פסק דין
א. כללי
1. זוהי תביעה כספית על סך 700,000 ₪, שעילתה הנטענת, בתמצית, היא כי המדינה (הנתבעת 1) לא שמרה על הסודיות של תכולת מעטפה שמסרה התובעת 1 לפרקליטות במסגרת הליכי ערעור על מיסים עקיפים, כאשר במעטפה היו נוסחאות סודיות של שאינה ממוצרי התובעת 1 (שמנים ארומטיים מסויימים). סכום התביעה מבטא, לטענת התובעים, את הנזקים שנגרמו להם עקב אי-שמירת הסודיות שתוארה לעיל. אי שמירת הסודיות (כנטען) התבטאה באופן ממשי בשניים, לטענת התובעים: האחד – אבדן מעטפה חתומה בשעווה על תכולתה (שכללה נוסחאות של שמונה ממוצרי התובעת); והשני – העברת הנוסחאות הללו לידי גורם בחו"ל ("ועדת בריסל") בניגוד למוסכם.
2. הצדדים הסכימו (עוד בפני כב' השופט א. שילה, שדן בתיק לפני) כי התביעה תוכרע על סמך כתבי הטענות, התצהירים והמסמכים שהגישו ועל פי סיכומים בכתב, כאשר המצהירים לא ייחקרו. מטעם התובעים הגשו 3 תצהירים (של התובע 2, של עו"ד מרגלית ליפשיץ ושל גב' יולי לובן) וחוות דעת מומחה אחת של מר שמואל חי, יועץ כלכלי, ואחר כך הוגשו 2 תצהירים נוספים מטעם התובעים, שניהם של גב' סינתיה אסטרק. לנתבעים הוגשו 2 תצהירים, האחד של עו"ד אלחנן קליר והשני של הנתבע 2, שהיה בתקופה הרלבנטית מנהל יחידת הסיווג של אגף המכס במשרדי האוצר.
ב. עילת התביעה
3. התובעת 1 מנהלת זה שנים עסק של תמרוקים שונים, שכולם (או לפחות חלקם הרלבנטי) "שמנים ארומתרפיים". התובע 2 ("התובע") הוא מנהלה ובעל מניותיה של התובעת 1 (להלן: "התובעת"). מזה שנים רבות מתנהלים (עדיין) הליכים משפטיים סבוכים וממושכים בין התובעת לבין המדינה (מנהל המכס, מס קניה ומע"מ בת"א), ובין היתר מתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ע"ש 759/93, שהוא ערעור של התובעת על (החלטה בהשגה לענין) קביעות מס קניה לשנים 1991-1988 שענינן סיווג מוצרי התובעת לענין מס קניה. המחלוקת בין הצדדים הצריכה (לפחות לטענת המדינה), בין היתר, בירור של מרכיביהם של המוצרים השונים. בשלב מסוים, בישיבת 26/6/94 במסגרת ע"ש (מחוזי ת"א) 759/93, הוסכם – ראשית – כי מתוך 42 מוצרים שסיווגם היה שנוי במחלוקת ייבחרו 8 מוצרים שיהוו "מדגם", וכי המדינה תקבל מהתובעת (המערערת שם) רשימה של כל החומרים והכמויות המרכיבים את כל אחד מ-8 המוצרים הנ"ל, וכי "תוכנה של רשימה זו על כל מרכיביה תישמר בסודיות על ידי המשיב (מנהל המכס-ש.מ.) ולא יועברו (כך במקור) לידיעתו של אף אחד, וכמו כן הרשימה תישמר בכספת של המשיב" (נספח ה' לתצהירו של התובע 2, שהוא פרוטוקול ישיבת 26/6/94 בע"ש (מחוזי ת"א) 759/93).
4. בעקבות הדיון בבית המשפט המחוזי ביום 26/6/94 נוהלה עוד שיחת טלפון בין באת-כח התובע, עו"ד מרגלית ליפשיץ, לבין אנשי הנהלת המכס או מי מהם, ובעקבותיה שלח הנתבע 2 לעו"ד ליפשיץ מכתב בו הצהיר הנתבע 2 כי כל עובדי אגף המכס מחוייבים בסודיות המידע הנמסר להם מתוקף תפקידם ולכן אין להטיל אחריות כוללת לשמירת סודיות הנוסחאות על עובד זה או אחר של המדינה או של אגף המכס. עוד הציע הנתבע 2 באותו מכתב לשלוח את "החומר" (שאותו תאר ברישא של המכתב כך: "הנוסחאות של התכשירים אשר מהווים נושא לדיון המשפטי") בדואר רשום על שמו, ולרשום על המעטפה "למכותב אישית וסודי" (ההדגשה במקור), והודיע כי "לאחר עיון בנוסחאות על ידי גב' לפן (הכימאית) ישמר החומר בכספת המשרד או שיוחזר לכם מוקדם ככל האפשר") (נספח ו' לתצהירו של התובע 2, מכתב מיום 1/8/94).
5. לטענת התובעים, הנוסחאות נשלחו לנתבע 2 במעטפה, יחד עם מכתב לוואי של עו"ד ליפשיץ. מסתבר שהנוסחאות לא רק שנשלחו לועדת-העל למינוח של ארגון המכס העולמי בבריסל (להלן: "ועדת בריסל") ועל כך אין מחלוקת, אלא גם – לפי תצהירו של התובע – לא הוחזרו לתובעים ולא נמצאו כלל בתוך המעטפה שבכספת שבה היו אמורים להימצא. טענת התובע במדויק היא, כי הנוסחאות הסודיות בכתב ידו הוכנסו על ידי התובע למעטפה שאותה חתם במו ידיו בשעווה, שאליה צורף מכתב לוואי של עורכת הדין של התובעים בהליכי הערעור (עו"ד מרגלית ליפשיץ) שבו, לאחר הקדמה, היו הנוסחאות הסודיות – הפעם מודפסות (לאחר שהודפסו במשרדה של עו"ד ליפשיץ). המכתב הנלווה וכן המעטפה החתומה בשעווה, עליה נרשם בכתב יד "SECRET FORMULAS", הוכנסו יחדיו למעטפה חומה גדולה שעל-גביה הודבקה מעטפה קטנה עם הלוגו של משרד עו"ד ליפשיץ, וכל ה"כבודה" הזו נשלחה בדואר רשום לנתבע 2 עם כיתוב "למכותב בלבד – סודי" (ר' ס' 12 לנספח ז' לתצהיר התובע). בעקבות הליכי עיון ספציפי במסמכים במסגרת התיק הנוכחי התברר כי בכספת המכס נותר רק המכתב הנלווה של עו"ד ליפשיץ, ובנוסף אליו כיתוב בכתב-יד מיום 4/8/94 שהתובע משער שנעשה על ידי כימאית באגף המכס (גב' אילנה לפן) ובו ניתוח ההרכב הכימי של המוצרים (נספח "כ" לתצהיר התובע), והכל בתוך המעטפה החומה הגדולה. למעטפה החתומה בשעווה שבה היו הנוסחאות בכתב-ידו של התובע לא נמצא כל זכר (ור' ס' 31 לתצהיר התובע). על עובדות אלה חזרה גם עורכת-דינם של התובעים בהתדיינות בבית המשפט המחוזי, עו"ד מרגלית ליפשיץ, בתצהירה (ס' 6).
בתצהירו של הנתבע 2 שהוא היחיד המתייחס – מטעם הנתבעים – לשאלה מה נמסר להם ומה הועבר על ידם הלאה – נאמר כי אין הוא זוכר כלל מעטפה פנימית ובה "נוסחאות סודיות" בכתב יד בתוך המעטפה החומה
6. השאלה העובדתית הראשונה שיש להכריע בה היא, אם כן, האם היתה בכלל מעטפה פנימית ובה "נוסחאות סודיות" בכתב יד של 8 מוצרים.
כנגד גירסה פוזיטיבית של התובע ושל עו"ד ליפשיץ המשיבה בחיוב לשאלה זו, אין בפניי הכחשה ישירה מצד מי מעדי ההגנה אלא רק טענה של "אינני זוכר" (ויודגש שמדובר בארועים שראשיתם בשנת 1994, למעלה מ-7 שנים לפני הגשת התביעה). בהעדר חקירה נגדית של אף אחד ממצהירי הצדדים ניתן לטעון שיש לאמץ גירסת התובע משום שכנגדה אין הכחשה ישירה אך דעתי היא שהדברים אינם כה פשוטים ושיש לשקול שיקולי סבירות והגיון בגירסת התובעים, שעליהם הנטל להוכיח את העובדות שהם טוענים להן.
נשאלת השאלה מדוע בכלל היה צורך במעטפה "פנימית" ובה הנוסחאות בכתב-יד, כאשר אותן נוסחאות עצמן הודפסו במשרד עו"ד ליפשיץ ונכללו גם במכתבה שבמעטפה החומה ("החיצונית")? תמיהה זו לא זכתה לכל הסבר מפי התובעים ומצהיריהם, אף כי – להפתעתי - אין היא מועלית גם מפי הנתבעים או בסיכומי ההגנה. עוד אעיר כי באותו מכתב של עו"ד ליפשיץ נאמר, בפיסקה "ה", כך: "רצ"ב רשימה של כל החומרים.....". לא נעשה שימוש במילים "נוסחאות" או "FORMULAS", ולא נאמר כי ה"רשימה" (שהיא כנראה ה"נוסחאות") נמצאת במעטפה נפרדת. מדוע? זה אינו מתיישב עם הרגישות המיוחדת שנטען שיש לאותה רשימה בכתב-יד או עם ההקפדה של התובע על המינוח "נוסחאות" (בעברית או באנגלית) ועל ההבדל בינו לבין מונחים אחרים בהם נעשה שימוש במסמכים קודמים שנשלחו על ידי התובעים לנתבעים. אף שנאמר ש"הרשימה" "רצ"ב", כלומר "רצופה בזה", הובאה "הרשימה" (או – ה"נוסחאות", כרשום בכתב-יד של העותקים שצורפו לתצהירים) בגוף המכתב, מיד לאחר הטקסט האמור של פיסקה "ה" למכתב. מה, אם כן, היה ההגיון במסירת "רשימה" ובה "נוסחאות סודיות" בכתב-יד ובמעטפה פנימית נפרדת וחתומה בשעווה, כאשר אותו מידע בדיוק מופיע, כשהוא מודפס, בגוף מכתב הלוואי שמחוץ לאותה מעטפה נפרדת? ומדוע טרחו התובעים לצלם את המעטפה "הקטנה" החיצונית אך לא צילמו, ולו מבחוץ, את המעטפה הפנימית החתומה בשעווה? אוסיף (וגם כאן מועלית תמיהה שמשום-מה אין הנתבעים טורחים להעלותה): מה ההגיון בהעברת מסמכים שנטען כי הם כה רגישים בדואר רשום, ועוד בתוספת כיתוב חיצוני על המעטפה כי מדובר ב-"SECRET FORMULAS"? האין כאן ממש יצירת פירצה הקוראת לגנב? מדוע לא נעזרו התובעים בשליח מהימן או ביצעו מסירה אישית? ומדוע לכתוב מבחוץ שבמעטפה נוסחאות סודיות, כיתוב המגדיל את הסיכוי שמאן-דהוא, בכל הדרך הארוכה שעושה דבר דואר רשום, יסתקרן ויניח ידו על התוכן על ידי גניבתו או העתקתו, ובמיוחד כאשר ניתן לעשות זאת מבלי שהמקבל יידע על כך על ידי גניבת המעטפה "הפנימית", שאין במכתב הלוואי כל זכר לקיומה, או על ידי העתקת המידע שבמכתב הלוואי והחזרתו למעטפה "החומה" שלא נחתמה בשעווה?
כל השאלות הללו נותרו לא פתורות כלל. הואיל ונטל ההוכחה של קיומו של מידע סודי שנעלם הוא על התובעים, פועלים ספקות אלה לחובתם. הואיל והנטל על התובעים לשכנע בגירסתם העובדתית על בסיס מאזן ההסתברות, אין לי אלא לקבוע שהם לא עמדו בנטל זה משום שגירסתם בדבר קיומה ותוכנה של "המעטפה הפנימית" היא בלתי סבירה, מהטעמים שפורטו לעיל.
7. אין מחלוקת כי אגף המכס העביר לועדה, שמושבה בבריסל ועיסוקה סיווג מוצרים לצורך מיסוי עקיף (להלן: "ועדת בריסל") מידע על 8 המוצרים שהוסכם בזמנו כי יכריעו את גורל ההליך בין הנהלת המכס לתובעים. התובעים טענו כי לא ידעו ולא הסכימו לחלק ניכר מהפניות לועדה, כשהדגש הוא על כך שלא הסכימו כלל להעברת "נוסחאות" (FORMULAS) לועדת בריסל, אלא רק להעברת "דפי נתונים" ו"ספציפיקציות", וכי הופתעו לגלות בדיעבד שתוכן הנוסחאות הגיע לידי ועדת בריסל. התובע 3 הציע להציג את הנוסחאות לועדת בריסל בעצמו, בביקור בבריסל, ואז נודע לו שאין בכך צורך משום שהנוסחאות כבר בידי הועדה. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה אם ההסכמה שלא לגלות את הנוסחאות לשום גורם שאין לו קשר למשפט כללה הסכמה שלא לגלותן לועדת בריסל. אציין שההסכמה לפנות לועדת בריסל במסגרת ההליכים שבבית המשפט המחוזי בתל אביב הושגה רק מס' חודשים לאחר שהנוסחאות נשלחו לנתבעים. מה שברור מהחומר שבפניי הוא, שהנתבעים שלחו את המידע הכלול בנוסחאות לועדת בריסל; שלא כל הפניות של אגף המכס לועדת בריסל אכן הועברו בזמן אמת לתובעים, כפי שהיה ראוי שיעשה; ושבסופו של דבר הוסכם שתשובות ועדת בריסל לענין סיווג המוצרים לא תשפענה על ההליך בין הצדדים בבית המשפט המחוזי בת"א. עוד ברור שבפניות אגף המכס לועדת בריסל לא נעשה שימוש במונח "FORMULAS". אני סבור שיש לקבוע גם, כענין שבעובדה, שאותו מידע (היינו הנוסחאות) שהועבר לראשונה בנסיבות שתוארו בס' 5 (גם אם לא היתה "מעטפה פנימית" כלל) אכן הועבר לועדת בריסל על ידי הנתבעים.
8. בין הצדדים התגלעה מחלוקת לגבי השאלה מהן "נוסחאות" לעומת "ספיציפיקציות" ו"דפי נתונים", ואיזה מידע נוסף, אם בכלל, היה ב"נוסחאות",שלא נכלל בנתונים שנמסרו על ידי התובעים לנתבעים עוד לפני כן, בדואר רגיל וללא כל דרישות סודיות מיוחדות, באמצעות עו"ד ליפשיץ. גם בנקודה זו אין בפני נתונים מלאים. כך למשל אין בפני חוות דעת מומחה כלשהי מטעם מי מהצדדים אשר יוכל לומר מהו – אם בכלל – ה"ערך המוסף" של ה"נוסחאות" (לאחר עיון בהן) על המידע שנמסר עוד קודם. גם גב' לפן, שככל הנראה עיינה ב"נוסחאות" מטעם הנתבעים, לא הגישה תצהיר או חוות דעת. מכל מקום ולאור הנתונים שבפניי אוכל להגיע למסקנה שיש ב"נוסחאות" מידע נוסף שלא נכלל בנתונים שנמסרו עד אז לנתבעים. זאת משום שהנתבעים לא היו דורשים כלל "נוסחאות", לו המידע שקיבלו בשלבים שקדמו למסירת הנוסחאות היה מלא ומאפשר זיהוי מושלם של הרכב המוצרים; ואילו ה"נוסחאות" לא היו מוסיפות על המידע שנמסר עד אז חזקה שהנתבעים – שדרשו מידע נוסף – היו באים בטרוניה על שה"נוסחאות" (או ה"רשימה") אינן מוסיפות מאום על מה שכבר נמסר להם.
ג. דיון
9. משנקבעו הממצאים העובדתיים דלעיל מתעוררות השאלות הבאות:
(א) מהן החובות שבדין ו/או בהסכם של הנתבעים קשר למידע המכונה "נוסחאות", והאם הופרו.
(ב) מהו הנזק שנגרם, אם בכלל, לתובעים (בהנחה שהיתה הפרה מצד הנתבעים).
10. דומה שאין חולק שתוכן מידע שמקבלים אגף המכס ועובדיו במסגרת ולצורך מילוי תפקידם חייב להישמר בסוד, הן מכח הדין הכללי והן מכח מה שסוכם ספציפית ובכתב בין הצדדים במקרה דנן. השאלה היא מהן ההפרות הנטענות, והאם אכן היו כאלה.
ככל שהצלחתי לרדת לסוף דעתם של התובעים בסיכומיהם (ובסיכומי התשובה שהגישו), טענתם היא לשתי הפרות מצד הנתבעים: ההפרה הראשונה שהם טוענים כי יש לראותה כהפרה מתמשכת עד עצם הרגע הזה, היא בכך ש"המעטפה הפנימית" והנוסחאות בכתב-יד שהיו בה לא הוחזרו לידי התובעים ולא נשמרו בכספת המכס, אלא נעלמו בשלב כלשהו במועד, בדרך וליעד בלתי-ידועים.
ההפרה השניה המיוחסת לנתבעים היא בהעברת תוכן הנוסחאות לועדת בריסל ללא הסכמת וללא ידיעת הנתבעים.
11. אשר להפרה הראשונה הנטענת, הרי משקבעתי כי לא הוכח כלל שהיתה "מעטפה פנימית" ובה אותן נוסחאות שנכללו גם במכתבה של עו"ד ליפשיץ (שנותר בכספת המכס בתוך אותה מעטפה חיצונית בה נשלח) ממילא לא נותר אלא לדחות את התביעה ככל שהיא מבוססת על "העלמותה" של אותה "מעטפה פנימית" ושל תכולתה הנטענת.
12. אשר להפרה השניה הנטענת, קשה לרדת לסוף דעתם של התובעים. הרי אין מחלוקת שלפחות בשלב מסוים הסכימו התובעים שתוכן הנוסחאות יהיה בידיעת ועדת בריסל, ואף הציעו – הם עצמם - שהתובע יסע לבריסל וימסור את המידע בעצמו. מכאן שעצם העברת המידע לועדת בריסל אינה יכול להיחשב כארוע שגרם לנזק כלשהו לאותם תובעים שהציעו לגלותו בעצמם לאותה ועדה. לא מצאתי בכל טיעוניהם הארוכים של התובעים כל תשובה לשאלה מדוע נגרם להם נזק כלשהו מהעברת מידע מסוים לגוף שהם עצמם הציעו לגלות לו את אותו מידע.
13. המסקנה היא כי אחת משתי ההפרות הנטענות לא הוכחה עובדתית כלל, והשניה לא יכולה היתה, בנסיבות שפורטו בס' 12 לעיל, להיחשב כארוע שגרם נזק כלשהו.
ד. הנזק
14. הדברים שנאמרו לעיל מיתרים למעשה את הדיון בשאלה האם הוכח נזק, ואם כן – מה גובהו. מעל לצורך אומר כי לדעתי לא הוכח נזק כלשהו, פרט אולי לסערת רגשות של התובע שלא ברור כלל שהיתה לה סיבה רציונלית. התובעים הגישו חוות דעת של מומחה (מר חי) שבה ניסו להוכיח נזק בדרך הבאה: לטענתם נהנתה החברה התובעת מעלייה ניכרת במכירות מוצריה בשנים שמאז הארועים שביסוד התביעה ועד להכנת חוות הדעת. אותם 8 מוצרים שהנוסחאות שלהם נמסרו לאגף המכס כמתואר בתביעה הם מוצרים שמכירותיהם עלו - כנטען - בשיעור נמוך בהרבה משיעור עליית המכירות של שאר המוצרים בתקופה הנבדקת. כיוון שכך הטענה היא שההפרש בשיעור עליית המכירות בין 8 המוצרים הללו לשאר המוצרים הוא הנזק. זאת תזה שאין לקבלה בשום פנים ואופן. אין בפניי שום ראיה של ממש, ולא היתה כזו גם בפני המומחה, כי אכן יש קשר סיבתי בין העובדה או ליתר דיוק האפשרות (הנטענת) שידע סודי בדבר אופן ייצור אותם 8 מוצרים והרכבם המדויק דלף לגורמים העלולים להשתמש בו לרעת התובעת, לבין העובדה (הנטענת) שמוצרים אלו הם מוצרים שמכירותיהם עלו בשיעור נמוך יותר משיעור העלייה במכירות שאר המוצרים. שוני בהתפתחות המכירות של מוצרים שונים יכול לנבוע מסיבות שונות ומגוונות. כך למשל יכול שוני כזה לנבוע ממדיניות שיווק שונה למוצרים השונים (בין בפירסום, בין בהקצאת שטחי מדף בנקודות המכירה ובין בדרכים אחרות לרבות תימחור שונה של המוצרים). שוני כזה יכול גם לנבוע מקיומם של מוצרים מתחרים מבחינת פונקציית המטרה, גם אם ברור שאותם מוצרים מתחרים אינם מבוססים על שימוש בנוסחאות הסודיות אלא מבוססים על נוסחאות אחרות והם מתחרים רק בתכונות הכלליות ובמטרות.
גם שכיחותן של הבעיות שאותם מוצרים אמורים לתת להן מענה, וגם קיומם ותפוצתם של אמצעים ודרכים אחרות לטיפול באותן בעיות שלא בדרך של ארומוטרפיה, יכולים להסביר גידול נמוך יותר במכירות מוצרים אלה לעומת מוצרים אחרים. אין בפניי שום ראייה שממנה אני יכול להסיק שכל ההסברים האלטרנטיביים לגידול הנמוך הנטען במכירות 8 המוצרים הרלבנטיים אינם נכונים, או שסבירותם נמוכה מהסבירות שהתפתחות זו נובעת מאי שמירה על סודיות הנוסחאות של המוצרים. בחוות הדעת אמנם נאמר שהמוצרים הללו הם יחודיים לתובעת ויוצרו בתקופה הרלבנטית רק על ידי החברה התובעת, אולם הדברים הללו הובאו רק מפי מנהלה של התובעת, הוא התובע, ואין להם אימות מכל מקור אחר (לרבות חוות דעת מומחה). יתרה מכך, אם המוצרים נותרו יחודיים גם בתקופה שבה מכירותיהם עלו פחות ממכירות שאר המוצרים, הרי ברור שאיש לא הצליח לשים ידו על הנוסחאות הסודיות שלהם ולהשתמש בהן על מנת לחקות את המוצרים ולפגוע במכירותיהם על ידי התובעת. אם כך, אין כל קשר סיבתי עובדתי בין שאלת סודיות הנוסחאות לבין התפתחות המכירות.
15. בסוף תצהירו של התובע נטען שב-5 השנים האחרונות קמו לתובעת מתחרים בארץ, אולם הטענה לא רצינית על פניה. ראשית, אין מוצרי התובעת (הן ה-8 שנוסחאותיהם נמסרו לאגף המכס והן שאר המוצרים) מוגנים הגנה המוכרת בדיני הקניין הרוחני. מכאן שהופעת מתחרים המייצרים מוצרים דומים אינה אלא שאלה של זמן. שנית, פרט לטענה כללית ביותר שחלק מהמתחרים מייצרים מוצרים שהתובע הגדירם כדומים מאוד ל-8 המוצרים שנוסחאותיהם נמסרו למכס, אין בפניי שום ראייה לכך שאכן יש דימיון רב לא רק בתיאור הכללי ובהתוויה אלא גם בהרכב, דימיון עד כדי שהדעת נותנת בסבירות גבוהה שמדובר במוצרים שיוצרו תוך שימוש באותן נוסחאות סודיות שנמסרו למכס. מובן שאם המוצרים המתחרים אינם מיוצרים תוך שימוש באותן נוסחאות, אין כל קשר בין הופעתם בשוק לבין הארועים נשוא התביעה אפילו היו מוכחים כולם. לכך יש להוסיף שאם אכן מישהו העתיק שלא כדין נוסחאות סודיות שהגיעו לידיו בדרך לא דרך, הרי מאז פסק הדין הידוע בענין א.ש.י.ר (ראה: רע"א 5768/94, 5614/95, 993/96, פד"י נ"ב (4) 289) יש לתובעת סעד כנגד כל מי שניתן יהיה להוכיח כי עשה העתקה כזו, וזאת מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לא שמעתי שהתובעת בוחנת בכלל את האפשרות לנקוט בהליך כזה נגד אותם מתחרים. מכאן שגם לדעתה אין המוצרים המתחרים מבוססים על העתקת נוסחאות סודיות של התובעת.
אם לא די בכל אלה הרי אפילו הנתונים שעליהם ביסס המומחה, מר חי, את חוות דעתו הם נתונים שהוא עצמו כמובן אינו יכול לאשר את נכונותם ולא הובאה בפניי ראייה עצמאית אחרת לנכונות הנתונים שביסוד חוות הדעת. נמצא אם כן שמדובר בטענות סתמיות לחלוטין המבוססות על מידע מקוטע וחלקי שגם הוא אינו מוכח, ואין בהן להוכיח כי מכירת המוצרים הרלבנטיים נפגעו או לא גדלו בשיעור המצופה דווקא בשל חשיפת הנוסחאות. המכירות נקבעות על ידי הביקוש בשוק, ואין לו ולא כלום עם הנוסחאות. כדי שיהיה קשר בין התפתחות המכירות לבין חשיפת נוסחאות צריך להוכיח ולו במאזן ההסתברות כי מישהו הצליח להגיע לנוסחאות ולחקות בדייקנות רבה בעזרתן את המוצרים וכך "לנגוס" בפלח השוק של אותם מוצרים של התובעת. אין בפניי ראייה כזאת. בסיכומים (וכמובן שאין זה המקום לכך משום שיש צורך בחוות דעת מומחה גם לענין זה) נעשה ניסיון לטעון כאילו לא ניתן לבדוק את המוצרים המתחרים במעבדה משום שבהיותם מיוצרים מרכיבים טבעיים יש שונות ניכרת בהרכב של כל מוצר בפני עצמו. ראשית מדובר, כאמור, בענין שבמומחיות שמוכיחים בחוות דעת מומחה ואין מקום לעורר טענה כזו לראשונה בסיכומים. שנית, אפילו אם נכונה הטענה עדיין יש להניח שלו היו נבדקים במעבדה פריטים רבים של המוצר המחקה או החשוד כמחקה ניתן היה למצוא הרכב ממוצע או מאפיינים מיוחדים החוזרים על עצמם שאפשר היה בקלות להראות את דמיונם הלא מקרי לנוסחאות הסודיות. העובדה שלא נעשה אפילו ניסיון לנתח את הרכבם של המוצרים המתחרים ולהראות שיש לו דימיון רב, המעורר חשד סביר של העתקה, להרכב הסודי של המוצרים הרלבנטיים מעידה על עצמה שאין שום ראייה לכך שיש כאן דימיון אשר מצביע ולו כאפשרות סבירה על העתקת הנוסחה. כל השאר אינו אלא ספוקלציות שאינן יכולות להתקבל כראייה לקיומו של נזק ולא כל שכן לשיעורו.
לכל אלה יש להוסיף (כפי שכבר הערתי) שהתובע בתצהירו לא טרח אפילו לאמת כי הנתונים החשבונאיים שנמסרו למומחה, מר חי, שבוודאי לא בדק אותם ואינו מתיימר לאמת אותם, הם נכונים. גם טעם זה אפילו עמד בפני עצמו היה מספיק כדי שחוות הדעת של מר חי לא תוכל להיות בסיס לחישוב הנזק.
-
טענה אחרת לענין הנזק היא שחברה מסוימת בארצות הברית ניהלה במשך שנים רבות מו"מ ממושך עם התובעת לרכוש את הבעלות בתובעת (או את זכויות היצור). הטענה היא שהמו"מ היה בשלבים מתקדמים ונכשל רק משום שהדרישה של החברה בארצות הברית היתה כי תובטח בלעדיות של התובעת על הנוסחאות של מוצריה. התובע טוען שכאשר נאלץ לחשוף את העובדה שנוסחאות של 8 מוצרים הועברו לכספת המכס ואין באפשרותו להבטיח באופן מוחלט את בלעדיותן בנסיבות המתוארות בתביעה, נסוגה החברה האמריקאית מכוונותיה לרכוש את החברה התובעת ו/או את הנוסחאות של מוצריה. טענה זו נתמכת בשני תצהירים של גב' סינתיה אסטרק שכעולה מהם ניהלה את המו"מ בין החברה האמריקאית לתובעת. גם כאן דעתי היא שלא הוכח כל נזק. ראשית נראה לי שהתובעים נפלו באותו פח וליתר דיוק נשבו באותו קו טיעון שהם עצמם בנו יש מאין את החליטו לפתח תאוריה לפיה הנוסחאות הסודיות דלפו לידיים לא רצויות. הרי לו נקטו בחוש המידה הנדרש והמתחייב היו מבינים שאם בכלל דלפו הנוסחאות הסודיות אירע הדבר בסביבות שנת 94' או חודשים ספורים לאחר מכן, ואם בחלוף כל השנים הרבות שעברו מאז ועד לסיומו של המו"מ עם החברה האמריקאית אין התובעת יכולה להצביע אפילו על מוצר מתחרה אחד שהיא עצמה סבורה לאחר בדיקה כי הינו פרי חיקוי שמקורו בחשיפת הנוסחאות הסודיות, פירוש הדבר שלאמיתו של דבר לא אירע דבר שיש בו כדי להזיק לתובעת ולפגוע בבלעדיות הידע שלה, ומכאן שאותה דליפה של נוסחאות נותרה ענין תאורתי בלבד מצד התוצאות. אני סבור שלו כך היו התובעים מציגים את הדברים בפני החברה האמריקאית לא ניתן היה לראות בהם הצדקה תמת לב לביטול כוונה רצינית להתקשר בעיסקה שנטען כי אכן עמדה להיקשר. הרי ממילא מדובר במוצרים שאינם מוגנים לפי דיני הקניין הרוחני. חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999 (אשר כבר היה בתוקף בעת שהמו"מ עם החברה האמריקאית התפוצץ או בסמוך לכך) קובע במפורש כי גילוי סוד מסחרי באמצעות "הנדסה חוזרת" לא יחשב כשלעצמו ל "אמצעי פסול" שהשימוש בו לנטילת סוד מסחרי עולה כדי גזל של סוד מסחרי שהוא עוולה לפי החוק האמור (ראה סעיפים 6(א), 6(ב)(1), ו- 6(ג) לחוק האמור). מכאן שממילא יכול היה ועדיין יכול כל אדם ותאגיד, בכל עת, לבצע הנדסה חוזרת כמשמעותה בסעיף 6(ג) לחוק האמור לכל מוצר ממוצרי התובעת שאינו מוגן על פי דיני הקניין הרוחני ומבלי שניתן יהיה לראות בכך עילת תביעה כנגדו או לבקש סעד כלשהו כנגדו. מכאן שגם כיום לא ניתן להבטיח, בהווה ובעתיד, "בלעדיות" כלשהי על מוצרי התובעת כל עוד אין הם מוגנים במסגרת דיני הקניין הרוחני ולו משום שניתן לחקותם בדרך של הנדסה חוזרת.
בנוסף לא הוצגו בפני, ללא כל הסבר, פרטי המו"מ עם אותה חברה אמריקאית כלל ועיקר. במסגרת זו לא הוגדרה כלל מהות העיסקה שהיתה כבר קרובה כנטען להיקשר בין הצדדים, ומדובר על שתי אופציות שונות לחלוטין (העברת הייצור לארה"ב או רכישת הבעלות בחברה התובעת). כמו כן לא ניתן כל הסבר לשאלה מדוע נמשך אותו מו"מ כמה וכמה שנים ומדוע ענין הבלעדיות עלה על הפרק רק באותו מועד שבו נטען שעלה, אם אכן ענין זה היה כל חשוב לחברה האמריקאית כל הזמן. כמו כן לא הוצגו כלל הפרטים העסקיים של העיסקה המתרקמת או של כל אחת מהאופציות שנדונו במסגרת המו"מ. כך למשל לא ידוע מהו הסכום שהחברה האמריקאית היתה אמורה לשלם, למי (לתובע או לתובעת), באיזה מועד או באילו מועדים, איזה חלק של הכספים אם בכלל היה אמור להיות מותנה במכירות ו/או ברווחים ואיזה חלק אם בכלל היה אמור להיות בלתי מותנה, אילו בטחונות אם בכלל היו צרכים לתת התובע ו/או התובעת לחברה האמריקאית ובאילה תנאים, כיצד היה צריך להתחלק הסיכון של כישלון עסקי לאחר העיסקה בין הצדדים, וכל נתון אחר שיכול היה לאפשר עשיית אומדן כלשהו של ההפסד שנגרם עקב כשלון המו"מ (בהנחה שאכן הייתי קובע שעמדה להיקשר עיסקה והדבר נמנע רק בשל בעיית הבלעדיות).
בנוסף לכך שלא הוכח ולמען האמת אפילו לא נטען כי כשלון המו"מ עם החברה האמריקאית אכן גרם להפסד או למניעת רווח למי מהתובעים, הרי לא הוכח גם מהו ההפסד שנגרם מעצם כשלון המו"מ. חרף מורת הרוח של החברה האמריקאית (כפי שהיא עולה מהחומר שבפני) לא שמעתי שהיא הגישה או אפילו איימה להגיש תביעה נגד התובעים או מי מהם בגין דרך ניהול המו"מ על ידם. אוסיף כי גם לו היתה החברה האמריקאית פועלת בכיוון זה עדיין היתה נשאלת השאלה מדוע שתקו התובעים ולא גילו לה במשך שנים ארוכות כי קיימת אפשרות שמידע סודי (נוסחאות) הגיע לידיים זרות, כאשר החומר שבפני מעיד שהתובע הגיב בהתרגשות ובכעס רבים כאשר נודע לו הדבר, וזאת עוד בסביבות שנת 1995. אם במשך שנים ארוכות מאז בחר התובע לא לחשוף עובדה זו אף שהטרידה אותו מאד, נראה שאין לו להלין אלא על עצמו בכל הנוגע לכך שהמו"מ התמשך ודרש זמן וכסף עד שגילה את הדברים לצד השני בחלוף שנים רבות. בנוסף יש לציין שהתובעים לא טרחו לפרט בכתב התביעה או בחומר הראיות (ויש לכלול פירוט כזה בשני המקומות) מהן העלויות הישירות והעקיפות של המו"מ עם החברה האמריקאית ולא תבעו במסגרת ראשי הנזק שטענו להם כל שיפוי בגין עלויות אלה.ו
מכאן שגם בענין כשלון המו"מ עם החברה האמריקאית לא הוכח נזק כלשהו.
-
פיצוי ללא הוכחת נזק
בענין הנזק טענו התובעים גם כי בכל מקרה הם זכאים לפיצוי ללא הוכחת נזק מכח סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט –1999. חוק זה פורסם ביום 29/4/99 ונכנס לתוקפו שישה חודשים לאחר מכן כלומר ב 29/10/99 (ראה סעיף 29 לחוק האמור). זאת בעוד האירועים שביסוד עילת התביעה אירעו בשנים 94-95. על קושי זה מנסים התובעים להתגבר על ידי הטענה כי אי החזרת "המעטפה הפנימית" ותכולתה הם בגדר עילה מתמשכת המתרחשת מידי יום וגם לאחר 29/10/99, וכן על ידי הטענה כי לפי הפסיקה יש להשקיף על הדין שקדם לחקיקת חוק עוולות מסחריות בדרך המושפעת מהוראות חוק זה.
אשר לטענה של הפרה מתמשכת אין בידי לקבלה. מעבר לשאלה שאותה אני משאיר ב"צריך עיון" אם בכלל יש מקום לגישה של הפרה מתמשכת בהקשר הנדון ועל רקע השינוי המהותי במצב המשפטי עם כניסת חוק עוולות מסחריות לתוקף, דעתי היא שאבדן אותה מעטפה ותכולתה (גם בהנחה שהוכחו בניגוד לאמור בחלק הקודם של פסק הדין) אינה אחת העוולות המנויות בחוק האמור. העוולה הרלוונטית היחידה העשויה לחול על הענין מבין אלו המנויות בחוק האמור היא "גזל סוד מסחרי", אך לא מצאתי שמי מהנתבעים אכן "נטל" את הנוסחאות כדרישת סעיף 6(ב)(1) לחוק או עשה בהן "שימוש" כמובנו בסעיף 6(ב)(2) לחוק האמור. סעיף 10 לחוק קובע חזקת שימוש בסוד, אולם לקיומה נדרשים שני תנאים מצטברים שאחד מהם (זה המנוי בפיסקה (2) לסעיף) כולל יסוד לפיו הנתבע משתמש במידע הסודי. סבורני שהנתבעים לא עשו שום שימוש כמובנו לעיל בנוסחאות, מה גם שלא הוכח שמישהו אחר בארץ או מחוצה לה עשה בהן שימוש כלשהו מעולם. מכל מקום כל האמור בפיסקה זו של פסק הדין הינו בגדר אימרת אגב מרגע שנקבע כי לא הוכח שהיתה בכלל מעטפה פנימית ובתוכה נוסחאות.
אשר לטענה של פרשנות הדין הקודם לאור הדין החדש, לא פרשנות מבוקשת כאן אלא מבוקש להחיל באופן רטרואקטיבי את הוראת סעיף 13 לחוק על אירועים שקדמו לו (בהנחה שגם היא בפני עצמה לא הוכחה שיש בידי התובעים עילה מן העילות המנויות באותו חוק בכלל). הוראת המעבר שבסעיף 29 לחוק מונעת לכאורה כל טענה של תחולה רטרואקטיבית של הוראותיו. יחד עם זאת ניתן לטעון שהוראה זו מכוונת רק לאותם חלקים של החוק שהם בגדר דין מהותי חדש, ואילו הוראות דיוניות חדשות שבחוק עשויות לחול גם בדיעבד חרף הוראת המעבר. אפשרות כזו מעלה פרופ' מ' דויטש בספרו "עוולות מסחריות וסודות מסחר". גישתו היא כי דין התרופות הוא דין מהותי וכי (בין השאר) ההוראה בדבר פיצוי ללא הוכחת נזק היא הוראה בדבר תרופה ועל כן מדובר בדין מהותי חדש שאינו חל בדיעבד (ראה דויטש, שם, סעיף 2.45, עמ' 98, טקסט לה"ש 218 ו- 219). עוד מוסיף המחבר המלומד, בהתייחסו לאותו פסק דין שעליו ניסו התובעים לבסס את התזה של השפעת החוק החדש על הדין הישן (פסק הדין בענין סודה פופ) כי באותו ענין נדון צו מניעה שלו ניתן היה חל גם בתקופה שבה כבר נכנס החוק החדש לתוקפו. בהקשר זה סבר השופט חשין באותו ענין שיש להשקיף על הדין הישן אשר חל על התביעה שבה דן במשקפיים המושפעות מהחוק החדש שעמד להכנס לתוקף. מובן שאין ללמוד מכאן כי החוק החדש בכלל או תרופות הנכללות בו לראשונה (ופיצוי ללא הוכחת נזק בהקשר של עוולות מסחריות נדון לראשונה בחוק זה) צריך לחול, תחת הכותרת "פרשנות" או במסווה אחר, בתקופה של טרם כניסת החוק לתוקפו.
ה. סוף דבר
-
נמצא אם כן שלא הוכחו עובדות המקימות עילת תביעה וכן לא הוכח נזק, כאשר לענין הנזק לא הוכחו עצם קיומו, היקפו וקיום קשר סיבתי בינו (ככל שהיה קיים) לבין המעשים והמחדלים הנטענים בתביעה גם לו הוכחו. כמו כן נקבע שאין בסיס בדין המאפשר לפסוק בענין זה פיצויים ללא הוכחת נזק.
-
הצדדים (ובעיקר התובעים) הרחיבו את היריעה הרבה מעבר לדרוש ולראוי. כך למשל אין כל רלוונטיות לטענת התובעים כי כב' השופט הומינר ז"ל העיר מחוץ לפרוטוקול במסגרת הדיונים בהליך שבפניו הערות שמהן עלתה ביקורת על התנהלות הנתבעים בענין הנוסחאות ובענין הפניות לועדת בריסל. די היה להביא את החלטותיו ולא היה מקום או צורך להידרש למה שחרג מהן. בכל מקרה אומר כי לא מצאתי צורך להידרש לשום ענין שטענו לו הצדדים ולא נדון בפסק דין זה.
-
לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית. אשר להוצאות באתי למסקנה לאחר ששקלתי את הענין כי אין לעשות צו להוצאות. ראשית, לא נשמעו עדויות בעל-פה והדבר חסך זמן רב. שנית, ביסודו של דבר נחה דעתי שלפחות בשלב אחד פעלה המדינה הנתבעת בדרך לא תקינה כאשר לא דאגה שכל הפניות לועדת בריסל תועברנה לתובעים כפי שהיה ראוי לעשות והדברים עולים ישירות מאחת מהחלטותיו של כב' השופט הומינר ז"ל. בכך ניתן לומר שהמדינה לכל הפחות תרמה לאותם חששות שעמדו ביסוד טענות התובעים, והכל ללא צורך או הצדקה אמיתיים. כיוון שכך לא ראיתי מקום לפסוק הוצאות לזכותה.
ניתן היום י"ד בטבת, תשס"ד (8 בינואר 2004) בהעדר הצדדים.
שאול מוניים, שופט
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
