|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
-
סקירה: עמידה בדרישות התקן הישראלי - קבלת אישור ת"ר וסטטוס "מפר אמון"
-
בית המשפט: לא בנקל יימחקו על הסף תביעות נגד המכס
-
האם סוכן מכס יידרש להציג מסמכי הנהלת חשבונות בבית המשפט?
-
מי הזמין את ההובלה? על הכרעה בתביעת מוביל נגד סוכן מכס
-
בית המשפט נותן אור ירוק לגביית ריבית על ידי סוכן מכס
-
מי יכול לתבוע השבת רכב שנתפס על ידי המכס?
-
האם חברת שירותי קרקע נחשבת כמוביל אווירי לצרכי האמנות הבינ"ל?
-
ברזל מסין במקום מרוסיה - הפרת חוזה?
-
מחלוקת בין ספק דני למפיצו הישראלי תתברר בדנמרק
-
ניצחון ליבואן - בית המשפט לא הכיר בתניית שיפוט בשטר מטען
-
מתי תחויב המדינה בגין הפרת זכויות יוצרים?
-
חוות-דעת של רואה חשבון או יועץ מס - יצירה ספרותית?
-
סקירה: האם להקים "סניף" או "חברת בת" בישראל
-
מה חדש במשרדנו?
1. סקירה: עמידה בדרישות התקן הישראלי - קבלת אישור ת"ר וסטטוס "מפר אמון"
לאחרונה, הודיע מכון התקנים כי מצא זיופים רבים של תצהירים המוגשים אליו לצורך קבלת אישור על עמידה בתקנים. בהודעת מכון התקנים צוין כי מדובר בתצהירים ממשלוחים ישנים יותר הנוגעים לטובין בקבוצות 2-3, בהם שונו פרטי הזיהוי. לאור זאת, הודיע מכון התקנים כי היבואנים הרלוונטיים יזומנו לשימוע אצל הממונה על התקינה במשרד התמ"ת, ולאחר השימוע, קיים סיכוי שהממונה על התקינה ימליץ להעבירם לסטטוס של יבואן "מפר אמון" ומשלוחים שלהם יועברו זמנית לקבוצה 1, והוראה כזו מן הממונה על התקינה תועבר אל מכון התקנים.
על מנת להבין את משמעות ההודעה, נבקש לפרט בקצרה במאמר זה, כיצד פועל מכון התקנים באישור טובין ביבוא, מהן הקבוצות השונות של הטובין, ומהו יבואן מפר אמון.
צו יבוא חופשי קובע כי יבוא טובין מסוימים מותנה בהצגת "אישור תקן רשמי" ("ת"ר").
אישור ת"ר הינו אישור מעבדה מאושרת על עמידה בתנאי השחרור שנקבעו לטובין על ידי הממונה על התקינה במשרד התמ"ת.
הממונה על התקינה קבע הוראות בדבר הענקת אישור ת"ר, על פיהן חולקו הטובין המיובאים שעליהם לקבל אישור ת"ר לארבע קבוצות בדיקה, כאשר השוני ביניהן הוא בסוג הבדיקות הנעשות לטובין, בהתאם לרמת הסיכון המיוחסת להן, לבטיחות ובריאות הסביבה והשפעתם האפשרית על איכות הסביבה.
קבוצה 1 מתייחסת לטובין בעלי רמת סיכון גבוהה ביותר, אשר ייבואם מותנה ב (1) קבלת אישור מכון התקנים בדבר עמידה בדרישות התקן הרשמי, (2) אישור דגם בבדיקת אבטיפוס או בדיקת דגם, ו-(3) אישור בדיקות חלקיות למשלוחים סדירים.
קבוצה 2 מתחלקת לשתי קבוצות משנה, 2(א) ו-2(ב), וכלולים בה טובין בעלי רמת סיכון בינונית, לכן יבוא טובין המנויים בקבוצה זו מותנה רק באישור דגם בבדיקת אבטיפוס או בדיקת דגם ובקבלת תצהיר יבואן על עמידה בדרישות ת"ר והתאמה לדגם הנבדק. טובין שאינם ניתנים לזיהוי בנקל עם טובין שנבדקו בבדיקת אבטיפוס או בדיקת דגם וטובין אשר לשם ביצוע שינויים בהם לא נדרשות פעולות מיוחדות, נכללים בקבוצה 2(ב) ויבואם מותנה, בנוסף לאמור לעיל, גם במסמך אימות הצהרה בדבר התאמת הטובין לדגם/אבטיפוס שנבדק.
קבוצה 3 מתייחסת לטובין מהם רמת הסיכון היא נמוכה, אשר לצורך ייבואם נדרש אישור מכון התקנים לאחר הגשת תצהיר בדבר התאמת הטובין לדרישות ת"ר.
קבוצה 4 מתייחסת לטובין המיועדים לשימוש בתעשייה בלבד, ויבוא טובין המסווגים בקבוצה זו פטור מהצגת אישורים, לפי סעיף 2(ד) לצו יבוא חופשי.
הבדיקות המבוצעות על ידי מכון התקנים ביחס לטובין בקבוצה 1 או 2
על קצה המזלג, נתאר את הבדיקות העיקריות המפורטות בנוהל 401: בדיקת דגם, בדיקת זיהוי ונטילה ובדיקת ש'.
מהי בדיקת דגם?
נוהל 401 קובע, כי מטרתה של בדיקת דגם היא לקבוע האם דגם של מוצר מסוים מתאים לדרישות המפורטות בכל הסעיפים של התקן או של התקנים החלים עליו והמפורטים בצו יבוא חופשי. אישור התקן יינתן, אם כך, באופן פרטני לדגם ולא למשלוח המכיל כמה דגמים שונים.
בדיקת טרום יבוא– הבאת דוגמת המוצר שברצון היבואן לייבא לבדיקת דגם במכון התקנים, בטרם היבוא של המשלוח כולו. תוצאות חיוביות של בדיקת הדגם תאפשר ליבואן לקבל תעודה חיובית אשר תשמש כאישור דגם ובסיס למתן "אישור תקן" למשלוחי המוצרים שיגיעו בעתיד, מאותו הדגם והיצרן.
בדיקת משלוח ראשון- אם לא בוצעה בדיקת דגם בטרם היבוא המסחרי, ניתן יהיה בדרך כלל, לשחרר את המשלוח המסחרי כנגד העמדת ערבות או התחייבות למכון התקנים. במקרה כזה, הערבות מחייבת את היבואן שלא למכור את המוצרים עד לסיום כל הבדיקות וקבלת התוצאה "מתאים לתקן רשמי".
אישור הדגם יכול שייעשה גם על סמך הסכמי הכרה הדדית שבין מכון התקנים לבין מעבדות בדיקה זרות אך ההכרה תינתן רק לגבי בדיקות אשר מכון התקנים התחייב להכיר בתעודות הבדיקה שהופקו בגינן.
עם סיום בדיקת הדגם ולאחר קבלת תוצאה "מתאים לתקן" תהיה אפשרות ליבואן לייבא אותו דגם של מוצר שנבדק ואו משפחת דגמים (לפי החלטת המעבדה) במשלוחים נוספים.
מהי בדיקת זיהוי ונטילה?
בדיקה זו נועדה לקבוע את מידת התאמתו של המוצר לדגם שנבדק ואושר. הבדיקה נעשית לרוב בנמל או בחצרי היבואן, בדרך של בחינת מסמכים, בחינה ויזואלית של המוצר ולעיתים אף על ידי בדיקת המוצר. בדיקה מסוג זה תכלול גם נטילה של דגימה אקראית מכל מנת טובין במשלוח, לביצוע בדיקת הזיהוי ו/או בדיקות נוספות.
מהי בדיקת ש'? (ש' לשחרור משלוח)
מדובר בבדיקת התאמה לתקן על פי הנספח לתקן, המחייב רשימת בדיקות רק ביחס לחלק מהתקן ולא כולו, המבוססת על נספח לכל תקן רשמי המכיל רשימת בדיקות בהתאם לחלק מסעיפי התקן הרשמי, וזאת להבדיל מבדיקת דגם הבודקת את כל סעיפי התקן הרשמי. בבדיקת ש' הכוונה היא לבדיקה הנעשית על פי נספח ש' הישים לגבי המוצר הספציפי. כך, בהתאמה בדיקת ש' מורחבת הינה בדיקת ש' של חלק מסעיפי התקן על פי הנספח הישים ושל סעיפים בהם נתגלו ליקויים בבדיקת דגם.
מה קורה אם נמצאו ליקויים בבדיקת דגם?
אם בביצוע בדיקות במעבדות מכון התקנים מתגלה ליקוי כלשהו במוצר, היבואן יקבל תחילה תעודת דגם שלילית. אם הליקוי ניתן לתיקון, היבואן יהיה רשאי לבצע את התיקון במסגרת הליך המכונה "סילוק ליקויים".
בעת סילוק ליקויים, ניתן, בדרך כלל, לשחרר את משלוח המוצרים למחסן היבואן כנגד התחייבות או העמדת ערבות בנקאית המבטיחות שהיבואן יפעל לתיקון הליקויים.
לאחר תיקון הליקויים ייבדק המוצר פעם נוספת על ידי מכון התקנים ואם יימצא תקין, יפיק המכון תעודת בדיקה נוספת בה פירוט הליקויים שתוקנו והיבואן ישוחרר מהתחייבותו/מהערבות הבנקאית.
תעודת הדגם ביחד עם תעודת תיקון הליקויים יהוו ביחד הוכחה להתאמת הדגם לדרישות התקן הרשמי.
באחריות היבואן לתאם מועד לביצוע בדיקת זיהוי ונטילה לצורך בדיקת סילוק ליקויים במועד שלא יאוחר מ-60 ימים מיום אישור ההזמנה.
מבחינת היבואן, עדיף לפעול לסילוק הליקויים אצל היצרן בחו"ל, כאשר אם הליקויים לא סולקו בחו"ל יש להודיע על כך מראש למכון התקנים תוך התחייבות לסילוק הליקויים בארץ.
אי סילוק ליקויים ייחשב כהפרת התחייבות מצד היבואן, והדבר ידווח לממונה על התקינה.
כאשר המשלוח אינו מתאים לדרישות התקן ולא ניתן להתאימו, בפני היבואן עומדות שתי אפשרויות: האחת, להשמיד את המוצרים שבמשלוח, בנוכחות נציג מכון התקנים; השניה, להחזיר את המשלוח לספק בחו"ל ולהגיש למכון התקנים רשימון ייצוא בעניין.
מהו סטטוס יבואן "מפר אמון"?
יבואן שלא יעמוד בהתחייבויות, עלול למצוא עצמו בסטטוס מפר אמון, ועקב כך יזכה למשטר בדיקות והליכי שחרור מחמירים של משלוחיו. יבואן מפר אמון עשוי להידרש להפקדת ערבויות, הגדלת גודל המדגמים הנבדקים, עיכוב במתן אישור לשחרור, אפשרות לזיהוי רק בשטח הנמל ועוד.
מהן הסיבות שבגללן עשוי יבואן להפוך ל"מפר אמון"?
א.בדיקת זיהוי ונטילה- אי תאום מועד לביצוע הבדיקה או חוסר התאמה המתגלה בבדיקה.
ב.גילוי שינויים בדגמים בתהליך מתן האישור לשחרור מבלי שהיבואן הודיע על כך למכון התקנים.
ג.גילוי סיווגים מטעים ו/או מסמכים/תצהירים לא נאותים שמטרתם הימנעות מבדיקה.
ד.אי הצגת דוגמאות שנבחרו לפי מספר סידורי – SN, וחלפו 30 ימים מיום קבלת האישור לשחרור הטובין מהמכס למחסניו.
ה.הפרת התחייבות שלא לשווק או למכור או להעביר את הטובין לפני קבלת אישור ת"ר ממכון התקנים.
ו.אי סילוק ליקויים- אי תאום מועד לבדיקת סילוק ליקויים או חוסר התאמה המתגלה בבדיקת הזיהוי או בבדיקת ש' או בבדיקת ש' מורחבת.
ז.לאחר קבלת אישור שחרור -
·השמדת טובין ללא זימון נציג המעבדה;
·החזרה לחו"ל ללא הצגת רשימון ייצוא;
ח.התקבלה הוראה כתובה של הממונה על התקינה בתמ"ת.
כיצד יוצאים מסטטוס של "מפר אמון"?
הנימוק העיקרי ליציאה מסטטוס זה הוא כי לאחר בחינת ההסטוריה של היבואן ביחס לחמשת המשלוחים הרגילים הרציפים לאחר מועד הכניסה לסטטוס זה, לא התגלה בהם כל פגם.
כיצד ניתן להימנע מכניסה לסטטוס "מפר אמון"?
לאור כל האמור לעיל, המלצותינו, על מנת להימנע מכניסה לסטאטוס יבואן מפר אמון ושמירה על מערכת יחסים תקינה עם מכון התקנים:
-
להביא את דוגמת המוצר שברצון היבואן לייבא לבדיקת דגם במכון התקנים, בטרם היבוא של המשלוח כולו;
-
לפעול לסילוק ליקויים על ידי היצרן בחו"ל, בטרם הגעת המשלוח המסחרי לישראל;
-
לעמוד בזמנים שנקבעו בנוהל 401 בעניין בדיקת זיהוי ונטילה, השמדת משלוח או החזרתו לחו"ל;
-
להציג מסמכים מקוריים או העתקים נאמנים למקור של הרשימונים, התצהירים ובדיקות הדגם;
-
לתעד באופן מסודר את כל המסמכים והתכתובות הרלוונטיים לכל משלוח.
2. בית המשפט: לא בנקל יימחקו על הסף תביעות נגד המכס
עו"ד גיל נדל, גלעד פז
בית משפט השלום בראשון לציון דחה לאחרונה בקשה של רשות המכס לסלק על הסף תביעה של אופנוען להשבת אופנוע שטח (האסור ביבוא) שנתפס במכס.
המכס טען כי יש לסלק את התביעה על הסף בעיקר מחמת התיישנות, אך הטענה נדחתה, ובית המשפט ימשיך וידון בתביעה עד למתן פסק-הדין הסופי.
סיפור המקרה:
במקרה זה, בסוף שנת 2010 ביצעה רשות המכס חיפוש בביתו של האופנוען ותפסה אופנוע שטח מסוג סוזוקי RMZ450. לטענת רשות המכס, מדובר באופנוע שטח האסור ביבוא, ובידיו של האופנוען לא היו אישורים ממשרד התחבורה ומרשות המכס לביצוע היבוא.
רשות המכס שלחה לאופנוען הודעה בדואר רשום על חילוט האופנוע, והזמינה אותו להגיש תביעה להשבת התפוס בבית המשפט בתוך חודשיים. ההודעה לא נדרשה, ולכן שלחה רשות המכס את אותה ההודעה גם בפקס.
במרץ 2011 הגיש האופנוען תביעה פלילית להשבת התפוס, נגד רשות המכס. לאחר שהתברר כי הפרוצדורה לא הייתה נכונה, נמחקה התביעה והאופנוען הגיש מחדש תביעה אזרחית להשבת התפוס, במאי 2011, למרות שבית המשפט הורה לו להגישה תוך 14 יום ולשלם את האגרה.
המכס ביקש מבית המשפט לסלק את תביעת האופנוען על הסף (לא לדון בה בכלל) משני טעמים: מעשה בית דין (כלומר החלטה קודמת בהליך זהה שכבר הכריעה במחלוקת) והתיישנות.
כך, המכס טען כי מאחר והאופנוען לא ציית להחלטת בית המשפט בהליך הפלילי, לא הגיש את התביעה תוך 14 יום ולא שילם את האגרה, אין לדון בתביעתו. עוד טען המכס, כי תביעה כזו מתיישנת תוך חודשיים מיום הודעת החילוט, ובמקרה זה היא התיישנה.
החלטת בית המשפט:
לגבי טענת המכס בנושא "מעשה בית דין", דחה בית המשפט את הטענה, משום שלא הייתה החלטה אופרטיבית בתביעה הקודמת שנמחקה, ולכן המחלוקת המהותית בין הצדדים לא הוכרעה מעולם.
בית המשפט דחה גם את טענת ההתיישנות של המכס. כאמור, ההתיישנות בתביעות להשבת התפוס עומדת על חודשיים מיום הודעת החילוט. במקרה זה, קבע בית המשפט כי הודעת החילוט שנשלחה בדואר רשום לא נדרשה על ידי האופנוען, ולכן זהו אינו המועד הקובע לעניין זה.
בית המשפט ציין כי מרגע שהודעת החילוט נקלטה בפקס, לא השתהה האופנוען והגיש תוך פחות מחודשיים תביעה פלילית להשבת התפוס.
למרות שבדיעבד הסתבר שזהו אינו ההליך הנכון אלא שיש להגיש תביעה אזרחית, בית המשפט לא זקף מחדל זה לחובת האופנוען וקבע כי יש לאפשר לו את יומו בבית המשפט.
בסופו של דבר, דחה בית המשפט דחה את בקשת רשות המכס לסילוק התביעה על הסף והחליט להמשיך ולדון בתביעה לגופה.
הערות:
סילוק תביעה על הסף נחשב לסעד דרסטי ביותר בשיטת המשפט הישראלית ולכן, סעד שכזה ינתן במקרים נדירים ביותר. בית המשפט מעדיף לאפשר לכל אדם את יומו בבית המשפט, מאשר לסלק תביעה כבר בשלב הראשוני. גישה זהירה זו עמדה לנגד עיניו של בית המשפט במקרה זה, אשר בחר לסלוח לאופנוען על מחדלים כאלה ואחרים בניהול התיק, ולא אפשר לסלק את התביעה על הסף.
(ת.א. (שלום ראשל"צ) 1789-05-11 בן סימון נ' אגף המכס, השופט רפי ארניה, החלטה מיום 15.4.12. ב"כ הצדדים – לאגף המכס- עו"ד שירה קידרון-גוטליב. ליבואן - עו"ד דוד מזור).
3. האם סוכן מכס יידרש להציג מסמכי הנהלת חשבונות בבית המשפט?
עו"ד גיל נדל, גלעד פז
בית משפט השלום בהרצליה קבע לאחרונה, כי כאשר סוכן מכס מגיש תביעה כספית נגד לקוחו בגין חוב שלא שולם, עליו לחשוף בבית המשפט את ספרי הנהלת החשבונות שלו, ולא די בהצגת שיקים שלא כובדו.
בכך, אפשר בית המשפט ללקוח רשות להתגונן נגד התביעה אשר תמשיך להתברר עד למתן פסק-הדין.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
סוכן מכס הגיש תביעה נגד חברה לה סיפק שירותים, בגין מספר שיקים שחוללו. התביעה הוגשה גם כנגד בעלי תפקידים בחברה, שחתמו על ערבות לחובות החברה.
התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר בגין חוב בסכום קצוב הנקוב בשיקים, כאשר מדובר בהליך משפטי שבו אין לנתבע זכות אוטומטית להתגונן, והוא נדרש לבקש את רשות בית המשפט להגיש כתב הגנה. הכלל הינו, כי במידה ובקשת הרשות להתגונן מגלה טענת הגנה שאינה סתמית, בדרך כלל בית המשפט נוטה לאפשר את הזכות להתגונן.
במקרה זה, טענו החברה ובעלי התפקידים שבה, כי סוכן המכס נהג כלפיהם במרמה וגבה ריבית בשיעורים מופרזים מעבר למותר על פי החוק, אך על מנת להוכיח טענה זו, הם מבקשים להציג בבית המשפט את ספרי הנהלת החשבונות של סוכן המכס, שטרם נחשפו.
סוכן המכס סירב לחשוף את ספרי הנהלת החשבונות וטען שעילת התביעה היא שטרית (חילול השיק).
החלטת בית המשפט:
בית המשפט קבע כי על סוכן המכס לחשוף את ספרי הנהלת החשבונות על מנת לבחון את טענת ההגנה של החברה ובעלי התפקידים שבה.
בית המשפט ציין כי עילת התביעה כנגד בעלי התפקידים (הערבים) בוודאי שאינה עילה שטרית (מכח השיק), ולכן יש לבחון את מערכת היחסים בין הצדדים בשלמותה, בטרם יינתן פסק-הדין בתביעה.
לאור זאת, אפשר בית המשפט לחברה ובעלי התפקידים רשות להתגונן כנגד התביעה, אשר תמשיך להתברר עד למתן פסק-הדין.
[תא"ק (שלום הרצליה) 47768-11-11, החלטה מיום 7.5.12, בפני כב' השופטת לימור ביבי-ממן. לא צוינו שמות ב"כ הצדדים].
הערות:
במקרה זה, היה יכול סוכן המכס להימנע מראש מן המחלוקת הבסיסית, באם היה מציג בתביעתו את כל המסמכים הרלוונטיים להתחשבנות בין הצדדים, לרבות הסכם שירותים בכתב, חשבוניות שוטפות, מסמכי הנהלת חשבונות ועוד. דווקא הרצון לבצע קיצור דרך, עמד בעוכריו של סוכן המכס, אשר יידרש עתה להציג את כל המסמכים הרלוונטיים.
4. מי הזמין את ההובלה? על הכרעה בתביעת מוביל נגד סוכן מכס
עו"ד גיל נדל, ליאור מנשרוף
לאחרונה, דחה בית משפט השלום באשדוד תביעה של מוביל יבשתי (חברת משאיות) נגד סוכן מכס, וקבע כי המוביל היבשתי לא הצליח להוכיח ששירותי ההובלה הוזמנו על ידי סוכן המכס.
למעשה, בית המשפט קיבל את טענת סוכן המכס ששירותי ההובלה הוזמנו על ידי הלקוח, ולא על ידי סוכן המכס עצמו.
עובדות המקרה טענות הצדדים:
המוביל היבשתי טען שסוכן המכס ביקש ממנו בסוף שנת 2008 לבצע הובלה של שלוש מכולות לאחד מלקוחותיו, לצורך יצוא לקפריסין.
המוביל היבשתי טען כי בסיום ההובלה, הוא הפיק חשבונית לתשלום על סך כ-5,000 ש"ח, אך סוכן המכס סירב לשלם לו מפני שלטענתו, הלקוח (מקבל שירותי ההובלה) לא שילם לו.
מנגד, סוכן המכס טוען כי מעולם לא הוסכם בינו לבין המוביל היבשתי על מתן שירותי הובלה. לטענתו, הוא סיפק ללקוחו שירותי שילוח ועמילות מכס, והלקוח הוא זה שהזמין את שירותי ההובלה מן המוביל היבשתי. לחיזוק טענה זו, ציין סוכן המכס שהוא נוהג להזמין שירותי תובלה מחברות אחרות הזולות בהרבה מהחברה התובעת בעניין זה.
פסיקת בית המשפט:
השאלה אותה נדרש בית המשפט להכריע היא: מי הזמין את שירותי ההובלה מן המוביל היבשתי, האם זה סוכן המכס, או לקוחו שקיבל בפועל את שירותי ההובלה.
בהיעדר הסכם בכתב בין הצדדים, קבע בית המשפט כי על התובע- המוביל היבשתי, רובץ הנטל להוכיח כי כך סוכם עם סוכן המכס.
לשם כך, צירף המוביל היבשתי מסמכים שלטענתו מוכיחים את העובדה שההסכם למתן שירותי ההובלה נחתם בין הצדדים, ללא קשר ללקוח.
מעיון במסמכים אלו, מצא בית המשפט כי שטר המטען ותעודת המשלוח שהוציא המוביל היבשתי לא נרשמו על שמו של סוכן המכס, אלא על שמם של הלקוחות, ורק בתעודת המסירה נכתב כי יש למוסרה לידי סוכן המכס.
עוד ציין בית המשפט, כי המוביל היבשתי הביא לעדות עד אחד בלבד ולא ניתן לבסס את התביעה על עד אחד בהיעדר סיוע נוסף.
לכן, הגיע בית המשפט למסקנה שהמוביל היבשתי נכשל בהוכחת הטענה שההסכם נכרת בינו לבין סוכן, זאת בזמן שהמסמכים שהוצגו סתרו טענה זו.
בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת המוביל היבשתי, וחייב אותו בתשלום הוצאות ושכר טרחה בסכום כולל של 3,000 ש"ח.
[תא"מ (שלום אשדוד) 15080-02-11 ר.מ.פ.ה שירותי הובלה בע"מ נ' כסלו תובלה וסחר בע"מ, פסק-דין מיום 7.5.12, השופט אריאל ברגנר, שמות ב"כ הצדדים לא צוינו].
הערות:
במקרה זה, נכשלה תביעת המוביל היבשתי נגד סוכן המכס, בעיקר בשל היעדר הסכם בכתב בין הצדדים. אנו סבורים כי טוב היה עושה המוביל היבשתי, אם היה מצרף לתביעה גם את הלקוח שקיבל בפועל את שירותי ההובלה, וכך היה נדרש בית המשפט להכריע מי מבין שני הגורמים יישא בדמי ההובלה.
5. בית המשפט נותן אור ירוק לגביית ריבית על ידי סוכן מכס
עו"ד גיל נדל, ליאור מנשרוף
לאחרונה, חייב בית משפט השלום בתל אביב חברה המייבאת מוצרי טקסטיל לשלם לסוכן המכס שלה סכום של כ-500,000 ש"ח, בגין שירותי עמילות מכס, שילוח בינלאומי ומימון שניתנו ליבואן.
בית המשפט חייב גם את מנהל החברה המייבאת, מכח חתימה על ערבות לחובות החברה, ודחה את כל טענות ההגנה שהעלו הנתבעים.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
סוכן מכס העניק שירותי עמילות מכס, שילוח בינלאומי ומימון לחברה המייבאת מוצרי טקסטיל. בעבור זאת, הפקידה החברה בידי סוכן המכס שיקים דחויים.
בנוסף, מנהל החברה חתם על כתב ערבות אישית בלתי חוזרת ובלתי מוגבלת לחובותיה.
בשלב מסוים, נקלעה החברה המייבאת לקשיים והשיקים חוללו.
לאור זאת, ביקש סוכן המכס מבית המשפט לחייב את החברה ומנהלה להשיב לו את הכספים המגיעים לו בסך של כ-500,000 ש"ח.
טענות ההגנה של החברה ומנהלה היו שתיים:
האחת, כי הערבות הוגבלה לסכום של 100,000 ש"ח ולתקופה של 12 חודשים בלבד. למרות שתנאים אלה לא צוינו במפורש על גבי כתב הערבות, טענו החברה ומנהלה כי כך סוכם בעל פה ביניהן לבין סוכן המכס. לכן, טענו כי הערבות אינה בתוקף עוד והסכום שנתבע חורג מהסכום לגביו הוגבלה הערבות.
השנייה, כי סוכן המכס עסק במתן הלוואות חוץ-בנקאיות, ולכן הריבית שגבה בשיעור של 1.5% לחודש הינה ריבית נשך אסורה לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993. עוד נטען, כי סוכן המכס גבה 10 ש"ח בעבור שיקים דחויים ועמלות נוספות בדבר הקצאת אשראי.
במענה לטענת הראשונה, השיב סוכן המכס כי מדובר בטענה בעל פה הסותרת מסמך בכתב ולכן יש לדחותה.
במענה לטענה השנייה, טען סוכן המכס כי עיקר עיסוקו הוא במתן שירותי עמילות מכס ושילוח בינלאומי, וכי החוק בנושא הריבית לא חל עליו. בנוסף, טען סוכן המכס כי מתן הלוואות ליבואן הוא עיסוק מקובל בקרב כל סוכני המכס אך אין זה הופך לעיסוקם העיקרי.
בקשר לשיעור הריבית, טען סוכן המכס כי כך סוכם בין הצדדים וכך נהגו לאורך כל השנים, וכך מקובל גם בקרב סוכני מכס אחרים. סוכן הוסיף כי לקוחות רבים עובדים מולו על בסיס מזומן וכלל לא משלמים ריבית, וכך הוצע גם לנתבעים אך הם שהעדיפו לקבל אשראי.
פסיקת בית המשפט:
לעניין תוקף כתב הערבות:
בית המשפט ציין כי הוכח שמנהל החברה המייבאת חתם על כתב הערבות, וכתב הערבות על פי לשונו אינו מוגבל בזמן או בסכום. בכתב הערבות צוין כי המנהל ערב כלפי סוכן המכס:
"בערבות מוחלטת, בלתי מסויגת ובלתי מותנית בכל סייג ותנאי, לפירעון המלא והמדויק של כל הסכומים, המגיעים וגם/או שיגיעו לחברה הנ"ל מהלקוח".
בית המשפט ציין כי ברגע שסוכן המכס הציג כתב ערבות בנוסח כזה, לרבות כרטסת הנהלת חשבונות והוכחות נוספות לגובה החוב הנטען, עובר נטל ההוכחה לנתבעים- ועליהם להפריך טענות אלה. בית המשפט ציין כי מלבד טענה בעל פה בדבר תוקף וגובה הערבות, לא הביאו הנתבעים טענות נוספות ולכן הן לא עמדו בנטל ההוכחה.
לעניין גובה הריבית ומהות עיסוקו של סוכן המכס:
בית המשפט ציין כי על מנת שהחוק בנושא הריביות יחול, אין חובה שסוכן המכס יעסוק אך ורק במתן הלוואות, אלא די בכך שהוא מספק הלוואות וגובה ריבית, כדי שהחוק יחול גם על מקרה זה.
יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי החוק חל ומטרתו להגן רק על לווים פרטיים שאינם תאגידים. במקרה זה, מכיוון שהלווה (החברה המייבאת) הינה תאגיד, אין תחולה לחוק, גם אם הערב לחובותיה הוא אדם פרטי.
בית המשפט קבע עוד כי אין פסול בגביית ריבית של 1.5% לחודש בעבור מתן אשראי, כל עוד כך סוכם בין הצדדים.
מכיוון שלא הוצג בבית המשפט הסכם בכתב בנושא גובה הריבית שסוכם, בחן בית המשפט את התנהגות הצדדים במהלך השנים הקודמות. משהוכח שהצדדים נהגו כך במשך שלוש שנים, עד למועד היווצרות הקשיים הכלכליים של החברה המייבאת, ומבלי שהחברה המייבאת השמיעה טענות כלפי שיעור הריבית, נפסק כי הדבר סותר את טענותיה כי מדובר היה בריבית מופרזת מעבר למה שסוכם, מה גם שהיא לא טענה מה היה גובה הריבית שסוכם ולא הציגה מסמכים.
לכן, בסופו של דבר, קיבל בית המשפט את התביעה במלואה וחייב את החברה המייבאת ובעליה (מכח הערבות), ביחד או לחוד, לשלם לסוכן המכס את מלוא סכום החוב בסך של כ-500,000 ש"ח, וכן חייבם בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של כ-42,000 ש"ח.
[ת.א. (שלום ת"א) 153701-09 חיים נתנאל בע"מ נ' גיל מוד 1997 בע"מ, פסק-דין מיום 3.6.12, השופט מיכאל תמיר. ב"כ הצדדים- לסוכן המכס- עו"ד אמיר שוהם, ליבואן- עו"ד יורי ירום].
הערות:
במקרה זה, מחלוקת מרכזית עסקה בשאלה מהו גובה הריבית שזכאי סוכן המכס לקבל, על מתן האשראי לחברה המייבאת.
בהיעדר הסכם בכתב, נדרש בית המשפט לבחון את התנהגות הצדדים כדי להגיע להכרעה.
בעבר הלא רחוק, עלו לדיון מספר מקרים דומים, וגם בהם התמקד בית המשפט בהתנהגות הצדדים לפני הגשת התביעה.
למשל, בתיק ניולוג, היבואן שילם לסוכן המכס (ניולוג) בתנאים של שוטף + 30 / + 60, בעוד סוכן המכס שילם עבור משלוחים של אותו יבואן לצדדים שלישיים (חברות ספנות, הובלה) במזומן, ולמעשה נתן אשראי לאותו יבואן. הצדדים עבדו יחד במשך שלוש שנים, כשסוכן המכס ממשיך לשלוח חשבוניות הכוללות ריביות והיבואן מעולם לא שילם אותן. בנוסף, לא היה הסכם בכתב בין הצדדים בעניין הריבית. היבואן חלק מכל וכל על זכותו של עמיל המכס לקבל ריבית.
בשל התנהגות היבואן, קבע בית המשפט כי לא הוכח שהצדדים סיכמו על זכאות של סוכן המכס לקבל ריבית, ודחה את התביעה בעניין הריבית.
[ת.א. 16115/05 ניולוג בע"מ נ' ש.ח.ף. שידרוג חומרים בע"מ, מיום 12.8.07].
בתיק גלובל, משלח העניק אשראי ליבואן תמורת ריבית. בעל מניות מטעם היבואן חתם על ערבות להתחייבות היבואן להחזיר את האשראי שניתן. היבואן חדל מלשלם, והמשלח תבע את בעל המניות של היבואן. במקרה זה, אף כי לא נחתם הסכם ריבית מפורט בין המשלח ליבואן, התקבלה עמדת המשלח בעניין זכאותו לקבל ריבית, מאחר ובעל המניות לא חלק על זכאות זו, והמחלוקת הייתה רק לגבי שיעורה. חרף היעדרו של הסכם בכתב, בית המשפט הסתמך על כרטסת הנהלת חשבונות של המשלח, על כרטיס חיובי ריבית, על הצעת מחיר ועל שטר החוב שקבע את גובה הריבית, על מנת לקבוע את שיעורה. בנוסף, ציין בית המשפט כי היבואן שילם את הריבית לה טוען המשלח, עד להגשת התביעה ומכאן יש ללמוד כי זה היה הסיכום בין הצדדים.
[ת.א. 70493/04 גלובל תובלה בינלאומית בע"מ נ' כרמון יוסף, מיום 25.11.08].
6. מי יכול לתבוע השבת רכב שנתפס על ידי המכס?
עו"ד גיל נדל, גלעד פז
לאחרונה, דחה בית משפט השלום באשדוד בקשה להחזרת תפוס (כלי רכב), שבתוכו נמצאו סיגריות מוברחות.
הסיבה שבגינה נדחתה הבקשה הייתה כי התובע לא הצליח להוכיח שהינו הבעלים של כלי הרכב.
בית המשפט קבע כי הבעלות בכלי רכב עוברת עם מסירתו לקונה, ובפועל, כלי הרכב נתפס אצל הקונה, ולכן הבעלים מנוע מלהגיש תביעה בנושא.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
רשות המכס תפסה כלי רכב מסוג מזדה במחסום תרקומיא, שבו הוסלקה כמות גדולה של סיגריות.
נהג הרכב לא הצליח להוכיח כי שולמו מסי היבוא בעד הסיגריות, ולכן הסיגריות וגם כלי הרכב הוחרמו על ידי המכס.
מוכר הרכב הגיש תביעה לבית המשפט להשבת התפוס, במסגרתה טען כי למרות שהרכב נתפס אצל הקונה, הבעלות ברכב טרם עברה לקונה, משום שמלוא התמורה בעד הרכב עדיין לא שולמה.
לכן, נדרש בית המשפט להכריע בשאלה האם הרכב במועד תפיסתו היה בבעלות המוכר, או בבעלות הקונה.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט הסתמך על סעיף 33 לחוק המכר, הקובע כי הבעלות בטובין עוברת לקונה במועד מסירת הטובין. במקרה זה, מסר המוכר את כלי הרכב לקונה חודש לפני המועד בו נתפס הרכב על ידי המכס.
המוכר טען בבית המשפט כי הסיכום בינו לבין הקונה היה כי הבעלות ברכב תעבור לידי הקונה רק לאחר העברת סכום כסף נוסף, אך בית המשפט ציין כי הסכמה זו סותרת את ההסכם בכתב שנחתם בין הצדדים, שם לא נאמר דבר בעניין זה.
לכן, קבע בית המשפט כי הבעלות בכלי הרכב עברה לידי הקונה, ולמוכר אין זכות להגיש תביעה בנושא זה, וחייב את המוכר בתשלום הוצאות המכס בסך של 2,000 ש"ח.
יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי הוא מתיר למוכר הרכב להפקיד סכום של 33,000 ש"ח ברשות המכס (שווי הרכב התפוס), על מנת לקבל לידיו בחזרה את כלי הרכב.
[ה"פ (שלום אשדוד) 20709-04-12 עלי זניד נ' מדינת ישראל - בית המכס מעברי גבול יבשתי, החלטה מיום 12.6.12, השופט אריאל ברגנר. לא צוינו שמות ב"כ הצדדים]
הערות:
במקרה זה, יוחסו לבעל הרכב עבירות של התחמקות מתשלום מסי יבוא על סיגריות. על פי סעיף 203(ג) לפקודת המכס, ניתן לחלט לא רק את הסיגריות שהוברחו, אלא גם את כלי הרכב ששימש לביצוע העבירה:
"כלי הובלה שאינו כלי שיט ושימש בהברחה, או שימש ביודעין להוביל שלא כדין טובין מוברחים או מחולטים, יחולט למדינה".
בעניין זה, התעוררה מחלוקת לגבי הבעלות בכלי הרכב. יש לציין כי בתביעות המוגשות נגד רשות המכס או על ידה, קיימת הגדרה רחבה של המושג "בעלים" לעניין טובין, על פי פקודת המכס, כאשר "בעלים" מוגדר באופן רחב, כ: "הבעל, היבואן, היצואן, הנשגר או הסוכן של אותם טובין, וכל המחזיק, או הזכאי לטובת הנאה, בהם, או שיש לו שליטה עליהם או כוח לעשות בהם, וכל המתחזה כאחד מאלה, למעט פקיד-מכס במילוי תפקידו הרשמי";
אם נניח כי המוכר היה מוכיח כי הבעלות ברכב נותרה עדיין אצלו, היה עליו להוכיח כי ההברחה או ההובלה שלא כדין, בוצעו ללא ידיעתו, זאת, משום שסעיף 203(ג) מחייב שימוש "ביודעין".
למשל, במקרה דומה שעלה לדיון בבית המשפט בחיפה בשנת 2005, תפס המכס כלי רכב שבו הוברחו סיגריות. בנו של נהג הרכב הגיש תביעה, טען שהוא הבעלים ברכב ושהשימוש שעשה אביו היה ללא ידיעתו.
בית המשפט קבע כי הוכח שהבעלות ברכב שייכת לבנו של הנהג, וכי השימוש היה ללא ידיעתו, והורה למכס להשיב את הרכב התפוס לבעליו [ת.א. (שלום חיפה) 9848/04 דז'אנשווילי מישל נ' מדינת ישראל-משרד האוצר-אגף המכס ומע"מ (12.1.05)].
7. האם חברת שירותי קרקע נחשבת כמוביל אווירי לצרכי האמנות הבינ"ל?
עו"ד גיל נדל, גלעד פז
הדינים העוסקים בתובלה בינלאומית בדרך האוויר (אמנת ורשה, אמנת מונטריאול, חוק התובלה האווירית) מגבילים בצורה משמעותית את האפשרות להגיש תביעות נגד חברת תעופה, בגין נזקים למטענים. בין היתר, דינים אלה קובעים מגבלת פיצוי (תקרה), ותקופת התיישנות קצרה באופן יחסי- שנתיים מיום הגעת המטוס ליעדו (או המועד שהיה צפוי להגיע).
גורמים רבים בשרשרת ההובלה האווירית, מלבד המוביל עצמו (חברת התעופה) מעוניינים לחסות תחת הגנות אלה, ולכן, מספר פעמים בעבר, העלו גורמים כאלה טענות כי דינם צריך להיות כדין המוביל עצמו.
לאחרונה, ניסתה חברה המעניקה שירותי קרקע בשדה התעופה לטעון כי דינה צריך להיות כדין המוביל, ולכן ביקשה לסלק נגדה את התביעה מחמת התיישנות, אך בית המשפט דחה את הטענה, והתביעה כנגדה תמשיך להתברר.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת טבע שלחה מטען לארה"ב בדרך האוויר, והמטען ניזוק. חברת הביטוח פיצתה את טבע בשווי המטען, בסך כולל של כ-360,000 ש"ח, והגישה תביעה נגד כל הגורמים המעורבים בשרשרת ההובלה- חברת התעופה הזרה, מחסן ממן בשדה התעופה, ורשות שדות התעופה בישראל, בטענה כי הם האחראים לנזק.
רשות שדות התעופה הגישה הודעת צד שלישי (תביעה) נגד חברת קיו.איי.אס ישראל, שהעניקה שירותי קרקע למטוסים של חברות תעופה שונות הנוחתות בנתב"ג, והיא לפי הטענה טיפלה בהעמסת המשלוח למטוס. לכן, טענה רשות שדות התעופה כי המטען ניזוק בזמן שהיה בטיפולה של חברה זו, ולכן לחברה היכולת הטובה ביותר לדעת ממה נגרם הנזק למטען, ועליה הנטל להוכיח שלא התרשלה (כלל המכונה בדיני הנזיקין כ"הדבר מדבר בעד עצמו").
חברת שירותי הקרקע טענה כי לפי האמנות הבינלאומיות העוסקות בתובלה אווירית, שאומצו בישראל במסגרת חוק התובלה האווירית, דינה צריך להיות כ"סוכן או משמש" של המוביל האווירי, ולכן, טענה כי התביעה נגדה התיישנה מאחר והוגשה לאחר יותר משנתיים מיום הגעת המטוס ליעדו.
בין היתר, טענה חברת שירותי הקרקע כי לפי כללי רשות שדות התעופה, מוביל הינו כל גורם שחתום על חוזה עם הרשות להענקת שירותי קרקע בשדה התעופה.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט קבע כי לא ניתן להכריע בשלב זה שחברת שירותי הקרקע זכאית ליהנות מהתיישנות מקוצרת כמו מוביל אווירי.
בית המשפט ציין כי לא הוצג בפניו חוזה בין חברת שירותי הקרקע לרשות שדות התעופה, ולכן הטענה נדחית, והתביעה כנגדה תמשיך להתברר.
[ת.א. (שלום ת"א) 169914-09 מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ'CONTINENTAL AIRLINESואח', בפני כב' השופט מרדכי בן חיים, החלטה מיום 29.5.12, לא צוינו שמות ב"כ הצדדים].
הערות:
כפי שניתן להבין, אחד מן הנתבעים בתביעה זו הינו מחסן ממן, שבו מאוחסנת סחורה לפני יצוא ולאחר יבוא לישראל בדרך האוויר.
בעבר, ניסה מחסן ממן לטעון באופן דומה לטענת חברת שירותי הקרקע, כי דינו כ"משמש או סוכן" של המוביל האווירי, וכי תביעות נגדו כפופות להתיישנות של שנתיים.
בהחלטה שניתנה ביוני 2010 [ת.א. 19308-01 תגה רכיבים אלקטרוניים בע"מ ואח' נ'DHL Express Worldwide ואח'], קיבל בית המשפט את הטענה וקבע כי ממן מהווה חוליה מרכזית וחשובה בתהליך ההובלה האווירית, היות והמטענים מועברים למחסניה עם פריקתם, וקיים קשר בין חברות הבלדרות לבין עובדי ממן במהלך אחסון המטענים ושחרורם. בית המשפט קבע באותו מקרה כי ממן מעניקה שירותים חיוניים למוביל האווירי ולכן אפשר לראותה כ"סוכן" של המוביל האווירי, לצורך אמנת ורשה.
לעומת זאת, בהחלטה שניתנה באוגוסט 2011 [תא"מ (שלום ת"א) 51696-07 אליהו בע"מ - חברה לבטוח נ' אל על נתיבי אויר לישראל ואח'], העלתה ממן טענה דומה, אך בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי מעמדו של מחסן ממן אינו כ"משמש או סוכן" של המוביל האווירי.
קיימים גם פסקי-דין ישנים יותר שניתנו בבית המשפט העליון והמחוזי, כאשר באחד מהם [ע"א 192/83 אל על נתיבי אוויר לישראל נ' משה נעמת] נפסק כי עובדי רשות שדות התעופה לא יכולים להיחשב כסוכנים או משמשים של המוביל האווירי, ובפסק-דין אחר [ת.א. (מחוזי ת"א) 288/81 פיליפ ג'יבל רייס נ. ממ"ן מסופי ניטול ומטען] נדחתה טענת ממן לתחולת האמנה לגביה.
8. ברזל מסין במקום מרוסיה - הפרת חוזה?
עו"ד גיל נדל, גלעד פז
לאחרונה, דחה בית המשפט המחוזי בחיפה תביעה של יבואן ברזל, שהוגשה נגד חברה בארץ שהתחייבה לרכוש את אותו ברזל אך חזרה בה.
בית המשפט קבע כי סוכם על ברזל מתוצרת מדינה מסוימת, והברזל שסופק (או שהייתה כוונה לספקו) היה שונה, ולכן, רשאי היה הרוכש בארץ לבטל את ההסכם ולא לרכוש את הברזל.
במקביל, קיבל בית המשפט את תביעת הנגד שהגיש הרוכש בארץ נגד היבואן, בגין נזקים שנגרמו לו בשל אי-אספקת הברזל כפי שסוכם.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
יבואן הברזל כרת חוזה עם רוכש ברזל בארץ, לפיו התחייב היבואן לייבא ולמכור ברזל מתוצרת חברת מצ'ל מברה"מ.
בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלע הספק בברה"מ וירידה דרסטית במחירי הברזל בעולם, שינה הספק בברה"מ את תנאי העסקה באופן, אשר לטענת יבואן הברזל, עלול היה לסכן את זכותה הקניינית בסחורה שנרכשה.
כך, הספק בברה"מ דרש במפתיע תשלום מבלי להעניק בעדו שטר מטען אלא מסמך אחר ששמו "קבלת משגר" (Forwarder Certificate Receipt), והתעורר החשש כי לאחר העברת התשלום, לא תועבר הסחורה.
בעקבות מצב זה, בחר יבואן הברזל לבטל את העסקה עם הספק מברה"מ, ובחר לרכוש ברזל מספק בסין, שלטענתו מהווה ברזל בכמות, בטיב ובאיכות דומה, אך כל זאת מבלי ליידע את הרוכש בארץ או לקבל את אישורו.
עקב כך וגם עקב איחור באספקה, סירב הרוכש בארץ לקבל את הברזל וביטל את החוזה, ואף תבע תביעה נגדית של כ-1.4 מיליון ש"ח עקב נזקים שנגרמו לו בשל אי-אספקת הברזל.
יבואן הברזל תבע סכום של כ-2.7 מיליון ש"ח בשל סירובו של הרוכש בארץ לקבל את הסחורה.
פסק-דינו של בית המשפט:
ראשית, לעניין האיחור באספקת הסחורה, החוזה לא נקב החוזה במועד אספקה מסוים. לכן, השופט בחן את הראיות ונדרש לפרש בדיעבד, למה התכוונו הצדדים מבחינת מועד האספקה המוסכם. במקרה זה, פירש השופט את האירועים באופן כזה, אשר גרם לו להניח כי הצדדים התכוונו שהסחורה תסופק במחצית הראשונה של 2008, אך בפועל היא הגיעה לנמל אשדוד רק בחודש אוקטובר 2008, ולכן נפסק כי היה איחור.
לגבי השוני בארץ המקור (סין לעומת ברה"מ), קבע בית המשפט, גם לאור עדויות מומחים שהוצגו בפניו, כי מדובר בהפרת החוזה ובאי-התאמה של הסחורה לעומת זו שהוזמנה, גם לאור זאת שהרוכש בארץ לא היה מודע ולא הסכים לכך.
בנוסף, ציין בית המשפט כי הוזמנו גלילים במשקל 720-830 ק"ג מתוצרת ברה"מ, אך הייתה כוונה לספק גלילים במשקל 1,400-1,500 ק"ג מתוצרת סין.
בית המשפט ציין, כי אם היבואן חשש לכשלון העסקה בברה"מ, היה עליו ליידע מיידית את הרוכש בארץ ולבקש את אישורו לרכוש ברזל ממקור חלופי, אך בשום אופן לא היה רשאי לקבל החלטות על דעת עצמו ומבלי להתייעץ.
לכן, דחה בית המשפט את תביעת יבואן הברזל, וקיבל (בחלקה) את תביעת רוכש הברזל בארץ, בגין הפסד הרווחים אשר נגרם לה עקב אי אספקת הברזל במועד המוסכם.
יבואן הברזל חויב לפצות את רוכש הברזל בארץ בסכום של כ-800,000 ש"ח, והוצאות משפט חריגות של 150,000 ש"ח.
[ת.א. (מחוזי חיפה) 910/08 למד חברה להשקעות ולמסחר בע"מ נ' ע.ג. ברזל ורשתות המזרח התיכון בע"מ, השופט יצחק כהן, פסק-דין מיום 15.5.12. ב"כ הצדדים - ליבואן הברזל - עו"ד גלעד ברמן. לרוכש הברזל - עו"ד ויקטור מנסור]
הערות:
כאשר מתייחסים לחוזה מכר בעסקה בינלאומית, יש להקפיד על אספקת סחורה התואמת את הסחורה שהוזמנה על פי החוזה. כל ניסיון לספק סחורה "דומה" במקום, ללא קבלת אישור הרוכש, עלול להוביל לביטולו של החוזה.
דרישת ההתאמה אף מעוגנת בהוראות חוק המכר (טובין בין לאומי), הקובעות כי אי-התאמה בין הסחורה אשר סופקה בפועל לבין הסחורה עליה הוסכם בחוזה (כמות, איכות, יצרן, אריזה וכד') מהווה עילה לביטולו של החוזה ואף להגשת תביעת פיצויים.
9. מחלוקת בין ספק דני למפיצו הישראלי- תתברר בדנמרק
עו"ד גיל נדל, עו"ד מורן עוז
ספקים זרים נוהגים להפיץ את מוצריהם מעבר לים באמצעות מפיצים בכל מדינה ומדינה. כך, בהסכמי הפצה שגרתיים כאלו, מתחייב הספק למכור את המוצרים רק באמצעות המפיץ, והמפיץ מתחייב לפתח שוק בישראל למוצרים אלה ולא לפעול בדרך שתפגע באותו ספק.
הבעיה מתעוררת כאשר אחד הצדדים מעוניין לבטל את ההסכם, ומאחר ומדובר בשני צדדים במדינות שונות, השאלה היא איזה בית משפט יכריע בחוקיות ביטול ההסכם.
לאחרונה, הכריע בית המשפט המחוזי בתל-אביב כי סכסוך בין ספק מדנמרק למפיצו בישראל, צריך להתברר בדנמרק ולא בישראל.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת לינק מדנמרק, ספקית מערכות אלקטרומכניות, התקשרה בהסכם עם חברת אלצר מישראל, על מנת שאלצר תשמש כמפיצה בלעדית בארץ.
לטענת אלצר, לינק ביטלה את ההסכם באופן חד צדדי ומכרה את מוצריה בישראל באופן ישיר תוך שעקפה את הבלעדיות שניתנה לאלצר, כיוון שגבתה מאלצר סכומי כסף גבוהים מאלה שגבתה מחברות הבת שלה ויתרה מזאת, שכנעה את עובדיה של אלצר לעבוד עבורה.
לטענת אלצר, בתחילה סוכם כי כל סכסוך יובא לבוררות בדנמרק, אך לאחר מכן סוכם כי סכסוכים יוכרעו על ידי בורר שימונה מטעם לשכת המסחר ישראל-דנמרק.
לטענת אלצר, משהתגלעה המחלוקת בין השתיים, מיהרה לינק לפנות למוסד לבוררות בדנמרק תוך שהתעלמה מהתיקון להסכם, אלצר מצידה נטלה חלק פעיל בהליך מול מוסד הבוררות בדנמרק על מנת להוכיח כי מוסד זה אינו בעל הסמכות השיפוטית בעניינה.
לאחר שהמוסד לבוררות בדנמרק החליט כי הוא בעל הסמכות, הודיעה אלצר באופן חד צדדי שהיא כופרת בסמכותו, והגישה תביעה נגד אלצר במדינת ישראל.
לינק טענה כי לא היה תיקון להסכם, וכי הגורם היחיד שצריך להכריע במחלוקת הוא מוסד הבוררות בדנמרק, ועוד סוכם, כי הסכסוך יוכרע על פי חוקי דנמרק ולא חוקי מדינת ישראל.
משכך, טענה לינק, לבית המשפט בארץ אין סמכות לדון בסכסוך.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט קבע כי מאחר והתקיים דיון בשאלת הסמכות במוסד לבוררות בדנמרק, היה על אלצר לפנות לבית המשפט בדנמרק ולטעון את טענותיה שם, כולל טענה כי פסק-הבוררות שם אינו תקף ויש לבטלו.
בית המשפט קבע כי אלצר "שברה את הכלים" והחלטה לפנות לבית המשפט בישראל באורח סתמי, כנראה מחמת הנוחיות, ולא פעלה למיצוי ההליכים בדנמרק.
בית המשפט קבע כי מהוראות ההסכם עולה במפורש שהצדדים סיכמו שהסכסוך יוכרע בבוררות בדנמרק ובהתאם לחוק הדני.
בנוסף, קבע בית המשפט כי אלצר לא הוכיחה את טענותיה כי הפורום הנאות לבחינת המחלוקת (הפורום שאליו קשור הסכסוך יותר, מבחינת עדים, ראיות וכו') הוא בישראל ולא בדנמרק.
לכן, קבע בית המשפט כי תניית הבוררות שרירה וקיימת ויש לכבדה.
[ת.א. (מחוזי ת"א) 2502-07 אלצר בע"מ נ' A/S LINAK, בפני כב' השופטת אסתר נחליאלי חיאט. החלטה מיום 26.2.12. לא צוינו ב"כ הצדדים].
הערות:
בדרך כלל, היחסים שבין ספק למפיצו אינם יחסים שווי כוחות. לכן, בדרך כלל, הצד החזק יותר (הספק) מחייב את המפיץ להסכים באופן חוזי להתדיינות משפטית, במקרה הצורך, במדינתו של הספק, כפי שהיה במקרה זה. נסיונו של המפיץ לברוח מתנייה חוזית כזו בדרך כלל אינו מצליח, אלא אם המפיץ מצליח להראות שבמדינת הספק לא קיימים תנאים המאפשרים משפט הוגן.
10. ניצחון ליבואן - בית המשפט לא הכיר בתניית שיפוט בשטר מטען
עו"ד גיל נדל, גלעד פז
סכסוכים משפטיים בתחום הסחר הבינלאומי, קשורים מטבע הדברים למספר רב של מדינות. כאשר צד מסוים מעוניין לתבוע צד אחר, מתעוררת שאלת המקום הראוי להגשת התביעה- הכוונה בבית משפט של איזו מדינה יש לתבוע.
גורמים רבים בשרשרת ההובלה והשילוח דואגים לבטח את עצמם מבעוד מועד, באמצעות הוספת תניית שיפוט בשטר המטען או במסמך אחר, המחייבת התדיינות משפטית, במקרה הצורך, רק במדינה אחת הנוחה להם.
בתי המשפט בארץ אינם אוהדים של תנייה כזו, משום שהיא שוללת מהם את סמכות השיפוט כאשר לסכסוך קיימות זיקות למדינת ישראל.
לכן, בתי המשפט נוהגים לבחון היטב את התנייה ומבדילים בין תניית שיפוט מקבילה- שאינה שוללת התדיינות במדינת ישראל, לבין תניית שיפוט ייחודית- הקובעת מקום שיפוט אחד ויחיד.
לאחרונה, עלה לדיון נושא זה בבית המשפט המחוזי בחיפה.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
מדובר בתביעה העוסקת בנזקים שנגרמו למטען שנשלח לישראל, שהוגשה נגד כל המעורבים בשרשרת ההובלה, לרבות חברת הספנות צים, אוברסיז קומרס ועוד.
התביעה הוגשה במדינת ישראל, אך חברת השילוח מגרמניה "שנקר" טענה שלפי שטר המטען, המהווה את חוזה ההובלה בין הצדדים, סמכות השיפוט הייחודית לדון בתביעה היא לבית המשפט בהונג-קונג.
בית משפט השלום בחיפה דחה את הטענה וקבע שלשון התנייה לא מונעת הגשת תביעות במדינת ישראל, ו"שנקר" ערערה לבית המשפט המחוזי בנושא.
החלטת בית המשפט בערעור:
בית המשפט ניתח את לשון התנייה בשטר המטען, שקבעה כי סכסוכים יוכרעו בבתי המשפט בהונג-קונג:
"The contract evidenced by or contained in this Bill of Lading shall be governed by and construed in accordance with Hong Kong law and, save as may be compulsorily applicable under the local law of the place of loading or that of discharge, any dispute arising hereunder shall be determined in the Courts of Hong Kong to which jurisdiction both the Marchant and the Carrier irrevocably agree to submit".
בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שלא מדובר בתניית שיפוט ייחודית, משום ש:
א. היא אינה מציינת את זהות בית המשפט הספציפי בהונג-קונג (כלומר באיזו עיר);
ב. היא אינה שוללת התדיינות בבתי משפט אחרים מחוץ להונג-קונג;
ג. היא מאפשרת לפחות מקרה אחד בו ההתדיינות לא תהיה בהונג-קונג;
למרות הקביעה שלא מדובר בתניית שיפוט ייחודית, נדרש בית המשפט להכריע לאיזה מדינה רוב זיקות הסכסוך. בית המשפט ציין כי הניזוק והמוביל מצויים בישראל, ואילו חברת השילוח היא מגרמניה (ולא מהונג-קונג). בית המשפט דחה את טענת המשלח כי הוא חברת בת של משלח מהונג קונג, היות והדבר לא הוכח בתצהיר.
שיקול נוסף אשר הנחה את בית המשפט כאשר קבע שהסמכות היא לבית המשפט בארץ, היא כי הפניית הדיון להונג קונג תגרור את סילוק התביעה על הסף וזאת בשל התיישנות.
בית המשפט ציין כי גם אם יוכרע שהדין החל על הסכסוך הוא הדין מהונג-קונג, אין זה מונע את קיום ההתדיינות בישראל והוכחת תוכנו של הדין הזר.
לכן, דחה בית המשפט את הערעור וחייב את שנקר בתשלום הוצאות של כ-11,500 ש"ח.
[ע"א (מחוזי חיפה) 41636-02-12 schland AGSchenker Deutנ' מגדל חברה לביטוח ואח',השופט מנחם רניאל, החלטה מיום 30.5.12. ב"כ הצדדים - לשנקר - עו"ד דן אסן. למגדל - עו"ד שפרינצק. לצים- עו"ד דיסני. לאוברסיז- עו"ד מחרז.].
הערות:
סעיפים בדבר תניית שיפוט, אשר נועדו לכפות על בעלי דין ישראלים להתדיין בחו"ל, נחשבים כסעיפים בחוזה אשר מכבידים מאוד על זכות הגישה לערכאות במדינת ישראל. לכן, נוטים בתי המשפט בישראל לפרש סעיפים אלו בצמצום רב ולעיתים לקבוע כי הם אינם מחייבים, כך שבמרבית המקרים, ההכרעה בסופו של יום הינה כי ניתן לנהל את המשפט בישראל.
למשל, לפני מספר חודשים קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי תניית שיפוט שהופיעה בקטלוג ובאתר אינטרנט של ספק זר, לא מחייבת את היבואן בישראל משום שלא הייתה פרי של מו"מ בין הצדדים ואין לכפות על היבואן בישראל להתדיין במדינה זרה בניגוד לרצונו.
[ת.א. (מחוזי חיפה) 23058-11-10 אורות העמקים חב' ליבוא ושיווק חומרי חשמל בע"מ ואח' נ' גוויס ס.פ.איי (GEWISS S.P.A), החלטה מיום 22.2.12, הרשמת תמר שרון נתנאל]
במקרה אחר, קבע בית המשפט כי בשטר המטען לא נעשה שימוש במילים המייצגות בלעדיות, כמו "exclusive", "only", וכו', ולכן, כל עוד קיים ספק למה התכוונו הצדדים, יש לאפשר את ההתדיינות במדינת ישראל.
[ת.א. (שלום חיפה) 39466-03-11 מגדל חברה לביטוח נ' צים שירותי ספנות משולבים בע"מ ואח', החלטה מיום 22.1.12, השופטת תמר נאות פרי]
11. מתי תחויב המדינה בגין הפרת זכויות יוצרים?
עו"ד גיל נדל, עו"ד רוזי מורדוך-רון
חוק זכויות יוצרים (2007) קובע כי בנסיבות בהן בוצעה הפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט לפסוק לתובע, פיצויי ללא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 ש"ח, כאשר השיקולים שצריכים לבוא בחשבון הם, בין היתר:
(1) היקף ההפרה, בהתייחס למשך הזמן בה בוצעה ומידת חומרתה;
(2) הערכת בית המשפט של הנזק הממשי שנגרם לתובע;
(3) הערכת בית המשפט של הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה;
(4) מאפייני פעילותו של הנתבע וטיב יחסיו עם התובע;
(5) תום לבו של הנתבע. כלומר האם השימוש היה בתום לב או במזיד;
בשים לב לשיקול האחרון, נקבעה בחוק הגנת מפר תמים, וזו לשונה: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
לאחרונה, נפסק על ידי בית המשפט כי כאשר המדינה עשתה שימוש בחומר שהועבר לה על ידי אחר, היא אינה פטורה מאחריות בגין הפרת זכות יוצרים, גם אם לא ידעה על זהות בעל זכות היוצרים. בית המשפט קבע כי כאשר המפר ידע על עצם קיומה של זכות היוצרים, אך לא ידע את זהות בעליה, הגנת "מפר תמים" אינה יכולה לעמוד.
התביעה הוגשה על ידי רואה חשבון וחברה העוסקת במתן שירותי ייעוץ בתחום המיסוי בפרישה. השניים טענו כי הם יצרו מצגות העוסקות בנושא מיסוי כספי פרישה, שפורסמו באתר האינטרנט שלהם, ומצגות אלה הוצגו במסגרת הרצאותיו של יועץ מס אחר- שהועברו בין היתר, בכנס שנתקיים אצל החשכ"ל, ומצגות אלה הועלו לאחר מכן גם לאתר החשכ"ל (המדינה).
בפסק-הדין התקיים דיון בהפרת זכות היוצרים גם על ידי יועץ המס וגם על ידי המדינה, אך אנו נבקש להתרכז במעמדה של המדינה בהליך זה.
כך, התובעים טענו כי המצגות הן אינפורמטיביות ובעלות ערך כלכלי ומשפטי, והמדינה הפרה את זכויות היוצרים שלהם.
בית המשפט, בפסק דינו המפורט, לאחר שהכריע כי המצגות הינן יצירות הראויות להגנת זכות יוצרים וכי זכות היוצרים בהן הינה בבעלות התובעים, דן בשאלה- האם למדינה קמה הגנה מפני הפרת זכות היוצרים שנעשתה בכנס ובאתר החשכ"ל? כלומר האם המדינה נחשבת כמפר תמים?
טענת התובעים לעניין זה היתה, כי אין לראות במדינה מפר תמים, משום שלפי הטענה המדינה ידעה כי קיימת זכות יוצרים בחומר, אף אם לא ידעה להצביע למי היא שייכת.
לטענת התובעים, היה על המדינה לוודא כי המצגת המפרה שהציג יועץ המס בהרצאתו אצל החשכ"ל, שאף הועלתה מאוחר יותר לאתר האינטרנט של החשכ"ל אינה פוגעת בזכות צדדים שלישיים. התובעים טענו, כי היה על המדינה לעמוד באותן אמות מידה מחמירות שהיא מציבה לספקים חיצוניים ולבדוק באופן מקיף וקפדני, קיומן של זכויות אחרים וכן לדרוש כתבי שיפוי או התחייבות מיועץ המס בעניין זה.
בית המשפט קיבל את טענות התובעים. הוכח שהמדינה ידעה שבמצגות קיימת זכות יוצרים, אך המדינה לא ידעה מיהו הבעלים, ולכן אינה נחשבת כמפר תמים.
המדינה ניסתה לטעון גם להגנת "הודעה והסרה", כאשר הכוונה היא לכך שלא תעמוד לאתר האינטרנט ולמנהליו אחריות לתוכן פוגעני שפורסם על ידי צדדים שלישיים (גולשים, טוקבקיסטים וכדומה), אם הסירו את התוכן המדובר תוך זמן סביר מעת שנדרשו להסירו. כפי הניתן להבין, מדובר במקרים בהם אתר האינטרנט פתוח להעלאות אקראיות על ידי מי שאינם מנהליו.
בית המשפט פסק כי לא ניתן להשוות את אתר החשכ"ל לאתר אינטרנט הפתוח להעלאות תוכן של גולשים ומבקרים מבלי שיש למנהליו יכולת לבדוק או לברר אם מדובר תוכן המפר זכות יוצרים.
בית המשפט פסק כי התנהלות המדינה - העלאת תוכן לאתר, ללא בדיקתו - אינה עולה בקנה אחד עם המצופה והסביר ועל כן מצא את המדינה כמפרת זכות היוצרים של התובעים, וכי הגנת מפר תמים אינה עומדת לה.
הערות:
פסק הדין מפרט, עקב אחר אגודל, את השלבים בקביעת פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים, החל בזיהוי היצירה, דרך הערכת ההפרה וכלה בקביעת סכום הפיצוי.
פסק-הדין מפרט היטב כי כוחה של הגנת מפר תמים יהא יפה כל עוד לא היה ידוע לטוען לה, על עצם קיומה של הזכות, ואם הצליח להוכיח כי נקט באמצעים שמטרתם למנוע הפרת זכויות של אחרים. עוד נפסק, כי חוסר ידיעה לגבי מיהו בעל הזכות, אינו נופל לגדרה של הגנה זו.
המדינה, כידוע, אינה גוף פרטי הפועל להשאת רווחיו, ולכן ניתן להניח שפרסום המצגות באתר האינטרנט של המדינה לא היה למטרות עסקיות ולהפקת רווחים. למרות זאת, קבע בית המשפט כי המדינה חייבת בהפרת זכות היוצרים.
בסופו של דבר, אנו סבורים כי במקרה זה, היה על המדינה לדרוש מיועץ המס לחתום על מסמך המצהיר כי זכויות היוצרים בטבלאות שייכות לו, ובמצב כזה, יתכן ובית המשפט היה פוסק כי המדינה נחשבת כמפר תמים.
[ת.א. (שלום ירושלים) 5792/09 גבאי ואח' נ' החשב הכללי משרד האוצר ואח', פסק-דין מיום 18.3.12, השופט ארנון דראל. לתובע- עו"ד קפלן. למדינה- עו"ד ביננבאום. ליועץ המס- עו"ד קלינגר וסלע]
12. חוות-דעת של רואה חשבון או יועץ מס - יצירה ספרותית?
עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
בדומה לעורכי דין, גם רואי חשבון ויועצי מס מתבקשים לעיתים ליתן ללקוחותיהם חוות-דעת בכתב, כאשר חוות-דעת אלו נוגעות בין היתר לסיווגן של עסקאות לצרכי מיסוי, לחבות או אי-חבות במס על פי פעולות הלקוח, ועוד. בעלי מקצוע אלה משקיעים בדרך כלל שעות רבות בניסוח חוות-דעת ללקוחותיהם.
האם ניתן לומר שחוות-דעת מסוג זה, הן יצירות ספרותיות הזכאיות להגנה של זכויות יוצרים, במקרה והן הועתקו על ידי אחרים לצורך הפקת רווחים, מבלי לקבל את רשות הכותב?
החוק מגדיר יצירה ספרותית כ: לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשבסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "החוק"), כאשר הסוגים האחרונים שפורטו לא חייבים לקבל ביטוי בכתב.
היצירות ספרותיות ה"רגילות" שאליהן מגן החוק, בדרך כלל, הן ספרים או מאמרים. האם ניתן לומר שלחוות-דעת של רואה חשבון או יועץ מס יש ערך ספרותי, אמנותי, הזכאי למתן הגנה?
בשנים האחרונות, ניתנו מספר פסקי-דין בנושא זה, שהאחרון שבהם ניתן בסוף אוקטובר 2011.
במקרה זה, הכין עורך דין ורואה חשבון חוות-דעת עבור לקוח בשאלת סיווג עסקאות ליסינג, וזו הוגשה לבית המשפט כחוות-דעת מומחה בתיק שניהל הלקוח.
לאחר מספר חודשים, פנה אותו לקוח למשרד רואה חשבון אחר, וביקש חוות-דעת בשאלה דומה, ומשרד רואה החשבון האחר נתן ללקוח חוות-דעת שהוגשה לבית משפט בהליך אחר.
רואה החשבון הראשון טען שחוות-הדעת השנייה שהוגשה לבית המשפט מהווה העתקה של חוות-דעתו, ותבע ממשרד רואה החשבון פיצוי בסך של 200,000 ש"ח בגין הפרת זכויות יוצרים.
כטענת הגנה, טען משרד רואה החשבון ה"מעתיק" כי חוות-הדעת אינה יצירת אמנות (יצירה ספרותית) שכן הכללים לסיווג עסקאות ליסינג נקבעו בפסק-דין ועל פי תקנים חשבונאים ולכן אין כל מקוריות בדרך בה הוצגו הדברים בחוות-הדעת, ולחילופין כי זכות היוצרים שייכת למזמין (הלקוח) ולא לכותב חוות-הדעת.
בית המשפט פסק כי בוצעה העתקה של חוות-הדעת, וכי חוות-הדעת כשירה להיחשב כיצירה ספרותית, בהיותה עונה על דרישת היצירתיות ודרישת ההשקעה, כאשר היצירתיות היא בסדר עריכת הדברים ואופן הצגתם (ולא בהכרח בתוכן הדברים), וההשקעה באה לידי ביטוי בלימוד החומר ויישומו בחוות-הדעת.
כמו כן, קבע בית המשפט כי הבעלות ביצירה שייכת לכותב ולא למזמין חוות-הדעת, ודחה את טענת משרד רואי החשבון כי לא ידע על הבעלות בחוות-הדעת, ופסק כי לכל הפחות היה עליו לבצע בירורים בנוגע לחוות-דעת זו שהועברה אליו.
בסופו של דבר, חויב מעתיק חוות-הדעת לפצות את התובע בסך של 15,000 ש"ח בגין הפרת זכויות יוצרים, אך רוב תביעתו (200,000 ש"ח) נדחתה (ת.א. (מחוזי חיפה) 20499-03-10 שלום נ' בריטמן אלמגור זהר ושות' רואי חשבון ואח', פסק-דין מיום 30.10.11).
בשנים האחרונות ניתנו פסקי-דין נוספים במישור זה. רוב פסקי-הדין עסקו אמנם בכתבי טענות וחוות-דעת שנכתבו על ידי עורכי דין, אך אין הבדל משמעותי לענייננו.
במקרה אחד ציין בית המשפט כי השאלה אם הופרו זכויות היוצרים תיקבע על פי מבחן האיכות- כלומר אילו קטעים הועתקו מכתב הטענות או חוות-הדעת, ולא על פי מבחן הכמות- כמה חלקים הועתקו. באותו מקרה חויב הנתבע בתשלום פיצוי של 60,000 ₪ (ת.א. (שלום ת"א) 72672/04 עו"ד יוסף אזגד ואח' נ' יעקב שפיגלמן ושות', משרד עורכי דין ואח', פסק-דין מיום 12.4.07).
במקרה נוסף, העתיק עו"ד עתירה שהוגשה לבג"צ על ידי עו"ד אחר. בית המשפט קבע כי מדובר ביצירה מקורית וחייב את הנתבע בתשלום של כ-50,000 ₪ (ת.א. (שלום חיפה) 8034/06 גולדהמר ואח' נ' סגל ואח', פסק-דין מיום 31.12.09). ובערעור שהוגש על פסק-הדין, שנדחה, הדגיש בית המשפט כי כאשר עורך דין מעתיק כתב טענות שכתב עורך דין אחר לצורך הפקת רווחים, מתקיים אותו יסוד נוסף הדרוש לצורך חיוב בעילה של עשיית עושר ולא במשפט (ע"א (מחוזי חיפה) 40319-02-10 סגל ואח' נ' גולדהמר ואח', פסק-דין מיום 10.8.10).
באחד מן המקרים, ציין בית המשפט כי הידע המשפטי, ההסתמכות על הפסיקה והדין הם נחלת הכלל. עוד צוין כי כתב טענות- מוכתב משיקולים פונקציונליים של הצגת החומר, ורק אם יוכח אלמנט מקוריות הנובע מפרי רוחו של הפרקליט, תינתן הגנת החוק. באותו מקרה נקבע שיש אלמנט של מקוריות בדרך הצגת החומר, והנתבע חויב בכ-50,000 ₪ (ת.א. (שלום ת"א) 38116/05 קלדרון יעקב נ' גולן אלון, פסק-דין מיום 23.3.06).
במקרה מעט שונה, קבע בית המשפט כי אף שסעיפים מרכזיים הועתקו מכתב הטענות, מדובר בסעיפים קצרים, מתומצתים, המתארים את אופייה המשפטי של התביעה ואת בעלי הדין, צוין כי סעיפים שעוסקים בטענות משפטיות מוגבלים לשפה המשפטית, כאשר הניסוח בכתבי תביעה רבים הוא זהה, ולכן, נפסק שבסעיפים שהועתקו אין מקוריות ואין ייחודיות, והתביעה נדחתה (ת.א. (מחוזי ירושלים) 7417/05 סורוקר אגמון נ' רמי ארטמן, פסק-דין מיום 20.6.07).
הערות ומסקנות:
במקרים רבים התעוררה מחלוקת גם בשאלה מיהו בעל זכות היוצרים, בהנחה וכתב הטענות או חוות-הדעת אכן זכאיות להיחשב כיצירה ספרותית. כך, הועלו טענות כי מזמין חוות-הדעת או כתב הטענות (הלקוח), אשר שילם בעבורן, הוא בעל זכות היוצרים ולא כותב חוות-הדעת או כתב הטענות. טענות אלה עומדות בסתירה לחוק זכות יוצרים עצמו, הקובע כי ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים של זכות היוצרים בה הוא היוצר – כותב חוות-הדעת או כתב הטענות, אלא אם הוסכם אחרת (סעיף 35(א) לחוק; הדין שונה ביחס ליצירות שנוצרו תוך יחסי עובד מעביד, שם זכות היוצרים תהא שייכת למעביד אם לא סוכם אחרת- סעיף 34 לחוק).
בשונה מחוות-דעת, כתבי טענות רבים המוגשים לבית משפט (בעיקר סיכומים או בקשות ביניים) מתבססים גם על אזכור של חוקים, תקנות, והחלטות שיפוטיות. כך, בכתבי טענות מסוימים אף מובאים ציטוטים של החלטות של בתי המשפט. כידוע, על פי חוק זכות יוצרים, אין זכות יוצרים בחוקים, בתקנות, בדברי הכנסת ובהחלטות שיפוטיות של בית משפט. ה"יצירתיות" וה"מקוריות", כך על פי בתי המשפט, הן בסדר של עריכת הטענות, בחירת הציטטות הרלוונטיות, ובטענות עצמן.
גם חוות-דעת שנכתבות על ידי רואי חשבון או יועצי מס, עשויות לשלב בתוכן הסתמכות על פסיקה של בתי משפט או על חוקים, אך ודאי שבחוות-דעת, בדרך כלל, צפוי שמימד היצירתיות יהיה גדול יותר מאשר בכתב טענות המוגש לבית משפט, המוכתב על ידי שיקולים פונקציונליים.
עוד נציין כי החוק מתיר, בנסיבות מסוימות, שימוש ביצירה במסגרת הליכים משפטיים או בהליכים מנהליים, בהיקף המוצדק בשים לב למטרת השימוש כאמור (סעיף 20 לחוק). למשל, שימוש בתמונה שצילם צלם במסגרת הליך משפטי, לצורך הוכחת נזק, לדוגמא, עשויה לקבל פטור מהפרת זכות יוצרים בשים לב להיקף השימוש בה. יחד עם זאת, לדעתנו, שימוש בכתבי טענות או בחוות-דעת שנכתבו על ידי אחר, במסגרת בהליך משפטי - לא יכול לחסות תחת הגנת סעיף זה, משום שמדובר בשימוש בהיקף החורג מן המוצדק.
בסופו של דבר, באם בעל המקצוע מעוניין להגן על עצמו ולמנוע העתקה של חוות-הדעת, טוב יעשה אם יציין בסוף חוות-הדעת כי זכויות היוצרים בה שייכות לו וכי חל איסור להעבירה לאחר, מבלי לקבל את רשותו מראש ובכתב. גם אם משפט זה אינו יכול לחסום לחלוטין את העתקת חוות-הדעת, סביר להניח שבתי המשפט לא יראו בעין יפה חוות-דעת שהועתקה למרות האמור בה, והדבר יגביר את הסיכויים לזכות בתביעה המשפטית.
13. סקירה: האם להקים "סניף" או "חברת בת" בישראל
ליאור פיק, עו"ד (רו"ח)
חברות בינלאומיות רבות, רגע לפני תחילת פעילותן בתחומי מדינת ישראל, ניצבות בפני הדילמה – האם להקים חברת בת או לפתוח סניף בישראל של החברה הזרה ?
במאמר קצר זה, נסקור בתמצית את גדר השיקולים וההבדלים, הרלוונטיים בקשר לשאלה זו, בבואנו לקבל החלטה מושכלת בענין – "סניף" או חברת בת בישראל.
אחריות משפטית (מסך ההתאגדות)
ככלל, סניף הינו נציגות עסקית של החברה הזרה, באמצעותו יכולה החברה הזרה לפעול ולנהל את עסקיה בישראל. ייתכנו מצבים בהם הסניף הישראלי, יהא מעין "נציגות שיווקית" בלבד.
בכל מקרה בו החברה הזרה פועלת באמצעות סניף בישראל, תיבחן השאלה האם אותה פעילות מהווה "מוסד קבע" (permanent establishment), כן או לא?
לסניף אין כל אישיות משפטית נפרדת מבעליו, זאת גם כאשר פעילותו העסקית/ פיננסית נפרדת לחלוטין, כמרכז פעילות/ רווח נפרד. לכן, חברה זרה הפועלת בישראל באמצעות סניף, עלולה למצוא את עצמה ביתר קלות מבחינה משפטית, כנתבעת בגין חובות הסניף (הנובעים מפעילות בישראל). ככלל, החברה הזרה תהא חייבת ואחראית במישרין לכלל חובות הסניף בישראל (לנושים/ לרשויות המס וכדומה), מהסיבה הפשוטה, שאין כל הפרדה משפטית – אין מסך התאגדות החוצץ ביניהן.
מאידך, חברה בת מהווה יישות משפטית נפרדת, שבעלי מניותיה הינה החברה הזרה. ולכן, ככלל, הסיכון בו נושאת החברה הזרה מוגבל לגובה השקעתה בחברה הבת בישראל. הכלל הזה נסוג, כאשר נעשות פעולות בין החברה הבת לחברה האם שעלולות לגרום לביהמ"ש בישראל, להתעלם מהפרדה כאמור ו"להרים" את מסך ההתאגדות של החברה הבת, ובדרך זאת לאפשר לנושיה לפעול כנגד החברה האם (החברה הזרה).
ראוי לציין כי ביהמ"ש בישראל, אינו נוהג להתעלם ממסך ההתאגדות כדבר שבשגרה, וכי נדרשים בהתאם לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), נימוקים כבדי משקל, כדי שביהמ"ש בישראל, יעשה כן.
כלומר, מבחינת ההיבט הזה בלבד – ישנה עדיפות, להתאגד בישראל, כחברה בת מקומית.
הכנסת שותף/ מכירת הפעילות בישראל
התאגדות כחברת בת בישראל, מאפשרת גמישות רבה יותר, בכל הקשור להכנסת שותף (מקומי או זר) לאותה פעילות, ו/או בהקשר של מכירת הפעילות בישראל (בדרך של מכירת מניות החברה הישראלית או בדרך של הקצאת מניות לחברה הבת בישראל). ויודגש, בדרך כלל הקצאת מניות לא תהיה אירוע מס בישראל.
שיקולי מס
ככלל, חברה ישראלית מתחייבת במס בישראל, על רווחיה, בשיעור של 25% (בשנת 2012), למעט חברות הנהנות מהטבות מס על פי חוקי עידוד שונים, כגון, חוק עידוד השקעות הון, התשי"ט-1959 (להלן: "חוק עידוד השקעות הון").
כמו כן, ישולם בדרך כלל מס נוסף על חלוקת רווחי החברה הישראלית, כדיבידנד, בשיעור של 25% עד 30% (לבעלי שליטה –10% ומעלה), למעט כאשר הדיבידנד מחולק לחברה אם ישראלית (בתנאים מסוימים), או כאשר מדובר במפעל מוטב (עפ"י חוק עידוד השקעות הון – 15%), או כאשר הדיבידנד מחולק לחברת אם במדינת אמנה, המעניקה הקלה בשיעור המס, בהתאם לאמנה הרלוונטית (לדוגמא – רוסיה – 10%, ארה"ב – 12.5% בתנאים מסוימים וכו').
לעומת זאת, סניף ישראלי של חברה זרה, מתחייב במס בישראל, בהתאם לשיעור מס החברות בלבד (כלומר 25% בשנת 2012), ללא כל חבות מס נוספת בגין חלוקת רווחים/ דיבידנד, שהרי מדובר בהעברה מכיס לכיס (כי ממילא הרווחים שייכים לחברה הזרה, בעלת הסניף הישראלי).
מינוי "נציג" לצורכי מס
סעיף 60 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ") עניינו במינוי נציג בידי תושבי חוץ המנהלים עסקים בישראל, באמצעות תאגידים זרים. בהתאם לסעיף 60 מוטלת חובה על עוסק זר, להודיע למנהל מע"מ, תוך 30 יום ממועד תחילת פעילותו העסקית בישראל, את שמו של נציגו המקומי. הנציג יכול שיהא יחיד שמקום מושבו הקבוע מצוי בישראל או תאגיד הרשום בישראל (ראה תקנה 6 לתקנות מס ערך מוסף (רישום) התשל"ו- 1976).
סעיף 60 כאמור מסדיר את עניין רישומו של עוסק זר הפועל בישראל וקובע כי נציג אשר נתמנה כאמור – דינו לענין חוק מע"מ כדין החייב במס. מכאן ניתן להבין את היקף האחריות המוטלת על כתפיו של נציג כאמור.
יצוין כי במסגרת תיקון 132 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") התווסף סעיף 68ב' לפקודה הקובע כי תושב חוץ אשר נדרש למנות נציג בהתאם לסעיף 60 לחוק מע"מ, נדרש למנות נציג גם לצורכי הפקודה. נציגו של תושב החוץ יהא מיופה כוח להגשת דיווחים לרשויות המס, לקבלת כספים עבור תושב החוץ, ולטפל בכל ענין הנדרש על פי דין, בישראל.
רישום בישראל
סעיף 346 לחוק החברות, מחייב כל תאגיד זר שלו פעילות עסקית בישראל, להרשם ברשם החברות כתאגיד זר הפועל בישראל. בנוסף, פעילות עסקית בישראל, מחייבת פתיחת תיקים ורישום ברשויות המס בישראל (מע"מ, מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס הכנסה ניכויים), עוד בטרם התחלת הפעילות העסקית כאמור.
חברה בת ישראלית, מרגע התאגדותה ותחילת פעילותה בישראל, מחויבת גם כן, להרשם ולפתוח תיקים כאמור ברשויות המס בישראל, בדומה לפעילות באמצעות סניף.
ככלל, הקמת חברה ישראלית הינה פרוצדורה פשוטה ומהירה בישראל. רישומו של סניף של חברה זרה בישראל, עשוי להיות מעט איטי יותר, אך גם כן פשוט ומהיר יחסית.
מאידך, הליך פתיחתו של חשבון בנק בישראל של סניף של חברה זרה, הפועלת בישראל, עלול להיות מעט יותר מורכב, מאשר פתיחת חשבון בנק של חברה ישראלית מקומית.
ראוי להדגיש כי, לא ניתן להרשם ולפתוח תיקים ברשויות המס, בטרם פתחה החברה חשבון בנק בישראל, ולכן, חברה או סניף, שלא פתחו חשבון בנק ונרשמו ברשויות המס בישראל – אינם רשאים להתחיל בכל פעילות עסקית בישראל.
פעילות עסקית בישראל בניגוד לאמור, מהווה עבירה פלילית.
לסיכום
מבחינת שיקולי מיסוי, ברי כי פעילות בישראל עשויה להיות משתלמת יותר, כאשר פועלים בישראל באמצעות סניף של חברה זרה. מאידך, מבחינת שיקולי יעילות, פשטות והגנה משפטית – נראה כי פעילות באמצעות הקמת חברה ישראלית מקומית, תהא נכונה יותר.
*הכותב הינו עו"ד ורו"ח ליאור פיק ממשרד עו"ד ליאור פיק ושות' המתמחה בתחומי המיסוי ושוק ההון.
*ליצירת קשר עם עו"ד ליאור פיק:טל' - 03-5105002, פקס - 03-5105025, דוא"ל:office@pick-law.com
14. מה חדש במשרדנו?
בתי משפט
בית משפט השלום בחיפה קיבל תביעה של יבואן מוצרי בידוד, לקוח משרדנו, והורה לנמל חיפה לפצות אותו בסכום של כ-25,000 ש"ח בגין מכולה שאבדה בשטח הנמל ונמצאה לאחר חודש וחצי.
היטלי סחר
משרדנו מייצג את יבואני צמר הזכוכית וצמר הסלעים, בעתירה מנהלית שהוגשה נגד החלטת שר האוצר בגין הסירוב לאשר את ההיטל על מוצרים אלה.
הרצאות וראיונות
עו"ד גיל נדל התראיין בתכנית הרדיו "דין ודברים" של רשת ב', בנושא חוקיות החלטת דרום אפריקה לחייב סימון מוצרים המגיעים משטחי יהודה ושומרון.
עו"ד גיל נדל הרצה בסוף חודש יוני במכון היצוא הישראלי, בנושא "שטר מטען ימי".
עו"ד גיל נדל נכח באמצע חודש יוני בכנס הבינלאומי של רשת World Link for Lawשהתקיים במוסקבה.
עו"ד גיל נדל הרצה בתחילת חודש יוני במכון היצוא הישראלי בנושא "ממן- ואחריות המוביל האווירי".
שונות
המשרד צירף לשורותיו את עו"ד אהוד צ'אושו.
עדכוני מכס ורגולציה
