|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
01.המצאת כתבי בי-דין לסוכן מכס בעבור יבואן מהרשות הפלסטינית
02.פקיד רישוי: קיבלת שיקים פתוחים והעובד שלך גנב אותם-מי אחראי?
03.האם יש לקבל הודעת נאשם בעבירות מס אשר נגבתה שלא כדין?
04.בית המשפט: המכס פעל כדין בעיכוב טובין מפרי זכויות קניין רוחני
05.בית המשפט: חסינות רשות הדואר לא תחול במסגרת פעילותה כתאגיד בנקאי
06.מה חדש במשרדנו
07. Goods Classification and Feminism- the District Court of Tel Aviv's Decision on the Classification of an Immobilizer
08. Marking Goods For Import Into the European Union
לראש העמוד
01.המצאת כתבי בי-דין לסוכן מכס בעבור יבואן מהרשות הפלסטינית
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
על מנת שבית המשפט יוכל לדון בתביעתו של תובע כנגד נתבע, חלה חובה על התובע להמציא את כתב התביעה אל הנתבע. בהעדר המצאה כדין לא יוכל בית המשפט לדון בתובענה. דרך המלך היא כמובן למסור את כתב התביעה אל הנתבע עצמו בכתובתו הרשומה, ואולם לעיתים הדבר סבוך יותר או אף בלתי אפשרי. כזהו המצב כאשר תובע ישראלי מבקש
לתבוע יבואן הממוקם ברשות הפלסטינית, שהרי לא ניתן פיזית למסור את כתב התביעה לידי היבואן הפלסטיני.
אלא שבענין זה קיים קיצור דרך מסוים הקרוי "המצאה למורשה". תקנה 482 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בתביעה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו מצוי באזור השיפוט של בית המשפט המוציא את כתב בי-הדין, די בהמצאה למנהל או למורשה העוסק באותה שעה מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט. קרי, ניתן למסור את כתב בי-הדין אל שלוח של החברה הזרה בארץ.
בתי המשפט דנו בעבר שאלה מהו "מורשה" וקבעו כי אין לפרש את המושג מורשה במשמעות הטכנית של שלוח, והמבחן הקובע לעניין שאלה זו הוא אינטנסיביות הקשר שבין המורשה לבין הנתבע, באופן שניתן יהיה להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו כנגדו.
לאחרונה, ניתנו שלוש החלטות בבית המשפט המחוזי בפתח תקוה בעניינה של חברת אדידס שתבעה יבואנים פלסטיניים בנוגע להפרת זכויות קנין רוחני. באותן החלטות הותרה המצאת כתבי בי-דין ליבואנים פלסטינים באמצעות סוכן המכס של היבואנים, שכן בית המשפט ראה בסוכן המכס כ"מורשה" על פי תקנה 482(א), לאור אינטנסיביות הקשר שבין סוכן המכס לביון היבואנים הפלסטינים. (ת.א.1809/09 ועוד, מיום 3.12.09).
החלטות אלו התבססו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מלפני מספר שנים אשר דן בהרחבה סוגיית המצאת כתבי בי-דין ליבואן פלסטיני. דובר שם ביבואן פלסטיני שייבא לישראל חומר כימי אשר משמש כחומר פעיל בתרופה חדשנית המיוצרת על ידי תאגיד קנדי, שהינו בעל פטנט בחומר הכימי. רשות המכס עיכבה את משלוח החומר הכימי שיובא על ידי היבואן הפלסטיני בשל חשד שהתעורר להפרת הפטנט של התאגיד הקנדי.
התאגיד הקנדי פנה לבית המשפט בבקשה לסעדים זמניים אשר תמנע מהיבואן הפלסטיני לעשות שימוש בחומר הכימי אשר מפר את הפטנט שבבעלותו. כמו כן, הגיש התאגיד תביעת פיצויים כנגד היבואן הפלסטיני. הבקשה והתביעה הומצאו ליבואן הפלסטיני באמצעות סוכן המכס מטעמו. היבואן הפלסטיני טען, מנגד, כי הבקשה וכתב התביעה לא נמסרו לו כדין ועל כן בית המשפט לא קנה סמכות לדון בתביעה.
בית המשפט היה ער לכך שקיים צו שעת חירום המסדיר את העזרה המשפטית שהרשות הפלסטינית צריכה להושיט למדינת ישראל בכל הנוגע להמצאת מסמכים משפטיים בעניינים אזרחיים, ואולם בית המשפט קבע כי אין מדובר בהסדר ייחודי השולל את האפשרות להשתמש בכלי אחר של המצאה – המצאה למורשה. בית המשפט הסביר כי ביסוד צו החירום הייתה התקווה לשיתוף פעולה ולסיוע הדדי בין מדינת ישראל ובין הרשות הפלשתינית בתחום העזרה משפטית, ואולם במציאות הקיימת הפרשנות הקונקלוסיבית המוצעת אינה משרתת את תכלית הצו, והיא פוגעת באינטרס הציבורי בישראלי, ולכן בית המשפט קבע כי הצו אינו קונקלוסיבי ואינו שולל מסירה בדרך אחרת.
בית המשפט המשיך לקבע כי המצאת כתבי בי- הדין לידי עמיל המכס מטעם היבואן הפלסטיני נעשתה כדין, כיוון שכשמדובר בהליכים שעניינם טובין המעוכבים במכס, הזיקה בין בעל הטובין ובין עמיל המכס מבטיחה כראוי את קיום תכלית המסירה, ומצדיקה התייחסות אל עמיל המכס כאל מי שהופקד על ידי בעל הטובין לנהל את עסקיו בכל הנוגע לטובין בציר הזמן מעת הגעת הטובין לנמל ועד מסירתם לבעלים או לפקודתםו(בש"א 3069/03 Merack Frost Canada & Co נ' Palestine Pharmaceutical Company)
לראש העמוד
02.פקיד רישוי: קיבלת שיקים פתוחים והעובד שלך גנב אותם-מי אחראי?
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
לאחרונה, בית המשפט השלום בתל אביב דן באחריותו של עוסק בגין גניבה שנעשתה על ידי אחד מעובדיו, של שיקים של חברת עמילות מכס.
במקרה זה דובר בחברת עמילות מכס אשר שכרה את שירותיו של גורם אחר (פקיד רישוי) לצורך קבלת שירותי משנה ("סקנד") במקום עיסקו, דהיינו טיפול לצורך ביצוע תשלומים, העברת מסמכים וכיו"ב מול חברות ספנות, משלחים וכו'.
חברת עמילות המכס הפקידה בידי פקיד הרישוי מספר פנקסי שיקים כשהם חתומים על ידי החברה אך ללא סכום. השיקים היו לפקודת נותני השירותים השונים, בין היתר, חברת ספנות, משלחים בינלאומיים ועוד. חלקם האחר של השיקים נחתמו על ידי החברה ללא סכום ומוטב.
במסגרת בדיקה שגרתית, הבחינה החברה כי שיקים בסכומים גבוהים ועגולים נמשכו מחשבונותיה. למעשה, התברר לחברה כי כספים אלו נמשכו באמצעות שיקים ריקים אשר הפקידה אצל פקיד הרישוי.
לאחר בדיקה עלה כי עובד של פקיד הרישוי גנב את פנקסי השיקים הללו, מילא בהם סכומים ככל העולה על רוחו והפקידן למספר חשבונות בנק. כל השיקים אשר נמשכו ללא אישור וללא ידיעת החברה היו על סך של 210,000 ש"ח. עמילת המכס הגישה תביעה כספית כנגד פקיד הרישוי אשר לטענתה בעל אחריות שילוחית למעשי עובדו, כמו כן תבעה עמילת המכס את העובד.
בדונו בענין, חילק בית המשפט את התייחסותו לפקיד הרישוי מצד אחד, ולעובד מצד שני.
בכל הנוגע לפקיד הרישוי, קבע כי התנהלות פקיד הרישוי אשר היה מקבל פנקסי שיקים חתומים ופנקסים ריקים, לשימוש משרדו, לתשלום עבור ספקי שירותים של לקוחות עמילי המכס שעבורם ביצע עבודות, ובתוכם החברה, הינה מקובלת ונהוגה בתחום. עובדי פקיד הרישוי השתמשו בשיקים, בידיעת החברה, לצורכי לקוחותיה בלבד.
בית המשפט קבע כי לאור העובדה שעמילת המכס הייתה מודעת לכך שעובדי פקיד הרישוי ממלאים את פנקסי השיקים בשמה, הרי שהיה עליה לנקוט משנה זהירות בבדיקת פעולות הבנק שנעשו באמצעות שיקים אלו. נקבע, כי על עמילת המכס חלה אחריות לבדוק את פעולות הבנק שבוצעו בחשבונה, בפרט לאור המצאות פנקסי שיקים חתומים בידי פקיד הרישוי ועובדיו, והיה עליה לפקח על פעולות אלה, הן כביקורת עצמית, הן כביקורת על פעולות פקיד הרישוי והן לצורך התראה. בית המשפט ציין כי רק לחברה היתה היכולת לבדוק את פעולות הבנק בחשבונה, בזמן אמת, מיד ובסמוך לביצוען.
בית המשפט מצא, כי החברה לא ערכה בדיקות והתאמות בנק במשך 4 חודשים, וזאת למרות ידיעתה כי עובדי פקיד הרישוי ממלאים את השיקים. בית המשפט קבע כי פקיד הרישוי לא ידע ולא יכול היה לדעת אודות הפעולות בחשבון החברה שבוצעו על ידי עובדו, והוא נהג ככל מעביד סביר בתחום.
בית המשפט קבע כי האחריות המלאה לבדיקת התנהלות חשבון הבנק היא על החברה, אשר הייתה יכולה כבר לאחר הפעולה הראשונה שביצע העובד, להפסיק את מעשה הגניבה. כמו כן, בית המשפט הוסיף כי גם אילו היה נקבע כי חלה על פקיד הרישוי אחריות, הרי שהרשלנות התורמת של החברה ביחס לפקיד הרישוי הייתה 100%.
בכל הנוגע לעובד, קבע בית המשפט, לאחר שהעובד הודה במעשיו בפני בית המשפט, שיש לפסוק כנגדו את מלוא סכום התביעה.
ת.א. 52542-08 יתיר שירותי יבוא יצוא סוכנות מכס בע"מ נ' קופר ואח'. פסק דין מיום 27.12.09.
לא צוינו ב"כ הצדדים.
לראש העמוד
03.האם יש לקבל הודעת נאשם בעבירות מס אשר נגבתה שלא כדין?
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ'
בשנת 2006 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין יששכרוב, אשר קבע הלכה חשובה ועקרונית, לפיה ראייה אשר הושגה במהלך חקירה עשויה להיפסל. הדבר יקרה בהתקיימם המצטבר של שני תנאים: א. הראייה אכן הושגה שלא כדין על ידי רשויות אכיפת החוק; ב. קבלת הראייה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן.
מדובר בנוסחת איזון עקרונית שמטרתה להשיג פשרה ראויה בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלבנטיים לשאלת קבילות ראיות שהושגו שלא כדין, לרבות: חשיפת האמת, הלחימה בעבריינות, ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מחד, אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מאידך גיסא. נוסחת איזון זו, אמורה להיות מיושמת בהתאם לשיקול הדעת של בית המשפט ובהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, על פי אמות המידה שהותוו בפסק הדין.
לאחרונה, נדרש בית המשפט השלום באשדוד לדון בקבילות הודעה שניתנה במהלך חקירת חשוד בעבירות מס, הכוללות גניבה, קשירת קשר לביצוע עוון, קבלת נכסים שהושגו בעוון, השתמטות מתשלום מכס שיש לשלמו.
במקרה זה דובר במשפטו של נאשם, אשר במהלכו נגבתה עדותו של חוקר המכס, במהלכה נתבקש להגיש את הודעתו של הנאשם בפני אותו חוקר. הנאשם התנגד להגשתה בטענה שהוא לא הוזהר כדין בטרם החקירה, כלומר, לא הודעה לו זכותו להיוועץ בעורך דין.
המאשימה לא חלקה על העובדה כי במהלך חקירתו של הנאשם, הוא לא ידע על זכותו להיפגש עם עורך דין, זכות אשר הקמה מכוח סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים)("חוק המעצרים").
בית המשפט קבע כי על פי לשון סעיף 32 לחוק המעצרים, החוק חל אך ורק לגבי עצורים, כאשר הנאשם במקרה זה, לא היה עצור במהלך חקירתו אלא מעוכב. בנסיבות אלה, על פי לשון החוק, אין הפרה של סעיף 32 לחוק המעצרים וממילא לא הושגה ההודעה – שלא כדין.
הנאשם ביקש להפנות את בית המשפט להלכת יששכרוב, שבה בית המשפט העליון הבהיר את תמיכתו בפרשנות המרחיבה של זכות היוועצות בעורך דין מעת החקירה ולאו דווקא מעת המעצר.
הנאשם במקרה זה, נחקר בשנת 2000, כאשר הלכת יששכרוב ניתנה רק בשנת 2006, לאור עובדה זו, הרי שבשנת 2000 רשויות אכיפת החוק פעלו על פי לשון סעיף 32 לחוק המעצרים ולא הרחיבו את פרשנותו.
בית המשפט קבע כי אין לומר כי אי יידוע הנאשם בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, הינה הפרה טכנית זניחה או קלת ערך, יחד עם זאת בשנת 2000 במועד זו נגבתה הודעת הנאשם טרם הופנמה בקרב רשויות אכיפת החוק חשיבותה ומרכזיותה של זכות ההיוועצות ועד למתן הלכת יששכרוב לא היה נהוג כלל, ליידע בדבר זכות ההיוועצות בעורך דין.
על כן, קבע בית המשפט כי התנהגות החוקר, שלא יידע את הנאשם בדבר זכות ההיוועצות, לא נעשתה במכוון ובזדון, ולפיכך התנהגותו בהקשר זה, הייתה נורמטיבית לאותו מועד. בית המשפט קבע כי עובדה זו נחשבת נסיבה מקלה להפרת חובת היידוע והפגיעה בהגינותו של ההליך הפלילי.
בית המשפט הוסיף, כי אם אין בכוחה של ההודעה להביא להרשעת הנאשם – ממילא אין חשיבות לפסילתה, אך אם יש בכוח האמור בה להביא להרשעה, ובפסילתה עלול העבריין להיחלץ ללא כל עונש – עלולה להיות לכך השפעה ניכרת וקשה על מוסר הציבור ומידת האמון שהוא רוכש למערכת המשפט. על כן, בית המשפט קבע כי אין למנוע את קבלת ההודעה כראיה.
ת.פ. 392/03 פנחס פינטו נ' מדינת ישראל, מיום 19.11.09
לראש העמוד
04.בית המשפט: המכס פעל כדין בעיכוב טובין מפרי זכויות קניין רוחני
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
כידוע, לרשות המכס סמכויות עיכוב טובין אשר מפרים, לכאורה, זכויות יוצרים ו/או סימני מסחר. על פי סעיף 200א ואילך לפקודת המכס, רשאית רשות המכס לעכב טובין שמפרים לכאורה זכויות יוצרים ו/או סימני מסחר בעקבות הודעה מטעם בעל הזכויות או ביוזמתה שלה. ואולם, העיכוב אינו ללא סוף או נטול הגבלה. על בעל הזכויות להפקיד בידי רשות המכס, תוך זמן קצר מהעיכוב ערבות שיש בה כדי לכסות כל הוצאה שקשורה לעיכוב או כדי לפצות על כל נזק שייגרם על ידי העיכוב. כמו כן, על בעל הזכויות להגיש תובענה לבית המשפט כנגד יבוא הטובין המפרים וזאת תוך עשרה ימי עבודה מיום קבלת הודעת העיכוב.
לאחרונה, נדונה סוגיית אחריות המכס במסגרת טיפול בטובין מפרים, על ידי בית המשפט המחוזי בפתח תקוה.
בענייננו דובר על משלוח שכלל חמישה דגמים של שוקולד שנבדק בדיקה פיזית על ידי המכס. בעקבות הבדיקה עלה החשד כי המדובר בטובין המפרים סימן מסחר של חברת מוצרי המתיקה פררו רושה. בשל כך העביר המכס לחברת פררו תמונות של דגמי השוקולד אשר הגיעו במשלוח. בד בבד, המכס הודיע ליבואן על עיכוב הטובין לשלושה ימי עבודה, נוכח העובדה כי קיים חשד לכך שמדובר בטובין המפרים זכות של חברת פררו.
חברת פררו הודיעה למכס כי אכן הטובין נשוא המשלוח הינם זיופים של חברת פררו. בעקבות כך הודיע המכס לחברת פררו על עיכוב הטובין ועל דרישתו להפקדת ערבות בנקאית בסך של 30,000 ₪. חברת פררו שילמה את הערבות הבנקאית והודיעה על כוונתה להגיש תביעה כנגד היבואן, ובהתאם לכך הודיע המכס ליבואן על עיכוב הטובין ל-7 ימים נוספים.
היבואן וחברת פררו ניהלו ביניהם משא ומתן ועל כן הודיעו למכס כי לפררו רושה תידרש ארכה של 10 ימים נוספים להגשת התביעה, ושבשלב הביניים ימשיך המשלוח להיות מעוכב בידי המכס.
בהמשך, הודיעה חברת פררו על הסכמתה לשחרור שלושה מתוך חמשת הדגמים, בתנאי כי שני הדגמים הנותרים יישלחו להשמדה. המכס הודיע על כך לסוכן המכס אשר טיפל מטעמו של היבואן בשחרור הטובין, ואולם היבואן טען כי לא הסכים להצעה זו ולכן נשארו הטובין ברשות המכס, ופררו רושה הגישה תביעה כנגד היבואן בתוך התקופה שהוסכמה.
במסגרת ההליך שבבית המשפט הגיש היבואן תביעה שכנגד כלפי פררו רושה וכלפי המכס. היבואן טען כי ההסכמה בינו לבין פררו רושה לא היתה יכולה לגבור על הוראות החוק הקובעות את המועד להגשת תובענה מצד בעל הזכויות. בהתאם לכך טען היבואן כי הטובין עוכבו שלא כדין, ואף שבסופו של דבר ניתן היה לשחרר חלק מהם – הרי שהעיכוב בשלב הביניים גרם לנזקים חמורים שכן הטובין היה מיועדים להשתחרר ולהימכר לפני חג הפורים. מסיבה זאת תבע היבואן את פררו רושה ואת המכס על נזקיו (אחסנה, השהיות, ביטולי הזמנות והפסדי רווח) – בגין עיכוב שלא כדין שלא הטובין.
בית המשפט דחה את תביעתו הנגדית של היבואן. בית המשפט קבע כי חברת פררו הייתה מוכנה להגיש את התביעה כנגד היבואן במועד הקבוע לה בהתאם לסעיף 200א לפקודת המכס, אך נקטה בחסד כנגד היבואן ודחתה את הגשת התביעה לאור בקשתו. לכן קבע בית המשפט כי טענת היבואן כי עיכוב הטובין היה שלא כדין בשל אי הגשת התביעה על ידי חברת פררו נגועה בחוסר תום לב היורד לשורשו של עניין.
בית המשפט גם קבע כי משהסכימו הצדדים להשאיר את הטובין במכס מעבר למועדים הנקובים בחוק, הרי שהטובין הוחזקו במכס מכוח הסכמה ולא מכוח הפעלת המרות השלטונית לפי סעיף 200א לפקודת המכס, ולפיכך אין מדובר בעיכוב טובין על ידי רשות המכס.
עוד קבע בית המשפט כי לאחר שהתברר, בדיעבד, כי חלק מהדגמים שעוכבו (שנים) אכן הפרו את זכותה הקניינית של פררו, הרי שהיה ניתן לעכב ולחלט את כל המשלוח, לרבות את שלושת דגמי השוקולד הנוספים, ועל כן מדובר בעיכוב שנעשה כדין.
ת.א. 1976-08-07 FERRERO S.P.A נ' נ.א. קסטרו יבוא ויצוא בע"מ, מיום 30.11.09, לפררו -
עו"ד גילת ברקת ושות'; ליבואן: עו"ד אביגדורי; למכס: עו"ד אליעז-שניצר.
לראש העמוד
05.בית המשפט: חסינות רשות הדואר לא תחול במסגרת פעילותה כתאגיד בנקאי
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
לאחרונה, בית המשפט השלום בחדרה דן בסוגיית האחריות של רשות הדואר בתחום מתן השירותים הבנקאיים.
במקרה זה דובר בלקוח בנק הדואר אשר הזמין מהבנק פנקסי שיקים, אך פנקסים אלו נשלחו לאנשים אחרים אשר עשו שימוש בפנקסי השיקים תוך זיוף חתימתו של הלקוח עליהם, כל זאת ללא ידיעתו וללא הרשאתו.
אחד השיקים על סך של 1500 ש"ח כובד על ידי בנק הדואר, וזאת למרות שחתימת המושך על גבי השיק לא הייתה חתימתו של הלקוח אלא חתימה מזויפת. כמו כן, נעשה שימוש ברוב פנקסי השיקים. משנודע על כך ללקוח, ניתנה על ידו הוראת ביטול בהתייחס לפנקסי השיקים, ובעקבות כך, ננקטו נגדו הליכי גבייה בגינם. הליכים אלו, גרמו ללקוח, לטענתו, להוצאות ונזקים ולכן פנה לבית המשפט בתביעה כנגד רשות הדואר.
כידוע, על רשות הדואר חלה חסינות סטטוטורית מפני תביעות המוגשות נגדה בגין מסירה מוטעית של דבר דואר, מעבר לכך, היקף האחריות של רשות הדואר לגבי אובדן דבר דואר מוגבל לסך של 543 ש"ח.כמו כן, על תביעה בגין ביצוע מסירה מוטעית של דבר דואר חלה תקופת התיישנות בת שנה אחת. על בסיס הוראות אלו, פנתה רשות הדואר לבית המשפט בבקשה למחיקת התביעה שהוגשה נגדה.
השאלה אשר נידונה בעניין זה היא מהו היקף משטר האחריות החל על רשות הדואר בעת שהיא משגרת פנקסי שיקים לבעל חשבון כדוגמת הלקוח, תוך שימוש בשירותי הדואר של רשות הדואר, כאשר אותם פנקסי השיקים עצמם הונפקו ללקוח במסגרת פעילותה של רשות הדואר שלא בתחום שירותי הדואר אלא בתחום השירותים הבנקאיים?
בית המשפט קבע כי בכל הקשור לשירותי בנק הדואר פעלה רשות הדואר לא בכשירותה כמעבירת דברי דואר משולח לנמען, אלא בכשירות שונה שיש בה סממנים בולטים של תאגיד בנקאי.
פתיחת חשבון בבנק הדואר עבור הלקוח, ניהול החשבון, הנפקת פנקי שיקים המשוכים על החשבון, מסירת פנקסי השיקים ללקוח וחיוב החשבון באמצעות שיקים הלקוחים מתוך פנקסים אלו – כל אלו מצויים בתחום הענקת שירותים בנקאיים ולא בתחום של הענקת שירותי דואר.
לכן, מצא בית המשפט כי לא ניתן לקבוע שעל פעילותה של רשות הדואר חלות הוראות הפטור והגבלת האחריות עליהן נסמכת רשות הדואר בטענותיה.
בית המשפט גם קבע כי חוק הדואר מבחין בין שירותי דואר לבין שירותים כספיים המוענקים על ידי רשות הדואר. החוק מחיל על שירותי דואר המוענקים על ידי רשות הדואר את משטר האחריות המוגבלת, ואילו בכל הנוגע לשירותים הכספיים חל משטר אחריות רגיל ורחב יותר. ובעניינו - חוק הדואר אינו מחיל על שירותים כספיים המוענקים על ידי רשות הדואר הוראות בדבר תקופת התיישנות או הגבלת הסכום שבגינו עשויה רשות הדואר להיתבע.
לאור כל הנ"ל, דחה בית המשפט את בקשת רשות הדואר לדחיית התביעה נגדה (בטענות של התיישנות, והגבלת אחריות), והשאיר את התביעה על כנה.
ת.א. 1520-08 גנאיים סובוח סבע נ' גנאיים סובחי מחמוד עטיה. החלטה מיום 3.12.09
לא צוינו ב"כ הצדדים
לראש העמוד
06.מה חדש במשרדנו
· הרצאות
עו"ד גיל נדל הרצה ביום עיון שנערך במכון היצוא בנושא "טיפים לעבודה מול המכס". בהרצאה נכחו יבואנים, יצואנים ותעשיינים.
עו"ד גיל נדל הרצה בפני המחלקה המשפטית של חברת גילת תקשורת לוויינים בנושא סעיפי שיפוט בהסכמים בינלאומיים. במכתב חוזר שהוציאה החברה צוין כי ההרצאה היתה מעניינת ומלמדת, וכי החומר שהועבר ענה על כל הציפיות ויועיל לחברה בהמשך הדרך.
· עדכוני מכס והיטלים
לאחרונה קיבלה רשות המכס את עמדת לקוח מרשתנו ביחס לנוסח ההצהרה הנכון שעל גבי הצהרות חשבונית.
· בתי המשפט
בית המשפט דחה את מרבית תביעתו של יבואן כנגד סוכן מכס, לקוח משרדנו, בענין אחריותו בגין אי צירוף אישור מכון תקנים למסמכי היבוא שהוגשו למכס.
לראש העמוד
07. Goods Classification and Feminism- the District Court of Tel Aviv's Decision on the Classification of an Immobilizer
Gill Nadel, Adv.
No, we didn't make a mistake with that title, although the confusion- what has classification of goods got to do with feminism- is understandable. The next lines will clarify the question and provide a new and fresh perspective of the matters of goods classification.
The District Court of Tel Aviv (CA 2916/04) recently discussed an appeal filed on the decision of the Magistrate's Court of Tel Aviv discussing the classification of an immobilizer device for cares. The immobilizer is a device for cars that conducts automatic connections and disconnects in the current flowing into the ignition and starting systems and the gas pump, which exists in a motor vehicle. When the car owner locks the cars systems by removing the car key, after a short period of time, the electric circuit that conducts the current to the ignition system and the gas pump is opened, so that their function stops, and these system will not function so long as the circuit is not re-closed.
The customs rate or purchase tax is set according to the classification of a product in the customs tariff, and on this subject, a disagreement arose between the importers and the Customs Authority. The importers believed that the immobilizer should be seen as an electronic lock for the car that provides protection against unauthorized use of the car, achieved by blocking the electric system and preventing ignition, operation, and continued movement of the car. Accordingly, the importers classified the device under item 83.01.2010 which includes locks (including car locks) and did not pay sales tax. After a time, the Customs Authority requested that the importers pay the sales tax owed, since in the opinion of the Customs of Authority, it believed that the goods should be classified under item 85.36.2049 which then included electric circuit-breakers, of the kind that are used in motor vehicles. In the absence of agreement, the matter came to the court, which needed to discuss the classification of the goods
.
Indeed, this is a fascinating legal question- what is an immobilizer? A car lock or an electric circuit-breaker for a motor vehicle? The immediate function of the immobilizer is certainly to break circuits in a motor vehicle, but seeing it as such misses some of its essence. On the other hand, seeing the immobilizer as a lock may reflect its final nature to a greater degree, but it seems abstract and disconnected, since it is clear that this is not locking like a lock or even an electric lock.
The first instance found that the immobilizer should be classified as a lock. In the appeal, the decision was overturned- the majority ruled that the immobilizer should be classified as an electric circuit-breaker for a vehicle, while the minority sided with the lower court and held that the immobilizer should be classified as a lock.
The method for classify goods in the customs tariff is divided into three stages, as clarified in a decision of the Supreme Court: Firstly, one must clarify the nature and physical character of the goods under discussion. Secondly, one must clarify the legal significance of the customs items that are relevant to the question. In the third stage, the correspondence must be made between the goods and the proper customs item.
The majority held that the nature and physical character of the immobilizer, according to the description of its characteristics, is an electric or electronic device that serves to disconnect electric system in a car. The majority emphasized that even after the immobilizer is neutralized, the car needs to be started via the key, which shows that the immobilizer does not lock the car. In the opinion of the majority, there is no significance to the fact that the immobilizer is often installed in the ignition key, since the important thing is the purpose for which the immobilizer is installed, and that is to disconnect electric circuits in the car in order to prevent the possibility of starting the car. While the classification of the immobilizer as an electric circuit-breaker is not optimal, it is better than a classification as a lock, the majority noted.
Diametrically opposed to the majority, the minority held that the immobilizer should be seen as a lock. In the opinion of the minority "use of the 'character' test distorts what is and does not lead to what should be. While it is true that the immobilizer has automatic breaks and connections in the electric current, the principle aspect is that the disconnect is in the electric current that flows to the ignition systems and the gas pump in the car… this disconnect is not in these places for nothing, rather than being placed in the car horn or in the car music system; the break comes to lock and close out one who may be attempting to steal the car from its owners. That and only that! That is its purpose and therefore that is also its character. Any attempt to classify it otherwise misses the point and the truth."
We will note here that both the majority and the minority incorporated other explanations and justifications in their opinions, but we believe that the heart of the debate lies in the statements quoted above.
The conceptual chasm that separates the minority (and the lower court) from the majority is clear: should we look at the immobilizer from up close and see its practical and immediate function (a device to break the electric current), or should we take a step back and go to the nature or the more abstract purpose (locking the car).
What does this have to do with feminism? A number of years ago, I purchase the book by Hila Keren "Contract Law from a Feminist Perspective (Law Faculty, Hebrew University, 2004), which analyses contract law from this perspective. The title attracted me from the first glance because of the surprising topic, and as the author wrote in the beginning of chapter 1 of the book: "The title's self-justification must be confessed (why is there room for an analysis of contract law from the feminist perspective). Contracts and feminism? Feminism and contracts? This seems a strange mix of apples and oranges." After a while, with reading, I discovered a fascinating and original book that provides a new, refreshing, and surprising perspective on contract law.
In her book, Hila Keren suggests a tool-box to diagnose the female voice. Among the many tools found in that box is abstractionism. In the opinion of Keren, abstract models are typical of male theory, while female voices strive to be concrete and connection-dependent. Keren suggests that psychological and psychoanalytical studies regarding gender differences show that boys prefer abstract models that favor rules over circumstances. Accordingly, Keren analyses the rules of offer and acceptance, and concludes that they involve a typical male perception, which prefers to see the forming of a contract as a schematic process of offer and acceptance, rather than an indication of two sides sitting down and trying to reach a solution together.
As explained above, the minority opinion, like the stance of the lower court, reflects an abstract-male stance, while the majority opinion reflects a female stance, more practical and more concrete. Indeed, the personas involved in this case match the above model well- the majority opinion was set by two women, Judge Diskin, with whom Judge Stopman concurred, while the minority opinion and the opinion of the lower court were expressed by two men- Judges Ben Yosef and Ben Chayim. If in the past it has been said that "classification of a product is as hard as splitting the Sea" (a statement expressed in several opinion (including ours)), before crossing that Sea, it's worthwhile to know where it's located- on Venus or on Mars.
לראש העמוד
08.Marking Goods For Import Into the European Union
Adv. Gill Nadel, Moran Shmilovich
We are happy to let our readers in on some information that we have collected on the subject of marking goods imported to the European Union.
A proposed law for marking origin of goods imported to the EU
As a rule, as of today, the European Union has no unified and binding stipulations and laws discussing marking origin of goods, unlike, for example, the duty of marking that applies to the import of goods to the US or Japan. Granted, there are legislative stipulations in various states regarding certain products, but there is no uniform and general duty of marking. At the same time, in the recent years a number of developments have taken place in the direction of a duty of marking goods, which we will survey now.
In December 2003, the European Commission presented a plan of marking origin of goods in the European Union to the Council, following repeated requests of countries that are members of the European Union and certain sectors, which expressed concerns about misleading marking and frauds that are growing daily regarding marking of goods imported from outside the EU. For this reason, the advancement of legislation ordering the marking of origin on goods imported to the EU was requested.
In the first half of 2004, the European Commission started a process of consultation on this subject which incorporated bodies in the fields of industry, trade unions, consumers, and other organizations. On 16.12.05 the European Commission accepted a proposal law regarding marking origin on goods imported from third countries. It should not be forgotten that the European Commission is one of the most important institutions of the EU. The European Commission is an executive political body that sometimes incorporates legislative, and executive powers, and even oversight in the framework of the European Union. This is the body meant to initiate legislation to the Council and the Parliament and also to be responsible for its implementation and enforcement should it be finally approved.
Adoption of a decision by the European Parliament regarding marking origin of goods
On 6.7.06 the European Parliament decided to adopt the proposal of the European Commission regarding marking the origin of goods. The decision is on the draft proposal of the European Commission which presented the duty to mark the country of origin of goods imported from third countries into Europe. It is important to note that the duty of marking does not apply to goods imported from countries that are members of the European community. However, the proposal of the Parliament has yet to be adopted by the Council of European Communities.
What does the proposed Law of Marking Product Origin include?
According to the proposal, subject of discussion is permanent marking of origin on a product that marks the geographical location from which the product arrived. This marking will be required from importers of certain products, from certain branches of industry. The purpose of the marking is to create transparency and to give the consumers information and thus to minimize the acts of fraud and the misleading use of imported products.
The proposal requires the establishment of a system that will oblige marks of origin upon import to the EU. At the moment, the proposal includes a limited number of imported items such as textile, jewelry, clothing, furniture, bedding, shoes, leather, lamps and light furniture, piping accessories, glass, ceramics, and purses. While it has been emphasized that the proposal is not part of an ad campaign for purchasing European products, and the consumers must decide where it is most worthwhile to shop, nevertheless it seems clear to us that marking country of origin will affect the shopping patterns of consumers, the preference for local manufacture, etc. It has also been suggested that the countries of the EU have the power to set an appropriate punishment or fine for failure to meet the conditions of the proposal.
Conclusion
The parliament has approved the proposed draft while stating that it intends to be as involved as possible in the process of marking origin, but the proposal has yet to be approved by the Council of European Communities. Since the matter has significant political importance, we can expect interesting developments on the subject.
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
