|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
תוכן העניינים
דבר המערכת
לקהל קוראינו,
אנו שבים אליכם עם הגליון ה - 17 של יבוא ויצוא ומה שביניהם, הכולל חומר מגוון בתחום הסחר הבינלאומי - סימון מוצרים, שחרור מטען ללא שטר מטען, דיון ביחסי יבואן/יצואן - סוכן מכס, מסי יבוא וחוקיות יבוא.
קריאה נעימה,
גיל נדל, עו"ד
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
"מיוצר בישראל"? MADE IN THE EU? על הקריטריונים לקביעת מקורו של מוצר
עו"ד גיל נדל
ניתן להניח שכמעט כל יבואן או יצואן נתקל במסגרת פעילותו בשאלה או דרישה בענין מקור הטובין שהוא מייבא או מייצא. לפעמים השאלה מתעוררת בנוגע לתעודות יורו 1 - האם המוצר זכאי ליורו 1 או לא; לפעמים השאלה קשורה לסימון טובין ביצוא לארה"ב – האם ניתן לכתוב על גבי המוצר MADE IN ISRAEL או לא; ולפעמים הלקוח בחו"ל מבקש שנכתוב לו על החשבונית מהי מדינת המקור.
בכל מקרה, מדובר בסוגיה לא פשוטה, לא רק משום שמדובר במערכת כללים מסועפת ומורכבת, אלא גם משום שאין מדובר במערכת כללים אחת אלא במספר מערכות. שאלת המפתח הראשונה היא – לאיזו מטרה נדרשת הצהרת המקור.
זכאות להקלת מכס
אחת המטרות העיקריות שלשמן יש צורך לקבוע את מדינת המקור של הטובין הינה הזכאות להקלת מכס לפי הסכמי אזור סחר חופשי שמדינת ישראל חתומה עליהם.
כידוע, מדינת ישראל חתומה על הסכמים לכינון אזור סחר חופשי ("הסכמי אס"ח") עם מספר הולך וגדל של מדינות. בין הסכמי הסחר הבולטים נציין את ההסכמים עם הקהילייה האירופית ועם ארה"ב. אחד האלמנטים המרכזיים בהסכמי אס"ח הינו ביטול מכסים (מלא או חלקי, מיידי או הדרגתי) על מוצרים שמקורם באחת מהמדינות החתומות על הסכם הסחר. על מנת ליהנות מהקלת המכס נדרש היבואן להציג בפני שלטונות המכס מסמכים המאשרים כי הטובין המיובאים הינם מוצרים שמקורם במדינה החתומה על ההסכם. מסמכים אלו קרויים תעודות מקור/מסמכי העדפה/תעודת תנועה, ועוד.
השאלה מהו "מוצר מקור" מוסדרת בהסכמי הסחר השונים. הסכמי הסחר כוללים כללים ("כללי מקור") המפרטים באילו נסיבות ייחשב המוצר כמוצר שמקורו במדינה חתומה. כללי המקור משתנים מהסכם, וניתן להצביע על שלוש מערכות שונות של כללי מקור: מערכת הכללים בהסכם עם האיחוד האירופי, מערכת הכללים בהסכם עם ארה"ב, ומערכת הכללים בהסכם עם קנדה.
הכללים שבהסכם עם ארה"ב הינם פשוטים יותר, שכן מדובר בכללים אחידים החלים על כל המוצרים, ללא הבדל בין מוצר למוצר. לפי כללים אלו, על מנת שמוצר יוגדר במוצר מקורי ישראלי / אמריקאי לצורך הקבלת מכס יש צורך שהמוצר ייוצר בשלמותו האחת המדינות או יעבור שינוי מהותי באחת המדינות, ושינתן לו ערך מוסף מקומי של 35% לפחות.
ההסכם עם האיחוד האירופי כולל מערכת כללים הבנויה לפי פרט המכס (HS CODE) של כל מוצר. הווה אומר, על מנת לדעת האם מוצר מסויים ייחשב כישראלי / אירופי או לא, יש לדעת קודם כל מהו פרט המכס שלו (ברמה של 4 ספרות), ולאחר מכן לאתר את הכלל הרלבנטי. לעיתים מדובר בדרישה של שינוי סיווג, שהיינו שהמוצר הסופי יסווג בפרט מכס שונה מזה של חומרי הגלם שלו, ולעיתים מדובר בדרישה של ערך מוסף מקומי בשיעור מסויים. בשיטה זהה בנוי ההסכם עם רומניה, בולגריה ותורכיה.
הכללים בהסכם עם קנדה (ועם מקסיקו) גם הם בנויים לפי מספרי המכס, אלא שהם שונים ומורכבים הרבה יותר מאלו הקבועים בהסכם עם האיחוד האירופי. כללים אלו בנויים באותה שיטה של הכללים של הסכם ה – NAFTA (Nortn America Free Trade Area).
חשוב להדגיש שלא ניתן להקיש ממערכת אחת למערכת שניה. בהחלט אפשרי שמוצר מסויים ייחשב במוצר ישראלי לצורך הפחתת מכס בארה"ב, והוא לא ייחשב כישראלי לצורך הפחתת מכס באיחוד האירופי.
ניתן להניח שנשאלת כעת השאלה מדוע אין כללים בינלאומיים אחידים? התשובה היא שיש מגמה של האחדה, ומגמה זו גובשה במסגרת הסכמי ארגון הסחר העולמי (WTO) כבר בשנת 1995, אלא שעדין אין מסמך מגובש ומוסכם, ואנו נאלצים לחיות עם מערכות כללים שונות ובלתי אחידות.
מטרות אחרות שלשמן יש צורך בקביעת מקור הטובין
קיימים מקרים נוספים, מעבר לענייני הקלות המכס, שלשם יש צורך בקביעת מקור הטובין. לעיתים לצרכן הסופי חשובה זהות המוצר, שכן, מוצרים ממדינה מסויימת מועדפים עליו. לעיתים הדבר נובע מהסכמים בין מדינות בנוגע לרכש גומלין, שבהם כל מדינה מתחייבת לרכוש מוצרים בהיקף מסוים מהמדינה השניה. לפעמים החוק במדינה מסויימת דורש שמקור הטובין יסומן על גבי המוצרים. מה עושים בכל אחד מהמקרים הללו?
אם חשבתם שההסכמים שהזכרנו מקודם יעזרו, הרי שנאלץ לאכזב אתכם.
ראשית, עם מדינות רבות העולם אין לנו הסכמי אזור סחר חופשי (למשל – ברזיל), ובמקרים אלו אין לנו כלל מערכת כללים מסודרת.
שנית, כפי שהדגשנו לעיל, מערכות הכללים הנ"ל מתייחסות למקור טובין לצורך הקלות מכס, ואינן בהכרח מציעות פתרונות למצבים אחרים. למשל, כאשר מוצר מסויים מיוצר מחומרי גלם ממדינות שונות, והוא אינו עומד בתנאים הנזכרים בהסכם עם הקהילייה האירופית, - אז נכון שניתן לקבוע שעל פי ההסכם הוא אינו זכאי להקלת מכס בכניסה לקהילייה האירופית, אבל עדין איננו יודעים האם נוכל לציין שהמוצר הזה יוצר בישראל או לא.
אז מה עושים במקרים האלו? במקרה זה נאלץ לוותר על השאיפה לספק תשובה על פי הסכמים בינלאומיים, ונצטרך לצלול לדין הישראלי ולדלות ממנו הגדרות של פעולת ייצור, מקום ייצור וכו'. הגדרות כאלו קיימות בהקשרים אחרים, כמו חוק עידוד התעשייה (מסים), המקנה הטבות שונות למפעל תעשייתי שיש בו פעילות ייצורית, , תקנות חובת המכרזים (העדפת תוצרת הארץ וחובת שיתוף פעולה עיסקי), ועוד.
ואולם, הליכה במסלול זה אינה נקיה מבעיות: ראשית, הגדרות שניתנו לצורך ענין אחד אינן מתאימות, לעיתים, לענין אחר. שנית, כל מסקנה שתועלה, תהיה בהתאם לדין הישראלי, ואולם יתכן שהלקוח הברזילאי שלנו ירצה תשובה דווקא לפי הדין הברזילאי. בקיצור, מצב לא פשוט.
כאשר מדובר בדרישות המוצבות בחקיקה (סימון טובין על פי החקיקה הצרכנית, הוראות סימון המופיעות בתקנים) נוכל לפשט ולומר כך: אם מדובר בחקיקה ישראלית (על פי רוב, יבוא טובין לישראל), הרי שהבחינה תיעשה לפי הדין הישראלי. אם מדובר בחקיקה זרה (יבוא למדינות זרות) יהיה צריך לבדוק את הדרישה לפי הדין במדינת היעד.
מקרה מיוחד: סימון טובין ביבוא לארה"ב
ארה"ב, כמעט בודדה בעולם בענין זה, דורשת כי כל מוצר המיובא אליה (והמיוצר בה) ישא כיתוב המציין את מקור הטובין (MADE IN .....). הדרישה מופיעה בהוראות חוק פדרליות ובתקנות מפורטות. בהחלט אפשרי, שמוצר ישראלי מסויים יהיה חייב בסימון בכיתוב MADE IN ISRAEL על אף שהמוצר אינו זכאי להקלת מכס בעת היבוא לארה"ב. למרבה השמחה, התסבוכת כאן פחות גדולה, שכן אותו קריטריון המופיע בכללי המקור של ההסכם עם ארה"ב – שהמוצר יעבור שינוי מהותי בישראל – הוא הקריטריון הקובע את ארץ המקור לענין הסימון MADE IN. אם כך, מדוע כתבנו שיתכן שמוצר מסויים יהיה חייב בסימון בכיתוב MADE IN ISRAEL על אף שהוא אינו זכאי להקלת מכס בעת היבוא לארה"ב? כי יתכן שלאותו מוצר לא ניתן ערך מוסף מקומי של 35% לכל הפחות. למען האמת, סוגית הסימון בעת היבוא לארה"ב היא סוגיה נכבדת, ואנו נרחיב עליה את הדיבור באחת ההזדמנויות הקרובות.
פתרונות פרקטיים
אנו מניחים שהצלחנו לשכנע אתכם שמדובר בענין מורכב ומסובך. לעיתים מתגבשים פתרונות פרקטיים המצליחים לעקוף את התסבוכת. למשל, המוצר שלנו לא עומד בכללי המקור שבהסכם עם האיחוד האירופי, כי כל מה שנעשה בישראל הוא הרכבה פשוטה ואריזה, אבל אנו בכל זאת רוצים לציין זיקה ישראלית למוצר. לכתוב MADE IN ISRAEL לא נוכל, אבל נוכל לציין, למשל, ASSEMBLED IN ISRAEL או PACKED IN ISRAEL. אולי זה יספק את הקונה שלנו (באירופה, למשל, אין חובה גורפת של סימון מקור המוצרים על גבי המוצרים בעת היבוא, אלא במקרים ספציפיים).
פתרונות כאלו אינם מספקים מענה הולם בכל המקרים. אולם בכל מקרה, אין ספק שפתרונות מסוג כזה, גם אם הינם חלקיים, עדיפים עשרות מונים על הצהרות כוזבות אודות מקור המוצרים, העלולות להוות עבירה פלילית ולגרום גם להחרמת הטובין.
לראש העמוד
שחרור מטען ללא שטר מטען מקורי – על פסק דינו האחרון של בית משפט השלום ברחובות
פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות עורך לאחרונה תסיסה בקרב ענף הספנות וקהילת המשפט הימי, בכך שהורה למוביל הימי לשחרר את המטען ליבואן ללא הצגת שטר מטען מקורי. עו"ד גיל נדל אשר ייצג את היבואן בפני בית המשפט, מסביר מה קרה שם.
יבואן, חברת רן לי, רכש מטען של חולצות מספק סיני. היבואן, שרכש מכולה שלמה (FCL) בתנאי FOB , הורה לספק הסיני לשלוח את הסחורה באמצעות משלח סיני, חברת יונילוג'יסטיקס. המשלח הנפיק שטרי מטען פנימיים (House Bill of Lading) ומסר אותם לספק, אשר העביר אותם ליבואן, לאחר קבלת התשלום מהיבואן. כאשר בא היבואן לקבל פקודת מסירה מסוכנו של המשלח, חברת קרגו ליין, נכונה ליבואן הפתעה מרה. התברר כי המשלח הסיני, שהוביל את הסחורה באמצעות חברת צ'יינה שיפינג, מסרב להעביר את שטר המטען הראשי (Master Bill of Lading) לקרגו ליין, לצורך הצגתו בפני הסוכן המקומי של צ'יינה שיפיניג. מה שקרה הוא בין המשלח הסיני לסוכנו בישראל התגלע סכסוך כספי בענין אחר לגמרי, והמשלח הסיני החליט להפעיל לחץ על הסוכן שלו, באמצעות עיכוב שטרי מטען ראשיים המתייחסים ללקוחות ישראליים.
וכך, עומד לו היבואן בפני מצב קפקאי: הוא שילם את התמורה לספק והוא מחזיק בידו את שטרי המטען המקוריים הפנימיים, אולם אין הוא מצליח לקבל את המטען, שכן המוביל הימי מסרב להנפיק פקודת מסירה, בהעדר שטר מטען ראשי מקורי שיוצג לפניו.
לא היה מנוס אלא לפנות לבית המשפט ולבקש ממנו לתת פתרון למצב האבסורדי: מצד אחד, לבקש מבית המשפט שיורה למשלח הסיני להציג את שטר המטען הראשי בפני המוביל הימי, כדי שניתן יהיה לקבל מהמוביל הימי פקודת מסירה עבור הטובין, ומצד שני, לבקש מבית המשפט, במקרה שהמשלח הסיני לא יציית לצו בית המשפט, להורות למוביל הימי לשחרר את המטען של כנגד שטר ראשי מקורי, תוך מתן בטוחות מתאימות לטובת המוביל הימי.
בית המשפט השלום ברחובות (כב' השופט הרן פיינשטיין) נענה לבקשת היבואן, והורה למוביל הימי להנפיק פקודת מסירה עבור המטען, תוך שחייב את היבואן לתת ערבויות אישיות למוביל הימי, למקרה שהמוביל הימי ייתבע על ידי המשלח בשל מסירת סחורה שלא כנגד שטר מטען מקורי.
פסק הדין עורר תסיסה רבה בקרב העוסקים בהובלה ימית ובמשפט ימי. התסיסה הראשונית נוצרה לא בשל קריאת פסק הדין, כי אם בעקבות כתבה שפורסמה במדור הכלכלה של עיתון הארץ, שכותרתה היתה, פחות או יותר, בסגנון של "ניתן לשחרר מטען ללא שטר מטען מקורי", כפי שהיתה השורה התחתונה של פסק הדין, בנסיבות הענין.
ואולם, תהיה קיצונית, מפתיעה או מתסיסה השורה התחתונה ככל שתהיה, עיון מעמיק יותר בפרטי הענין, מראה כי פסק הדין, על אף ייחודיותו, אינו מוביל לתוצאה חריגה במיוחד.
אכן, מושכל יסוד הוא שככל שמדובר בשטר מטען סחיר (negotiable bill of lading) הרי שאין לשחרר מטען שלא כנגד שטר מטען מקורי. הרעיון הוא ששטר המטען הסחיר מקנה לאוחז בו כדין זכות לחזקה בסחורה, שניתן להעבירה. מוביל ימי, שמשחרר סחורה שלא כנגד שטר מטען מקורי, פוגע בזכותו של האוחז בשטר המטען.
ואולם, ידועה ומקובלת הפרקטיקה, במצב שבו הנשגר טוען ששטרי המטען המקוריים שהיו בידו אבדו לו, של שחרור המטען כנגד מכתב שיפוי (LOI – Letter Of Indemnity) שהנשגר מוציא לטובת המוביל הימי. לעיתים מכתב שיפוי זה כולל ערבות בנקאית, ולעיתים לא. הווה אומר, עצם העובדה שמטען משוחרר שלא כנגד שטר מטען מקורי אינה דבר זה. במקרה שהיה בפני בית המשפט ברחובות, הראה היבואן שחברת צ'יינה שיפינג עצמה, באתר האינטרנט שלה, מזכירה את קיומם של מכתבי שיפוי כאמצעי לשחרור סחורה שלא כנגד שטר מטען, ללמדנו כי דבר זה אינו זר לה.
יתירה מזו: ככל הנראה, שטר המטען הראשי לא היה שטר מטען סחיר רגיל, כי אם שטר מטען ישיר (Straight Bill of Lading). מדובר ביצור כלאיים: מצד אחד, אין הוא מסמך סחיר ולא ניתן להסב אותו (ובכך הוא דומה ל – Sea Waybill), ומצד שני, יש לו עותק מקורי שצריך להציגו כדי לקבל פקודת מסירה, ובכך הוא דומה לשטר מטען סחיר. למה כתבנו "ככל הנראה"? משום שצ'יינה שיפינג נמנעה מלהציג את שטר המטען הראשי בפני בית המשפט, ואולם על פי אינדיקציות שונות (דוגמה כללית של שטר מטען שהוצגה, וכן מצהר האונייה) עלה בבירור שמדובר בשטר מטען ישיר.
מדוע חשוב להדגיש את ענין שטר המטען הישיר? משום שהדבר משמיט את בסיס מתחת לאפשרות הקומבינה והתרמית. נסביר: אילו שטר המטען הראשי היה שטר מטען סחיר, כי אז יכול היה המוביל הימי לטעון כי מתרחשת מאחורי גבו תרמית: דהיינו, שהיבואן לא באמת שילם עבור המטען, ושהוא אינו זכאי לקבל את הטובין, ושהוא ביצע קומבינה עם הסוכן הישראלי של המשלח, כדי להוציא את הסחורה בתרמית, ובמסגרת זאת גם זויפו שטרי המטען הפנימיים. וכל זאת, כאשר בפועל, שטר המטען הראשי הוסב כדין לצד שלישי, הזכאי לקבל את פקודת המסירה מסוכן האוניה. וכאשר כל זה יתגלה, כך חושש המוביל הימי, יתבע אותו המשלח על כך שהוא (המוביל הימי) שחרר את הסחורה שלא כנגד שטר מטען מקורי.
ואולם, כאשר מדובר בשטר מטען ישיר, האפשרות הנ"ל נופלת, שכן לא ניתן לסחר את השטר ולהעביר את זכות החזקה לצד ג'. אם בא הסוכן של המשלח ואומר: אני הוא הנשגר בשטר המטען הראשי, ואין בידי עותק מקורי כי המשלח לא מוכן להעביר אותו אלי, את מי בדיוק עוקצים? על אחת כמה וכמה כאשר ניתן לקשור, על פי מספרי המכולה (מדובר במטען FCL) בין שטר המטען הראשי לפנימי, וכאשר אין מחלוקת על כך שהתשלום שולם לספק.
ואכן, הדעות חלוקות באשר לאופיו של שטר המטען הישיר, ואפשרות שחרור המטען שלא כנגד עותק מקורי. אמנם בית הלורדים של אנגליה הכיר בנחיצות העותר המקורי, אולם הציע לעוסקים בהובלה ימית למשוך ידיהם משטר מטען זה. בתי משפט אחרים, כמו גם חכמי משפט, הגיעו למסקנה שניתן לשחרר מטען גם ללא עותק מקורי של שטר מטען ישיר.
ואם בנוסף לכל זה בא היבואן ומוכן להציע בטוחות לטובת המוביל הימי, למקרה של תרחיש בלתי סביר שבו המוביל יתבע, כי אז התעקשותו של המוביל הימי שלא לשחרר את הסחורה אלא כנגד שטר מטען מקורי נראית קשיחה ובלתי סבירה.
ואכן, בית המשפט ברחובות הבין את האבסורד ולא הסכים שהדין יקוב את ההר. יבואן הבא בידים נקיות ובתום לב, הנקלע למצב קפקאי על לא עוול בכפו, ומוכן להציע פתרון פרגמטי, מוכר ומקובל (שחרור כנגד ערבויות), לא יידחה בבית המשפט. בכך שונה ענייננו מהענין שנדון בספק הדין של בית המשפט העליון בענין טרנסכלל, שם היה מדובר בתרמית מצידו של היבואן שקיבל את הטובין שלא כנגד שטר מטען מקורי.
חשיבותו של פסק הדין, לדעתנו, אינה מתמצית רק במתן הסעד במקרה הפרטיקולרי, ואף אינה מתייחדת דווקא בנקיטה בכיוון ערכי על חשבון פורמליזם משפטי. לדעתנו, מדובר במקרה ראשון מסוגו בו בית המשפט מתייחס למציאות המודרנית שבה ההובלה הימית נעשית באמצעות משלחים בינלאומיים, ולא באופן ישיר על ידי המוביל הימי, ורומז לכך שבמציאות זו, המוביל הימי אינו יכול לעצום את עיניו ולטעון כי הוא מכיר רק את הנשגר בשטר המטען הראשי, וכי אין זה מעניינו מה שקורה בשטר המטען הפנימי. נראה, כי המוביל הימי צריך לדעת שהמשלח הבינלאומי משתמש בשירותיו כקבלן משנה, וכי בפועל קיים יצואן אמתי וספק אמיתי, ובמקרים מתאימים, כמו זה של בית המשפט ברחובות, יתן בית המשפט סעד מתאים, לטובתו של היבואן.
לראש העמוד
סוכן המכס כשלוחו של היבואן/היצואן – זכויות וחובות (חלק ראשון)
עו"ד גיל נדל
אם היינו שואלים אדם מן הצד מהו תחום פעולתו של סוכן המכס היה אותו אדם משיב שסוכן המכס מייצג את היבואן / היצואן מול רשות המכס. ואולם ציבור העוסקים ביבוא ויצוא וסחר חוץ יודע שתשובה זו הינה חלקית בלבד. לצד הייצוג מול רשות המכס, פועל סוכן המכס כנציגו של היבואן / היצואן מול גופים אחרים: מול סוכני אוניה (למשל: פדיית פקודת מסירה), מסופים ומחסנים (למשל: הכנסת סחורה לאחסנה), מובילים יבשתיים, ועוד. פעולות אלו אינן טכניות בלבד, אלא בעלות אופי משפטי, שכן סוכן המכס מתחייב בחיובים כספיים בשם היבואן – תשלומי דמי אחסנה, השהיות, ועוד.
לעובדה שאנו מכתירים את סוכן המכס בתואר "נציג" של היבואן ישנה משמעות משפטית ניכרת, שכן החוק מסדיר בצורה מפורטת את חובותיו וזכויותיו של שלוח כלפי שולחו. ברשימה זאת נעמוד על מספר נקודות עקרוניות.
ייצוג על ידי סוכן מכס
לפני שנתחיל לדון בדברים לגופם, חשוב להבחין בקיומם של שני מישורים נפרדים: האחד - עצם ההתקשרות בין סוכן המכס לבין יבואן/יצואן; השני - ייצוגו של היבואן/היצואן בפני גופים שונים (למען הקיצור נתייחס בהמשך ליבואן בלבד, תוך שהדברים חלים, בשינויים הרלבנטיים, לגבי יצואן). בבסיס יחסי סוכן המכס - יבואן עומדת ההתקשרות החוזית שבין הצדדים, אשר במסגרתה היבואן שוכר את שירותיו של סוכן המכס לצורך ביצוע פעולות שונות בתחום הסחר הבינלאומי, יעוץ מקצועי, ועוד. להתקשרות חוזית זו ישנם היבטים רבים ומגוונים: הרמה המקצועיות הנדרשת מסוכן המכס כתור נותן שירות מקצועי, האם סוכן המכס מתחייב לעשות כל מאמץ או להפיק תוצאה, אופן תמחור השירותים ועוד ועוד. ההתקשרות החוזית שבין היבואן לסוכן המכס כוללת גם ייצוג של היבואן בפני גופים שונים, וזהו הנושא שמעניין אותנו ברשימה זאת – זכות הייצוג: אין בדיוק מוקנית לסוכן המכס זכות הייצוג? האם חייבים יפוי כח בכתב? מה מותר לסוכן המכס לעשות במסגרת הייצוג? מה אסור לו? מה הן חובותיו כלפי היבואן כתור שלוחו של היבואן? מה הן זכויותיו?
לגבי סוג מסוים של פעולות, רשאי היבואן – אם ברצונו להשתמש במייצג – להשתמש בשירותיו של סוכן מכס בלבד, ולא בגוף אחר (פרט לעורך דין, במקרים המתאימים). פעולות אלו הינן פעולות מכס, הכוללות, בין היתר "פעולה או מגע עם גובה המכס, משעת יבואם של טובין ועד למסירתם לצריכה בארץ, הנדרשים על פי דין, או שניתן לעשותם, בקשר לסילוק אותם טובין מפיקוח רשות המכס, למעט בקשת ידיעות גרידא וקבלתן, קבלת מס ששולם ביתר, העברת מסמכים ודוגמאות ונוכחות בבדיקה". (ראו סעיף 1 לחוק סוכני המכס, וצו סוכני המכס (קביעת פעולות מכס)). לגבי שאר פעולות מול גופים מסחריים אחרים (סוכני אוניה, מחסנים וכו'), אין הגבלה שכזאת, אולם הפעולות מבוצעות, בשיגרה, על ידי סוכן המכס.
האם קיימת חובה לקבל יפוי כח?
איך סוכן המכס מתמנה כשלוחו של היבואן? חוק השליחות, תשכ"ה-1965, שהוא רלבנטי ביותר לעניינו, קובע הוראה ליברלית ביותר: "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם". במלים אחרות: השליחות נוצרת במספר אופנים: בכתב, בעל פה, או בהתנהגות. היא יכולה להיווצר בהודעה של השולח לצד השלישי או לשלוח. נדגים: יבואן רוצה למנות את סוכן המכס שלו כשלוחו לצורך הכנסת סחורה למחסן. היבואן יכול לומר לסוכן המכס שלו – פנה למחסן פלוני ואחסן שם את הסחורה. היבואן יכול לפנות למחסן ולומר לו – סוכן המכס שלי יבוא אליך ויאחסן אצלך סחורות שלי. אם סוכן המכס מסרב להיות שלוח עליו – הסירוב צריך להיות אקטיבי (ויתכן שבסירוב זה הוא יפר את ההתקשרות הבסיסית שלו עם היבואן).
מכאן, שבמישור העקרוני סוכן המכס אינו מחויב לקבל יפוי כח בכתב מאת היבואן, שכן השליחות יכולה להיווצר גם ללא מסמך כתוב. אלא שיש לכך שני סייגים: האחד – כללי: על פי סעיף 3(ב) לחוק השליחות "נדרש אדם להיזקק לפעולת שלוח, רשאי הוא שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב ולא נמסר לו העתק ממנה". השני – ספציפי: סעיף 169 לפקודת המכס קובע: "כל פקיד-מכס רשאי לדרוש מסוכן שיראה הרשאה בכתב מן האדם שמטעמו הוא פועל, לפי דבריו, ואם לא הראה הרשאה כזו, רשאי פקיד-המכס שלא להכיר בסוכנותו".
לכן, למען הסדר הטוב ולמניעת בעיות (ראו גם בהמשך), מומלץ להצטייד מראש ביפוי כח חתום על ידי היבואן. יחד עם זאת נעיר כי יש מקום לביקורת על הנוהל שהוציאה רשות המכס ביום 16.1.05 (http://www.mof.gov.il/customs/tashar.htm#160105) הקובע כי "חובה על סוכני המכס להחזיק במשרדיהם כתב הרשאה (יפוי כח) של כל אחד מלקוחותיהם ע"ג טופס מכס 165, מקורי ומאומת כמפורט בסעיף ב' שלהלן". לא ברור לנו מהיכן חובה זאת באה, שכן החוק כשלעצמו אינו מחייב את סוכן המכס לקבל יפוי כח כתנאי לשליחותו".
מהו היקף ההרשאה והשליחות של סוכן המכס
נתמקד בייצוג הניתן על ידי סוכן המכס מול הגופים המסחריים כנזכר לעיל. האם סוכן המכס צריך לקבל רשות מפורשת על כל צעד וצעד שהוא מבצע? לשאלה זאת יש חשיבות עצומה, שכן סוכן מכס שחרג מהרשאה עלול לשאת בתוצאות קשות. על פי סעיף 6(ב) לחוק השליחות, כאשר סוכן המכס פעל ללא הרשאה (למשל, מסר סחורה למוביל יבשתי ללא הרשאה), רשאי הצד השלישי – המוביל היבשתי - לחזור בו מהפעולה, כלומר לסרב לבצע את הובלה, ולתבוע מסוכן המכס את נזקיו, או לראות את סוכן המכס כבעל דברו, ולתבוע ממנו (ולא מהיבואן) את דמי ההובלה. כמובן שגם היבואן עלול להתנער מסוכן המכס ולהטיח בו שכלל לא הסמיך אותו לבצע את הפעולה שבוצעה. לכן, חשוב לדעת מהו היקף השליחות של סוכן המכס. בענין זה, סעיף 5(א) לחוק השליחות קובע כי "השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה". מכאן, שאם היבואן הורה לסוכן המכס לטפל בשמו בשחרור מטען מהנמל ועד למחסן היבואן, הרי שיש כאן הרשאה לפעולות ביניים רבות כגון פדיית פקודת מסירה, תשלום מסי יבוא, ביצוע בדיקות אם צריך, התקשרות עם מוביל יבשתי, ועוד. זהו בדיוק המקום בו צפה ועולה חשיבותו של יפוי הכח הכתוב שהזכרנוה קודם לכן: אם כל הפעולות מפורטות בכתב, לא תוכל להישמע טענה של חריגה מסמכות.
חשוב לציין שניתן לאשר שליחות גם לאחר מעשה. סעיף 6(א) לחוק קובע במישור העקרוני (מבלי להיכנס לחריגים שונים) כי: "פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר ..... לאשר את הפעולה בדיעבד, ואישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה ...."
חובת הנאמנות של סוכן המכס
סוכני המכס מכירים, מן הסתם, את חובת הנאמנות המוטלת עליהם, בכל הנוגע לפעולות מכס, מכח סעיף 20 לחוק סוכני המכס: "סוכן מכס יפעל בפעולות מכס במהימנות, בנאמנות וביושר הן כלפי רשות המכס והן כלפי לקוחותיו .... כדי לסייע לרשות המכס במילוי תפקידיה על פי כל דין".
אלא שחוק השליחות מטיל גם הוא חובות ברורות על כל שלוח, וממילא חובות אלו מוטלות גם על סוכן המכס כאשר הוא פועל כשלוח.
חוק השליחות קובע כלל רחב: "קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו". כדי להסביר את הגיונו של כלל זה ביחסי יבואן סוכן מכס, יהיה די אם נציין את הכוח הרב המופקד בידי סוכן המכס כאשר ניתן לו הייצוג - סוכן המכס מפעיל כוח זה ומשנה את מעמדו המשפטי של היבואן – הוא נותן בשמו הצהרות למכס, מתחייב בשמו כלפי גופים שונים, ועוד, וכל זאת – כאשר לפעמים ליבואן אין שליטה בפועל את התנהלות הדברים. בכך עלול להיפתח בפני סוכן המכס פתח לניצול לרעה של הכח שניתן לו, למשל – כאשר סוכן המכס יעדיף את האינטרסים שלו על פני האינטרסים של היבואן. למניעת ניצול לרעה של כוח השליחות, מפרט סעיף 8 לחוק מסגרת שלימה של חובות המוטלות על השלוח
"באין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות או מתנאיה יחולו עליו (=על השלוח) חובות אלו:
(1) יגלה לשולח כל ידיעה וימסור לו כל מסמך הנוגעים לנושא השליחות ויתן לו דין וחשבון על פעולותיו;
(2) לא יהא שלוח של שליחים שונים לנושא שליחות אחד שלא על דעת
שולחיו;
(3) לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו;
(4) לא יקבל מכל אדם טובת הנאה או הבטחה לטובת הנאה בקשר לנושא השליחות שלא בהסכמתו של השולח;
(5) לא ישתמש לרעת השולח בידיעות או במסמכים שבאו לידו עקב השליחות, ובדרך כלל יימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר."
בענין קבלת טובת הנאה בקשר לנושא השליחות, נציין, עקרונית, כי ככל שנהוג בתחום כזה או אחר שהשלוח מקבל תשלום מצד שלישי, והשולח יודע על הנוהג ועל קבלת התשלום באותו מקרה ואינו אומר דבר, הרי שניתן לראות בשתיקתו של השולח כהסכמה.
עד כה עסקנו בחובותיו של סוכן המכס. בחלק השני של הרשימה, שיפורסם באחד מהגליונות הבאים, נפרט את זכויותיו של סוכן המכס הנובעות מהיותו שלוחו של היבואן, וניגע בנקודות נוספות הקשורות לסוגיית השליחות.
לראש העמוד
מכס על היבוא – דרושה רפורמה והפחתת מכסים
עו"ד גיל נדל
מה המשותף לשימורי לבבות דקל, דומדמניות, מכונות תפירה, נורות וגלילי בד צבועים? התשובה קצרה: מוצרים אלו אינם מיוצרים בישראל, אך על היבוא שלהם מוטל מכס. מצב זה אינו תקין, בעינינו, אין לו הצדקה חוקית, והוא טעון שינוי.
מדיניות מיסוי הייבוא בישראל נקבעת ע"י שר האוצר, בצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, ולשר האוצר עומדת הסמכות להעלות ולהפחית מכסים. מדובר אמנם בסמכות רחבה, אך לא בלתי מוגבלת. ההחלטה להטיל מכס ולקבוע את שיעורו, צריכה להיות מבוססת על תשתית עובדתית מוצקה, נתמכת בנימוקים הגיוניים ורלוונטיים, ומיועדת להגשים את תכלית של הטלת המכס.
ומהי תכליתו של הטלת המכס? בתי המשפט בישראל קבעו כי תכליתה העיקרית של הטלת המכס הנה להגן על הייצור המקומי מפני טובין מיובאים ולעודד את הביקוש של התוצר המקומי (ראו, למשל ע"א 2102/93 - מדינת ישראל נ' מירון מפעלי תעשיות הגליל, ע"א (ירושלים) 1041/00 - אוטו פרט בע"מ נ' מדינת ישראל, ת"א (ירושלים) 1447/96 - תנה תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל, ועוד).
למעשה, זוהי עמדתה של רשות המסים עצמה. רשות המסים פרסמה מסמך שכותרתו "היכרות עם מערכת המס", המתייחס לסוגיות שונות הקשורות למסים שגובה המדינה, והיא מפרטת מהן המטרות שלשמן גובים מכס:
"המכס הוא מס המוטל על היבוא בלבד, מטרתו העיקרית להגן על הייצור המקומי מפני ייבוא מתחרה. בנוסף, בעת הצורך, הוא משמש ככלי לשיפור מאזן התשלומים ועל תעשיות צעירות (תעשיות ינוקא) וזאת ע"י ויסות היבוא. בעבר שימש המכס גם כאמצעי פיסקלי אך מאז הוחל במדיניות חשיפת היצור המקומי ליבוא מתחרה וכן החתימה על הסכמי סחר בינלאומיים עם גושים וארצות בודדות הפסיק המכס להוות כלי פיסקלי"
מתוך "היכרות עם מערכת המס", פרק 14, אתר רשות המסים בישראל,
http://www.mof.gov.il/taxes/da_misim.htm#42
הווה אומר, מכס הינו מס הנועד לספק הגנה על הייצור המקומי, ומשאין ייצור מקומי - אין מקום להטלת המס. חשוב להזכיר, שאין מדובר במוצרים בודדים. קיימת רשימת מוצרים נכבדה ביותר שחייבת במכס למרות שאין ייצור מקומי של מוצרים דומים (ואפילו תחליפיים).
להשלמת התמונה נציין, כי כך גם מוצג המצב בפני ועדת הכספים של הכנסת, שאליה מובאות, לצורך קבלת אישורה, העלאות מכסים. כך עולה מעיון בפרוטוקולים של ועדת הכספים של הכנסת.
אם כך הם הדברים, למה באמת לא מבוטלים המכסים על מוצרים שאין ייצור מקומי שלהם? יש לכך מספר תשובות: ראשית, היבואנים לא פונים באופן מסודר וממוקד לרשות המכס בענין זה. וכמקובל אצלנו: לא ביקשת, לא קיבלת. שנית, המכסים הקיימים משמשים מעין קלפי מיקוח של מדינת ישראל מול מדינות העולם שעימן ישראל רוצה לכרות הסכמי אזור סחר חופשי. במסגרת הסכמי אזור סחר חופשי, מפחיתות המדינות את המכסים המוטלים על מוצרים שמקורם במדינות האחרות. אם נבטל את המכסים באופן חד צדדי – אומרים במשרד האוצר – איזו נדוניה נביא למשא ומתן? טענה מעניינת, אין ספק, אולם רחוקה מלהיות ממצה, שכן, כאמור לעיל, כמות המוצרים שחייבים במכס ושאין ייצור מקומי שלהם היא כה גדולה, שאפשר גם לבטל את המכסים על חלק מהם, וגם להשאיר משהו למו"מ. וחוץ מזה, ניתן יהיה להסתפק, בשלב ראשון, גם בהפחתת מכסים ולא בביטולם. החדשות הטובות הן שרשות המכס מוכנה לשקול הפחתה או ביטול של מכסים על מוצרים שאין להם ייצור מקומי, על בסיס של כל מקרה ומקרה לגופו. אלא שמישהו צריך להרים את הכפפה.
אז מה עושים? ראשית, ניתן לפנות באופן מסודר ומנומק לרשות המכס, לצורך הפחתת המכסים. נסיוננו מלמד שיש שם אוזן קשובה. שנית, בד בבד עם הפניה לרשות המכס, ניתן לשלם את המכס אגב מחאה, ולהגיש תביעה לבית המשפט האזרחי לקבלת הכספים בחזרה, בטענה שהטלת המכס היתה בלתי חוקית, מנוגדת לתכלית החוק, ובוצעה ללא תשתית עובדתית מתאימה. מקרים כאלו טרם נידונו בפסיקה, אולם במקרה אחד ביקר בית המשפט, בהערת אגב, את הטלתם של מכסים ללא בחינה עובדתית ומדוקדקת מראש.
דברינו עד כה עסקו באותם מקרים ברורים שבהם אין ייצור מקומי של המוצר המיובא, ובכל זאת מוטל עליו מכס. סוגיה חשובה לא פחות נוגעת לאותם מקרים שבהם מוטל מכס על מוצרים מיובאים, שיש ייצור מקומי שלהם. גם במקרים אלו ניתן לטעון שהמכס מוטל בשיעור גבוה מדי, והוא מספק הגנה יתירה לייצור המקומי. ניתן גם לטעון, בייחוד באותם מקרים ששיעור המכס הוא גבוה מאד (שיעור מכס אפקטיבי של מאות אחוזים) שאין הצדקה מאקרו-כלכלית למתן הגנה מסיבית כל כך. אין לשכוח, מי שנושא בעיקר הנטל של ההגנה הינו הצרכן הסופי, בייחוד לגבי אותם מוצרים מיובאים שנמכרים כמות שהם לצרכן הסופי, ואינם משמשים חומרי גלם בתעשייה.
לראש העמוד
הכבדה משמעותית בצו יבוא חופשי החדש
עו"ד גיל נדל
בימים אלו נכנס לתוקפו צו יבוא חופשי החדש. הצו החדש כולל מספר שינויים משמעותיים בהשוואה לצו הישן, ובגליון הבא של יבוא ויצוא נקדיש לכך מקום מיוחד. ואולם כבר כאן נעיר על הכבדה משמעותית הקיימת בצו החדש.
סעיף 2(ב) לצו החדש קובע כי "הטובין המפורטים בתוספת השניה מותרים ביבוא אם הומצא אישור או נתקיימו התנאים כמפורט בטור ג' בטבלה שבתוספת השניה (להלן - המצאת אישור או עמידה בתנאי) והיבואן צירף את האישור לרשימון היבוא." מכאן ניתן להבין כי יש צורך בצירוף האשורים הרלבנטיים – לרבות אישורי תקן – לפני הפקת רשימון, לרבות הפקת רשימון כנ"מ, וזאת בניגוד לפרקטיקה הקיימת (ואף בניגוד למכתב קודם של רשות המכס) לפיה ניתן להכניס טובין למחסן ערובה טובין ללא אישור תקן, תוך המצאתו לפני הפקת רשימון שח"מ. ההגיון נותן שכך צריך להיות, שכן פעמים רבות יש צורך בבדיקת הטובין לפני קבלת אישור תקן, והדבר יכול להיעשות במחסן ערובה.
לא ברור מדוע מנסחי הצו קבעו את מה שקבעו, והאם הם הביאו בחשבון את סיטואציית התקן. אנו מניחים ענין זה ילובן בזמן הקרוב, ואנו נעדכן את הקוראים בהתפתחויות בגליון הבא של "יבוא ויצוא".
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
