|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
1. הפסקת גביית אגרות נמל מסוכן המכס - עדכונים והתפתחויות
2. נרגילות מתוצרת סוריה או ירדן- על החרמת טובין על ידי המכס
3. תביעת ביטוח בגין מטען שנגנב- היש להחליף את סדר הגשת הראיות?
4. מכולה נפלה למים - מי אחראי וכיצד מוכיחים את הנזק?
5. מכולה גנובה תושב לבעליה החוקיים
6. סוכן מכס שלח כסף להפקדה והכסף נשדד- מי יישא באחריות?
7. רעידת אדמה וצונאמי ביפן- "כח עליון"?
8. בית המשפט: אין להרחיב מעבר לנדרש הגנה לבעל סימן מסחר
9. העליון קבע: העתקת עיצוב של בגדים אינה מקימה תמיד זכות לפיצוי
10. מהו אורך חייו של הסכם בלעדיות? בית המשפט מכריע בעניין.
11. סעיף שיפוט המופיע רק בקטלוג של ספק זר - לא יספיק
12. מה חדש במשרדנו?
01. הפסקת גביית אגרות נמל מסוכן המכס - עדכונים והתפתחויות
עו"ד גיל נדל, עו"ד מורן עוז
תחום גביית אגרות הרציף מסוכני המכס על ידי הנמלים רעש וגעש בשנה האחרונה, וחלו בו התפתחויות רבות. לפיכך, רצינו לערוך סדר בדברים.
כידוע, חברות העוסקות ביבוא מסחרי, משלמות לרשות הנמלים אגרות שונות הכרוכות בטיפול במטענים מיובאים. ניתן להבחין בין שני סוגי אגרות עיקריות: אגרת סבלות, פריקה וטעינה - אשר משולמת עבור שירותי הנמל בטיפול במטען עצמו, ואגרת רציף- המשולמת עבור השימוש במתקני הנמל והמקרקעין שלו, ועבור פיתוח תשתיות אלו.
אגרת הרציף נגבתה כאחוז מסוים מערך הטובין לצרכי מכס, כאשר רשות המכס היא שקבעה את ערך הטובין, בהתאם להוראות פקודת המכס.
קיימים מקרים בהם בעקבות חשד של רשות המכס בדבר הנמכת מחירים, העלתה רשות המכס את מחיר הטובין לצרכי המכס באופן רטרואקטיבי לאחר שהטובין כבר שוחררו מן המכס, דבר אשר גרר דרישה של הנמל לתשלום רטרואקטיבי של אגרות רציף נוספות.
בפועל, במקרים כאלו הנמל לא דרש את הפרשי האגרות ישירות מהיבואן, אלא פנה לסוכן המכס, ובאמצעות הסדר המס"ב (מסלקה בנקאית) הקיים בין סוכן המכס לנמל, גבה את הפרשי האגרות מסוכן המכס.
לפיכך, נוצר מצב בו סוכן המכס נאלץ בעל כורחו לחוב בחובות היבואן, לפיכך, בחודש דצמבר 2010, עלתה לדיון בועדת שרים לענייני חקיקה הצעת חוק חדשה, שביקשה לחזק את מעמדו העצמאי של סוכן המכס מול רשות הנמלים. לפי אותה הצעה, סוכן המכס אינו מהווה שלוח של היבואן, אלא רק מייצגו מול הרשויות, ובאם ליבואן נוצר חוב כלפי רשות הנמלים, לא תוכל רשות הנמלים לגבות חובות אלה מסוכני מכס באופן רטרואקטיבי, אלא רק במקרים חריגים בהם הוכח שסוכן המכס סייע ליבואן להתחמק מתשלומי חובה.
ולאחרונה, בנובמבר 2011, לאחר דיון בועדת הכספים של הכנסת, אושרה ההצעה ולאחר הצבעה בקריאה שנייה ושלישית, תוקנה פקודת הנמלים וההצעה נכנסה לתוקף (הצעת חוק לתיקון פקודת הנמלים (מס` 4) (סייג לאחריות סוכן מכס), התשע"ב-2011).
חוק זה נחקק ביוזמת ובסיוע ארגון התאגידים של סוכני המכס והמשלחים הבינלאומיים.
תיקון זה בא לפתור את המצב והבעייתיות שתוארה בסקירה זו. על פי התיקון לפקודת הנמלים, רשות הנמלים לא תוכל לגבות אגרות נמל מסוכני מכס באופן רטרואקטיבי, כאשר רשות המכס מתקנת ערך טובין מיובאים באופן רטרואקטיבי (דבר הגורם לחוב בהפרשי אגרות נמל), אלא רק במקרים חריגים בהם נקבע על ידי בעל סמכות, כי סוכן המכס סייע ליבואן להתחמק מתשלומי חובה.
למעשה, בהתאם להצעת החוק, תפקידו של סוכן מכס כלפי יבואן מקביל לתפקידו של עורך דין או רואה חשבון כלפי לקוח, כך שמאחר ועורך דין ורואה חשבון אינם אחראים לחובות כספיים של לקוחם כלפי צדדים שלישיים, כך צריך להיות דינם של סוכני המכס. בהצעת חוק זו נאמר כי, סוכן המכס אינו מהווה שלוח של היבואן, אלא רק מייצגו מול הרשויות (בדומה לעורך דין או רואה חשבון).
הסדר זה הוא הסדר דומה לזה הקבוע בחוק סוכני המכס, שם נאמר כי אם נקבע על ידי בעל סמכות שסוכן המכס סייע ליבואן להתחמק מתשלום מסי יבוא, ניתן לגבות את מסי היבוא מהסוכן במקום מהיבואן.
כאמור, סמכותו של הנמל לדרוש באופן רטרואקטיבי תשלום הפרשי אגרות נמל מהיבואן, נובעת מפקודת הנמלים, שם נאמר כי ככל שנמצא כי משקלם, כמותם או תיאורם של הטובין נמצא בחסר לצורך קביעת אגרות הנמל, יהיה בעל הטובין חייב לשלם את הסכום שיקבע (סעיף 56 לפקודת הנמלים).
עם זאת, התקבל הרושם שלנמל לא הייתה כל סמכות חוקית לדרוש באופן רטרואקטיבי תשלום הפרשי אגרות מסוכן המכס, שכן אין בפקודת הנמלים או בתקנות הנמלים סעיף המסמיך את הנמל לעשות זאת. (להרחבה בנושא זה ראו מאמרנו מתאריך 6.12.08, "מה רוצה הנמל מסוכן המכס"?, שפורסם בקישור:
http://www.nadel-law.co.il/Index.asp?ArticleID=1218&CategoryID=87)
כאשר דנים בנושא זה, עולה גם שאלת סמכותו של הנמל לגבות את הפרשי האגרות באופן רטרואקטיבי, מסוכן המכס, באמצעות מס"ב. למעשה, הסדר מס"ב בין הנמל וסוכן המכס הינו הסדר חוזי שמטרתו היא זירוז הליכים ושחרור מהיר של הטובין. גם כאן, אין בהסדר מס"ב הוראה מפורשת המאפשרת לנמל לגבות הפרשים באופן רטרואקטיבי מסוכן המכס, וכאמור לא נראה גם כי זוהי תכליתו של הסדר זה. זאת, משום שגבייה רטרואקטיבית אינה משרתת את התכלית של שחרור מהיר של הטובין מן המכס, בשעה שהטובין כבר שוחררו.
בשנה האחרונה וטרם תיקונה של פקודת הנמלים, ניתנו שני פסקי דין על ידי בתי משפט השלום באשדוד ובחיפה, אשר דנו בשאלת סמכות הנמל לגבות את הפרשי אגרות הנמל מסוכן המכס באופן רטרואקטיבי.
בתיק שנידון בחיפה, לא מצא בית המשפט הוראת דין המחייבת את סוכן המכס לשלם את ההפרשים באגרות הנמל אשר התגלו באופן רטרואקטיבי, לאחר שחרור הטובין מהנמל.
בית המשפט ציין כי כאשר ערך העסקה לצרכי מכס מתוקן על די רשות המכס, וכך נוצר למעשה הפרש באגרות הנמל, דין הפרש זה כאגרה שיש לשלמה, עם זאת, אין אגרה זו נדרשת לצורך שחרור הטובין באופן שוטף ועל כן לא מוטלת על סוכן המכס חובה כלשהי לתשלום הפרש זה, אלא חובה זו מוטלת על בעל הטובין, כלומר- היבואן.
בית המשפט קבע כי ראוי להבחין בין האגרה הבסיסית המשולמת ביום שחרור הטובין, לבין ההפרשים המתחייבים עקב תיקון ערך הטובין לצרכי מכס וזאת לאחר שחרור הטובין לידי היבואן.
בית המשפט קבע כי סוכן המכס איננו שלוחו של היבואן, כל נושא השליחות הינו שחרור הטובין מהמכס ומאותו רגע אין לסוכן המכס כל שליטה על הטובין ו/או על היבואן ואין באפשרותו לנקוט בפעולות כלשהן כנגד היבואן שכבר קיבל את הטובין לידיו.
על כן, קבע בית המשפט באותו מקרה כי אין להטיל על סוכן המכס את החבות בתשלום הפרשי אגרות הנמל, וחברת נמל חיפה חויבה להשיב לסוכן המכס את הסכומים שנגבו ממנו.(תא"מ (שלום חיפה) 33178-06-10 דוד יחזקאל ובניו בע"מ נ' חברת נמל חיפה בע"מ, פסק דין מיום 17.8.11, השופטת נסרין עדוי).
בנסיבות דומות שנדונו בבית משפט השלום באשדוד כחצי שנה מאוחר יותר, התבסס בית המשפט באשדוד על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה, וקבע גם הוא כי סוכן המכס לא חייב לשלם הפרשים באגרות נמל, הנדרשים בעקבות תיקון ערך הסחורה לאחר שחרור הסחורה מהנמל. כמו כן נקבע כי חובת התשלום של ההפרשים הללו חלה על בעל הטובין, ולא על סוכן המכס, וכי כל חובותיו של סוכן המכס ביחס לנמל מסתיימים ביום שחרור הסחורה מן הנמל.
למעשה, בית המשפט באשדוד אימץ את פסק-הדין שניתן בחיפה, אף שאינו מחייב אותו משום שמדובר בפסק-דין של בית משפט השלום, והורה לנמל להחזיר את הסכומים שנגבו מסוכן המכס.
(תא"מ (שלום אשדוד) 46204-11-10 ג. טלי עד שינוע בע"מ נ' חברת נמל אשדוד בע"מ, פסק-דין מיום 8.1.12, השופט אריאל ברגנר).
יצוין כי לאחרונה נוצר שינוי בכל הנוגע לגביית אגרות הנמל, שבא לידי ביטוי בחתימת שרי האוצר והתחבורה על צו הפיקוחעל מצרכים ושירותים (שירותי נמל), תש"ע-2010, ובכך יצאה לדרך הרפורמה המקיפה ביותר בנמלים מזה שנים.
הרפורמה כאמור, הינה מקיפה ביותר ומשנה מן היסוד את תעריפי האגרות השונות בגין השימוש במתקני ובשירותי הנמלים וכן את שמם של המיסים השונים. בעקבות הרפורמה, שונָה שמה של אגרת הרציף אשר תיקרא מעתה "דמי תשתית", ואילו אגרת הסבלות תיקרא מעתה "דמי ניטול".
כאמור, בעבר, מסי הנמל השונים, בעת יבוא טובין דרך נמלי הים של ישראל, עמדו על שיעור קבוע של 1.02% מערך המטען שיובא, ולא היה כל קושי לחשב את שיעור מסי היבוא, הנגזרים בין היתר מעלות מסי הנמל ששולמו בעת ייבואם, הֶחָלים על טובין מיובאים דרך הנמל, הרי שבעקבות הרפורמה, הן דמי הניטול (שישולמו לחברת הנמל הרלוונטית) והן דמי התשתית (שישולמו לחברת נמלי ישראל) ייגזרו לא רק מערך הטובין אלא גם מסוג ומשקל המטען. (שיעורי המס השונים מופיעים בפירוט בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שירותי נמל), תש"ע-2010, ובתוספותיו השונות.
יצוין כי סעיף 43 לצו הפיקוח קובע כי מקום בו חושבו דמי התשתית (אגרת הרציף) פחות מהשיעור המגיע, ישולם ההפרש בין הסכום ששולם לסכום שיש לשלמו, עם זאת, גם כאן לא ניתנה סמכות לנמל לגבות את ההפרש מסוכן המכס.
הערות:
פקודת הנמלים קובעת כי הגורם שיישא בהפרשי האגרות שנוצרו, הוא "בעל הטובין", כאשר ההגדרה שם ל"בעל" היא רחבה מאד, וכוללת את כל מי שמחזיק, מייבא, מייצא, נשגר, סוכן, בעל זכות הנאה או שליטה או עשיה בטובין וכל המתחזה להיות בעל כאמור, ולמעט פקיד נמל או פקיד מכס הפועלים בתפקידם הרשמי.
כלומר, בהתאם להגדרה רחבה זו, התקבל הרושם שגם סוכן מכס עשוי להיחשב כ"בעלים".
עם זאת, לדעתנו, בכלהנוגע לתשלום אגרות הנמל, סוכן המכס אינו שלוחו של בעל הטובין אלא לכל היותר צינור להעברת כספים מהיבואן/יצואן אל הנמל, ופעולה כזו אינה יוצרת חיוב משפטי.
כך, ההסדר החוזי הקיים בין הנמל לבין סוכן המכס בעניין המס"ב, לדעתנו, אינו משרת או יוצר יחסי שליחות בין היבואן לבין סוכן המכס בעניין אגרות הנמל.
בנוסף, גם אם נניח שמנקודת מבטו של הנמל, סוכן המכס אחראי לתשלום אגרות הנמל, ניתן היה לצפות מהנמל שיפנה, ראשית, ליבואן בדרישת התשלום, ורק אם כלו כל הקיצין, יפנה לסוכן המכס.
בפועל, התנהלותו של הנמל הובילה למצב קפקאי בו סוכן המכס משלם את הפרשי אגרות הנמל של יבואן אשר ייתכן ואינו עובד עימו יותר או שפשט את הרגל, כך שיכולת הגבייה של סוכן המכס מאותו הלקוח אינה פשוטה.
אין ספק כי התיקון לפקודת הנמלים בא לתקן את האבסורד שנוצר, עם זאת לדעתנו, יש מקום לבחון באופן מקיף את הכספים שגבו הנמלים עד היום בצורה כזו ובחוסר סמכות, ושטרם נתבעו בבית המשפט. במקרים בהם סוכני מכס לא הצליחו לגבות מלקוחותיהם את אותם כספים, יתכן ויש מקום לדרוש השבה מן הנמל.
02. נרגילות מתוצרת סוריה או ירדן- על החרמת טובין על ידי המכס
עו"ד גיל נדל, גלעד פז
לאחרונה, הכריע בית המשפט לתביעות קטנות בבית שאן בשאלת גורלן של נרגילות שנתפסו על ידי המכס. בעוד היבואן טען כי מקורן בירדן, המכס טען כי מדובר בנרגילות מתוצרת סוריה, מדינה אסורה ביבוא.
בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי התובע לא הצליח להוכיח כי מקורן של הנרגילות הינו בירדן, כפי שהוא טען ולא בסוריה, ולכן נפסק שהחרמת הנרגילות הייתה כדין.
עובדות המקרה:
אדם בשם מחמוד עבד אל קאדר ייבא עשר נרגילות דרך מעבר נהר הירדן, לישראל. התובע הציג הן בפני אנשי המכס והן בפני בית המשפט תעודות המעידות כי הנרגילות יוצרו, כביכול, בירדן.
אנשי המכס, בהתבססם על כיתוב בערבית אשר הופיע על גבי הנרגילות, קבעו כי מקור הנרגילות הינו בסוריה, מדינת אויב, ולכן בחרו להחרים אותן היות ויבוא של מוצרים מארצות אויב אסור על פי החוק.
התובע הגיש תביעה כספית נגד המכס (על שווי הנרגילות שנתפסו), ובנוסף ביקש התובע כי בית המשפט יורה למכס להשיב לו את הנרגילות.
פסיקת ביהמ"ש:
בראשית הדברים ציין בית המשפט, כי כל יבוא טובין מסוריה אסור על פי החוק, בהיותה מדינת אויב עמה הסחר אסור.
כאשר בחן השופט את עדותו של היבואן, אל מול עדותו של איש המכס, קבע השופט כי עדותו של איש המכס נשמעת לו אמינה יותר. לכן, בחר השופט לדחות את התביעה, תוך שהוא קובע כי הגיוני יותר, לאור העדויות והראיות, לקבוע שמקור הנרגילות הינו בסוריה ולא בירדן.
בית המשפט קבע גם שבית המשפט לתביעות קטנות אינו מוסמך לתת צו שיורה על השבת הנרגילות, אלא רק על מתן פיצוי כספי.
בסופו של דבר, תביעת היבואן נדחתה אך בית המשפט נמנע מלחייבו בהוצאות.
(ת"ק (בית שאן) 3867-08-10 עבד אל קאדר נ' אגף המכס והמע"מ טבריה, כב' השופטת אינעם דחלה-שרקאוי, פסק-דין מיום 12.1.12. הצדדים לא יוצגו על ידי עורכי דין)
הערות:
הדרך הנכונה להגשת תביעה להשבת התפוס, היא הגשת התביעה לבית משפט השלום או המחוזי (על פי שווי הטובין שנתפסו), על פי סעיף 192 לפקודת המכס.
במקרה כזה, יכול היבואן להביא ראיות בדבר מקור הטובין בצורה טובה יותר מאשר הליך המתנהל בבית המשפט לתביעות קטנות.
ככל הנראה, במקרה זה שווי התפוס לא הצדיק מבחינתו של התובע את הגשת התביעה בדרך המקובלת, דבר שגרם לו לנסות ולחפש קיצורי דרך.
03. תביעת ביטוח בגין מטען שנגנב- היש להחליף את סדר הגשת הראיות?
עו"ד גיל נדל, עו"ד רוזי מורדוך-רון
סדרי הדין האזרחי קובעים כי הסדר הרגיל בהגשת תצהירים וראיות הוא כזה בו הצד התובע הוא הראשון להגיש ראיות ורק לאחר הגשתן של אלה, מגיש הצד הנתבע את ראיותיו שלו. חקירות המצהירים נעשות על פי אותו הסדר, כך שראשית, נחקרים עדי התובע, ולאחר מכן נחקרים עדי הנתבע.
יחד עם זאת, קורה לא אחת, שחל שיבוש בסדר זה, מסיבות שיכול שיהיו תלויות בצד התובע אך יכול גם שלא, וההחלטה האם לאפשר סטייה מסדרי הדין נתונה לשיקול דעתו של השופט הדן בתיק.
לאחרונה הוגשה לבית המשפט בקשה מצד הנתבעות, חברות ביטוח, לאפשר להן להגיש תצהירים וחוות דעת מטעמן, רק לאחר שייחקרו עדי התובעת - יצואן שמטענו נגנב ומצהירים מטעמו.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
יצואן הגיש תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בסך של כ-1.6 מיליון ש"ח, עקב גניבת משלוח של מוצרי קוסמטיקה שאמור היה להישלח לארצות הברית.
לטענת היצואן, המשלוח נגנב מתוך מכולה שעל משאית, שעה שהמשאית חנתה ליד ביתו של נהג המשאית, שאמור היה להובילה למחרת בבוקר לנמל אשדוד.
הנתבעות-חברות הביטוח טענו, במסגרת כתב ההגנה, טענות בדבר אי שיתוף פעולה מצד היצואן וסתירות בגרסאות הניתנות על ידו ועקב כך ביקשו, כאמור, שתינתן להן, מן הצד האחד, האפשרות לחקור קודם את המצהירים מטעם היצואן בטרם יוגשו עדויות מטעמן, ומן הצד האחר, לדחות את מועד הגשת ראיות מטעמן עד לקבלת תצהיר נהג המשאית, שלא הוגש במסגרת ראיות היצואן-התובע.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט התייחס בהחלטתו, להלכת סוויסה (ע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515 (1999)) אשר קובעת כלל פשוט לפיו, את המשפט יש לנהל בקלפים פתוחים, וזאת למען לא יפתיע אחד הצדדים את יריבו במהלך המשפט בראיה בלתי צפויה ובכך יכשיל אותו.
לפי כלל זה, רשאי בעל דין לקבל לידיו מידע על מסמכי היריב, בין שהם "מועילים" (ויכולים לסייע לו בטיעוניו) ובין שהם "מזיקים" (תומכים בטיעוני הצד שכנגד). עם זאת, רשאי בית המשפט לסטות מן הכלל, במקרים בהם הוא סבור, כי עיון במסמכים בשלב מוקדם, עשוי להביא לשיבוש בראיות ולא יסייע לחשיפת האמת.
המשמעות היא, שבמקרים אלה, רשאי השופט הדן בתיק את להפעיל את שיקול דעתו ואף לעיין בעצמו במסמכים, בטרם קבלת החלטה בעניין.
במקרה הנדון, קבע כבוד השופט קינר, לאחר עיון בראיות שהוגשו לו במעטפה חתומה, כי על חברות הביטוח להגיש ראיותיהן במועד הרגיל המיועד לכך (לאחר הגשת ראיות התובעת ולפני חקירתה), היות ואין חשש כי הדבר ישבש את מהלך המשפט ויהווה מכשול לחשיפת האמת. יחד עם זאת, בית המשפט אפשר לחברות הביטוח להגיש תצהירים רק לאחר שיוגש תצהיר מטעם נהג המשאית, אשר טרם הוגש.
[ת.א. (שלום ראשל"צ) 1354-09 רויאל אורגניק בע"מ נ' חתמי ללוידס והפניקס חברה לביטוח ואח', החלטה מיום 28.2.12, השופט יחזקאל קינר. שמות ב"כ הצדדים לא צוינו].
הערות:
על מנת לייעל את ההליכים ולאפשר לבית המשפט לקבל החלטה מבוססת בתיק, הכלל המנחה הינו משחק בקלפים פתוחים לפיו נדרשים הצדדים לחשוף את כל המידע ברשותם, בין אם מועיל להם ובין אם מזיק.
משסיים כל צד להביא ראיותיו, יתחיל שלב החקירות והתובע הוא שייחקר ראשון על ראיותיו.
אך כאמור, במצבים חריגים, רשאי בית המשפט להפוך את סדר הבאת הראיות או לאפשר חקירה לעדי צד אחד בטרם הובאו ראיות הצד האחר.
במצבים חריגים, רשאי בית המשפט להפוך את סדר הבאת הראיות או לאפשר חקירה לעדי צד אחד בטרם הובאו ראיות הצד האחר.
04. מכולה נפלה למים - מי אחראי וכיצד מוכיחים את הנזק?
עו"ד גיל נדל, עו"ד מורן עוז
לאחרונה, הכריע בית משפט השלום באשדוד בשאלת האחריות והיקף הנזק לבגדים ורהיטים שנשמטו מתוך מכולה לים בעת פריקתה בנמל אשדוד.
התביעה נגד הנמל ונגד החברה שטיפלה בפריקת המכולה התקבלה, אך היבואן נכשל בהוכחת הנזק ולמעשה רוב תביעתו הכספית נדחתה, בהיעדר הוכחה.
עובדות המקרה:
יבואן פלסטיני ייבא מסין לישראל סחורה המכילה בגדים ורהיטים. בעת פריקת המכולה בנמל אשדוד, המנוף הרים את המכולה, ובשל העובדה כי המכולה שהורמה הייתה עדיין נעולה וקשורה למכסה בטן האונייה, הורם גם המכסה והמכולה שלא הייתה נעולה או קשורה לסיפון באופן כזה או אחר, נשמטה לים.
לאור נפילת המכולה לים, התכולה כולה נרטבה. לאחר בדיקת שמאי שנערכה לתכולת המכולה, נקבע כי הנזק שנגרם הינו בשיעור של 80%.
היבואן פנה לנמל אשדוד ולחברת מנו ספנות אשר הובילה את הסחורה לישראל, בדרישה לפיצוי, עם זאת, מנו ספנות הודיעה כי אינה אחראית לפריקה בנמל, ונמל אשדוד הציע מצידו פיצוי בסך של כ-1,700$ בלבד.
לפיכך, הגיש היבואן תביעה לבית המשפט כנגד נמל אשדוד וחברת קשרי ים שהייתה אחראית על פתיחת המנעולים שחיברו את המכולות זו לזו על סיפון האוניה, והעמיד את סכום התביעה על כ-775,000 ש"ח, סכום אשר לטענת היבואן, כולל אבדן תכולה, הכנסות, רווחים, הוצאות יבוא התכולה, לרבות מכס, הובלה ימית ויבשתית, אגרות ועמלות ותשלום עבור חוו"ד שמאי.
לטענת נמל אשדוד, היבואן לא הוכיח את שוויה האמיתי של הסחורה, מלבד זאת, טען הנמל כי אמנם העגורן שלו פרק בפועל את המכולה אולם הפיקוח על הפריקה מהאונייה והביצוע הינם באחריות המוביל הימי, קברניט האונייה, סוכן האונייה, סוכן המכס ואחרים העובדים עבור היבואן וכי בפועל, חברת קשרי ים, המוביל והקברניט כשלו בתפקידיהם.
לטענת חברת קשרי ים, היא לא ביצעה את פעולת הפריקה ולא פיקחה עליה ולכן אין היא אחראית על נפילת המכולה לים.
פסק-הדין:
בשאלת האחריות:
בית המשפט קבע כי תפקידה של חברת קשרי ים היה שחרור המכולות מהמנעולים הנועלים אותן לגוף האונייה או אחת לשנייה, עם זאת, אותו מנעול שחיבר את המכולה למכסה בטן האונייה - לא שוחרר.
בית המשפט קבע כי אין לקבל את טענת חברת קשרי ים כי לא ניתן היה לדעת האם המנעול המצוי בין שתי המכולות סגור או לא, וזאת מכיוון שתפקידה של חברת קשרי ים היה לפתוח את כל המנעולים, ולכן, היה עליה לקחת בחשבון כי יכולים להיות מנעולים נוספים בין שתי המכולות, אף אם קשה היה להבחין במנעול כזה שהוא נעול, בהתאם לזאת היה עליה לפעול בזהירות הדרושה ולוודא כי המכולה אינה נעולה בטרם הרמתה.
לפיכך, בית המשפט קבע כי חברת קשרי ים לא הוכיחה את אי התרשלותה עת שלא וידאה כי המכולה איננה נעולה.
עוד קבע בית המשפט כי מפעיל המנוף פעל בחוסר זהירות בעת הרמת המכולה וזאת בשל העובדה כי הרים אותה גבוה מן הנדרש לצורך פעולה המתיחה, האתת שתפקידו היה לפקח על פעולה הרמת המכולה ולדווח למפעיל המנוף על כל תקלה לצורך עצירת הפעולות ותיקון במקרה הצורך, לא פעל, הזמן מספק על מנת למנוע את נפילת המכולה לים ונציגי חברת קשרי ים לא פעלו לפתיחת מנעולי המכולה ולא פיקחו ו/או הזהירו את האתת ו/או מפעיל המנוף על חשש לקיומו של מנעול נוסף בין שתי המכולות, מנעול אשר קשה להבחין בו.
אשר על כן, קבע בית המשפט כי הן נמל אשדוד והן חברת קשרי ים אחראיות באופן שווה לנפילת המכולה לים.
בשאלת גובה הנזק:
בכל הנוגע לקביעת הנזק, בית המשפט קבע כי היבואן לא הוכיח אף רכיב מסכום התביעה, שכן הוא לא הביא אף ראיה לגבי ערך הסחורה, הן במועד רכישתה, והן בעת הגעתה לישראל ואף לא לגבי המחיר הראוי אשר יכול היה היבואן למכור את הסחורה בחנותו.
בית המשפט קבע כי לא ניתן להתעלם מהחשבונית שהוצגה על ידי היבואן למכס לפיה ערך הסחורה עמד על כ-8,600 דולר, ועל כן, הצהרה זו למכס מהווה השתק בפני היבואן לטעון לערך אחר, לפיכך, קבע בית המשפט כי נזקו של היבואן מסתכם בסך של כ-8,600 דולר, שהינו ערך הסחורה, סכום אשר ישולם על ידי נמל אשדוד וחברת קשרי ים אשר נושאות ביחד באחריות לנזק שנגרם. לכן, על אף שהתביעה התקבלה, רוב רכיבי הנזק נדחו בשל היעדר הוכחה לסכום התביעה.
(ת.א. (שלום אשדוד) 1811-07 פאדל אל-דואק נ' חברת נמל אשדוד בע"מ ואח'. בפני השופט אריאל ברגנר. פסק דין מיום 6.3.12. לא צוינו ב"כ הצדדים)
05. מכולה גנובה תושב לבעליה החוקיים
עו"ד גיל נדל, ליאור מנשרוף
לאחרונה, קיבל בית משפט השלום בחיפה תביעה של חברת ספנות זרה, בגין מכולה שלטענתה נגנבה ממנה.
המקרה עוסק בכלל המכונה "תקנת השוק", לפיה אדם יכול לרכוש בעלות בנכס מסוים גם כאשר הנכס נמכר לו על ידי מי שאינו הבעלים של אותו נכס, וזאת בהתקיים מספר תנאים:
הנכס נקנה מאדם אשר עוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר. לדוגמא קניית נעליים ממוכר נעליים.
העסקה נעשתה במהלך העסקים הרגיל, לדוגמא בשעות העבודה המקובלות ובמקום ציבורי ולא באופן "מחתרתי".
הקונה שילם תמורה ריאלית ביחס לשוויו המלא של הנכס.
הקונה קיבל את הנכס לחזקתו.
הקונה עשה את כל תהליך הרכישה בתום לב ובלא ידיעה על כך שהנכס נמכר שלא על ידי בעליו האמיתיים.
במקרה זה, המכולה נמצאה אצל צד שלישי שטען שרכש אותה בתום לב אך בית המשפט דחה את הטענה והורה על השבת המכולה לבעליה החוקיים, חברת הספנות הזרה.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת הספנות הזרה טענה כי המכולה אשר כעת נמצאת בידיה של חברה ישראלית, נגנבה ממנה בעת שהמכולה הייתה במחסן של חברה אחרת. לכן, דרשה חברת הספנות הזרה מבית המשפט לקבוע כי היא הבעלים האמיתי של הנכס - המכולה - וכי על החברה הישראלית להחזירה לחזקתה.
מנגד, טענה החברה הישראלית כי היא רכשה את המכולה כדין מחברה ישראלית הרשומה בישראל. לטענתה, הרכישה בוצעה בתום לב ובתמורה ולכן הבעלות על המכולה למעשה עברה אליה מכוח "תקנת השוק".
פסיקת בית המשפט:
בית משפט השלום דחה את טענתה של החברה הישראלית, משום שעל פי דעתו לא התקיימו התנאים להוכחת "תקנת השוק", אשר מכוחה ביקשה החברה הישראלית לרכוש בעלות במכולה.
כך, ייחס בית המשפט חשיבות לכך שהחברה הישראלית שילמה 6,000 ש"ח + מע"מ עבור רכישת המכולה, סכום המהווה שליש ממחירה הריאלי של המכולה, דבר המעיד על חוסר תום ליבה של החברה הישראלית.
כך, ציין בית המשפט כי גם הימנעותה של החברה הישראלית מלברר פרטים נוספים הנוגעים לחברה ממנה רכש את המכולה, גם היא מעידה על חוסר תום ליבה של החברה הישראלית.
כמו כן, קבע בית המשפט כי החברה הישראלית רכשה את המכולה מחברה שעיסוקה אינו מכירת מכולות אלא בתיווך עובדי סיעוד, ולכן תנאי נוסף של "תקנת השוק" אינו מתקיים.
בסופו של עניין, פסק בית משפט השלום כי על החברה הישראלית להחזיר את המכולה לחברת הספנות הזרה תוך 7 ימים, וחייב את החברה הישראלית בתשלום הוצאות בסכום של 5,000 ש"ח.
[ת.א. (שלום חיפה) 21795-03-12 ADMIRAL COTINER LINES INC נ' יוסף מאי ואח', פסק-דין מיום 26.3.12, בפני השופטת אילת דגן. באי כוח הצדדים לא צוינו].
06. סוכן מכס שלח כסף להפקדה והכסף נשדד- מי יישא באחריות?
עו"ד גיל נדל, גלעד פז
בית משפט השלום בתל אביב הכריע לאחרונה בשאלת האחריות לכספים שנשדדו מחברת שליחויות שביצעה שליחות של הפקדה בבנק. במקרה זה, עובד חברת השליחויות הוצמד כשליח יעודי ומיוחד לחברת סוכני מכס ומשלחת בינלאומית, אשר שלחה אותו לבצע הפקדה של 140,000 ש"ח בסניף הבנק. השליח לטענתו נשדד בדרך לסניף, ובית המשפט הטיל אחריות מלאה על חברת השליחויות, בגין הסכום שנשדד.
עובדות המקרה והחלטת בית המשפט:
כאמור, חברת סוכני מכס ומשלחת בינלאומית ביקשה מחברת שליחויות לבצע עבורה הפקדת מזומן בסך של 140,000 ש"ח בבנק. לאחר שהשליח נשדד, הגישה החברה תביעה נגד חברת השליחויות וטענה כי היא אחראית לנזק.
חברת השליחויות ניסתה להתנער מאחריותה למקרה, בטענה כי השליח הוצמד באופן בלעדי לשירותה של התובעת, ולכן הוא דווקא עובד שלה ולא עובד של חברת השליחויות. בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי יחסי עובד-מעביד התקיימו גם התקיימו בין חברת השליחויות לבין השליח.
חברת סוכני המכס ביקשה להטיל אחריות על חברת השליחויות מכוחם של שני חוקים נוספים: חוק השומרים וחוק חוזה קבלנות. באשר לאחריות מכוחו של חוק השומרים, מכיוון שחברת השליחויות גובה תשלום בעבור ביצוע השליחות, הרי שהיא מוגדרת עפ"י החוק כשומר בשכר. שומר שכזה נושא באחריות מוגברת למיטלטלין עליהם הוא הופקד, וחייב לפצות את בעל המיטלטלין על כל נזק אשר נגרם להם כאשר היו באחריותו, בסייג של כח עליון או אירוע אשר לא היה ניתן לצפותו. במקרה שלפנינו, קבע בית המשפט כי שוד של שליח בדרכו להפקדת מזומן בסכום גדול, הינו אירוע אשר ניתן לצפותו, ולכן חברת השליחויות לא תהנה מן הפטור הקבוע בחוק.
ביחס לחוק חוזה קבלנות, טענה התובעת כי היות ובין הצדדים (חברת סוכני המכס וחברת השליחויות) נכרת חוזה למתן שירותים, נושאת חברת השליחויות באחריות. חברת השליחויות טענה מצידה, כי חוק חוזה קבלנות לא חל, היות ולא נחתם חוזה בכתב בין הצדדים. בית המשפט קבע כי לאור הראיות שהוצגו, הוכח שהתקיימה התקשרות בין הצדדים ולכן החוק חל.
בית המשפט מצא כי חברת השליחויות נושאת באחריות גם מכח דיני הרשלנות. לשיטתו של בית המשפט, חברת השליחויות בצעה ומבצעת עבור לקוחותיה, לרבות התובעת, שליחויות של העברת והפקדת כספים כדבר שבשגרה, למרות שבתחילה הכחישה עובדה זאת. עוד נמצא, כי הנתבעת מבצעת שליחויות אלו מבלי לנקוט באמצעי אבטחה מיוחדים ובתעריף רגיל.
בסופו של דבר, נפסק כי חברת השליחויות נושאת באחריות מלאה להפסד הכספי שנגרם לחברת סוכני המכס והמשלחת הבינלאומית בשל השוד, וחברת השליחויות חויבה לשלם סכום של כ-140,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של 15,000 ש"ח
(ת.א. (שלום ת"א) 64922-07 אלישר בע"מ נ' לביא שליחויות 1991 בע"מ, השופטת שרון גלר, פסק-דין מיום 1.2.12. ב"כ הצדדים- לאלישר- עו"ד גבאי, ללביא- עו"ד חוגי).
07. רעידת אדמה וצונאמי ביפן- "כח עליון"?
עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
יפן, כידוע, היא בין המדינות החשובות ביותר בעולם, הנמצאת במקום השלישי בעולם מבחינת עוצמתה הכלכלית (אחרי ארה"ב וסין). המדינה מפורסמת בזכות תעשיית המחשבים והאלקטרוניקה וכלי הרכב. מוצרי המדינה מיוצאים למדינות רבות בעולם.
מדינה זו ידועה גם באסונות הטבע הפוקדים אותה, לרבות רעידות אדמה וצונאמי.
אסונות טבע כאלו עשויים לגרום לעיכובים משמעותיים בשרשרת אספקת מוצרים לרחבי העולם.
נשאלת השאלה, האם אירועים כאלה, במדינה בה אסונות טבע הם דבר שניתן לצפות, עשויים להיחשב כ"כח עליון" שיפטור צדדים מקיום התחייבותם החוזית?
סעיפי כוח עליון בחוזים מסוגלים לספק לצד המפר, הגנה כנגד תביעה לפיצוי כספי (ואף יותר), במקרה שקיום החוזה אינו מתאפשר בשל נסיבות שלא תלויות בצדדים. ניתן להגדיר כוח עליון בחוזה באופן רחב (כל אירוע, כמו מלחמה, שביתה, פגעי מזג אוויר ועוד) או צר, בהתאם להסכמת הצדדים;
חשוב לציין כי לא קיים סטנדרט הקובע במדויק מה ייחשב ככח עליון, והכל תלוי בנסיבות המקרה. אירועים כמו פריצת הר געש, אירועי טרור, לוחמה ביולוגית, שריפה או שיטפון – עשויים במקרה אחד להיחשב ככח עליון, ובמקרה אחר לא.
אם לא קיים ספציפי בחוזה, סעיף 79 של אמנת האו"ם למכר טובין בינלאומי, המכסה חלק נכבד מהסחר הבינלאומי, ושנקלטה בישראל באמצעות חוק המכר (מכר טובין בינלאומי), תש"ס – 1999 (שנכנס לתוקף בשנת 2000), קובע כי צד יהיה פטור מתשלום פיצויים לצד השני בעקבות אי קיום ההסכם, אם הוא מוכיח שאי הקיום נגרם בשל מכשול שאינו בשליטתו, ושלא ניתן לצפות ממנו באופן סביר, בעת כריתת החוזה, להתחשב במכשול, או למנוע אותו, או להתגבר עליו, או על תוצאותיו.
וכך קובע נוסח הסעיף הבינלאומי:
"A party is not liable for a failure to perform any of his obligations if he proves that the failure was due to an impediment beyond his control and that he could not reasonably be expected to have taken the impediment into account at the time of the conclusion of the contract or to have avoided or overcome it or its consequences".
באופן דומה, סעיף מקביל בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, המתייחס לעסקאות בתוך שטחי המדינה (ולא עסקאות בינלאומיות) קובע כי אם הפרת החוזה נבעה מנסיבות שהמפר בעת כריתת החוזה לא יכול היה לדעת עליהן או לצפות אותן, ולא יכול היה למנוע אותן, וקיום החוזה הוא בלתי אפשרי בנסיבות העניין – לא יוכל הנפגע לתבוע פיצויים.
בתי המשפט, גם בישראל וגם מעבר לים נוטים לאורך השנים לפרש סעיפים מעין אלה בצמצום רב, כאשר רק במצבים חריגים הם מאפשרים לצד לחוזה לחמוק מהתחייבותו החוזית. בתי המשפט חוזרים על העיקרון כי חוזים יש לכבד, וכי כמעט כל אירוע ניתן לצפייה.
לדוגמא, בפסיקת בתי המשפט בישראל, בשנה האחרונה נקבע שהנסיבות הבאות לא מצדיקות פטור מהתחייבות חוזית (כלומר לא נחשבות "כח עליון"): גשם חזק שגרם נזק למטען שלא נשמר כראוי (רע"א 9708/09, מתאריך 26.1.11); סדק שהתגלה במטוס אשר גרם לעיכוב בהמראה (ע"א (מחוזי ת"א) 26921-07-10, מתאריך 23.2.11). תקלות בספינה במערכת הביוב ומיזוג האוויר, בעת מסע תענוגות בים התיכון(ת"א (מחוזי ת"א) 1286-08 אביגזר מאיר ואח' נ' כספי הפלגות קרוז בע"מ, מתאריך 17.5.11), ואף: משבר כלכלי שהביא לקריסת חברה(תא"ק (שלום ת"א) 150974-09 בנק אוצר-החייל סניף באר טוביה נ' שחר יוצר בע"מ ואח', מיום 22.5.11). בעבר הרחוק, נפסק אפילו שמלחמה במדינת ישראל, היא גורם צפוי שלא נחשב ככח עליון (ע"א 715/78; אף שגישה זו רוככה מעט במסגרת ת.א. (מחוזי ת"א) 1072/07).
בענייננו- נשאלת השאלה- האם ביפן, מדינה בה אסונות טבע וצונאמי הם דבר שאינו נדיר, יוכל ספק יפני למחוק מהתחייבות חוזית מתוך טענה כי אלה נחשבים כ"כח עליון" שלא היה ניתן לצפות אותו מראש בעת חתימת החוזה, למשל, לייצא למדינת ישראל טובין?
נציין, כי במדינת ישראל, כבר הוכרע בעבר שצונאמי נחשב ככח עליון, וזאת בשונה מגשמים טיפוסיים חורפיים, אותם ניתן לצפות. באותו מקרה, נטען על ידי קבלן בניין כי האיחור במסירת הדירה לרוכשים נגרם בשל חורף גשום במיוחד, אך בית המשפט דחה את הטענה והבחין היטב בין גשמים לבין צונאמי, באומרו:
"אפילו נניח כי חורף 1992 אכן היה חורף קשה במיוחד, שאופיין בכמות גשמים החורגת מהממוצע- עדיין אין המדובר בעיכוב שמקורו ב"כח עליון", שהוא בלבד מצדיק, לפי ההסכם, איחור מצד הנתבעת במסירת החזקה בדירה. קשים הגשמים שירדו במהלך חורף 1992 ככל שיהיו - עדיין אין המדובר בתופעה החורגת מגדר הרגיל, והעולה לכדי שידוד מערכות הטבע (כגון: "מבול" או "צונאמי"). במונח "כח עליון" הכוונה היא לתופעה שאיננה תופעת טבע רגילה ומסתברת, שלא ניתן היה לחזותה מראש או להסבירה בדיעבד".
(ת.א. (שלום ירושלים) 22996/97 דיין יהודה נ' חברת יפת שמש חברה לנכסים והשקעות בע"מ, מיום 29.3.06)
לאחר האירועים שהתרחשו ביפן, פרסמה המועצה הישראלית לצרכנות הודעה באתר האינטרנט שלה, לפיה לדעתה, האירועים נחשבים ככח עליון המצדיקים ביטול טיסות ליפן. וכך נאמר בהודעה:
"כוח עליון מהו?
האירועים ביפן - שילוב של רעידת אדמה, גלי צונאמי וחשש לדליפה רדיואקטיבית בשל פגיעה בכורים אטומיים במדינה - מהווים, לעמדת המועצה לצרכנות, אירועים הנובעים מכוח עליון.
כוח עליון במובן החוזי הן נסיבות חדשות, שלא גרם אותן צד לחוזה, שלא היה אפשר למנוע אותן, ולא היה אפשר לצפות אותן מראש או למנוע אותן. בנסיבות החדשות, הנוצרות כתוצאה מאותו כוח עליון, קיום העסקה בתנאים שנקבעו מראש הוא בלתי אפשרי ובלתי צודק. אמנם ביפן רעידות אדמה הן אירוע צפוי, אולם העוצמה של רעידת האדמה הנוכחית בשילוב גלי הצונאמי וחשש לאסון רדיואקטיבי, כל אלה יצרו מצב נדיר ובלתי צפוי.
לעמדת המועצה זהו צירוף של נסיבות העונות על ההגדרה של "כוח עליון".
לעמדת המועצה לצרכנות, בנסיבות אלה לא צודק לחייב אף אחד מן הצדדים לקיים את ההסכם כלשונו, אם הוא אינו מעוניין בכך עקב שינוי הנסיבות. לפיכך בשלב זה, כאשר המצב איננו ברור, כל אחד מהצדדים יכול לדרוש את ביטולו של ההסכם בטענה שההסכם סוכל על ידי כוח עליון.
אך כאמור, הכול תלוי בנסיבות, וגם המועצה ערה להבדל שבין ישראל ליפן. בישראל, צונאמי הוא דבר שאינו ניתן לצפייה, בעוד ביפן, עשויה לעלות טענה כי הדבר ניתן לצפייה, וזאת משום שיפן כבר חוותה בעבר אסונות טבע כאלה ואחרים. המועצה שמה את הדגש לא על הצונאמי לכשעצמו, אלא על עוצמתו וההשלכות שהגיעו בעקבותיו.
בישראל, מלחמות ואירועי טרור, לצערנו, הפכו להיות צפויים, בעוד ביפן, אירועים כאלה הם צפויים פחות. כלומר, השאלה מה נחשב ככח עליון לא בהכרח תיבדק מבחינה אובייקטיבית, אלא שהיא תלויה בנסיבות ובמדינה הספציפית.
יחד עם זאת, גם אם נניח שצונאמי ביפן עשוי להיחשב ככח עליון, חשוב לזכור, כי על מנת ליהנות מן הפטור של "כח עליון", נדרש הטוען לפטור שכזה, להוכיח היעדר יכולת להתגבר על המכשול.
במסגרת זאת, הטוען לפטור נדרש להוכיח כי נקט או ניסה לנקוט בדרכים חלופיות על מנת למזער את הנזק או להתגבר על המכשול.
למשל, באם יבואן ישראלי הזמין משלוח של חלקי מחשב מיפן, והיצואן היפני יטען לאיחור בגין כח עליון, עשויה לעלות טענה כי היצואן היפני היה יכול לייצא את חלקי המחשב במועד שסוכם, באמצעות שימוש בחברת בת או חברה קשורה אשר שוכנת במדינה אחרת, או לייצא את חלקי המחשב מיפן בדרכים אחרות, כגון הובלה ביבשה למדינה אחרת וממנה הובלה בים או באוויר, וכו'.
08. בית המשפט: אין להרחיב מעבר לנדרש הגנה לבעל סימן מסחר
עו"ד גיל נדל, גלעד פז
לאחרונה, הפך בית המשפט המחוזי בתל אביב בערעור החלטה של רשם סימני המסחר, וקבע כי סימן המסחר Killahלביגוד ואופנה אינו דומה מספיק לסימן המסחר Killyבתחום ביגוד הסקי,, ולכן, אישר את רישום הסימן.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת European Sport Merchndisingהיא בעלת סימן מסחר בשם Killy, בתחום ביגוד הסקי. הסימן נכתב בצבע לבן על רקע תיבה שחורה.
חברת Upcoming TMביקשה לרשום בישראל סימן מסחר בשם Killah, בתחום ביגוד ואופנה, כאשר הסימן נכתב בצבע אדום.
רשם סימני המסחר קבע שהסימנים דומים ועלולים לגרום להטעיית הציבור וסירב לרשום את הסימן Killah. חברת Upcoming TMערערה על כך לבית המשפט המחוזי.
הכרעת בית המשפט המחוזי בערעור:
על מנת לקבוע האם הדימיון בין שני סימני המסחר מגיע לכדי הטעייה נהוג להפעיל מבחן הקרוי "המבחן המשולש", שכולל שלושה תתי מבחנים: המבחן הפונטי-ויזואלי, מבחן סוג הטובין ומבחן סוג הלקוחות.
המבחן הפונטי ויזואלי- על פי מבחן זה (המוכר גם בשם "מבחן המראה והצליל") משווים את המראה של שני הסימנים ואת דרך הגייתם.
במקרה זה, קבע בית המשפט כי שני הסימנים הינם בעלי אורך שונה, והם מכילים סיומת פונטית שונה לחלוטין (KILL-Y לעומת KILL-AH), וגם דרך הגייתם שונה.
בית המשפט ציין גם כי סימן המסחר KILLYמוכר כרגע רק בתחום הסקי ומתבסס על שמו של גולש הסקי הצרפתי Jean Claude Killy, שם אשר מוכר היטב לקהל הצרכנים של אביזרי הסקי. מנגד, קבע בית המשפט כי משמעותה של המילה KILLAHבסלנג אמריקאי הינה "רצחני".
מבחינה ויזואלית קבע בית המשפט כי קיים שוני ויזואלי מהותי ביותר בין שני הסימנים.
מבחן סוג הטובין- במקרה שלפנינו, קבע בית המשפט כי היות וסימן המסחר KILLAH מיועד לאביזרי אופנה לנשים צעירות וסימן המסחר KILLYמיועד לתחום הסקי בלבד, לא מדובר באותם הטובין. רשם סימני המסחר קבע כי מדובר באותם טובין, לאור יכולתו של בעל סימן המסחר Killyלהתרחב גם לתחום ההלבשה, אך בית המשפט דחה רעיון זה.
מבחן סוג הלקוחות- נפסק כי סימן המסחר "KILLY" פונה ל"חתך צר ומובחן של צרכנים, אפילו "מתוחכם ויודע דבר" - קהל חובבי הסקי בישראל.
לסיכום, לאחר שהשווה בין שני סימני המסחר על בסיס "המבחן המשולש", הפך בית המשפט את החלטת רשם סימני המסחר, והורה לרשום את סימן המסחר Killy.
סיכום ומסקנות:
מקרה זה הינו מקרה לא שגרתי, היות ולרוב לא הופכים בתי המשפט את החלטות רשם סימני המסחר.
במקרה שלפנינו, ייתכן ובית המשפט בחר לקבל את הערעור, כשהוא רואה לנגד עיניו את חופש העיסוק והתחרות של בעל הסימן המתחרה, המשליך גם על האינטרס הציבורי בתחרות חופשית ומשוכללת, שמביא בסופו של יום לירידה במחירים של מוצרים ולמגוון רחב יותר.
לאור זאת, ומאחר ומדובר במקרה לא ברור אלא במקרה גבולי, בחר בית המשפט שלא למתוח מעבר לנדרש את הגנת סימן המסר הרשום, ובחר לאפשר את רישום הסימן המתחרה.
[עש"א (מחוזי ת"א) 49831-01-11Upcoming TM SA נ' European Sports Merchandising, פסק-דין מיום 21.2.12, השופט גדעון גינת. ב"כ הצדדים - ל-Upcoming TM – עו"ד ריצ'רד לוטי; ל-European Sports Merchandising– עו"ד ד"ר שלמה כהן].
09. העליון קבע: העתקת עיצוב של בגדים אינה מקימה תמיד זכות לפיצוי
עו"ד גיל נדל, גלעד פז
בית המשפט העליון דחה לאחרונה (12.3.12) ערעור של מעצבת אופנה נגד מספר חנויות בגדים, אשר מכרו לפי הטענה העתקים זולים של בגדיה תחת שם מותג אחר.
בית המשפט פסק כי על מנת להעניק פיצוי למעצב אשר עיצוביו הועתקו, עליו להוכיח כי עיצוביו, בנפרד מסימן המסחר שעליהם, רכשו מוניטין וכי שיווק המוצרים הדומים גרמה להטעיית הצרכנים. במקרה שלפנינו, אימץ בית המשפט העליון את קביעת המחוזי כי יסודות אלה לא הוכחו.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
התובעת היא מעצבת אופנה ובעלים של סימן מסחר רשום בשם "Vision". על פי טענתה, הועתקו עיצוביה אך שווקו תחת שם המותג "אודבו", במחירים זולים יותר.
התובעת הגישה תביעה כנגד החנויות אשר העתיקו את עיצוביה, כביכול, בשתי עילות: גניבת עין ועשיית עושר שלא במשפט. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה והמעצבת ערערה לבית המשפט העליון.
פסק-הדין בעליון:
בנושא גניבת עין-
עוולה זו מכוונת למקרים בהם מוכר עסק נכס או שירות, הנחזים ע"י הצרכן, בטעות, כמוצר או שירות של עסק אחר.
יסודות העוולה אותם צריך להוכיח התובע, הם מוניטין למוצריו, חיקוי מוצריו, והטעייה של הצרכנים.
לגבי המוניטין, על התובע להוכיח כי הוא מהווה "מותג" בתחומו.
במקרה שלפנינו, קבע בית המשפט כי הציבור אינו מזהה בהכרח את המוניטין של המעצבת עם עיצוב הבדים, או עם המותג Vision, בין היתר משום שהמעצבת לא הוכיחה אילו פרסומים ביצעה להחדרת המותג.
לגבי יסוד ההטעייה, קבע בית המשפט כי הדגמים של Vision ואודבו נמכרו בערבוביה באותה חנות, כאשר על כל אחד מן הדגמים הופיעה תווית עם שם מותג אחר, דבר המפחית את סיכויי ההטעייה.
בנושא עשיית עושר ולא במשפט-
בית המשפט קבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח את גובה הסכום בו הנתבעים, על פי הטענה, התעשרו על חשבונה, ולכן לא ניתן לפסוק לה פיצוי מכוחו של חוק עשיית עושר ולא במשפט.
לכן, בסופו של דבר הערעור נדחה והמעצבת חויבה בהוצאות של 15,000 ש"ח.
[ע"א 9070/10 טלי דדון-יפרח נ' א.ת. סנאפ ואח', פסק-דין מיום 12.3.12, השופטים ריבלין, ג'ובראן ופוגלמן. עו"ד קלדרון בשם המערערת, עו"ד מונטקיו בשם המשיבים].
הערות:
במקרה זה, לתובעת היה סימן מסחר רשום על שמה בשם Vision. מאחר והבגדים הועתקו, על פי הטענה, ושווקו תחת שם שונה לחלוטין (אודבו), לא הייתה יכולה המעצבת לתבוע בגין הפרת סימן מסחר, כאשר תביעות בגין הפרת סימן מסחר הן פחות קשות להוכחה, מאשר תביעות בגין גניבת עין.
10. סעיף שיפוט המופיע רק בקטלוג של ספק זר - לא יספיק
עו"ד גיל נדל, גלעד פז
בית המשפט המחוזי בחיפה פסק לאחרונה כי מחלוקת בין ספק מוצרי חשמל מאיטליה למפיץ הישראלי שלו, תידון בישראל, ולא באיטליה, ובכך דחה את טענת הספק האיטלקי כי הצדדים סיכמו במסגרת מסמכים שהוחלפו ביניהם, שכל מחלוקת ביניהם תתברר באיטליה.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת אורות העמקים ייבאה ושיווקה את מוצרי הספק האיטלקי גוויס בישראל וברשות הפלסטינית במשך מספר שנים. בשלב מסוים, בשנת 1998, החליטה גוויס לפצל את ההפצה בין שטחי הרשות הפלסטינית לישראל בין שני מפיצים שונים, ולהעניק לחברת אורות העמקים את זכות ההפצה ברשות הפלסטינית, באמצעות חברה פלסטינית חדשה שתוקם (אל ביין).
על פי חברת אורות העמקים, אותה חברה פלסטינית תשמש למעשה כ"צינור" להעברת כספים בין גוויס ל"אורות".
הסכסוך בין אורות העמקים לבין גוויס פרץ בשנת 2004 כאשר התגלה לה כי חברת "גוויס" מפרה את התחייבותה כלפיהן לבלעדיות, ומוכרת סחורה בשטחי הרשות הפלסטינית גם באמצעות מפיצים אחרים, ומבלי לתת כל התראה מראש לתובעות.
הפרת ההסכם הובילה לסיומו של הקשר העסקי בין הצדדים ולהגשת התביעה על ידי אורות העמקים ואל ביין כנגד גוויס.
חברת גוויס מאיטליה טענה כי יש לסלק את התביעה נגדה על הסף, בשל היעדר יריבות בינה לחברת אורות העמקים – נטען כי ההתקשרות הייתה ישירות עם החברה הפלסטינית אל ביין. בנוסף, טענה החברה מאיטליה כי הצדדים הסכימו לתניית שיפוט אשר מחייבת אותם להתדיין רק באיטליה. כך, טענה החברה האיטלקית כי תניית השיפוט מופיעה על כריכת הקטלוגים ובאתר האינטרנט שלה.
בנוסף, טענה חברת גוויס כי מירב זיקות הסכסוך הן לאיטליה ולא לישראל, זאת משום שמקום מושבם של הצדדים הינו באיטליה וברשות הפלסטינית (בשכם), מקום כריתת החוזה הינו באיטליה, עדי התביעה והראיות נמצאים כולם באיטליה והסחורה סופקה מנמל באיטליה לחברת אל ביין בשטחי הרשות הפלסטינית.
החלטת בית המשפט:
בעניין היעדר היריבות, קבע בית המשפט כי בשלב מקדמי זה (סילוק על הסף) לא הובהרה עדיין מערכת היחסים המלאה בין הצדדים, ולכן אין לקבל טענה זו.
בעניין תניית השיפוט, קבע בית המשפט כי היות וזו הופיעה רק על כריכת הקטלוגים של גוויס ובאתר האינטרנט שלה ולא היתה פרי של מו"מ בין הצדדים, אין המדובר בחלק אינטגרלי מהחוזה בין גוויס לבין אל ביין ו/או אורות, באופן שיהפוך את התנייה לתנייה מחייבת.
בנוסף, קבע בית המשפט כי הקטלוגים מהווים מעין "חוזה אחיד" בין הצדדים (היות ונוסחו באופן חד צדדי ע"י גוויס ושימשו אותה לטובת התקשרות עם כל לקוחותיה ברחבי העולם). במקרה שכזה, הרי שדינה של תניית השיפוט להיפסל וזאת מכוחו של ס' 4(9) לחוק החוזים האחידים, בהיותה תנייה מקפחת.
בעניין מירב הזיקות, קבע בית המשפט כי אין לומר שהזיקות נוטות באופן מובהק לאיטליה, היות וממילא בשנת 2012 ממילא משוגרים מרבית המסמכים באמצעות אימייל והעולם הפך ל"כפר אחד גדול", דבר המצמצם משמעות טענה זו.
בסיכומו של דבר, דחה בית המשפט את הבקשה לסילוק על הסף, וקבע כי התביעה תידון בישראל ולא באיטליה. משמעות העניין הוא שהחברה האיטלקית תצטרך להגיש כתב הגנה בתביעה זו.
[ת.א. (מחוזי חיפה) 23058-11-10 אורות העמקים חב' ליבוא ושיווק חומרי חשמל בע"מ ואח' נ' גוויס ס.פ.איי (GEWISS S.P.A), החלטה מיום 22.2.12, הרשמת תמר שרון נתנאל. ב"כ הצדדים – לאורות העמקים – עו"ד ע. יעקב. ל- Gewiss- עו"ד יורם וסרצוג].
11. מהו אורך חייו של הסכם בלעדיות? בית המשפט מכריע בעניין
עו"ד גיל נדל, ליאור מנשרוף
לאחרונה, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה של יבואן מוצרי מזון ישראלי כנגד חברה בינלאומית המייצרת מוצרי מזון, עימה קיים קשר מסחר בינלאומיים.
טענתו המרכזית של היבואן הישראלי הייתה כי בין הצדדים נוצר הסכם בלעדיות בשנת 2004 שהקנה ליבואן הישראלי זכות הפצה בלעדית של מוצרי המזון לתקופה של שנתיים, וביטולו לאחר 9 חודשים על ידי היצרן הזר מהווה הפרה יסודית של ההסכם ועל כך יש לפצותו.
בית המשפט נדרש להכריע, בהיעדר הסכם חתום בכתב על ידי שני הצדדים, מה הייתה תקופת הבלעדיות, וקיבל בעניין זה את עמדת היצרן הזר.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
היבואן ויליפוד, העוסק בייבוא ושיווק של מוצרי מזון, הגיע להסכמה עם יצרן זר של מוצרי פסטה, ביחס לשיווק מוצריו בישראל.
על פי ההסכם, היבואן ירכוש מוצרי פסטה שונים בכמות של 2,000 טון לשנה במחיר מסוים, ויתחייב שלא לקשר בין מוצריו של היצרן הזר למוצריה של חברת האם של אותו יצרן.
כאמור, הצדדים לא חתמו על הסכם בכתב אך כל צד החל לקיים את מחויבויותיו לפי ההסכמה אליה הגיעו ובמקביל החליפו ביניהם טיוטות שלא נחתמו.
לאחר מספר חודשים, התגלה ליצרן הזר כי היבואן הישראלי מפר את חיוביו לפי ההסכם, בכך שקישר בין מוצרי חברת האם לחברת הבת, ולכן הודיע היצרן הזר על הפסקת אספקת המוצרים ליבואן הישראלי, והעביר את הפעילות ליבואן ישראלי אחר.
בפני בית המשפט עמדה השאלה האם ההסכם בוטל כדין על ידי היצרן הזר, ותוך כך גם לקבוע בדיעבד, בהיעדר הסכם בכתב, אילו תנאים נכללו בהסכם המחייב שנוצר בין הצדדים.
היבואן הישראלי ביקש מבית המשפט לחייב את היצרן הזר ואת היבואן שהחליף אותו בשיווק המוצרים, בפיצויים בגין הפרת ההסכם.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט קבע כי ההסכם שנוצר בין הצדדים בתחילת הדרך, אינו הסכם מחייב כפי שטוען היבואן הישראלי מכמה סיבות. ראשית, בית המשפט מצא כי מאופן התנהלותם של הצדדים ניתן לראות כי הם היו מודעים לכך שאין ביניהם הסכם מחייב ואף תיאמו פגישה כדי לחתום על הסכם כזה, ובמקביל החליפו טיוטות. שנית, הצדדים הגיעו להסכמות רק בחלק מהעניינים נשוא ההסכם, ובמסגרת כך קובע בית המשפט כי הצדדים לא סיכמו ביניהם על תקופת הבלעדיות.
עוד קבע בית המשפט, כי הצדדים המשיכו לקיים את חיוביהם לפי התרשומות ביניהם, אף שהן עדיין לא היו בגדר הסכם מחייב, ובטיוטה נוספת שנשלחה על ידי היבואן הישראלי ליצרן הזר נראה כי היבואן עצמו ידע כי אין הסכם בלעדיות בין הצדדים במועד שליחת הטיוטה.
בית המשפט קבע כי המועד בו נוצר הסכם מחייב בין הצדדים היה בסוף מרץ 2004 ולא בפברואר 2004 כפי שטען היבואן הישראלי, וכי תקופת הסכם והבלעדיות תהיה עד לסוף שנת 2004, כאשר מספר שבועות לאחר הסכמה זו הגיע המשלוח הראשון ליבואן הישראלי.
לאור זאת, קבע בית המשפט כי תקופת ההסכם לא הייתה לשנתיים, והודעת היצרן הזר על הפסקת ההתקשרות שבועיים לפני מועד סיומה, אמורה לזכות את היבואן בפיצוי, אך התביעה נדחתה בשל אי-הוכחת הנזק.
בסופו של דבר, דחה בית המשפט את התביעה במלואה וחייב את התובע, היבואן הישראלי, בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 85,000 ש"ח, שיחולקו בין היצרן הזר והיבואן הישראלי שהחליף את ויליפוד בשיווק המוצרים.
[ת.א. (מחוזי ת"א) 1768-06 ג. וילי פוד אינטרנשיונל בע"מ נ' FILIZ ואח', פסק-דין מיום 5.3.12, השופטת רות רונן. ב"כ היבואן- עו"ד ברנר; ב"כ היצרן הזר- עו"ד ד"ר שלמה כהן ושות'; ב"כ היבואן הישראלי שהחליף את ויליפוד: עוה"ד שבולת, ישראלי, רוברטס, זיסמן ושות'].
12.מה חדש במשרדנו?
מסים והיטלים
o משרדנו מייצג חברה בהליכי השגה במס קניה על שומה הנוגעת למכירת אלכוהול.
o משרדנו הגיש תביעה משפטית כנגד רשות המכס בנוגע לאי- הכללת תמלוגים בערך הטובין המיובאים לצרכי מכס.
o משרדנו מייצג את יבואני צמר זכוכית וצמר סלעים בעתירה מנהלית שהוגשה ביחס להיטל שהתבקש כנגד יבוא מוצרים אלה.
עדכוני מכס ורגולציה
