פסק דין
א. עובדות הרקע ועיקר טענות בעלי הדין
1. עניינן של התובענות שבפני הוא בשאלת חבותן של התובעות, בתשלומי מכס ו/או מס קנייה בגין טובין שייבאו.
הדיון בתובענות המאוחדות שבפני פוצל (החלטה מיום 4.12.00) באופן שנקבע כי בשלב ראשון יובאו ראיות באשר לסיווג הנכון של הטובין נשוא התביעות ולאחר מכן תידון שאלת תחולת חוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) תשנ"ח-1968 (להלן: "חוק המיסים") ויישום הוראותיו לגבי התובעות.
2. ביום 16.6.04 ניתן על ידי פסק דין חלקי שעניינו בסוגיית סיווג הטובין שיובאו לארץ על ידי התובעות.
הקביעות האופרטיביות בפסק הדין החלקי הינן כדלקמן:
- התקבלה תביעת התובעות לגבי סיווג האימובלייזר תחת פרט 83.01.2010/1.
- נדחתה טענתה של התובעת מס' 1 (להלן: "אדי") לפיה ניתן לסווג רכיבים שהביאה (למעט אימבולייזר) במסגרת פרט 85.12 שעניינה ציוד לאיתות קולי או חזותי.
3. בעלי הדין ניסו משך תקופה ארוכה ליישב ביניהם את המחלוקת שעניינה יישום הוראות חוק המיסים והשפעתו על החיובים הכספיים הנגזרים מסיווג הטובין, משלא עלה הדבר בידן, הגיעה עת ההכרעה.
הנתבעת טענה בפני, בקליפת אגוז, כי נטל ההוכחה במובנו הרחב (נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע) מוטל על התובעות.
להלן נטען כי אדי לא עמדה בדרישות ההוכחה המוטלות עליה לעניין סעיפים 3,6 לחוק המיסים, בעוד שהתובעת מס' 2 (להלן: "לביא") אינה עומדת בנטל הראיה המוטל עליה עפ"י סעיף 6 לחוק.
ב. דיון וממצאים
1. אשר לאדי
1.1 על מנת שזו תצליח בטענתה לפטור מסכומי המיסים בהם חויבה וטרם שילמה ("חסר" כהגדרתו בחוק מיסים עקיפים), שומה עליה להתגבר, בין היתר, על הוראת סעיף 2 לחוק הנ"ל, המחייב נישום בתשלום חסר אם החסר האמור נבע מחמת ידיעה בלתי נכונה שהיה הנישום חייב למסרה, אלא אם כן, הוכיח הנישום כי הדבר נעשה בתום לב.
לטענת הנתבעת, לא עלה בידי אדי להוכיח כי פעלה בתום לב, במסירת ידיעה בלתי נכונה בתום ומאידך, לא הוכחו כל תנאי הסייג האמורים בסעיף 3 לחוק המיסים שכן, אין חולק כי אדי הודתה ברשימון 442953527 מיום 18.9.94 בחבותה לשלם מס קניה עבור מרימי השמשות, עובדה הנלמדת מעצם ביצוע התשלום ומכאן שידעה מהו הסיווג הנכון של טובין אלו.
אדי לא השיבה לטענה זו כלל ועיקר.
1.2 סבורני כי טענה זו בדין יסודה, בבחינת ההלכה שנפסקה ב-ע.א. 5341/93 י.ד. תעשיות חייגנים בע"מ נ. מ"י (להלן: "הילכת חייגנים"), כפי שפורטה והובהרה בסיכומי הנתבעת.
1.3 למעלה מן הדרוש, טענה הנתבעת כי לא עלה בידי אדי להוכיח כי "מכרה את הטובין בתום לב לפני דרישת החסר ובמחיר שלא נכלל בו אותו חסר".
דרישה זו, המוצאת ביטויה בסעיף 3(3) לחוק המיסים, זהה בעיקרה (בשינויים הנובעים מן הניסוח) לתנאי החזר היתר הגלום בסעיף 6(2) לחוק המיסים, שעניינו החזר יתר.
1.4 הנתבעת טענה כי אדי לא עמדה גם בתנאי סעיף 3(3) לחוק המיסים, בגדרו היה על אדי להוכיח כי "מכרה את הטובין בתום לב לפני דרישת החסר במחיר שלא נכלל בו אותו חסר" (ההדגשה שלי – מ.ב.ח).
1.5 נטל הראיה המוטל על אדי מחייב אותה להוכיח "עובדה שלילית", דהיינו, כי לא כללה את המס במחיר ששילם הקונה. טענה זו, הידועה בשמה השגור "כטענת הגלגול" נידונה במספר פס"ד וביניהם ע.א. 6080/97 קמור רכב בע"מ נ. מ"י (פד"י נז(5) 855), שם נקבע בין היתר כי הנישום המבקש השבה חייב להוכיח כי המס לא גולגל על כתפי הקונים (פיסקה 9 לפסה"ד) וכי דרישה זו קיימת גם שעה שהנישום שילם את הסכום תחת מחאה (פיסקה 11 לפסה"ד).
1.6 בסיכומי טענותיה, טענה אדי כי הנתונים החשבונאיים שפורטו בחוו"ד החשבונאית מטעמה (רו"ח קליק), מוכיחים את טענתה, לפיה לא גלגלה את המס על כתפי לקוחותיה.
אין בידי לקבל טענה זו; בסעיפים 15-11 לסיכום טענותיה, פרטה הנתבעת את השגותיה בעניין זה אחת לאחת ובכללם העדר התייחסות ספציפית בחוו"ד לגבי הטובין נשוא התביעה, וטענה כי קיימים נתונים מדגמיים המלמדים, לכאורה כי אדי מכרה את הטובין ברווח תוך גלגול סכום המס על כתפי לקוחותיה (הפירוט בסעיף 15 לסיכומי הנתבעת).
1.7 בפרשת קמור הנ"ל נקבע כי על הנישום להוכיח כדבעי מהו סכום המס שלא גולגל וזאת בראיות ספציפיות, להבדיל מהוכחת מדיניות מחירים גרידא, שבגדרה לא מגולגל חלק מנטל המס על כתפי הקונים (שם בפסקאות 13-11).
יתר על כן, ב-ע"ש 214/87 מעבדות ליאור נ. מנהל מס קניה (מיסים ג/5 ה- 213), נפסק כי הדרך הנאותה להוכיח את הגנת אי הגלגול מחייבת הצגת נתונים השוואתיים, דהיינו, השוואת המחיר שלפיו נמכרו הטובין על ידי הנישום למחיר השוק המגלם גם את מרכיב המס.
נתונים אלו לא הובאו על ידי אדי.
באין חולק כי הן נטל הבאת הראיות והן נטל השכנוע מוטלים על אדי, ולנוכח העובדה שאין די בראיות שהביאה אדי – לא עבר נטל הראיות לסתור לכתפי הנתבעת.
1.8 אני פוסק איפוא כי לא עלה בידי אדי להוכיח גם את התנאי הגלום
בסעיף 3(3) לחוק וגלל כן, שומה על אדי לשלם לנתבעת את החסר.
2. אשר לתובעת מס' 2 (להלן: "לביא")
2.1 שלא בדומה לאדי, לביא שילמה את סכומי המס שנכללו בהודעות הגרעון שנשלחו אליה, הגם שתחת מחאה, והיא תבעה השבתם, דהיינו, תביעתה נסובה על הוראת פסקה (2) להגדרת יתר.
לביא טענה כי מן העובדה שמכרה את החלק הארי של הטובין שייבאה, לפני שנודע לה על הגרעון - ניתן להסיק כי לא תמחרה את מס היתר בחשבוניות המכירה לצרכנים.
מנגד, טענה הנתבעת כי אין להשיב ללביא מס ששולם ביתר באשר לא עלה בידיה להוכיח את התנאי הגלום בסעיף 6(2) לחוק המיסים, דהיינו, כי מכרה את הטובין ללא שסכום היתר נכלל במחיר ששילם הקונה.
2.2 לביא נסמכה בטענתה על חוו"ד של רו"ח רסולי ולשיטתה חוו"ד זו מוכיחה "בצורה מפורשת ובהירה שהתובעת לא כללה וגם לא יכלה לכלול את תוספת המס במחיר לצרכן שכן היא כלל לא הייתה מודעת לו".
2.3 עיינתי בחוו"ד של רו"ח רסולי מיום 23.5.02, הדברים אמורים במסמך לקוני ביותר שאין בו אלא לאשר כי על פי בדיקה של כל חשבונות המכירה של לביא (100%) שהוצאו עד יום 2.11.95, עולה כי זו לא חייבה את לקוחותיה במס קניה.
2.4 חוששני כי אין בנתוני חוו"ד זו כדי לעמוד בדרישת נטל הראייה המוטל על לביא; מעבר לעובדה שחוו"ד אינה סוקרת את כל הרשימונים אלא שישה במספר (ולעניין זה אין נפקא מינא עם הטענה שהמחלוקת שבין בעלי הדין מתייחסת ל-7 או שמונה רשימונים). אין בחוו"ד זו כדי לעמוד בדרישת הראייה שנקבעה בפרשת מעבדות ליאור הנ"ל, שכן, אין היא כוללת נתונים השוואתיים כלשהם בעוד שהטיעון הסתמי לפיו החברה לא חייבה את לקוחותיה במס קניה אינו מתבסס על ניתוח תמחירי כלשהוא.
בדומה לפסיקתי לגבי אדי – משכשלה לביא להביא ראיות מספקות – לא עבר נטל הראיה לכתפי הנתבעת ומכאן שלביא לא עמדה בנטל השכנוע.
2.5 יחד עם זאת, סבורני כי "רווח והצלה" עומדים ללביא ממקור אחר ועל הנתבעת להשיב ללביא את סכום המס שגבתה ממנה ביתר, הטעמים לכך הינם שניים במצטבר:
2.5.1 ע"פ פסק הדין החלקי עולה כי לא היה בסיס חוקי לדרישת המס מלביא בגין ייבוא האימבולייזר וזאת לאור סוגיית הסיווג.
2.5.2 הגם שכמובהר לעיל כי לא עלה בידי לביא להוכיח את התנאי הגלום בפסקה (2) של סעיף 6 לחוק המיסים, הרי שלא חלה על לביא הוראת פסקה (1) להגדרת יתר שעניינה "מס עקיף ששולם ביתר", אלא מתקיימת לגביה פסקה (2) להגדרה האמורה (סכום הישבון וכל סכום אחר ששולם למנהל..... ויש להחזירו). הנובע מכאן הוא כי לא היה על לביא להוכיח, כתנאי להשבת היתר את התנאי הגלום בפסקה (2) לסעיף 6 לחוק.
ג. סוף דבר:
1. אשר לתובעת מס' 1 (אדי):
אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת את סכומי הגרעון שהושתו עליה בגין הטובין שיובאו על ידה, לרבות בגין האימבולייזר שייבאה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כאמור בחוק המיסים.
2. אשר לתובעת מס' 2:
אני פוסק כי על הנתבעת להשיב לתובעת את סכומי היתר ששילמה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור בחוק המיסים.
3. לאחר התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את אדי לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ₪ ומאידך, אני מחייב את הנתבעת לשלם ללביא שכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ₪.
הודעה זכות הערעור.
המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.
ניתן היום י"ב בחשון, תשס"ו (14 בנובמבר 2005), בהעדר הצדדים.
בן חיים מרדכי, שופט
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
