|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
01.היצוא הישראלי ותעודות המקור – רק אל תאמר יהיה בסדר
02.מה קורה כאשר לא נחתם הסכם מסודר
03.האם תוקם קרן להשבת מס ששולם ביתר?
04.בית המשפט דחה את תביעת צים לתשלום של כ – 8 מליון ₪
05.עדכונים מבתי המשפט - בוררות בענייני סחר חוץ
06.מה חדש במשרדנו
07. Serving the Authorized Agent - A Legal patent for Filing Actions against non-Israeli Parties
08. The Importer and Customs in the Court- Who Needs to Prove his Stance? Part A
לראש העמוד
01.היצוא הישראלי ותעודות המקור – רק אל תאמר יהיה בסדר
עו"ד גיל נדל
עם הגידול המשמעותי בכמות של תעודות המקור הישראליות הנבדקות על ידי רשויות מכס זרות, מספק עו"ד גיל נדל מספר הבהרות וטיפים על אופן ההתמודדות המומלץ עם הליכי הבדיקה והאימות. כידוע מדינת ישראל חתומה על מספר הולך וגובר של הסכמי אזור סחר חופשי, ודי אם נזכיר את ההסכמים עם האיחוד האירופי ועם ארה"ב המכסים נתח נכבד מהיצוא הישראלי. אחד האלמנטים המרכזיים בהסכמי אזור סחר חופשי הינו ביטול מכסים על מוצרים שמקורם באחת מהמדינות החתומות על הסכם הסחר, ועל מנת ליהנות מהקלת המכס, נדרשים המוצרים לעמוד בכללי המקור הקבועים בהסכמים. מימוש הקלת המכס נעשה באמצעות הצגת מסמכים, בפני רשויות המכס במדינה המייבאת, המאשרים כי הטובין המיובאים הינם אכן מוצרים שמקורם במדינה החתומה על ההסכם. מסמכים אלו קרויים תעודות מקור/מסמכי העדפה/תעודת תנועה EUR1.
ואכן, ציבור היצואנים הישראלי רגיל להיעזר בהסכמי סחר אלו, ומשלוחי יצוא רבים מלווים בתעודות מקור המקנות פטור ממכסים במדינות היבוא.
לאחרונה ניתן להיווכח במגמה של הגברת הבדיקות של מסמכים אלו. הסכמי אזור הסחר החופשי קובעים מנגנונים המאפשרים לרשויות המכס לבדוק ולאמת את נכונותן של תעודות המקור. ההסכם עם הקהילייה האירופית קובע מנגנון אימות מפורט הכולל שיתוף פעולה בין רשויות המכס באירופה לבין רשויות המכס בישראל. על פי מנגנון זה, רשות המכס באירופה המעוניינת לאמת תעודה של יצואן ישראלי מעבירה את התעודה לרשות המכס בישראל, אשר תבצע את האימות מול היצואן הישראלי. ההסכם עם ארצות הברית אינו כולל מנגנון מפורט, ומאפשר למעשה לרשות המכס בארה"ב לדרוש מהגורם שעל שמו הוצא רשימון היבוא לספק נתונים התומכים בהצהרה המופיעה בתעודת המקור.
חשיבות שיתוף הפעולה עם דרישות אימות אלו הינה עצומה. על פי ההסכם עם הקהילייה האירופית, למשל, רשות מכס אירופית שאינה מקבלת מענה תוך 10 חודשים מהמכס הישראלי בנוגע לדרישת אימות, רשאית שלא להכיר בתעודת יורו 1 שנלוותה לאותו משלוח, ולדרוש מהיבואן לשלם את הפרשי המכס. ניתן להניח כי היבואן יגלגל דרישה זאת אל היצואן הישראלי. אי היענות לדרישות האימות עלולה גם להביא למשלוח תעודות נוספות לאימות, אף כי הדבר משתנה ממקרה למקרה. ל רשות המכס בארה"ב לוחות זמנים אחרים, והיא אינה נדיבה במתן ארכות.
טריוויאלית, אולי, אבל חשובה עוד יותר, היא החובה לדאוג לכך שתעודת המקור תוצא בהתאם לכללי המקור, ולהימנע מתעודות מקור לא נכונות. אנו מוצאים לנכון להעלות ענין זה שכן הפרקטיקה לימדה כי היו מקרים כאלו בעבר. אם ניקח את החוק האמריקאי כדוגמא, נוכל לציין כי רשויות המכס בארה"ב מוסמכות להטיל קנסות כבדים ביותר כאשר מתברר להן כי היבואן שחרר מטענים עם תעודות מקור בלתי תקינות. מבחינת ההתנהלות מול המכס האמריקאי, כאשר היצואן הישראלי והיבואן מודעים לבעייתיות בתעודות המקור שלו, רצוי שישקלו בחיוב (כמובן, על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה) הליך של גילוי מרצון כלפי הרשויות, וזאת על מנת למנוע הטלת קנסות עונשיים, ולהסתפק בתשלום הפרשי המכס בלבד. קולגות מארה"ב סיפרו לח"מ על יכולת האכיפה החזקות של רשויות המכס בארה"ב.
התמודדות נכונה עם דרישות אימות של תעודות מקור צריכה להתבצע בשני אופנים:
ראשית, בהיבט המניעתי, לוודא היטב את כללי המקור הרלבנטיים למוצר, ולבדוק את העמידה בהם, ובשום אופן לא לצאת מנקודת ההנחה כי עצם העובדה שהמוצר עובר תהליך עיבוד / ייצור כלשהו בישראל מקנה לו מעמד מקור ישראלי. כבר שמענו סיפורים מוזרים על יצואן שהסתמך על מה שאמר לו המשלח הבינלאומי (או שהבין ממנו) שהטובין עומדים בכללי המקור.
הכללים שבהסכם עם ארה"ב, למשל, הינן אחידים וחלים על כלל המוצרים, ללא הבדל בין מוצר למוצר. לפי כללים אלו, על מנת שמוצר יוגדר במוצר מקורי ישראלי לצורך קבלת הקלת המכס בכניסה לארה"ב יש צורך, בין היתר, שהמוצר ייוצר בשלמותו בישראל או שיעבור בה שינוי מהותי, וגם שינתן למוצר ערך מוסף ישראלי של 35% לפחות. לפני שחותמים על תעודת המקור חייבים לבדוק דרישות אלו. חשוב להדגיש כי מדובר בתנאים סבוכים ובלתי פשוטים (שעליהם נרחיב בהזדמנות אחרת), ועל כן נכון וחיוני להתייעץ עם איש מקצוע המבין בתחום זה.
ההסכם עם האיחוד האירופי כולל מערכת כללים הבנויה לפי פרט המכס של כל מוצר. הווה אומר, על מנת לדעת האם מוצר מסויים ייחשב כישראלי / אירופי או לא, יש לדעת קודם כל מהו פרט המכס שלו (ברמה של 4 ספרות), ולאחר מכן לאתר את הכלל הרלבנטי. לעיתים מדובר בדרישה של שינוי סיווג, דהיינו שהמוצר הסופי יסווג בפרט מכס שונה מזה של חומרי הגלם שלו, ולעיתים מדובר בדרישה של ערך מוסף מקומי בשיעור מסויים. גם כאן קיימים ניואנסים רבים המצריכים טיפול על ידי איש מקצוע.
שנית, כאשר דרישת האימות כבר הגיעה לשולחנו של היצואן (בין אם הגיע באמצעות רשות המכס הישראלית, ובין אם הגיע מהיבואן בחו"ל), יש בראש ובראשונה להקפיד על לוחות הזמנים, שכן אי מתן תשובה בזמן עלולה להביא להוצאת גרעונות. בנוסף, הנסיון מלמד כי במקרים אלו נכון ורצוי להתייעץ עם איש מקצוע, שכן גם למקרים שנראו בעייתיים מלכתחילה נמצאו פתרונות.
בהתמודדות עם דרישות אימות (וכצעד מניעתי – כבר בעת החתימה על תעודת המקור) חשוב לזנוח את התפיסה הטיפוסית של "יהיה בסדר". בסופו של דבר, העבודה נעשית מול רשויות מכס בחו"ל אשר אינן פועלות לפי מנטליות זאת, ועל כן נקודת המוצא חייבת להיות מקצועית: בחינה מדוקדקת של כללי המקור, הכרת התקדימים המשפטיים ויישומם לפי הענין
לראש העמוד
02.מה קורה כאשר לא נחתם הסכם מסודר
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ'
במקרים רבים צדדים אינם מסדירים את היחסים ביניהם בחוזה מסודר בכתב. סיטואציות מסוג זה מעלות שאלות מורכבות בפני בית המשפט, הנדרש להכריע בשאלה למה בדיוק התכוונו הצדדים. פסק דין שניתן לאחרונה בסכסוך שבין חברת עמילות מכס לבין יבואן מדגים את דרך הניתוח של בית המשפט בסוגיות מסוג זה.
במקרה זה דובר בחברת עמילות מכס שנתנה שירותי עמילות מכס לחברה אחרת שבבעלותה בית מלון באילת. שירותים אלו ניתנו בעזרת קבלן משנה אשר תיווך בין השתיים ודאג להעברת החשבוניות, רשימוני ייבוא והתשלומים. במסגרת שירותים אלו, חברת עמילות המכס שחררה קונטיינרים של רהיטים מהמכס והובילה אותם לבית המלון באילת. בגין שירותים אלו הועברו תשלומים על החשבון, אולם נותרה יתרת חוב של 23,920 ₪.
בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע ליתרת החוב. בית המלון טען להעדר יריבות משפטית בינה לבין חברת עמילות המכס, שכן, לטענתו, ההתקשרות היתה בין קבלן המשנה לבין חברת עמילות המכס, מבלי שהוא (בית המלון) היה צד להתקשרות. חברת עמילות המכס טענה, מנגד, כי הקשר התפעולי נעשה אמנם מול קבלן המשנה, וזאת מטעמי נוחות, אך מבחינה כספית ומשפטית ההתקשרות נעשתה עם בית המלון.
בית המשפט דחה את עמדת בית המלון ופסק לטובת חברת עמילות המכס מהטעמים הבאים:
בית המשפט קיבל את טענת חברת עמילות המכס לפיה מבחינה כספית ומשפטית הקשר נעשה עם בית המלון. בית המשפט נעזר בעובדה שהחשבוניות יצאו על שם בית המלון והוא היה האחראי לפירעונן. בית המשפט גם מצא שחברת עמילות המכס ניהלה כרטסת הנהלת חשבונות נפרדת על שם בית המלון ללא קשר לקבלן המשנה.
בית המשפט עמד על ההבדל בין הקשר התפעולי שבין הצדדים לבין התקשרות המשפטית. בית המשפט הניח כי קבלן המשנה שימש כחוליית קישור בין חברת עמילות המכס לבין בית המלון לצורך תיאום טלפוני, שליחת רשימוני ייבוא וחשבוניות והעברת תשלום, ואולם אין בכך כדי לפגוע בכך שההתקשרות החוזית נעשתה בין חברת עמילות המכס לבית המלון, שכן הסחורה שוחררה מהמכס על שם בית המלון, והריהוט הובל על ידי חברת עמילות המכס לבית המלון. בית המשפט גם עמד על כך שבית המלון לא הציג בפני בית המשפט את ההסכם שלטענתו היה בינו לבין קבלן המשנה.
בית המשפט ציין כי בית המלון ביקש להפיק יתרון מהימצאותו של קבלן המשנה בהליכי פירוק על מנת שיוכל להתחמק מתשלום יתרת החוב לחברת עמילות המכס. בהתאם לכך קיבל בית המשפט את עמדת חברת עמילות המכס והורה לית לשלם את יתרת החוב.
(ת.א. 2153/07 מנטפילד 1983 בע"מ נ' INN ON THE PARK EILAT LTD לעמילות המכס- עו"ד יערי, לבית המלון – עו"ד גינדס)
כאמור לעיל, במקרה שלפנינו קיבל בית המשפט את עמדת התובעת – חברת עמילות המכס, על אף שלא הוצג הסכם בכתב המסדיר את יחסי הצדדים. גם בפסקי דין אחרים שניתנו בענייני סחר בינלאומי נדרש בית המשפט למורכבות הרבה שמתעוררות כאשר לא קיים הסכם מפורט בין הצדדים. כך, למשל, במקרה אחד הוכר הסדר ריבית גם ללא הסכם מפורט
בין הצדדים. במקרה אחר נקבע כי סוכן המכס לא עמד בנטל ההוכחה כי היבואנית חייבת לא כסף ומנגד היבואנית לא עמדה בנטל ההוכחה כי סוכן המכס נטל סחורה שלא כדין. להלן נסקור בקצרה פסקי דין אלו.
א. הסדר ריבית הוכר גם ללא הסכם מפורט בין הצדדים
משלחת בינלאומית העניקה שירותי שילוח בינלאומיים ועמילות מכס ליבואנית, אשר התחייבה לשלם למשלחת ריבית עבור אשראי שניתן לה. בעל מניות של היבואנית חתם על ערבות לחוב זה, ומשהיבואנית חדלה לשלם בעבור השירותים שניתנו לה, תבעה המשלחת את בעל המניות. המחלוקת בין הצדדים התמצתה בשאלות הבאות: א. האם נכרת הסכם ריבית בין המשלחת לבין היבואנית, ואם כן - מהו שיעור הריבית. ב. האם ספרי הנהלת החשבונות משקפים את הריבית שעליה הסכימו הצדדים. ג. אם התשובות לשאלות א ו-ב שליליות, האם זכאית המשלחת לקבל ריבית בשיעור אחר?
אף כי לא היה הסכם ריבית מפורט ומסודר בין המשלחת ליבואנית ולבעל המניות, קיבל בית המשפט את עמדת המשלחת. בית המשפט הסתמך על כרטסת הנהלת חשבונות של המשלחת ועל כרטיס חיובי הריבית. כמו כן, בית המשפט הסתמך על הצעת המחיר שבו נכלל ענין הריבית, וכן על כך ששטר החוב קובע בעצמו את שיעור הריבית ושהיבואנית שילמה את עלות האשראי כסדרה עד למועד בו נקלעה לקשיים כלכליים ונבצרה מתשלום חובותיה.
אין ספק כי אילו היה הסדר ריבית מפורט, ההתדיינות הייתה נחסכת, וברור כי עדיף לכל גורם המעניק אשראי להסדיר עניין זה בהסכם מפורט. לטובת סוכני המכס והמשלחים הבינלאומיים - ניתן לקבל דוגמת הסכם במשרדנו.
(ת.א. 70493/04, גלובל תובלה בינלאומית בע"מ נ' כרמון יוסף, פס"ד מיום 25.11.08.)
ב.סוכן המכס לא עמד בנטל ההוכחה כי היבואנית חייבת לא כסף ומנגד היבואנית לא עמדה בנטל ההוכחה כי סוכן המכס נטל סחורה שלא כדין
היבואנית, חברת רשת דולר 1 בע"מ, נתבעה בשעתו על ידי סוכן המכס (כסלו שירותי מכס בע"מ), לשלם סכום של 331,000 ₪ בגין שירותי עמילות מכס וסכומים שונים ששולמו על ידה עבור היבואנית. בהליך הראשון (שהוכרע בשנת 2000), קבע בית המשפט כי לא ניתן היה להסתמך על הכרטסת של סוכן המכס כבסיס לחיוב היבואנית, מן הטעם שלא ניתנו הסברים מספקים לחיובים שונים שמופיעים בכרטסת, וכן משום שזיכויים בגין סכומים שסוכן המכס מודה בקבלתם – לא הופיעו בה. בית המשפט קבע כי סוכן המכס לא הרים את הנטל שהוטל עליו ולא הוכיח כי היבואנית חייבת לו את הסכום המצויין בכרטסת.
עוד קבע בית המשפט, בהליך הראשון, כי ההסכמים שנעשו בין היבואנית לסוכן המכס לסחורות שהועברו לבעלות סוכן המכס משקפים הסכמה בין הצדדים, הן על גובה החוב, והן על אופן פרעונו – על ידי העברת הבעלות לסוכן המכס בסחורה שהצדדים העריכו אותה כשוות ערך לגובה החוב, אלא שסוכן המכס לא הצליח להוכיח את שוויו העדכני של החוב לאחר מכירת הסחורה, ולא הסביר מדוע לא שיקף מחיר הסחורה את שווי החוב. בהתאם לכך דחה בית המשפט, בהליך הראשון, את תביעת סוכן המכס לתשלום החוב.
לאחר שהצליחה היבואנית להדוף את תביעת סוכן המכס, פתחה היבואנית בתביעה משל עצמה ותבעה את סוכן המכס ואת מחסן הערובה (אשדוד בונדד) לשלם לה פיצוי כספי בגין נטילת סחורות שלא כדין והעברת סחורה למכירה כסב"ן ללא הצדקה.
בית המשפט דחה את תביעת היבואנית מכמה טעמים:
אשר לתביעה כנגד סוכן המכס, בית המשפט קבע כי אמנם סוכן המכס בהליך הראשון לא הצליח להוכיח את הסכום שהיבואנית חייבת לו, אולם הוכח גם הוכח כי היה הסכם בין היבואנית לסוכן המכס ובו הועברו סחורות לסוכן המכס לצורך תשלום החוב. בית המשפט קבע כי העברת הסחורה לבעלות סוכן המכס התבצעה בהתאם להסכמות מפורשות שבין סוכן המכס לבין היבואנית, ועל כן לדרישה של היבואנית לחייב את סוכן המכס להשיב את הסחורה או לשלם את שוויה אין כל יסוד – לבטח לא על בסיס העילה של נטילה שלא כדין.
אשר לתביעה כנגד מחסן הערובה – ראשית, בית המשפט מצא כי מחסן הערובה פנה ליבואנית והודיע על מראש על כוונתו להעביר את סחורה למכירה כסב"ן כמתחייב בדין. שנית, בית המשפט ניתח את חילופי התכתובות שבין היבואנית למחסן הערובה ומצא כי לא רק שאין בהם שום רמז לכך שהיבואנית מעוניינת בשחרור הסחורה, אלא שניתן להסיק כי היבואנית זנחה את הסחורה. "לבוא שנים לאחר מכן ולדרוש את השבת הסחורה הזו או את שוויה בטענה שהנתבעות "נטלו" את הסחורה מהתובעת, שאף לא הגיבה לפנייתה של הנתבעת 2 עובר להעברת הסחורה לממ"ן – היא דרישה בלתי מתקבלת על הדעת ובלתי מוצדקת, ואין מקום להיעתר לה" קבע בית המשפט. (ת.א. 44897/03, פס"ד מיום 18.8.08)
לראש העמוד
03.האם תוקם קרן להשבת מס ששולם ביתר?
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
השבתם של מיסי יבוא (מכסים, מסי קניה ועוד) ששולמו ביתר כפופה לכך שהיבואן יוכיח שהוא לא גלגל את המס על הקונים או שהוא לא מכר את הטובין, כמצוותו של סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) תשכ"ח-1968.
כפי שכבר ציינו בעבר, בשנת 2008 ניתנו שני פסקי דין חשובים של בתי המשפט המחוזי בתל אביב הנוגעים לענין זה. האחד – מחמיר, והשני – מקל.
בפסק הדין בענין שחורי (ע"א 1512/05, פס"ד מיום 13.4.08). נדחתה תביעתו של יבואן של סוללות לטלפונים סלולריים להשבת מס ששולם ביתר. בית המשפט קבע כי התקופה הארוכה שבה המשיך היבואן לייבא את הסוללות מוכיחה כי היבוא היה רווחי עבורו וכי גלגל את המס על הקונים, שכן אין עסק שיהיה מוכן לצבור הפסדים לאורך זמן. בית המשפט גם ניתח את הרווח הגולמי של היבואן והגיע למסקנה כי שיעור הרווח שלו ממכירת הסוללות היה כפול משיעור הרווח שלו על מוצרים אחרים, בשונה מהמצופה ממצב שבו המס אינו מגולגל על הלקוח, שבו הרווחיות אמורה להישחק. בית המשפט גם קבע כי על אף שהיבואן הציג הפסדים לאורך התקופה, הרי שיש בכך להצביע רק לכאורה על היעדר גלגול, שכן יתכן מצב של היבואן יגלגל את המס ויגרמו לו הפסדים בשל ירידה בהיקף המכירות.
בפסק הדין בענין ראפ (ע"א 1723/06) שניתן חודש אחד בלבד לאחר ענין שחורי, נתן בית המשפט המחוזי בת"א, בהרכב אחר, פסק דין שבו הובעה גישה ליברלית וידידותית ביותר ליבואן.
בראש ובראשונה הדגיש ביהמ"ש את נקודת המוצא בהשבת מס ששולם ביתר, והיא – שהכלל הוא שסכומים שניגבו שלא כדין יש להשיב ליבואן, ורק כאשר היבואן לא סבל חסרון כיס (וזהו חריג לכלל) – לא יושבו לו המיסים.
בנוסף קבע ביהמ"ש כי אין ראוי להטיל על יבואן שתובע השבת מס נטל ראיתי בלתי סביר או בלתי ניתן להוכחה. עוד נקבע שם כי החוק מקנה ליבואן דרכי הוכחה רבות ומגוונות על מנת לזכות בהשבת היתר שנגבה ממנו, ואין לדרוש ממנו אופן הוכחה ספציפי ומיוחד. על היבואן לעמוד בנטל השכנוע הרגיל (הטיית מאזן ההסתברויות לטובתו, ואין עליו חובה לספק ודאות מוחלטת בענין זה.
ביהמ"ש גם קבע כי קיימת הנחה כי בתנאי כלכלת שוק מפותחת, מה שמכתיב לרוב את המחיר היא התחרות בין היבואנים, והיבואן נאלץ לקבוע את מחיר מוצריו בהתאם, גם אם הדבר יביא לקיצוץ ניכר בשיעור רווחיו. בנוסף קבע ביהמ"ש כי אם יבואן מצליח להוכיח כי רווחיו במוצר הנדון היו נמוכים מרווחיו במכירת כלל מוצריו – דיו. בענין זה, יש משמעות גם לרווח התפעולי של היבואן ולא רק לרווח הגולמי.
ממש לאחרונה ניתן פסק דין נוסף של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שנדרש שוב לשאלת גלגול המס. באותו מקרה דובר ביבואניות של ציוד לקליטת שידורי טלוויזיה באמצעות לווין אשר ייבאו מגברי תדרים וממירי רעש. היבואניות טענו כי חויבו בתשלום יתר של מיסים והן זכאיות להשבתם. הערכאה הראשונה קיבלה את טענת היבואניות בדבר סיווג הטובין, אך דחתה את תביעתן להשבה, זאת לאור אי עמידתן בנטל המוטל עליהן להוכיח כי תשלומי היתר לא "גולגלו" על הלקוחות. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ואישר את פסיקת בית משפט השלום.
בית המשפט היה מודע לפסק הדין הליברלי שבענין ראפ, ואף היה מוכן לקבל, במישור העקרוני, עמדה ליברלית, אך לא מצא מקום להחיל עמדה שכזו על המקרה שלפנינו, שכן, לעמדת בית המשפט, היקף הראיות שהוצג בתיק לא היה מספק.
בית המשפט קבע שחוות דעת רואה החשבון שהוצגה לא עסקה כלל בסוגיה האם המס ששולם ביתר נכלל במחיר המכירה של הממירים, אלא הביאה בדיקה מדגמית בלבד של נתוני הקניות, המכירות ואחוזי הרווח הגולמי של הממירים, מה עוד שרואה החשבון העיד שאינו יכול לקבוע דבר בשאלה האם מס היתר נכלל במחיר המכירה של הממירים.
בית המשפט עמד על כך שמנהל היבואניות העיד שמחירי המכירה נקבעו על פי הנהוג בשוק, תוך תחרות מתמדת עם יבואנים אחרים, אך לא הובאו כל נתונים על ידי המערערת לגבי המתחרים בשוק הישראלי - היבואנים בארץ ונתוני מכירה שלהם והשוואה במחירים לעומת יבואנים אחרים שידוע שלא שילמו מס.
בית המשפט גם ציין כי לא הובאו ראיות לגבי השאלה כיצד תומחר המחיר של הממירים כאשר הובהר גם שליבואניות היה למעשה רווח גולמי מהמכירות (שנעלם עקב העמסת הוצאות שתפחו משנה לשנה) ואף רווח תפעולי בחלק מהשנים.
בהתאם לכך קבע בית המשפט כי "גם בהנחה שיש להקל בנטל המוטל על התובעת להוכחת אי גלגול המס, הרי בנסיבות העובדתיות הספציפיות של תיק זה, ובהתחשב בממצאים העובדתיים כפי שנפסקו על ידי בית משפט קמא, יישום ההלכות המשפטיות בנסיבות העובדתיות הספציפיות של המקרה מביא אכן לתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, ולפיכך דין הערעור להידחות".
יחד עם זאת, בית המשפט הציע פתרון שיבטיח באופן קונקרטי יותר את טובת הציבור והשבת הכספים לציבור ששילם את המחיר באמצעות אותם כספים שהמדינה התעשרה מהם. בית המשפט הציע, למשל, שתוקם קרן אשר אליה ייכנסו כספים אלו של תשלומי יתר ששולמו ולא הוחזרו עקב אי עמידה בנטל הוכחת סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים ושימוש בכפי קרן זו למטרות ספציפיות לרווחת ציבור הצרכנים.
האם תוקם קרן כזאת? לא ידוע, אבל זה בהחלט כיוון מעניין, שכן השארת הכספים בידי המדינה אינה מוצדקת, גם במקרה של גלגול מס.
ע"א 3507/07 בי-סאט בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ, למערערות – עו"ד דורות, למדינה – עו"ד טופף.
לראש העמוד
04.בית המשפט דחה את תביעת צים לתשלום של כ – 8 מליון ש"ח
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בחיפה, שדחה תביעת את תביעת צים לתשלום של כ – 8 מליון ₪ מכח פסק בוררות שניתן בין הצדדים.
מקרה זה דן בסכסוך משפטי ארוך ימים אשר הגיע לקיצו. המקרה חל בהקמת תחנת כוח של חברת החשמל, המונעת על ידי פחם בחדרה. חברת החשמל פנתה צים על מנת שזו תבצע עבורה הובלה ימית של פחם. בין שתי החברות נחתם חוזה חכירה לתקופה של 20 שנה, לפיו חברת החשמל תחכור מצים אונייה אשר נבנתה במיוחד לצורך הובלת הפחם עבור חברת החשמל. חברת החשמל המחתה את כל זכויותיה וחובותיה על פי חוזה החכירה לחברת הפחם, ולפיכך האונייה נמסרה לידי חברת הפחם.
ברבות הימים התגלעה מחלוקת בין צים וחברת הפחם בנוגע לביצועי האונייה וחישוב דמי החכירה.
לאחר פניית הצדדים לבית המשפט, הועברה המחלוקת לדיון בבוררות. בדבר המחלוקת בעניין אופן חישוב דמי החכירה, הדיון נסב בעיקר לעניין עדכון העלויות בגין עבודות מבדוק תקופתיות שנדרשו באונייה.
לאחר שהאונייה הוחזרה למובילה ימית וכעבור זמן קצר בוצע מבדוק באונייה שעלותו 1,835,444 דולר. המובילה ימית טענה כי חברת הפחם אמורה הייתה לשלם עבור מבדוק זה, לאור פסק הבוררות, ומשלא עשתה זאת פנתה צים לבית המשפט, בתביעה מכח עילת פסק הבוררות ולחיובה של חברת הפחם במלוא הוצאות המבדוק.
חברת הפחם טענה מצידה כי פסק הבוררות אינו מטיל עליה כל חובה לשאת בתשלום הוצאות המבדוק שכן זה נערך לאחר תום תקופת החכירה. לטענתה פסק הבוררות קבע רק את דרך חישוב התשלומים.
בית המשפט תחילה פירש את המושג מבדוק לעניין המחלוקת שלפנינו, זאת לאור פסק הבוררות וחוזה החכירה, וקבע כי מדובר בהגדרת עבודות אספנה בכללותן, ולעיתים בהגדרת עבודות מבדוק יבש בלבד. בחוזה החכירה ובפסק הבוררות אין הגדרה מפורשת למושג מבדוק, אולם מכוונת הצדדים נראה כי מדובר במבדוק יבש, שנעשה מידי תקופה.
השאלה שעלתה הינה האם על חברת הפחם לשאת בתשלום עבור הוצאות המבדוק שנערך לאחר תום תקופת החכירה או לא?
לאור בחינת כוונת הצדדים ולשון חוזה החכירה, עולה כי חוזה החכירה כלל בחובו את עלויות המבדוק כחלק מהוצאות ההחזקה אשר כוללות הוצאות שוטפות הנדרשות לשם תפעולה של האוניה, וכן הוצאות מיוחדות הנדרשות רק מעת לעת ובהן הוצאות עבור עריכת מבדוק.
צים טענה כי לאור עלותו הגבוהה של כל מבדוק סוכם על ידי הצדדים כי במסגרת התשלומים השוטפים ייכלל רכיב עבור המבדוק הצפוי, באופן כזה שצים אמורה לצבור מראש כספים למימון כל מבדוק, על פי גישה זו הצבירה נמשכת כל חיי החוזה כך שצים כבעלים ממשיך לצבור תשלומים עבור מבדוקים עתידיים גם אם יבוצעו לאחר תום תקופת החכירה. מנגד, טענה חברת הפחם כי התשלום עבור המבדוק נעשה בדיעבד, כלומר תשלום אשר נועד לכסות מבדוק קודם.
לטענתה, הואיל ומבדוק נועד להתאים את האונייה לפעולות עתידיות הרי שאין מקום לחייבה בגין עלויות מבדוק שיבוצע לאחר תום תקופת החכירה.
בית המשפט הניח כי בין הצדדים הוסכם כי כל מבדוק נועד לתקן תקלות שאירעו בתקופה שקדמה לו, מתוך מטרה להבטיח את המשך פעילות האונייה בעתיד ושמירתה כנכס מניב.
מכאן, בית המשפט בדק את לשון חוזה החכירה ומצא כי ההסכם לא כלל כל הוראה בנוגע למספר המבדוקים שנכללו בחישוב התמורה שעל חברת הפחם לשלם,ולא כלל שום הוראה בדבר התשלום עבור מבדוק שנעשה לאחר תום התקופה. אין בהסכם גם כל הוראה המעידה כי כוונת הצדדים הייתה צבירה של מימון לביצוע המבדוק.
מעבר לכך, נקבע כי לאור אומד דעת הצדדים ומלשון חוזה החכירה עולה כי החכירה הייתה אמורה להיות לכל אורך חיי האונייה, כלומר 20 שנה, וכי בתום תקופה זו האונייה אמורה הייתה להימכר לגריטה. גם בפסק הבוררות לאור כוונת הצדדים עולה כי לאחר 20 שנה האונייה תחדל מלשוט ובשנת העשרים של האונייה לא יבוצע מבדוק.
לאור דברים אלו, בית המשפט קבע כי ניתן להסיק כי אומד דעת הצדדים היה כי בתום תקופת החכירה האונייה תועבר לגריטה ולא יהיה צורך במבדוקים נוספים, וכי בתום תקופת החכירה האונייה תושבת. לפיכך, עולה כי חברת הפחם לא היית חייבת בתשלום המבדוק שבוצע לאחר תום תקופת החכירה.
בית המשפט בחן, בנוסף, האם פסק הבוררות שינה מסקנה זו, וקבע כי פסק הבוררות נועד לממש את אומד דעת הצדדים ולא לכרות עבורם הסכם חדש, ולפיכך ניתן לקבוע כי פסק הבוררות התייחס אך ורק למבדוקים שבוצעו בפועל בתקופת החכירה.
בהתאם לכך, בית המשפט דחה את תביעת צים וחייב אותה בהוצאות משפט של חברת הפחם בסכך כולל של 200,000 ₪ + מע"מ.
פס"ד: ת.א. 142-04 "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ נ' החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ. לחברת צים - אייל דורון ואח' ממשרד עו"ד ש.פרידמן מטעם התובעת. לחברת הפחם - עו"ד צבי ניקסון ו/או מאיר הלר ואח' ממשרד עו"ד אלחנן לנדוי מטעם הנתבעת.
לראש העמוד
05.עדכונים מבתי המשפט - בוררות בענייני סחר חוץ
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ'
כידוע הליך הבוררות הינו הליך מעין שיפוטי אשר במסגרתו דן בורר, אשר מונה על ידי הצדדים, בסכסוך שבין הצדדים, ומכריע במחלוקות שביניהם. הדיון במסגרת הליך של בוררות עשוי להיות פחות פורמאלי מהדיון בבית המשפט, אך הכרעתו של הבורר מחייבת את הצדדים והם רשאים לתקוף אותה רק בדרכים שנקבעו לכך בחוק.
הפנייה להליכי בוררות יכולה להיעשות ביוזמתם של הצדדים, מתוך החלטה משותפת אד הוק, או בעקבות סעיף בוררות שהצדדים הכניסו לחוזה שנחתם ביניהם לפני תחיל ההתקשרות. לעיתים, קיים סעיף בוררות בהסכם, אך אחד הצדדים מחליט להביא את הסכסוך המשפטי בפני בית משפט. או אז רשאי הצד השני לפנות לבית המשפט ולבקש את עיכוב ההליכים בפני בית המשפט לשם העברת הסכסוך לדיון בבוררות.
מוסד הבוררות קיים גם בנוגע לסכסוכים בינלאומיים, וקיימת אמנה בינלאומית (אמנת ניו יורק) המסדירה את הענין.
לאחרונה ניתנו שתי החלטות הנוגעות לבוררויות בסחר בינלאומי, אשר ראוי להביאן בפני ציבור העוסקים בסחר חוץ.
סירוב בית המשפט למינוי בורר
בענין אחד דחה בית המשפט המחוזי בפתח תקווה את בקשתה של חברת UTI Logistics Israel למינוי בורר בסכסוך שהתגלע בינה לבין חברת טרנסטרה אינווסטמנטס בע"מ. הסכסוך התגלע במסגרת שלושה הסכמים שונים אשר נחתמו בתקופות שונות בין הצדדים: הסכם שילוח אשר עסק ביצירת יחסי סוכנות בין הצדדים, הסכם רכישת פעילות אשר שם קץ להסכם השילוח ועניינו רכישת נכסיה ופעילותה של טרנסטרה על ידי חברת UTI, והסכם נאמנות שעניינו הפקדת סכום של 3 מיליון דולר בידי נאמן לתקופה של שנה וחצי אשר בסופה, במידה ולא תוגש כל תביעה מצד חברת UTI, ישוחרר הסכום הכסף לידי חברת טרנסטרה.
בהמשך, דרשה חברת UTI מטרנסטרה סכום של 4.6 מליון דולר בגין מצג שווא וגרימת נזקים כספיים. בד בבד הגישה UTI בקשה למינוי בורר בהתאם לסעיף בוררות המופיע בהסכם הרכישה.
ואולם, בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את בקשתה של UTI בענין מינוי הבורר. בית המשפט קבע כי UTI לא פעלה על פי המועדים שנקבעו בהסכם ולא הפעילה את המנגנון בן ארבע השלבים הנחוץ לצורך קיום הבוררות. בהתאם לכך קבע בית המשפט כי הסכם הבוררות בטל ועבר מן העולם מאליו.
עוד מצא בית המשפט כי בית המשפט כי תביעתה של UTI מבוססת בעיקר על טענת תרמית, ובמקרה שכזה הכלל הוא שכאשר מדובר בענייני תרמית - מן הראוי שמחלוקת מסוג כזה תתברר בבית המשפט: "אין לשלול מהצד שכנגדו טוענים טענות של תרמית, או טענות אחרות העלולות להכתים את שמו הטוב, את האפשרות לטהר את שמו בבירור פומבי בבית-המשפט ולא להכריח אותו להיכנע לבירור טענות אלה על ידי בוררים שידונו על העניין בחדרי חדרים ושהחלטתם לגבי העובדות אינה ניתנת לערעור...".
הפ"ב (מרכז) 4941-04-09 UTI Logistics Israel Ltd נ' טרנסטרה אינווסטמנטס בע"מ, פס"ד מיום 4.8.09.
עיכוב הליכים בשל קיומו של הסכם בוררות בינלאומית
בענין אחר קיבל בית המשפט המחוזי בפתח תקווה את בקשתה חברה זרה לייצור צמיגים לעיכוב הליכים שנפתחו כנגדה בבית המשפט על ידי חברות ישראליות, וזאת בשל קיומו של הסכם בוררות.
בין חברת הצמיגים הזרה וחברה ישראלית לשיווק צמיגים נחתם הסכם הפצה בלעדי אשר על פיו הוענקו על ידי חברת הצמיגים הזרה זכויות הפצה בלעדיות לחברה הישראלית ללא הגבלת זמן. במהלך הזמן התגלע סכסוך בין הצדדים שהביא לידי ביטול הסכם ההפצה הבלעדי. החברה הישראלית הגישה תביעה כנגד החברה הזרה וחברות ישראליות נוספות אשר לטענתה מסרו מידע כוזב לחברה הצמיגים הזרה אודות פעילותה העסקית של החברה הישראלית, מה שגרם לחברה הזרה לבטל את הסכם ההפצה הבלעדי ולהעבירו לידי אחת החברות הישראליות האחרות.
החברה הזרה הגישה בקשה לעיכוב הליכים בשל קיומה של תנית בוררות בינה לבין החברה הישראלית. תנית הבוררות קובעת כי על הצדדים לפתור כל סכסוך הנוגע לביצוע הסכם ההפצה הבלעדי דרך מוסד הבוררות, כאשר ניהול הליך הבוררות יעשה בצרפתית.
ככלל, כאשר קיים סעיף בוררות בין הצדדים, ובכל זאת הוגשה תביעה לבית המשפט, יעכב בית המשפט, לפי בקשת אחד הצדדים, את הדיון בתובענה, לצורך ניהול העיון בבוררות. בכל הנוגע לסכסוכים בינלאומיים מתנה סעיף 6 לחוק הבוררות את עיכוב ההליכים בכך שקיימת תנית בוררות בהסכם בין הצדדים, ובקיומה של אמנה בינלאומית "שישראל צד לה" אשר מורה על עיכוב ההליכים בבית המשפט במקרה כזה. ואכן, מדינת ישראל חתומה על אמנת האו"ם בדבר הליכי בוררות בינלאומיים בעניינים מסחריים ("אמנת ניו-יורק") משנת 1958, הקובעת הוראות בדבר עיכוב הליכים בבתי משפט ועברתם לבוררות. לפיכך, קיבל בית המשפט את טענת החברה הזרה כי על בית המשפט לכבד את תנית הבוררות ולעכב הליכים לשם העברת הדיון לבוררות.
מנגד טענה החברה הישראלית, בין היתר, כי התביעה הוגשה גם נגד חברות ישראליות ולא רק נגד החברה הזרה, ולפיכך אין מקום לפצל את הדיון ולהעביר את הדיון כנד החברה הזרה לבוררות ואת התובענה כנגד החברות הישאליות להותיר בבית המשפט הישראלי.
בית המשפט דחה עמדה זאת. בית המשפט קבע כי בכל הנוגע לבוררות בינלאומית הוראות אמנת ניו יורק אינן שוללות את עיכוב ההליכים במקרה של פיצול הליכים בגין מעורבותם של צדדים שלישיים, ולפיכך התובענה כנגד החברה הזרה תועבר לדיון בבוררות.
ת"א 2878-01-08 TRANSITYRE B.V. נ' אשר חברה להפצת צמיגים בע"מ. החלטה מיום 3.8.09.
לראש העמוד
06.מה חדש במשרדנו
עדכוני מכס והיטלים
רשות המכס קיבלה את עמדת לקוח משרדנו בעניין סיווג כפפות לטקס
בעקבות תיקון תעריף המכס בעניין סיווג שלטי חוצות השיבו ללקוח משרדנו מיסי יבוא ששולמו על ידו ביתר.
הממונה על היטלי סחר קיבל את עמדת לקוח משרדנו, והחריג את המוצר המיובא על ידו מתחולת חובת הערובה הזמנית של יבוא ניילון נצמד מהאיוד האירופי ומתורכיה.
הרצאות
עו"ד גיל נדל הרצה במסגרת קורס פקידים רשויים של שלשכת המסחר חיפה בנושאים אכיפת זכויות קניין על ידי רשות המכס וחוק סוכני המכס.
בתי המשפט
יבוא אישי של רכב: משרדנו מטפל בהכנת תביעות משפטיות של יבואני רכבים היברידיים מארה"ב שנדרשו לשלם מיסי יבוא גבוהים על אף רפורמת המיסוי הירוק.
לראש העמוד
07. Serving the Authorized Agent - A Legal patent for Filing Actions against non-Israeli Parties
Gill Nadel, Adv.
Legal disagreements relating to international forwarding, by their nature, involve sides found in different countries, who speak different languages, with different legal systems. Given such a situation, it is obvious that in some if not all cases, an Israeli plaintiff will prefer to conduct a legal action against a foreign party in Israel rather than the latter's country. It is easier to conducts the litigation in Hebrew, with a local attorney, and to make the other side take the trouble of coming and conducting the litigation on our home court.
This is subject to at least two conditions: Firstly, that it is really possible to sue the foreign party in Israel, since the court will not always accept jurisdiction over the case; and secondly, that it is efficient to sue the foreign party in Israel.
For the moment, we will assume the first point, which will be discussed later at length, and deal with the second point. When we say "it would be efficient to sue the foreign party in Israel", we essentially mean two things. The first- if the foreign party has property in Israel from which we can collect payment if and when we win the case against him- then we are in great shape. In such a case, we will be able to realize the Israeli decision in the normal fashion. The same applies if, for example, we will be able to seize property held by third parties owed to the foreign party- for example, receipts that the foreign party's Israeli agent should transfer to it.
However, and this is the second thing, if the foreign party does not have property in Israel, we have to carefully check whether it will be possible to realize or enforce the Israeli decision via the court in the foreign party's state. As a rule, the question of enforcing an Israeli decision in a foreign state varies from state to state. There are states in which an Israeli verdict can go through a procedural "conversion" process in the foreign court. The conversion process will not enter into the body of the verdict, but will check, for example, that the foreign defendant received proper summons, or that the decision does not contradict the public interest (we have expanded on this subject in our article "Where can a Chinese Supplier who Breached Contract be Sued?" published in newsletter 31 of Import, Export, and Everything In Between which is published on our office's website (see below)).
For the moment, we will assume that the foreign party has property in Israel, either directly or through property held by a third party. Now let us return to the first question- will it be possible to sue the foreign party in Israel? As a rule, the Civil Procedure Ordinances (ordinance 500) sets a number of criteria under which actions against foreign parties are possible in Israel. For example: when suing for compensation for breach of a contract made in Israel, or when the breach itself was done within Israel, or when suing for compensation for an action or omission that occurred in Israel, and so forth.
However, it is not always possible for that ordinance to apply. For example, when the case involves an Israeli importer who entered into a transaction purchasing goods in which it was agreed the goods be supplied under CIF Haifa or FOB Shanghai conditions (as opposed to DDU or DDP Haifa conditions), and no other duties were agreed upon (such as presenting additional documents in Israel, etc), the breach of contract occurred in China and not in Israel, since the risk, under the Incoterms, had already passed when the cargo left the walls of the ship (see for example 2986/05 Magistrate's Court of Haifa, in which the court rejected the request of an Israeli plaintiff to allow papers to be served outside of the boundaries of Israel for precisely the reason mentioned above- that the breach of contract did not occur in Israel- and even cancelled seizures that had already been made (the foreign supplier was represented by our offices)). Similarly, an Israeli vacationer injured in a holiday cottage in Turkey can't sue the Turkish hotel in Israel, since the damage did not occur in Israel.
Here another legal "trick" comes to the aid of the Israeli plaintiff- the trick called "serving the authorized agent". Ordinance 482(a) to the Civil Procedure Ordinances states that "if the action regarding work or business was against a party who does not live within the jurisdiction of the court issuing the processes of court, it is sufficient to serve the documents to a manager or authorized agent, himself operating at that time on behalf of that person conducting the business or the work in that jurisdiction." The Israel court expanded the application of the above ordinance to "all-embracing" cases, in the spirit of the modern reality in which transmission of information is available and easy. Thus, for example, it was ruled in one case that: "The term "authorized agent" in ordinance 482(a) should not be interpreted in the technical sense of an agent, but rather the decisive test for this question should be the existence of such a level of intensity of bond between the authorized agent and the defendant, since it can be assumed that the authorized agent will bring the proceedings started against the defendant to his attention…Regarding the level of intensity, there is no need to pin it down ahead of time, and each case should be examined according to the circumstances."
Accordingly, for example, plaintiffs have been permitted to present the plaintiff's brief against a Palestinian importer via his customs agent, since the customs agent can be seen as "an authorized agent" according to the above ordinance, given the intensity of the bond between the customs agent and the Palestinian importer.
In a case discussed quite recently by the Supreme Court (2737/08 Uri Arbel v. TUI AG and others), it was ruled that an Israeli vacationer injured while staying in a Turkish hotel, who tried to serve the case against the German company operating the hotel via its Israeli authorized agent- could do so. Who was that authorized agent in Israel? An Israeli company that dealt with promoting Israeli tourism for a subsidiary of the German defendant, who at the time that the papers were served to the Israeli company was in the process of conducting a negotiating between the sole shareholder in the Israeli action and the German company, in the course of which the Israeli company informed the German company of the action being filed. The Supreme Court ruled that given that the Israeli company was part of the marketing and distribution apparatus of the subsidiary of the German company, as well as the shared economic interests between the two regarding the incomes from their services, there is basis under the circumstances to support the existence of a high-intensity bond between the two, which defines the Israeli company as an "authorized agent" for the purpose of serving court papers.
At the same time, the court ruled that the application of ordinance 482(a) above should not be expanded to subsidiary or sister-company that do not operate in Israel, since they do not share the risk of expecting to litigate in Israeli courts.
It should not be forgotten that when papers are served as above to a foreign defendant, the court must weigh whether the Israeli court is the proper forum to conduct the proceedings. Three tests are used to examine the question of whether the Israeli court or the foreign court constitutes the proper forum for the action: (1) which legal forum has the "most connections" to the dispute; (2) what were the reasonable expectations of the sides regarding the location of litigation of disputes that would arise between them; (3) public considerations, particularly which forum has a real interest in conducting the case. The questions will be discussed in a later article.
לראש העמוד
08. The Importer and Customs in the Court- Who Needs to Prove his Stance? Part A
Gill Nadel, Adv
In two different paragraphs the Customs Tariff Code gives significant "procedural leniencies" to the state in the field of burdens of proof. Paragraph 229 to the Code states that when "a question arises in a customs accusation, or in a procedure under paragraph 192 for the return of a ship, a transport vehicle, or goods seized by the customs official, as to whether or not customs has been paid on the goods, or whether the goods were brought to Israel, taken out from Israel, transported along the shore, loaded or unloaded, lawfully, the burden of proof that the customs were paid or that the above actions regarding the goods were conducted lawfully, will lie, in a customs accusation- on the accused and in the above procedures- on the plaintiff." Paragraph 239a to the Code states that: "in the procedures to which paragraph 229 does not apply, one who claims to have paid the necessary customs or to have filed an invoice lawfully or that the goods were lawfully allowed, bears the burden of proof."
The idea behind these "breaks" given to the state is principally attached to the fact that the facts are better known to the importer than to the Customs Authority and therefore it makes sense that the importer should be the one to bear the burden of proof. The legislation of the above paragraph 239 followed a similar stipulation in the Law of VAT. There is no question that when regarding criminal customs convictions, this paragraph contradicts the fundamental concepts of the criminal law, according to which the accused has a presumption of innocence and the accuser- the state- must prove his guilt beyond any reasonable doubt. The court has expressed its dissatisfaction with this paragraph, and the legal practice, as well, does not use this paragraph in customs accusations. However, we will not devote this note to that aspect, but rather specifically to the civil aspect, as will be explained shortly.
Courts have flipped the above paragraphs and noted that while, from a substantive perspective, the state is the one suing the importer, since it is the one that issued the notice of debts or seized the goods, etc, the above paragraphs, from a procedural perspective, switch things around and make the importer into the plaintiff. The question is how far these paragraphs go- do they completely cancel the understanding that, from a substantive perspective, the plaintiff is still the state, or are we in the center of the field with considerations on each side?
The decisions of the Supreme Court on questions of VAT clarified the matter. In 3646/98, CVG Building Ltd. v. VAT, it was ruled on the corresponding paragraph of the Law of VAT that "there is no requirement in the paragraph that the business prove that the invoice was lawfully issued. The paragraph deals with simple technical facts in the process of setting the tax and the obligation. That is, if the party involved claims that he paid the tax that he owed or that he filed an report or that the tax was deducted according to the tax invoice, he must prove that he did, in fact, pay the tax, file the report, or that the tax was deducted according to the tax invoice. The essence of this requirement is to prove the existence of a written support. In the case of tax deduction according to tax invoice, that support is the tax invoice." The goal of the paragraph, then, is to prevent a claim that the administration must bring all the proofs itself. On the other hand, if the assessed brings the required proofs, then the burden is passed to the authorities to prove whether the assessment was issued.
Similarly, it was ruled in customs matters for value correction: "At this stage, I rule that the order of bringing proofs should be "regular", that is, that the applicants bring their proofs to prove their claims, and the burden of proof rests on the applicants; at the same time, I will say that it is not impossible that at the end of the proceedings, if the applicants succeed in proving their factual claims regarding the price of the goods, and the court is convinced of the 'reality' of the value of the goods and that the documents are correct and credible, then the burden will pass to the respondent, as burdens pass from one side to another under the evidence brought." In other words, in the first stage, the importer must prove the accuracy of his documents and proofs. When the importer meets this burden, then the burden passes to the state to convince the court when it did not accept the proofs and why it attempted to amend the price.
Another case involved a parallel importer of Finnish vodka who imported the vodka from Holland. The Customs Authority amended the price of the vodka by around 20%, based on the prices that the exclusive importer of the goods paid. Following the importer's action, the court rejected the amendment of the price, for several reasons. Firstly, since the Customs Authority did not lay a sufficient factual infrastructure that the importer had paid another price to the supplier, higher than the price declared to the importer, nor did it even deny that price. Secondly, and beyond what was required, the court found, based on the testimonies of retails who purchased the vodka from the importer, that only by purchasing at the transaction cost declared could the importer have turned a profit, which purchasing at the transaction cost set by the Customs Authority, and considering the prices at which the importer sold the bottles, would have, in practice, generated a loss. Thirdly, and also, beyond what was required, the court accepted the explanation of the importer for the cheap price, that a large portion of the bottles included in shipments were of the old, textured design while at that point there was a greater demand for the bottles with the new, smooth design. This explanation was confirmed by the retailers.
An interesting and important decision was recently issued by the District Court of Rishon L'Tzion (11169-02-09 Target Point v. P. Lauren Company et al, decision given 24.3.09, for the importer- Adv. Zinger, for the state, Adv. Stayf), in which the court ruled that the above paragraphs regarding the reversal of the burden of proof do not apply in cases where the goods have been seized by the Customs Authority because of a suspicion of breach of intellectual property rights. The court ruled that that evidential relief does not apply in the relationship between the importer and the bearer of the rights, since, although the state was the one to conduct the seizure, the rights bearer is the one standing behind it, claiming that the rights have been infringed, and the legislator did not intend cases of this kind when he granted the evidential relief to the state.
In the next part of the survey, we will go into the above more deeply, and sharpen the meaning of the expression burden of proof- if this means the burden of bringing evidence (that is, who has to bring witnesses and proofs) or the burden of convincing (who must convince the court at a level of 51% of the justice of his claim).
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
