1. העליון: יש לשלם מכס עבור תמלוגים להפעלת חנויות קונספט ממותגות
2. סיווג: בית המשפט קיבל את עמדת המכס בסוגיית סיווג מכשירי אלקטרוניקה
3. כיצד ניתן לקבל פטור מגירעונות מכס גם כאשר המכס צודק
4. הודיית נאשם בגין הברחת והחזקת טובין בלא תשלום מס קניה הובילה לאי הרשעה
5. בית המשפט גזר עונשי מאסר בפועל בגין אי תשלום מס קניה על משקאות אלכוהולים
6. חובתה של המדינה לעמוד בהוראות חוק חופש המידע
7. אושרה בקשה להסתלקות בתובענה ייצוגית שעניינה פרסום מוצרי מזון כבעלי סגולות ריפוי
8. הנחיית פרקליט המדינה בעניין ענישה פלילית של תאגידים
יש לשלם מכס עבור תמלוגים להפעלת חנויות קונספט ממותגות
עו"ד גיל נדל, עו"ד דייב זיתון, עו"ד חן אבנר
פתח דבר
שאלת הטלת מכס על תמלוגים נמצאת בדיונים משפטיים מזה מספר שנים. לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון אשר דן בשאלה האם יש לכלול בערך הטובין לצרכי מכס גם תמלוגים להפעלת חנויות קונספט ממותגות.
עובדות המקרה
יבואניות המותגים "ZARA", "Pull & Bear" ומותגים נוספים, ייבאו לישראל מוצרי הלבשה והנעלה ("הטובין"), בהתאם להסכמי זיכיון בינן לבין בעלות המותגים, הקובעים הנחיות שיווק וניהול מפורטות בנוגע למגוון מרכיבים, ביניהם - מיקום החנויות, עיצובן הפנימי, סידור המוצרים בהן, שיטת המכירה וכן הלאה ("השירותים").
הטובין מיוצרים על ידי חברות הקשורות לבעלות המותגים בחו"ל, מיובאים לישראל על ידי היבואניות, ונמכרים על ידיהן בחנויות קונספט ייעודיות הנושאות את שם המותג ("חנויות הקונספט"). היבואניות משלמות תמורה לבעלי המפעלים בחו"ל בעד הטובין עצמם, ובנפרד, משלמות לבעלות המותגים תמלוגים בעד השימוש בסימן המסחר.
לשיטת רשות המיסים, המכס שמשולם בגין יבוא הטובין צריך להתייחס לא רק לדמי הרכישה של הטובין אלא גם לתמלוגים המשולמים על ידי היבואניות לבעלות המותגים. בהתאם לכך, הוציאה רשות המיסים ליבואניות הודעות חיוב אשר חייבו אותן בתשלום מכס הן בגין דמי רכישת הטובין, והן בגין דמי התמלוגים.
לשיטת היבואניות, התמלוגים שולמו עבור שירותים - הנחיות שיווק וניהול אשר ניתנו להן ביחס לטובין לאחר כניסתם לישראל, ולכן אין להוסיף את ערך התמלוגים לערך לצרכי מכס של הטובין המיובאים. על עמדה זו של רשות המיסים הגישו היבואניות תביעות לבית המשפט המחוזי, במסגרתן ביקשו מבית המשפט להצהיר כי אינן חייבות במכס עבור דמי התמלוגים ששולמו לבעלות המותגים [ת"א 4581-04-12 גוטקס אופנה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל- רשות המכס והמע"מ (פורסם בנבו, 12.9.2016)].
בית המשפט המחוזי דחה את תביעות היבואניות, וקבע כי עליהן לשלם את הודעות החיוב שהוצאו להן על ידי רשות המיסים, למעט רכיב קנס הפיגורים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס על הזיקה בין הטובין המיובאים לבין השירותים הניתנים ליבואניות מבעלות המותגים. במסגרת זו קבע בית המשפט המחוזי כי אין להתייחס לאותם שירותים אלא כחלק בלתי נפרד מתנאי היבוא שמטרתן אחת ויחידה - "לעשות את המותג למה שהוא".
על פסק דין זה הגישו היבואניות ערעור לבית המשפט העליון.
המסגרת הנורמטיבית
כידוע, סעיף 133(א)(3) לפקודת המכס קובע כי יש להוסיף לערך לצרכי מכס של טובין מיובאים, תמלוגים ודמי רישיון המתייחסים לטובין, שהיבואן חייב בתשלומם כתנאי למכירת הטובין בישראל על ידו.
השאלות המרכזיות בענייננו היא האם התמלוגים קשורים לטובין המיובאים?האם תשלום התמלוגים הינו תנאי למכירת הטובין בישראל?
לעמדת היבואניות, שני התנאים בגינם יקבע אם יש להוסיף תמלוגים לערך העסקה לצרכי מכס אינם מתקיימים בעניינן.
באשר לתנאי הראשון - דמי התמלוגים מקנים את הזכות להקים חנויות קונספט הנושאות את שם המותג, ואת הזכות להשתמש במודל עסקי, בידע ובשירותים של בעלות המותגים הנלווים לחנויות. שירותים אלה, אשר עבורם משולמים דמי התמלוגים כאמור, ניתנים בישראל, לאחר היבוא, ואינם קשורים לטובין המיובאים.
באשר לתנאי השני - תשלום התמלוגים אינו מהווה תנאי למכירת הטובין בישראל, שכן קיימים מקרים בהם היבואנים אינם נדרשים לשלם תמלוגים בעד הטובין המיובאים.
בית המשפט העליון דחה את ערעור היבואניות וקיבל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בקבעו כי ביסוד פסק הדין של בית המשפט המחוזי עומדות קביעות עובדתיות מבוססות, לפיהן התמלוגים המשולמים על ידי היבואניות לבעלות המותגים מהווים תשלום נוסף בעבור הטובין המיובאים (בנוסף לדמי הרכישה המשולמים לגופים הקשורים עם בעלות המותגים), ואינם מהווים תשלום נפרד ועצמאי, ולכן יש להוסיף את ערך התמלוגים לערך הטובין המיובאים לצרכי מכס.
בית המשפט ציין את הנקודות הבאות:
ראשית, קבע כי הטובין המיובאים על ידי היבואן הם טובין המסומנים בסימן המסחר (שם המותג), כבר במועד הכנסתם לישראל.
עוד הסתמך בית המשפט על כך שהטובין המיובאים הם טובין בהם מוטבע שם המותג, אלא שהיבואן מחויב על פי ההסכם בינו לבין בעל המותג למכור את הטובין הללו, אך ורק בחנויות הקונספט כמוצרי בעל המותג, וכן, הוא מחויב שלא למכור בחנויות הקונספט מוצרים שאינם מוצרי בעל המותג, ושלא ניתן היתר למכירתם במסגרת ההסכם בין השניים.
כמו כן, קבע בית המשפט כי היבטים מרכזיים במודל העסקי שהיבואן רואה בו את ה"שירות העצמאי" בגינו משולמים התמלוגים הם למעשה חלק מהמאפיינים של הטובין שהוא רוכש מבעל המותג. וכך, קבע בית המשפט כי מחיר העסקה מגלם מאפיינים אלה של המודל העסקי ומכאן שיש לראותם כחלק מערך העסקה.
בנוסף, קבע בית המשפט כי אף אם ניתן להניח כי מיתוג הטובין נעשה באמצעות מכירם בחנויות הקונספט, הרי שהדבר בוצע שלא באמצעות המודל העסקי הייחודי של בעל המותג, אלא בזכות השם של המותג הקבוע בפתח החנות באותיות בולטות. במילים אחרות, לא הידע הייחודי שמספק בעל המותג הוא המאפשר את מיתוג הסחורה, אלא עצם ההרשאה לעשות שימוש בשם המותג לצורך פתיחת חנות קונספט. הרשאה זו קשרה באופן בל ינותק לעסקת ייבוא הטובין, ולא ניתן לראות בה שירות עצמאי אשר התשלום בגינו פטור מחובת תשלום המכס.
[ע"א 471/17 גוטקס אופנה בע"מ נ' מדינת ישראל-רשות המיסים-אגף המכס והמע"מ (ניתן ביום 29.10.2019)]. היבואניות יוצגו על ידי משרדנו.
בית המשפט קיבל את עמדת רשות המיסים בסוגיית סיווג מכשירי אלקטרוניקה
עו"ד גיל נדל, עו"ד דייב זיתון, אור לברד
פתח דבר
עניינה של סקירה זו, בתביעה שהוגשה לבית השלום בהרצליה על ידי יבואן של מוצרי מולטימדיה ("היבואן"), כנגד רשות המיסים אגף המכס בגין מחלוקת באשר לסיווג לצורכי מכס של מכשירים מסוג קינקט המשמשים להפעלת קונסולות משחקי וידאו באמצאות תנועות וקול ושלטים אלחוטיים בעלי בקרה מרחוק.
עובדות המקרה
היבואן ייבא את מכשירי הקינקט והשלטים בין השנים 2014 – 2017. מכשירי הקינקט סווגו על ידי הרשות בפרט המכס 85.25.8000 אשר פתור ממכס ומוגדר "מצלמות טלוויזיה, מצלמות ספרתיות ומצלמות וידאו מקליטות" והשלטים סווגו בפרט המכס 85.25.9200 שפטור אף הוא ממכס ומוגדר כ-"מכשירים לבקרה מרחוק ברדיו".
בשנת 2017 החליטה הרשות לשנות את סיווגם של מכשירי הקינקט והשלטים לפרט המכס 95.04.500 שעניינו בין היתר קונסולות, משחקי וידאו ומכונות משחק וידאו, וזאת לאחר בדיקה שערכה הרשות ובה התגלה כי שימושם העיקרי של מכשירי הקינקט והשלטים עם קונסולות משחקים ומכונות משחק. בעקבות כך, הוצאה ליבואן הודעת חיוב בסך 319,836 ₪ בגין תוספת מיסי יבוא.
לאחר דין ודברים שניהלו הרשות והיבואן התקבלה אצל היבואן החלטת ועדת מיסים עקיפים שבה הומלץ לוותר על החסר במס לגבי השלטים בלבד בכפוף להוכחת סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים.
הדיון המשפטי
לשם הכרעה בסוגיה, נעזר בית המשפט בפסק הדין "מירון מפעלי תעשיות הגליל" אשר קבע מספר שלבים לצורך סיווג טובין והם: בחינת מהותם וטיבם הפיזיים של הטובין ושימוש שנעשה בהם בפועל בשלב הראשון, בחינת מהותם המשפטית בהתאם לכללי הפרשנות בשלב השני והתאמה בין הטובין ופרט המכס המתאים לו בשלב השלישי.
בהתאם לאמור, בחן בית המשפט בשלב הראשון את השימוש אשר נעשה בפועל במכשירי הקינקט וקבע כי אלו משמשים כאביזר של קונסולות משחק. בתוך כך, מתח בית המשפט ביקורת על התנהלות היבואן אשר נמנע מלתאר את מכשירי הקינקט ולהציג את שימושם העיקרי בתצהיריו ובחירתו להציגם תוך הבאתם לאולם בית המשפט והפעלתם בצמידות לקונסולות משחק הווידאו.
בקביעתו בית המשפט בחר להתבסס על מצהיר מטעם הרשות אשר תיאר את מכשיר הקינקט כאמצעי תקשורת בין המשתמש וקונסולת המשחק באמצעות חיישני תנועה. בית המשפט אף הדגיש כי טענה זו לא נסתרה על ידי התובע באף שלב.
כמו כן, בית המשפט התייחס בביטול לטענת היבואן לפיה, מכשיר הקינקט נמכר לחברות בתחום הרפואה לצורך מחקר וזאת מאחר ולא עלה בידי היבואן למסור את שמות החברות המשתמשות במכשיר לצורכי מחקר או את אחוז מכשרי הקינקט אשר נמכרים לשם ביצוע מחקר לעומת אחוז המכשירים אשר נמכרים לצורך הפעלת קונסולות משחק.
בנוסף, בית המשפט שלל את ההשוואה שערך היבואן בין מכשירי הקינקט ובין מצלמות המיועדות לקיום שיחות ועידה מאחר והיבואן כלל לא התייחס לנושא בתצהירו ומשום שהמצהיר מטעם הרשות העיד כי הוא אינו יכול לאשר כי בין שני המכשירים ישנם מאפיינים דומים.
בשלב השני נדרש בית המשפט לקבוע האם מכשירי הקינקט מתאימים לסיווג כ-"מצלמות טלויזיה, מצלמות ספרתיות... ומצלמות וידאו מקליטות..." או לסיווגם כ- "אביזרים המתאימים לשימוש בלעדי או עיקרי עם קונסולות משחקי וידאו".
בהתאם לקביעתו של בית המשפט בשלב הראשון, קבע בית המשפט כי הסיווג המתאים ביותר למכשירי הקינקט הוא "אביזרים המתאימים לשימוש בלעדי או עיקרי עם קונסולות משחקי וידאו" בפרט מכס 95.04-5000.
בהתייחס לשלטים, קבע בית המשפט כי השלטים הם אביזרים מהותיים, עיקריים וחיוניים לקונסולות המשחק בהתאם לעמדת הרשות, מאחר והיבואן נמנע מלהציג ולתאר את השימוש בשלטים בתצהירו ומאחר והיבואן נמנע מהעדת איש בעל ידע טכני בקשר לשלטים.
בית המשפט אף הדגיש בהחלטתו כי סוכן המכס אשר העיד מטעם התובע, ציין כי השלטים משמשים בעיקר כאביזר לקונסולה וכי לא ניתן להפעיל את הקונסולות ללא שלטים.
כמו כן, בית המשפט קבע בהתאם לעמדת הרשות כי הכללים בפרק 95 לצו תעריף המכס קובעים כי חלקים ואביזרים המתאימים לשימוש בלעדי או עיקרי עם הפריטים שבפרק זה, סיווגם עם אותם פריטים ועל כן, יש לסווג את השלטים כ- "אביזרים המתאימים לשימוש עיקרי ובלעדי עם קונסולות משחקי וידאו" בפרט מכס 95.04-5000.
לבסוף בית המשפט בחר אף לדחות את טענת היבואן בדבר תחולת חוק מיסים עקיפים לאחר שלא עלה בידי היבואן להוכיח כי הוא לא "גלגל" את המס על כתפי לקוחותיו.
לעניין זה, בית המשפט ביקר את היבואן אשר בחר לצרף לתצהירו מאות חשבוניות וקבלות באופן סתמי ומבלי לצרף הסבר ראוי, וקבע כי אלו לא יכולים לבד להוכיח את טענתו.
סוף דבר
בית המשפט דחה את תביעתו של היבואן ובחר לחייב אותו בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.
ת"א 19316-05-18 שרון נ' מדינת ישראל
לקבל פטור מגירעונות מכס גם כאשר המכס לכאורה צודק
עו"ד גיל נדל, עו"ד מורן עוז
סעיף 3 לחוק מסים עקיפים, מאפשר לנישום לקבל פטור מתשלום חוב מס עקיף גם כאשר הרשות צודקת, עקרונית, בעמדתה. רשות המכס לא ממש אוהבת אותו, מפרשת אותו בצמצום, ומקשה על ציבור הנישומים ליהנות ממנו. נביא מספר טיפים שיסייעו, במקרה הצורך, להשיג את הפטור הנכסף.
דרישת הגרעון מתייחסת אל העבר, ודורשת מן היבואן לשלם חוב מסי יבוא בגין שחרורים שנעשו בעבר. לעיתים, בעיקר בשאלות סיווג, קיים גם היבט עתידי למחלוקת מול הרשויות, שכן אותה עמדה שהביאה את הרשות לדרוש מס בגין העבר תוביל את הרשות לדרוש מהיבואן לשלם מס בגין שחרורים עתידיים. עם זאת, פעמים רבות מוכן היבואן לשלם בעתיד את המס, וכל מעייניו נתונים לניסיון היחלצות מדרישת התשלום הרטרואקטיבית. ההיגיון פשוט- בשחרורים עתידיים יגלגל היבואן את המס על הקונים ובכך הנזק הישיר ליבואן יקטן. לעומת זאת, במכירות שנעשו בעבר היבואן לא גלגל את המס הקונים, שהרי לא ידע שהטובין חייבים במס, ועל כן היבואן נאלץ לממן מכיסו את חוב המס.
סעיף 3 לחוק מסים עקיפים
המחוקק היה ער למצוקתו של היבואן במקרה של חוב מס רטרואקטיבי ועל כך קבע מנגנון המאפשר ליבואן לקבל פטור מתשלום חוב המס בתנאים מסוימים. כוונתנו לסעיף 3 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968. על פי סעיף 3 לחוק, היבואן יהיה פטור מתשלום חוב מס באם: (1) חוב המס אינו נובע מידיעה בלתי נכונה שהיבואן מסר או מידיעה שהיה עליו למסור ולא מסר; (2) היבואן לא ידע או לא היה צריך לדעת על קיומו של החסר במס; (3) היבואן לא גלגל את המס על הקונים.
כפי שהבהיר זאת יפה בית המשפט העליון באחד העניינים, לב ליבו של ההסדר הינו תום לב. יבואן שסבר בתום לב כי המוצר פטור ממסי יבוא ובהתאם לכך תמחר את המוצר יקבל פטור מתשלום החוב. מצד שני, יבואן שהיה צריך לחשוד שהמכשיר חייב במיסי יבוא אך העדיף לעצום את עיניו, לא לברר, ולא לשלם את המס מלכתחילה, לא יוכל ליהנות מהפטור.
מקרה לדוגמא: מחלוקת סיווג
ניקח לדוגמא מקרה של מחלוקת בין היבואן לרשות המכס בנוגע לסיווג של מכשיר מסוים: לטענת רשות המכס מדובר במכשיר המסווג בפרט החייב במכס, ואילו לטענת היבואן מדובר במכשיר המסווג בפרט פטור. לשם קבלת הפטור היבואן נדרש להראות כי פעל בתום לב. ראשי, היבואן יצטרך להראות כי בעת ששחרר את הטובין בפטור ממסי יבוא הוא צירף לרשות המכס את כל החומר הנדרש, ולא הציג מצגים שאינם נכונים בקשר לטובין. כמו כן, על היבואן להראות כי הוא לא סבר שמכשיר מסווג בפרט מכס חייב, וכי היבואן סביר לא היה חושב אף הוא שהמכשיר מסווג בפרט מכס חייב. לסיום, היבואן נדרש להראות שלא גלגל את המס על הקונים.
רשות המכס לא אוהבת את סעיף 3 לחוק מסים עקיפים
סעיף 3 לחוק מסים עקיפים תקוע לרשות כמו עצם בגרון. אם אנחנו צודקים בעמדתנו – למה שנוותר ליבואן על המס הנדרש? מדוע הקופה הציבורית צריכה לממן את מחדלו של היבואן?
אבל, חוק הוא חוק, ורשות המכס חייבת לכבדו. אז מה רשות המכס עושה? מפרשת את החוק באופן מצומצם ומאוד לא ליברלי, עד שמעטים המקרים שבהם רשות המכס פוטרת את היבואן מתשלום החוב. על פי ההערכות של העוסקים בתחום, רק אחוזים בודדים מהבקשות לפי סעיף 3 נענות בחיוב.
התנאי השני בסעיף 3 לחוק מהווה את המכשלה הגדולה העומדת בפני היבואנים, ורשות המכס מרבה לטעון כי היבואן ידע או היה עליו לדעת על קיומו של החסר. הדבר מופיע תדיר במחלוקות סיווג. רשות המכס נוהגת להיאחז בתנאי השני של הסעיף, וטוענת כלפי היבואן כי ידע או היה עליו לדעת שיש לסווג את הטובין בפרט חייב המסי יבוא. כדי להוסיף שמן למדורה, סוברת רשות המכס, ולעמדה זו תימוכין בחוק ובפסיקת בית המשפט השלום בירושלים (הערכאה הראשונה (הנמוכה) במדינת ישראל), כי יש לייחס ליבואן את ידיעתו של סוכן המכס שלו, המהווה שליח של היבואן, ועל כן יש לשאול האם על סוכן המכס היה לדעת שיש לסווג את המוצר הפרט החייב במיסי יבוא.
במחלוקות המתגלות בעקבות פסילת תעודות מקור, מסתמכת רשות המכס על התנאי הראשון של הסעיף, וטוענת שתעודת מקור שנפסלה הינה בבחינת ידיעה בלתי נכונה שמסר היבואן. לא משנה לרשות המכס שבעת שחרור הטובין התעודה הייתה בתוקף והיבואן הסתמך עליה בתום לב. המבחן הוא אובייקטיבי לחלוטין, טוענת רשות המכס, ותעודה שנפסלה נחשבת לידיעה שאינה נכונה. עמדה זו אינה תמוהה, לכל הפחות ביחס לתעודות מקור מהאיחוד האירופי, המונפקות וחתומות ע"י רשויות המכס באירופה. אם שורשו של הפטור נעוץ בעיקרון תום הלב, מדוע יש "להעניש" יבואן אשר הסתמך על תעודה שהונפקה ע"י רשות מכס ממלכתית? האם יש לצפות שהיבואן יאמת את נכונותה של תעודה רשמית? האם רשות המכס הישראלית מצפה שיתייחסו באופן זהה לתעודות המונפקות על ידה?
על אף התימהון הרב, עמדת רשות המכס אושרה ע"י בתי המשפט בישראל, לרבות בית המשפט העליון.
התנאי השלישי של הסעיף - אי גלגול המס הנדרש על הקונים- אינו מהווה, בדרך כלל, מכשלה בפני היבואן במקרה של גרעון מכס, בשונה מהמקרה המקביל של הוכחת אי גלגול מס ששולם ביתר.
כיצד בכל זאת ניתן לעמוד בדרישת סעיף 3 לחוק מסים עקיפים?
עם זאת, היו מקרים שבהם בתי המשפט קיבלו את עמדת היבואן ופטרו אותו מתשלום חוב המס בהתבסס על סעיף 3 לחוק מסים עקיפים. ליקטנו כמה טיפים מועילים לעמידה בתנאי השני של הסעיף (שהיינו שהיבואן לא ידע או לא היה עליו לדעת על קיומו של החסר(.
· מלכתחילה, רצוי לצאת לדרך לאחר שקיבלתם אישור/חוות דעת מסוכן המכס בנוגע לעמדת הסיווג (או הצהרת ערך הטובין לצורכי מכס). חשוב להעביר לסוכן המכס את כל המידע הרלבנטי ולקבל ממנו התייחסות ברורה. באופן זה תוכלו לתמוך בטענתכם שלא ידעתם ושלא היה עליכם לדעת (לרבות סוכן המכס) על קיום החסר.
אם המקרה נראה כבעייתי - אל תהמרו על סעיף 3. עדיף לפנות לבקשה למידע מוקדם אצל רשות המכס, ובמקרה הצורך, כאשר הרשות קבעה כי המוצר חייב במיסי יבוא, לשלם את המס אגב מחאה ולתבוע השבה.
· כדאי מאוד לברר האם קיימת הנחייה של רשות המכס הרלבנטית לעניינכם. במספר מקרים נשללה הטענה בדבר "ידע או היה עליו לדעת על החסר", לאור קיומה של הנחיית הרשות.
· כדאי לעקוב ולתעד במידת האפשר את עמדת המתחרים בשוק. מהמחירים הנדרשים ע"י המתחרים, ניתן ללמוד על שיעור מסי היבוא המשולמים על ידם, ועל עמדת הסיווג שלהם. במקרה אחד בית המשפט הביע נכונות להיעזר בנתון זה.
· היתממות ועצימת עיניים לא יעזרו! בית המשפט השלום בת"א, באחד מפסקי הדין "זרק מכל המדרגות" יבואן (וסוכן מכס), לאחר שהתברר לבית המשפט שהטובין לא נבדקו ע"י היבואן וסוכן המכס לצורך סיווגם מזה עשר שנים!
· לעיתים מעורבים גופים ממשלתיים נוספים בתהליך שחרור הטובין: משרד הכלכלה, משרד הבריאות (אגף הרוקחות, שירות המזון), משרד החקלאות, מכון התקנים, ועוד. חשוב לבדוק מהי עמדת אתם גופים, שכן פעמים רבות עמדתם תואמת את עמדתכם ומנוגדת לעמדת רשות המכס.
במקרה אחד, יבואן ייבא צימוקים וסווג אותם כאוכמניות (החייבות במיסי יבוא בשיעור נמוך יותר). ליבואן הוצאה דרישת גירעון, והיבואן טען להגנתו כי לא ידע שמדובר בצימוקים, וחשב מדובר באוכמניות. מבחינה עובדתית התברר כי אכן מדובר בצימוקים, אך היבואן הופטר מתשלום חוב המס, שכן הוכח לבית המשפט, בין היתר, שאנשי משרד החקלאות התבלבלו אף הם ביחס לאותם טובין ולא ידעו האם הם צימוקים או שמא אוכמניות.
החשוב מכל - לעקוב אחרי התנהלות שחרור המטענים שלכם. שחרורים שנפלו לבדיקות פיזיות ויסודיות ואושרו על ידי בית המכס עשויים למלט אתכם מהצרה. במספר מקרים היה די בקיומו של אישור הרשות כדי לשלול את עמדת המכס כאילו היבואן "ידע או היה עליו לדעת על החסר".
כפי שכבר הערנו מספר פעמים, עמדת רשות המכס אינה בבחינת "כזה ראה וקדש", והיא כפופה לביקורת שיפוטית. היו מקרים שבהם בתי המשפט דחו את עמדת רשות המכס וקבעו שהיבואן עמד בתנאי סעיף 3 לחוק מסים עקיפים, וביטלו, בהתאם לכך, את דרישות החיוב.
בית משפט השלום: הודיית נאשם בגין הברחת והחזקת טובין בלא תשלום מס קניה הובילה לאי הרשעה
עו"ד גיל נדל, עו"ד דייב זיתון, עו"ד אוראל אסולין
עובד חברת הנמל, אשר החזיק ברישיון כניסה לנמל חיפה במסגרת תפקידו, נסע בנמל חיפה ובהגיעו לשער הכניסה נעצר על ידי חוקרים של אגף המכס והמע"מ לצורך בדיקה. ברכבו של העובד נמצאו 58 פאקטים של סיגריות מסוג "פרלמנט" מבלי ששולם בגינם מס בסך כולל של 13,746 ₪. מבדיקה שערכו חוקרי אגף במכס והמע"מ במשרדו של הנאשם בנמל נמצאו 16 פאקטים של סיגריות מסוג "טיים" שבגינם לא שולם מס בסך של 3,286 ₪. במעשיו האמורים השתמט העובד מתשלום מס בסך כולל של 17,011 ₪.
טענות הצדדים
המדינה הדגישה את חומרת העבירות ועוצמת הפגיעה בערכים המוגנים, ביניהם פגיעה ביציבות המשק והקופה הציבורית, אמון הציבור במערכת גביית המכס ובשלטון החוק ועקרון השוויון, בייחוד לאור העובדה שהנאשם הוא עובד חברה ממשלתית שמקבל שכר מהמדינה. עוד הוסיפה המדינה כי הנאשם ביצע את העבירות תוך הפרת אמונים של מעבידו ושל הציבור בכללותו, וכי היא סבורה כי יש להרשיע את הנאשם בנסיבות העניין, לאור סוג העבירה ולאור כך שלא הוכח שייגרם לו נזק קונקרטי.
לעניין העונש, המדינה הפנתה לפסקי דין אשר עסקו בנסיבות דומות אך קלות יותר (הנאשמים לא היו עובדי נמל) וטענה כי מתחם העונש הראוי הוא בין 4-8 חודשי מאסר בפועל, כאשר היא מבקשת לגזור על הנאשם מאסר ברף העליון של המתחם, לצד עונשים נלווים.
מנגד, העובד לוי טען כי מאז ביצוע העבירות הוא הושעה מעבודתו, עבר תאונת דרכים קשה וכן הוסיף כי בידי רשות המסים תפוסים כסף ורכוש בשווי 40,000 ₪ בעוד שווי העבירות אותן עבר הוא כ-17,000 ₪.
העובד ביקש להימנע מהרשעתו וטען כי במרבית המקרים בהם מדובר בעבירות בעלות היקף כספי דומה, מסתיימים התיקים בתשלום כופר כסף ותו לא.
העובד הוסיף וטען כי הוא מביע חרטה על ביצוע העבירות ולמעשה כבר קיבל את עונשו בכך שכל עובדי הנמל שמעו על המקרה, הוא הושעה מעבודתו למשך 5 שנים והפסיד כתוצאה מכך כ-1.2 מיליון ₪. הנאשם אף ביקש להעניק לו הזדמנות לחזור לנמל על מנת שיוכל לפרנס את משפחתו.
הדיון המשפטי
בית המשפט הציג את ההלכה הפסוקה לפיה כאשר הוכח ביצוע של עבירה יש להרשיע את הנאשם ואילו רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מההרשעה לבין חומרת העבירה, בית המשפט יפטור את הנאשם מהרשעה. על הנזק אשר צפוי לנאשם להיות נזק מוחשי קונקרטי.
לצורך הכרעה במקרים אלה, בית המשפט יבחן ראשית האם ניתן להימנע מהרשעה מבלי לפגוע מהותית בשיקולי ענישה אחרים לאור סוג העבירה ונסיבותיה. שנית, בית המשפט יבחן האם הרשעת הנאשם תפגע פגיעה חמורה בשיקומו. כמו כן, פסיקת בית המשפט לאורך השנים מונה שיקולים רבים ובעיקרם שיקולי שיקום הנאשם למול שיקולי אינטרס הציבור.
בית המשפט התייחס למכלול הנסיבות, ביניהן העובדה שהעובד נטל אחריות מלאה לביצוע העבירות והבין את חומרת מעשיו, העובדה שמדובר באדם לא צעיר בעל ערכים נורמטיביים ונעדר עבר פלילי וכי נראה כי מדובר במעידה חד פעמית בחייו.
כמו כן, בית המשפט השתכנע כי ההרשעה תגרום לעובד נזק קונקרטי, בהתבסס על מכתב מטעם יו"ר ועד מנהל חברת נמל חיפה בו נכתב כי במידה והעובד יורשע, הנהלת החברה תסיים את העסקתו והוועד לא יוכל לסייע לו בעניין.
לכל אלה, הוסיף בית המשפט את העובדה שלאור תאונת הדרכים הקשה אשר עבר ופגיעותיו הפיזיות והנפשיות כתוצאה מכך, ונוכח גילו הנוכחי, אפשרויות העבודה אשר עומדות בפניו מצומצמות ביותר.
עוד התייחס בית המשפט לנסיבות ביצוע העבירות וקבע כי אין מדובר בעבירות מתוחכמות אשר כללו עירוב של שותפים נוספים, אלא במעשה אשר בוצע בחוסר שיקול דעת, בזמן שהטובין והמיסים מצויים אצל המדינה.
בית המשפט הפנה לפסקי דין בהם במקרים דומים לא נשללה האפשרות להימנע מהרשעה במידה ויוכח נזק קונקרטי וכן נמנעו מהרשעת הנאשמים.
לסיכום, בית המשפט בחן את המקרה לאור ההלכה הפסוקה וקבע בהסתמך על מכלול השיקולים כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים בהם ניתן להימנע מהרשעת הנאשם למרות הודייתו והטיל על העובד צו מבחן לתקופה של 12 חודשים ללא הרשעה.
ת"פ 64373-12-16 מדינת ישראל נ' לוי (פורסם בנבו, 25.9.19).
בית המשפט גזר עונשי מאסר בפועל בגין אי תיאום מס הקניה בעניין משקאות אלכוהולים
עו"ד גיל נדל, עו"ד דייב זיתון, עו"ד רנון גורטנשטיין
איתות אזהרה מבית המשפט בתחום עבירות המס: במסגרת גזר דין שניתן ממש לאחרונה, גזר בית משפט השלום בתל אביב-יפו, על 3 נאשמים, עונשי מאסר בפועל, בשל עבירות בתחום המע"מ ומס הקניה, אשר מתשלומם התחמקו הנאשמים, במסגרת עיסוקם.
רקע:
בהתאם לחוק מס קניה, על עוסק המבקש לייצר ולשווק מצרך, יש חובה להודיע למנהל מס קניה על תחילת ייצורם ושיווקם של טובין טעוני מס, מיד עם תחילת עיסוקו בכך; כמו כן, עליו להגיש דוחות תקופתיים למנהל מס קניה. במקרה שיפורט להלן, מדובר בטובין מסוג אלכוהול למטרת ייצור משקאות אלכוהוליים, הטעונים מס קניה.
עובדות המקרה:
המאשימה, מדינת ישראל, הגישה כתב אישום כנגד 4 נאשמים, אשר עסקו בייצור משקה אלכוהולי בשם "וודקה מוסקבה". נאשמת 1 היא חברה פרטית שהוקמה למטרת יצור ושיווק משקאות אלכוהוליים, ושלושת הנאשמים הנוספים הם בעלי תפקיד בנאשמת 1.
בשנת 2013 ייבאה ורכשה הנאשמת 1 אלכוהול לצורך ייצור. הנאשמים פנו למנהל מס קניה על מנת שיעניק להם פטור מותנה (פטור אשר במקרה שלא עומדים בתנאיו, מחייב את מלוא תשלום המס) ממס קניה בעת היבוא והרכישה.
בניגוד להוראות חוק מס קניה כאמור לעיל, הנאשמים לא הגישו דוחות תקופתיים לשנים 2013 - 2014; לא דיווחו על ייצור ומכירת המשקאות האלכוהוליים; ולא שילמו מס קניה בגינם. הנאשמים הודו שפעלו כך על מנת להתחמק מתשלום מס קניה, שהגיע במועדים הרלוונטיים לסך של כמעט 4 מיליון ₪.
כמו כן, הנאשמים הודו שמסרו לרשויות מס ערך מוסף דיווח שגוי, והגישו דוחות כוזבים במתכוון, על מחזור המכירות של הנאשמת 1, במטרה להתחמק מתשלום מע"מ בסך כחצי מיליון ₪, ואף לא ניהלו ספר חשבונות כמתחייב.
הנאשמים הודו בנ"ל במסגרת הסדר טיעון, במטרה להפחית מהעונש שייגזר עליהם במסגרת העבירות הללו.
טענות הצדדים:
טיעוני המאשימה לעונש - המאשימה הפנתה לערכים המוגנים וציינה כי מטרת מס הקניה המוטל על משקאות אלכוהוליים היא, בין היתר, הגבלת צריכת אלכוהול ומכירתו, מטעמי בריאות הציבור, שלום הציבור ובטיחות הציבור, כאשר הטלת המס נועדה לייצר הפנמה של השפעות צריכת אלכוהול על ספקים וצרכנים. פרט לפגיעה ממשית בערכים המוגנים, מכירת האלכוהול במחיר מוזל בשל התחמקות ממס, פוגעת בתחרות ומעודדת צריכה.
בנסיבות הללו, ובמסגרת הסדר הטיעון, דרשה המאשימה 14 חודשי מאסר לכל אחד מהנאשמים.
טיעוני ההגנה לעונש - הנאשם 2 טען לכשל עסקי והאשמים אחרים שרצו, לטענתו, להכשיל את הנאשמת 1 וכי לא היתה לו כוונה לרמות את שלטונות המס (למרות שהוא הודה בכך במסגרת הסדר הטיעון). הנאשמת 1 קרסה כלכלית ולכן לא היתה יכולה לשלם את מס הקניה בו חבה;
הנאשמים 3 ו- 4 טענו כי הם לא מנהלים פעילים, אלא רק סייעו בשיווק והפצה, ואף לא קיבלו שכר. הנאשמים 3 - 4 ביקשו להתחשב בגילם, מצבם הבריאותי ובמצבם הכלכלי.
גזר הדין:
במסגרת גזר הדין, קבע בית משפט השלום את מתחם העונש ההולם לעבירות המפורטות לעיל, בהתחשב בערכים המוגנים שנפגעו ובהסדר הטיעון.
בית המשפט ציין שעבירות התחמקות מתשלום מע"מ מצויות במדרג הגבוה של עבירות המס, תוך הדגשה שעבירות על דיני המס בכללותם פוגעים בערכים המוגנים הנובעים מחקיקת חוק מס קניה בנוגע למיסוי המוטל על אלכוהול; פוגעים בקופה הציבורית מן הפן הכספי; ופוגעים בעקרון השוויון בנשיאת נטל המס.
בהקשר לנסיבות ביצוע העבירות, פסק בית המשפט כי הנאשמים אינם שה תמים שעה שהעבירות נעשו בשיטתיות ובמרמה, כפי שהודו בעצמם - התחמקו במכוון מתשלום מס קניה בסך של כ- 4 מיליון ₪, לא הגישו דיווחים למנהל מס קניה כמתחייב, הסתירו מידע מרשויות מע"מ והגישו דיווחים כוזבים, על מנת להתחמק מתשלום של כחצי מיליון ₪ לרשות מס ערך מוסף.
על כן, קבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם לנאשמים בתחום עבירות המע"מ, בין 6 ל- 18 חודשי מאסר; כאשר בתחום עבירות מס הקניה נקבע בין 4 ל- 14 חודשי מאסר. בית המשפט אף החליט להטיל קנס על הנאשמים, משיקולי מדיניות הבאים ללמד כי חוטא לא יוצא נשכר מעבירותיו וכי אין כל תועלת כלכלית בביצוע עבירות מס; כאשר בית המשפט ביכר את שיקולי הרתעת הרבים מביצוע העבירות על פני נסיבותיהם האישיות של הנאשמים.
בנסיבות הללו, בית המשפט גזר על נאשמים 2 ו- 3 מאסר בפועל של 10 חודשים, מאסרים נוספים על תנאי וקנס בסך 40,000 ₪; בית המשפט התחשב דווקא בנסיבות שהעלה נאשם 4, אשר מעורבותו היתה מופחתת, וגזר עליו 9 חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס בסך 60,000 ₪. הנאשמת 1 קיבלה קנס סמלי בסך 10 ₪ בלבד.
מחובתה של המדינה לעמוד בהוראות חוק חופש המידע
עו"ד גיל נדל, עו"ד ירדן ברוך
פתח דבר:
בעתירה לקבלת מידע נגד המדינה, אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים, על ידי חטיבת תוספי תזונה בלשכת המסחר תל אביב והמרכז (להלן: "החטיבה") אשר יוצגה על ידנו, בית המשפט פסק כי המדינה תישא בהוצאות העתירה.
רקע:
בשלהי שנת 2018, פנתה החטיבה לראשונה למשיבה למדינה, באמצעותנו, בבקשה לקבלת מידע בהתאם להוראות חוק חופש המידע, תשנ"ח –1998 (להלן: "חוק חופש המידע").
פנייתה של החטיבה לקבלת מידע מכוח חוק חופש המידע, נתקלה בהתעלמות המדינה. בעקבות כך, פנתה החטיבה למדינה מספר פעמים נוספות בבקשה לקבלת מידע, אך נותרה ללא כל מענה מצד המדינה.
משהמידע המבוקש לא התקבל אצל החטיבה על אף חלוף לוחות הזמנים הקבועים בחוק חופש המידע, ולאחר שהחטיבה ניסתה פעם אחר פעם ללכת לקראת המדינה והמתינה פרקי זמן ארוכים עד מאוד, לא נותרה בידי החטיבה ברירה אלא לבוא בפני שערי בית המשפט המחוזי בירושלים בעתירה אשר הוגשה ביום 7 באפריל 2019.
רק בשלהי שנת 2019, למעלה משנה לאחר שפנתה החטיבה לראשונה למדינה, ורק לאחר שנאלצה החטיבה להגיש עתירה לבית המשפט, ביצעה המדינה את מסירת המידע לפי חוק חופש המידע.
בקשתה של החטיבה לפסיקת הוצאות לטובתה:
נוכח מצב הדברים שפורט לעיל, הגישה החטיבה באמצעותנו בקשה לפסיקת הוצאות לטובתה, במסגרתה טענה היא כי מקום בו הרשות המנהלית היא שגרמה לכך שהוגשה העתירה המנהלית, מפאת שלא השיבה לבקשה לקבלת מידע לפי לוחות הזמנים הקבועים בחוק חופש המידע, יש להשית עליה את הוצאות העתירה.
טענתה זו של החטיבה נסמכה על פסיקת בית המשפט בעת"מ (מחוזי-נצרת) 51410-06-13 שמואל אהרונסון עו"ד נ' עיריית נצרת (פורסם בנבו 29.10.2013), בו דן בית המשפט בשאלת פסיקת הוצאות לעותר בעתירה מינהלית שהוגשה לפי חוק חופש המידע. בית המשפט קבע כדלהלן:
"...כאשר היה בידי הרשות המינהלית לתת לעותר את הסעד המבוקש בלא שתוגש עתירה, ולא היה טעם ממשי שלא להיענות לבקשה, אין סיבה כי העותר יהיה זה שיישא בהוצאות העתירה".
בנסיבות אלה, טענה החטיבה כי משהמידע המבוקש נמסר לידיה אך ורק לאחר ובשל הגשת העתירה, ראוי וצודק להשית את ההוצאות הכרוכות בהגשת העתירה וניהולה לחובת המדינה.
החלטת בית המשפט:
החלטתו של בית המשפט התבססה על מחדלה של המדינה מלהשיב לפניותיה הרבות של החטיבה, על פניותיה החוזרות של החטיבה ועל כך המידע שהתבקש נמסר רק לאחר הגשת העתירה לבית המשפט.
בית המשפט שקל בעת בחינת בקשתה של החטיבה לחיוב המדינה בהוצאותיה האם היה צידוק בהגשת העתירה מלכתחילה, האם החטיבה אכן מיצתה את ההליכים טרם הגשת העתירה, האם העתירה הוגשה בשיהוי והאם הגשת העתירה הניעה את המשיב להעניק לעותר את הסעד שביקש בעתירה.
בית המשפט קבע כי הייתה אפוא הצדקה להגשת העתירה על ידי החטיבה וכי המדינה לא מילאה אחר חובתה הקבועה בסעיף סעיף 7(ב) לחוק חופש המידע, המורה כי על הרשות הציבורית לקבל החלטה בבקשה לקבלת מידע ולהודיעה עליה למבקש ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-30 ימים מקבלת הבקשה.
על כן, בית המשפט פסק כי על המדינה לשאת בהוצאותיה של החטיבה בסך של כ- 3,000 ₪.
נציין כי אין זו הפעם הראשונה בה ייצגנו את החטיבה בעתירה לבית המשפט לפי חוק חופש המידע בשל אי מתן מענה מצד המשיבה לפי חוק חופש המידע (עת"מ 50865-03-18 חטיבת תוספי תזונה בלשכת המסחר תל אביב והמרכז, איגוד לשכות המסחר נגד הממונה על חוק חופש המידע במשרד הבריאות)
גם עתירה זו נסובה על בקשת החטיבה שלא נענתה ורק לאחר הגשת עתירה על ידי החטיבה התקבל המידע המבוקש.
בית המשפט קבע כי המענה שקיבלה החטיבה לפנייתה למדינה לקבל מידע, לא היה מענה שלם וענייני וכי רק בעקבות הגשת התירה התקבל מענה מפורט של המדינה.
במסגרת עתירה זו, בית המשפט פסק כי על המדינה לשאת בהוצאותיה של החטיבה בסך של כ- 6,500 ₪ בצירוף סכום האגרה.
אושרה בקשה להסתלקות בתובענה ייצוגית שעניינה פרסום מוצרי מזון כבעלי סגולות ריפוי
עו"ד גיל נדל, עו"ד דייב זיתון, עו"ד שירלי סטרז'בסקי
תקציר
לאחרונה אישר בית המשפט השלום בחיפה הסדר אליו הגיעו הצדדים בתובענה ייצוגית, שתוצאתו היא הסתלקות של מגיש התביעה ודחיית תביעתו האישית של המגיש התביעה, דבר המבטל את המשך ניהול ההליך בכתליי בית המשפט לתובענות ייצוגיות.
עובדות המקרה
בקשה לאישור תובענה כייצוגית, הוגשה בטענה כי שתי חברות מזון הטעו את ציבור הצרכנים עת פרסמו פרסומים המייחסים לסוגי לחמים שונים סגולות מרפא, וזאת באופן המפר את האיסור על ייחוס סגולות ריפוי למצרכי מזון הקבוע בתקנות בריאות הציבור (מזון) (איסור ייחוס סגולות ריפוי למצרך מזון), התשל"ח-1978 ותקן ישראל 1145.
חברות המזון שיווקו מספר סוגים של לחמים באתרי האינטרנט שלהם, ותוך כדי תיאור המוצרים, פירטו את מעלותיהן וסגולותיהן הבריאותיות של המוצרים.
התובע טען כי לא היה רוכש את המוצרים כלל, לולא השתכנע מפרסומי החברות באינטרנט, כי יש בהם כדי לחזק את בריאותו, לשמור עליה ולמנוע מחלות.
תוך התדיינות, הצדדים הגיעו להסדר לפיו החברות מתחייבות, תוך 90 ימים מיום מתן פסק דינו של בית המשפט, לערוך שינויים באתר האינטרנט ולתקן כל פרסום הנוגד את הוראות הדין. בנוסף, החברות יפעלו תוך תקופת זמן זו, לתקן את הפרסום על גבי אריזת אחד המוצרים, אשר יכול להטעות את ציבור הצרכנים.
הסתלקות המבקש מהתובענה הייצוגית
מטרת חוק התובענות הייצוגיות היא לשים את הקבוצה, המיוצגת על ידי מגיש התביעה, במרכז. לפיכך, בטרם יקבע בית המשפט על הסתלקותו של מגיש התביעה בתובענה הייצוגית, דבר שעשוי לגרום לביטול ההליך בבית המשפט, עליו לבחון את ההסדר אליו הגיעו הצדדים, ולמנוע פשרות שבהן המבקש ירוויח על חשבון הקבוצה.
לצורך כך, על מגיש התובענה הייצוגית לשכנע את בית המשפט כי אין בסיס לתובענה הייצוגית ואין בסיס להמשך ניהולה, כי מדובר בשלב מקדמי בו מצוי ההליך וכי אין בבקשת ההסתלקות כדי ליצור דין חלוט כלפי כלל לחברי הקבוצה.
הדיון המשפטי
במקרה זה קבע בית המשפט, כי בשים לב לטיעוני הצדדים והשלב המקדמי בו מצוי ההליך, ולכך באין בבקשת ההסתלקות כדי ליצור מעשה בית דין כלפי כלל הקבוצה, למעט מגיש הבקשה, אין להמשיך את ניהול ההליך בבית המשפט.
קביעת בית משפט זו, מבטלת את המשך ניהול ההליך אך מותירה למי מחברי הקבוצה, למעט מגיש בבקשה, להגיש מחדש את התביעה הייצוגית ולפתוח הליך זה שוב.
לעניין ייחוס סגולות ריפוי, בית המשפט לא התייחס לשאלה האם היה בפרסומיהן של החברות משום ייחוס כאמור. יחד עם זאת, מנימוקי פסק הדין עולה כי בית המשפט סבר שהתובענה מגלה עילת תביעה לכאורה, אך התחייבותה של אחת החברות לשנות את הפרסום שלה באתרי האינטרנט, מסבה תועלת לחברי הקבוצה ולציבור הצרכנים בכללו.
[ת"צ (חי') 40410-02-19 (ניתן ביום 21.1.2020- פורסם בנבו) ע"י כב' השופט א. סלאמה, נשיא בית המשפט השלום חי').
על הנחית פרקליט המדינה בעניין ענישה פלילית של תאגידים
גיל נדל, עו"ד, חן בן חיון
בדין הישראלי קיימים חיקוקים המטילים חובות התנהגות על תאגידים. חיקוקים אלו אף מקנים לרשויות האכיפה סמכות לנקוט במכלול פעולות, לרבות העמדת התאגיד לדין פלילי, והטלת סנקציות פליליות בגין הפרת חובות אלה.
לאחרונה פורסמה הנחיה מטעם פרקליט המדינה, שמטרתה היא להתוות את מדיניות התביעה בשיקולי העמדה לדין של תאגיד. ההנחיה אף קובעת שכחלק משיקולי ההעמדה לדין יש לבחון אם התאגיד מקדם תרבות ציות לחוק. עבירה המבוצעת במסגרת תאגיד עשויה בנסיבות מסוימות לנבוע מכשל נקודתי במנגנוני הפיקוח התאגידיים, ובנסיבות חמורות יותר היא עשויה ללמד על כשל נרחב בתרבות הציות וכיבוד הוראות הדין בתאגיד. ככל שהנסיבות מלמדות על כשל נרחב, מתעצם משקלו של האינטרס הציבורי בהעמדת התאגיד לדין.
נקודת המוצא היא, שככל שקיימת תשתית משפטית וראייתית להעמדת תאגיד לדין, וקיים אינטרס ציבורי בהעמדה לדין את התאגיד, יש להעמידו לדין, אלא אם מכלול נסיבות העניין אינו מצדיק את העמדתו לדין. במסגרת בחינת שאלת העניין לציבור בהעמדת התאגיד לדין, יש לבחון, בין היתר, את השיקולים המנויים להלן:
א. חומרת העבירה ונסיבותיה- ככל שאלו חמורות יותר, כך יגבר האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין.
ב. מאפייניו של התאגיד החשוד- יש לבחון אם מדובר בתאגיד המספק שירות לציבור; מרכזיותו של התאגיד במשק; היקף פעילותו ועסקיו; חיוניות השירותים המסופקים על ידי התאגיד וכדומה. ככל שפרמטרים אלו מתקיימים, כך יגבר האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין.
ג. מידת הכשל בתרבות הציות לחוק בתאגיד- ככל שהנסיבות מלמדות על כשל נרחב בתרבות הציות וכיבוד הוראות הדין בתאגיד, מתעצם משקלו של האינטרס הציבורי בהעמדת התאגיד לדין.
ד. מידת המעורבות של נושאי משרה בכירים בתאגיד בביצוע העבירה- כאשר מעורבים נושאי משרה בכירים בביצוע העבירות, בין אם באופן אקטיבי ובין אם במודעות בלבד – ככלל, לא יינתן משקל לקיומה של תכנית אכיפה פנימית.
ה. מידת שיתוף הפעולה של התאגיד עם החקירה ומידת תרומתו לחקירה- גילוי מרצון ושיתוף פעולה עם פעולות החקירה אינם מקנים חסינות מהעמדה לדין של התאגיד. יחד עם זאת, יש לתת משקל משמעותי לנסיבות הנוגעות למידת שיתוף הפעולה של התאגיד עם החקירה על כל שלביה, וכן ינתן משקל למידת התרומה שהייתה לשיתוף הפעולה של התאגיד עם החקירה.
ו. הפגיעה שתיווצר כתוצאה מהעמדתו לדין של התאגיד- במקרים חריגים, שיקולים של פגיעה בגורמים קשורים לתאגיד שאינם מעורבים בעבירה, כתוצאה מנקיטת הליכים פליליים כנגד התאגיד, יובאו בחשבון בשלב ההחלטה אם להעמיד לדין את התאגיד.
ז. אמצעי אכיפה חלופיים- קיומם של אמצעי אכיפה חלופיים להעמדה לדין פלילי, שנקיטתם יכולה למצות את האינטרס הציבורי ביחס לתאגיד באותן נסיבות, עשוי להיותשיקול לאי העמדה לדין של התאגיד.
ח. חילופי שליטה בתאגיד או שינוי מהותי באופי פעילותו של התאגיד- חילופי שליטה בתאגיד עשויים להישקל כשיקול בהעמדתו לדין של התאגיד בהתאם לנסיבות העניין.
ט. עברו הפלילי של התאגיד- יש להביא בחשבון את עברו הפלילי של התאגיד וכן הליכיאכיפה נוספים שהתנהלו נגדו.
י. חברה בפירוק- ישנם מקרים שבהם התאגיד שביצע את העבירות נמצא בהליך של פירוק והוא מצוי במצב גרעוני ונעדר כל נכסים. מצבים כאלו עשויים להשליך על מידת האינטרס הציבורי בהעמדה לדין וניהול הליך פלילי נגד התאגיד.
ההנחיה מבהירה כי במקרים מסומים ניתן יהיה להימנע מהרשעת התאגיד ולהסתפק בהתחייבותו להימנע מביצוע עבירה, אם כאשר לצד התחייבות זו יציג התאגיד תכנית מפורטת שבנה, הכוללת קיומו של ממשל תאגידי תקין המחיל תכנית אכיפה פנימית ושינויים ארגוניים מתאימים,אשר ימנעו אפשרות לביצוען של עבירות דומות בעתיד.ככלל, עצם קיומה של תכנית אכיפה פנימית אינו מקנה כשלעצמו לתאגיד פטור מאחריות פלילית. קיומה של תכנית אכיפה פנימית יישקל כשיקול מקל עם התאגיד, רק כאשר יהיו קיימות ראיות לכך שתוכנית האכיפה היא אפקטיבית, ונלווית לה בפועל תרבות ארגונית המעודדת התנהלות עסקית אתית ומחויבות לציות לדין.
נבהיר כי קיומה של תכנית אכיפה פנימית בתאגיד אינה בעלת צורה או תוכן אחידים. על כן,על כל תאגיד להתאימה למאפייניו, ובכלל זאת לגודלו, היקף פעילותו ומגזרי הפעילות שלו.
מאפיינים וקריטריונים של תכנית אכיפה אפקטיבית:
1. תכנית האכיפה מבוססת על הערכת התאגיד לגבי גורמי הסיכון העיקריים של התאגיד להפרות דין, בהתאם למאפייניו של התאגיד.
2. תכנית האכיפה קובעת עקרונות פעולה ונהלים למניעה ואיתור של עבירות פליליות בתחומים שזוהו כנקודות תורפה בכל הנוגע לביצוע עבירות.
3. הדרגים הבכירים בתאגיד מכירים את תוכנה של תכנית האכיפה ופועלים ליישומה בהתאם לתפקידם.
4. גורם בכיר בתאגיד הוגדר ומונה כאחראי על תכנית האכיפה.
5. התאגיד מקיים מנגנוני הדרכה ועדכון ביחס לעקרונותיה ונהליה של תכנית האכיפה עבור עובדיו ונושאי המשרה וכן, בנסיבות המתאימות, עבור גורמים קשורים לתאגיד.
6. התאגיד נוקט אמצעי פיקוח ובקרה סבירים להבטיח את יישומה של תכנית האכיפה.
7. התאגיד מבצע הערכה בעניין יעילותה של תכנית האכיפה, ומבצע הערכת סיכונים מחודשת לחשיפתו לאחריות פלילית, תוך התאמת מנגנוני האכיפה הפנימית בהתאם.
8. התאגיד מקיים מנגנונים המאפשרים דיווח של עובדים וגורמים אחרים על הפרות חוק בתאגיד, ובכלל זאת מנגנוני דיווח אנונימיים.
תכנית האכיפה הפנימית מקודמת ונאכפת באופן עקבי בתאגיד תוך נקיטת אמצעי משמעת נגד גורמים מפרי חוק בתאגיד או גורמים הכושלים בפיקוח.
עדכוני מכס ורגולציה
