המשחקים איננו מוגן) והן בצורה שבה מוצגים משחקים אלה בלוחות (מאחר שגם עיצוב הלוחות איננו מוגן), והכל ללא צורך בקבלת רשות או תשלום כלשהו למערערות.
בית המשפט הוסיף וקבע כי גם לו היה נקבע כי הטבלאות עומדות בדרישת המקוריות הן מבחינת ההשקעה בהכנתן והן מבחינת היצירתיות שבן, לא היה בכך כדי לקבל את התביעה. שכן המשיבה לא העתיקה ולא פרסמה אותם. היא השתמשה אך ורק בעובדות המוצגות בלקט, ואלה כאמור אינם ברי הגנה. יתר על כן, עיצוב הטבלאות בהן מפרסמת המשיבה את נתוני המשחקים, שונה בתכלית מן הסידור בלוחות.
בדומה, נדחו טענות המערערות גם בסוגיית עשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט לא מצא תחרות לא הוגנת, שהרי מלכתחילה לא יכולה להתקיים כל תחרות בין המשיבה למערערות [על פי חוק]. בית המשפט קבע כי בהתנהגות המשיבה אין משום התנהגות פסולה, גם על פי המבחן המרחיב של תום לב. לא מן הנמנע, שקיום ההימורים אף מעלה את המודעות למשחקי הליגות הבריטיות בישראל
לראש העמוד
11. מה חדש במשרדנו
הרצאות
* עו"ד גיל נדל ריכז מקצועית והנחה במסגרת יום עיון "יצוא
לאיחוד האירופי - הכרת כללי הסחר, אתגרים והזדמנויות",
בהשתתפות מרצה אורח מבריסל - עו"ד יוהן בניזרי מפירמת
עורכי הדין הגלובלית SIDLEY.
* עו"ד גיל נדל הרצה בפני חברי לשכת סוכני המכס
והמשלחים הבינלאומיים חיפה והצפון על הנושא חידושי
פסיקה בענייני מכס ושילוח בינלאומי".
עדכוני מכס והיטלים
* רשות המכס קיבלה את עמדת לקוח משרדנו בעניין סיווג טובין -
ספר דיגיטלי.
* רשות המכס קיבלה עמדת לקוח משרדנו בעניין סיווג טובין -
שלטי הכוונה.
לראש העמוד
12.Israeli Import and Certificates of Origin- Just Don’t Say 'It will be alright'
Gill Nadel, Adv.
With the significant increase in the amount of Israeli certificates of origin examined by foreign customs agencies, Adv. Gill Nadel provides a number of clarifications and tips for the suggested manner of dealing with the examination and verification processes. As we know, the state of Israel is signatory to an increasingly large number of free trade area agreements, and it is sufficient to mention to agreements with the EU and with the US, which cover a sizable portion of Israeli export. One of the central elements of free trade area agreements is the cancellation of tariffs on products whose origin is in one of the states signatory to the trade agreement, and for the products to enjoy the customs exemptions, they must meet the rules of origin set in the agreements. Realizing the tariffs exemption is done by presenting documents to the customs authority in the importing state that verify that the imported goods are indeed products whose origin is in the state signatory to the agreement. These documents are called certificates of origin/ preference documents/ EUR1 movement certificates.
And in fact, the community of Israeli exporters regularly makes use of these trade agreements and many export shipments are accompanied by certificates of origin that grant an exemption from tariffs in the importing state.
Recently, a trend of increasing inspections of these documents can be argued. Free trade area agreements set mechanisms that allow the customs authority to check and verify the accuracy of the certificates of origin. The agreement with the European Community sets a detailed verification mechanism including cooperation between the customs authorities in Europe and the customs authorities in Israel. According to this mechanism, the customs authority in Europe interested in verifying the certificate of an Israeli exporter transfers the certificate to the Israeli Customs Authority, which will perform the verification with the Israeli exporter. The agreement with the US does not include a specific mechanism and in practice allows the US customs authority to require the party for whom the import entry was issued to supply data that support the declaration appearing on the certificate of origin.
The importance of cooperation with these verification requests is great. According to the agreement with the EU, for example, a European customs authority that does not receive a reply from the Israeli customs within 10 months, regarding the verification request, is permitted not to recognize the EUR1 certificate that accompanied that shipment and to require the importer to pay the tariff differentials. It can be assumed that the importer will pass this requirement onto the Israeli exporter. Failure to meet the demands of verification may also lead to other certificates being sent for verification, although this varies from case to case. The customs authority in the US has a different timetable, and is not generous in terms of granting extensions.
Trivial, perhaps, but even more important, is the duty to make sure that the certificate of origin is issued in accordance with the laws of origin, and to avoid inaccurate certificates of origin. We find it proper to raise this point as practice has taught that there have been such cases in the past. If we take the US law as an example, we will note that the US customs authorities are authorized to levy extremely heavy fines when it becomes clear to them that an importer released cargo with invalid certificates of origin. From the perspective of conducting oneself with regards to the US customs, when the Israeli exporter and importer are aware of a problems with their certificate of origin, it is preferable that they favorably weigh (depending, of course on the circumstances of each case) a process of voluntary discovery to the authorities, in order to avoid the levying of punitive fines and to be allowed to pay the customs differentials only. Colleagues from the US have told this author of the strong power of enforcement of the customs authorities in the US.
The proper way to deal with demands for verification of certificates of origin must be done in two ways:
Firstly, from the preventative aspect, to make very sure of the rules of origin relevant to the product, to check that the product meets the standards, and certainly never to assume that the very fact that the product has undergone some processing or manufacturing process in Israel grants it the status of Israeli origin. We have heard strange stories of exporters who have relied on the international forwarder having said (or their having thought he said) that the goods met the rules of origin.
The rules in the agreement with the US, for example, are uniform and apply to all products, without differentiations between different products. Under these rules, for a product to be defined as a product of Israeli origin for the purpose of receiving the tariff exemptions upon entry to the US, there is a requirement, inter alia, that the product be completely manufactured in Israel or that it undergo a substantial change, and also that the product be given an added Israeli value of at least 35%. Before a certificate of origin is signed, one must check these requirements. It is important to emphasize that these are complex and unclear conditions (upon which we will expand at another opportunity) and therefore it is proper and necessary to consult with a professional in this field.
The agreement with the EU includes a system of rules built according to the customs heading of each product. That is to say, to know whether a certain product will be considered Israeli/European or not, one first must know what is its customs heading (to four digits level), and then locate the relevant rule. Sometimes there is a requirement for a change of classification, that is that the final product be classified under a different customs heading than that of its raw materials, and sometimes there is a requirement of added local value of a certain amount. That issue to, includes many nuances which requires the treatment of a professional in the field.
Secondly, once the demand for verification had reached the exporter's desk (whether by the Israeli customs authority or by the overseas importer), he must first of all make sure he meets the deadlines, fore not replying by the scheduled time might lead to deficit payments. In addition, experience teaches that in such cases it is preferable and needed to consult with a professional, since even cases that appeared complicated were resolved.
When dealing with verification requests (and as a preventative step- even when signing the certificate of origin) it is important to drop the typical attitude of 'it'll be alright'. In the end, the work is done with the foreign customs authorities, that do not posses this mentality, and therefore the starting point must be professional: a detailed examination of the rules of origin, familiarity with the legal precedents, and application to the subject.
לראש העמוד
13.What Happens when an Organized Agreement is not signed?
Adv. Gill Nadel, Moran Shmilovich
In many cases sides do not arrange the relationship between them in an organized, written contract. Situations of this sort raise complex questions before the courts, which are required to rule on the question of what, precisely, the sides intended. A recent decision given in a disagreement between a customs agency firm and an importer illustrates the manner in which the court analyzes cases of this kind.
That case involved a customs representation firm that provided customs representation services to another company that owned a hotel in Eilat. These services were provided by the help of a secondary contractor who brokered between the two and took care of transferring invoices, import entries, and payments. In the framework of these services, the customs representation firm released containers of furniture from customs and brought them to the hotel in Eilat. In exchange for these services, payments were made to the account, but a debt balance of 23, 920 NIS remained.
A dispute arose between the sides regarding the balance. The hotel claimed lack of legal opponency between it and the customs representation firm, since, it claimed, the legal connection was between the secondary contractor and the customs representation firm, without it (the hotel) being a side of this connection. The customs representation firm claimed, in opposition, that the operational relationship may have been formed with the secondary contractor, for reasons of convenience, but from a financial and legal perspective, the connection was made with the hotel.
The court rejected the stance of the hotel and ruled in favor of the customs representation firm for the following reasons:
The court accepted the claim of the customs representation firm that from a financial and legal perspective, the connection was made with the hotel. The court relied on the fact that the invoices were issued in the name of the hotel and it was responsible for their payment. The court also found that the customs representation firm kept a separate accounting index in the name of the hotel with no connection to the secondary contractor.
The court noted the difference between the operational relationship between the sides and the legal relationship. The court assumed that the secondary contractor served as a middle link between the customs representation firm and the hotel for the purposes of telephone coordination, sending import entries and invoices and transferring payments, but this does not change the fact that the contractual relationship was made between the customs representation firm and the hotel, as the merchandise was released from customs in the name of the hotel and the furniture was transported by the customs representation firm to the hotel. The court also noted that the hotel did not present the court with the agreement that it claimed existed between it and the secondary contractor.
The court noted that the hotel wanted to take advantage of the fact that the secondary contractor was in the process of bankruptcy in order to avoid paying the debt balance to the customs representation firm. Accordingly, the court accepted the stance of the customs representation firm and ordered the hotel to pay the debt
(Civil case 2153/07 Mantfield 1983 Ltd. v. Inn on the Park Eilat Ltd. For the customs agency- Adv. Yaari, for the hotel- Adv. Gindes).
As mentioned above, in the case before us, the court accepted the stance of the plaintiff- the customs representation firm, even though no written agreement, arranging the relationship between the sides, was presented. In other decisions, as well, that have been issued on subjects of international trade, the court has been required to enter into the great complexity that arises when there is no clear agreement between the sides. Thus, for example, in one case an interest arrangement was recognized even without a detailed contract between the sides. In another case, it was ruled that the customs agent company had not met the burden of proof that the importer owes it money, while the importer did not meet the burden of proof that the customs agent took merchandise unlawfully. Below, we will summarize these cases briefly.
An interest arrangement was recognized even without a detailed agreement between the parties
An international forwarder provided international forwarding and customs representation services to an importer, which committed to paying the forwarder interest for the credit extended to it. A shareholder of the importer signed a guarantee for this debt, and when the importer ceased paying for the services provided to it, the forwarder sued the shareholder. The disagreement between the sides boiled down to the following questions: a) was an interest agreement reached between the forwarder and the importer and if so- what was the interest rate; b) did the accounting books reflect the interest that the sides agreed upon; and c) if the answer to a and b is in the negative, does the forwarder have the right to interest at another rate?
Even though there was no detailed and organized interest agreement between the forwarder and the importer and the shareholder, the court accepted the stance of the forwarder. The court relied upon the accounting card index of the forwarder and the card for interest owed. In addition, the court relied upon the pricing suggestion in which the issue of interest was included, and also upon the fact that the promissory note itself set the interest rate and that the importer paid the cost of the credit properly until the date that it entered into financial difficulties and was unable to pay its debts.
There is no doubt that had there been a detailed interest agreement, the litigation could have been spared, and it is clear that it is preferable for any body extending credit to arrange this issue in a detail agreement. For the benefit of customs agents and international forwarders- an example of such an agreement is available at our offices.
(Civil case 70493/04 Global Shipping International Ltd. v. Karmon Yosef, decision given 25.11.08)
A customs agent did not meet the burden of proof that the importer owed him money and, on the other side, the importer did not meet the burden of proof that the customs agent had seized goods unlawfully.
The importer, the 1 Dollar Chain Ltd. Company, was sued at one time by a customs agent (Kislev Customs Services Ltd) for payment of a sum of 331,000 NIS for customs representation services and various sums paid by it for the importer. In the first proceeding (which was ruled on in 2000), the court ruled that the card index of the customs agent could not be relied upon as a basis for obligation the importer, since sufficient explanations were not given for various charges that appeared in the card index, and also because debits for sums that the customs agent admits to have receiving- do not appear in it. The court ruled that the customs agent did not meet the burden resting upon it and did not prove that the importer owed it the sum listed in the card index.
The court further ruled, in the first proceeding, that the agreements made between the importer and the customs agent , regarding merchandise transferred to the ownership of the customs agent reflect an agreement between the sides, both on the sum of the debt and on the manner of payment- via transfer of ownership to the customs agent of merchandise that the sides appraised as equal in value to the sum of the debt, but that the customs agent did not succeed in proving the updated value of the debt after sale of the merchandise and did not explain why the price of the merchandise did not reflect the sum of the debt. Accordingly, the court, in the first proceeding, dismissed the action of the customs agent for payment of the debt.
After the importer had succeeded in deflecting the action of the customs agent, the importer opened its own action against the customs agent and the bonded warehouse (Ashdod Bonded) for payment for financial compensation for taking merchandise unlawfully and transfer of the merchandise to sale as unclaimed merchandise without justification.
The court dismissed the importer's action for several reasons:
Regarding the action against the customs agent, the court ruled that while the customs agent in the first proceeding did not succeed in proving the sum that the importer owed him, it was clearly proven that there was an agreement between the importer and the customs agent under which merchandise was transferred to the customs agent for payment of the debt. The court ruled that the transfer of the merchandise to the possession of the customs agent was done in accordance with express agreements between the customs agent and the importer, and therefore the importer's attempt to charge the customs agent with return of the merchandise or payment of its value was completely without base- certainly without any base in the cause of unlawfully seizure.
Regarding the action against the bonded warehouse- first, the court found that the bonded warehouse turned to the importer and informed it ahead of time of the its intention to transfer the merchandise to sale as unclaimed cargo, as required under law. Secondly, the court analyzed the correspondence exchanged between the importer and the bonded warehouse and found that not only is there no hint of the fact that the importer is interested in the release of the goods, but it can be derived that the importer had deserted the merchandise. "To come years later and demand the return of these goods or their value under the claim that the defendants 'seized' the merchandise from the plaintiff, even though it did not react to the reference of defendant 2 prior to the transfer of the goods to cargo terminal- is an illogical and unjustified request and there is no reason to accede to it," ruled the court. (Civil case 44897/03, decision given 18.8.08)
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
