פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
עניינם של ערעורים אלה הוא בשאלת תוקפם של שני צווים, המטילים היטל בטחה – האחד על מפיצי סיגריות מתוצרת חוץ, והשני, על מפיצי סיגריות מתוצרת מקומית (להלן: הצו הראשון והצו השני בהתאמה). המערערת בע"א 4278/00 והמשיבות 4,2,1 בע"א 7308/00, שאליהן מתייחס הצו הראשון, הינן חברות ליבוא סיגריות תוצרת חוץ, בעלי זכות הפצה בישראל; והמשיבות 3 בע"א 7308/00 הינן מפיצות של סיגריות מתוצרת מקומית, שאליהן מתייחס הצו השני (להלן כולם ייקראו: המפיצות).
העובדות ההליכים והטענות
1. מיסוי סיגריות נעשה (במועד הרלוונטי לענייננו) באמצעות מס קניה שלו שני מרכיבים: מס בשיעור של 55% ממחיר הסיגריות לצרכן או לקמעונאי (ללא מע"מ), כפי שהוא במועד התשלום, וכן סכום קבוע של כ-48.03 ש"ח, בגין כל אלף סיגריות, שמתעדכן פעמיים בשנה בהתאם לשינויים במדד המחירים לצרכן. מועד תשלום מס הקניה המלא על סיגריות הוא עת שחרורן מהמכס, באם הן מיובאות, או עת שחרורן ממפעל הייצור, באם הן תוצרת מקומית. לאמור, כי בסיס המס מחושב לפי המחיר שבו נמכרות סיגריות, מאותו הסוג, בעת תשלום המס. זאת, לפני שנמכרות, ואף לפני שנקבע מחיר המכירה של אותן הסיגריות הספציפיות, שעליהן מוטל המס.
מהתשתית העובדתית, עליה לא חלוקים הצדדים, עולה, כי, במועדים הרלוונטיים לענייננו, שוק הסיגריות אופיין בכך שהיה פיקוח על מחירן של סיגריות המופצות על-ידי חברת "דובק" ועל-ידי המערערת בע"א 4278/00, חברת מנשה ח. אלישר בע"מ (להלן: חברת דובק וחברת אלישר), לפי צווים שהוצאו מכוח חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים תשנ"ו-1996 (להלן: חוק הפיקוח). בפועל, חברות אלה הן שהכתיבו את המחירים בשוק. על-כן, הגם שהפיקוח היה על שתי החברות בלבד, מחירן של כל הסיגריות המופצות, היה אחיד, ועמד על המחיר המכסימלי שנקבע בצווים.נ
2. בעקבות פנייתן של חברת אלישר וחברת דובק החליטה המפקחת על המחירים במשרד התעשייה והמסחר (להלן: המפקחת) להתיר העלאה במחיר הסיגריות, המיובאות והמקומיות, בשיעורים ממוצעים של 11%, ושל 6.5% בהתאמה (להלן: ההיתרים). אלא שהחלטות אלה לא נכנסו לתוקפן מיד. ההודעה על ההיתר הראשון ניתנה ביום 18.10.98 והוא נכנס לתוקפו ביום 21.10.98, ואילו ההיתר השני פורסם ביום 25.11.98 ונכנס לתוקפו ביום 29.11.98. ממילא, נוצר תמריץ, על-בסיסו פעלו המפיצות, לשחרר כמות גדולה של סיגריות מהמכס, ומהמפעלים המקומיים, לפני כניסת ההחלטות לתוקף, בכוונה להפיצן לשוק לאחר העלאת המחיר הצפויה. שהרי, בכך ניתן היה למכור את הסיגריות במחיר החדש (הגבוה), אך לשלם מס קניה על בסיס המחיר הישן (הנמוך).
תופעה זו, שלא הייתה בלתי צפויה, הביאה למפיצות רווח נוסף של מיליוני דולרים, עליה רצתה המדינה לשים את ידה. משכך, לפני המועד הקובע לכניסת ההיתרים לתוקף, הוצאו שני צווים – צו היטלי סחר (היטל בטחה על מחזיק סיגריות) תשנ"ט-1998, וצו היטלי סחר (היטל בטחה על מחזיק סיגריות (מס' 2), תשנ"ט-1998 (להלן: הצווים) – מכוח סעיף 2(א)(6) לחוק היטלי סחר, תשנ"א-1991 (להלן: החוק או חוק היטלי סחר, והסעיף). הוראתם האופרטיבית של צווים אלה קבעה, כי ביום שבו נכנסו ההיתרים לתוקף יוטל היטל על מחזיקי סיגריות, שערכן הכולל הוא 22,500 ש"ח לפחות, בשיעור של 45% מסכום העלאת המחיר.
3. המפיצות שילמו את ההיטל, אך עשו שימוש בהליך הערעור הקבוע בסעיף 50 לחוק. המערערת בע"א 4278/00 הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים, והמשיבות בע"א 7308/00 הגישו ערעורים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, שאוחדו. המפיצות טענו, כי הצווים פגומים מאחר שהוצאו בחוסר סמכות, ובחוסר סבירות קיצוני, ומתוך שיקולים זרים, כאשר לדידן, הצווים צריכים היו להיות מוצאים, אם בכלל, מכוח סעיף 2(ב) לחוק מס קניה תשי"ב-1952 (להלן: חוק מס קניה). כן טענו המפיצות כי הליך התקנת הצווים היה פגום.
בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופט עוני חבש) קבע כי איחרה חברת אלישר בהגשת הערעור, ואין כל טעם להאריך לה את המועד, וממילא, יש לסלק את ערעורה על הסף. עם זאת, דן בית-המשפט המחוזי בירושלים לגוף הצו וקבע כי חוק היטלי סחר מקנה סמכות להוצאתו, וכי נתקיימו כל התנאים להוצאת צו ספציפי זה מכוחו, כאשר אף בהליך הביקורת הפרלמנטרי לא נפל פגם. על יסוד כל זאת, דחה הוא את הערעור.
לעומת זאת, בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת אסתר חיות), בפסק-דין מאוחר, לא ראה להתייחס לנימוקי בית-המשפט המחוזי בירושלים, וקבע, כי תכלית הצווים במקרה דנן אכן זרה לתכליתו של חוק היטלי סחר, ומתאימה אך לחוק מס קניה; ואף חזקה היא כי אם ישנו דבר חקיקה אחד בו קיימת דרך ישירה להגשמת המטרה, אזי לא רצה המחוקק שיפעלו בדרך אחרת, על-בסיס דבר חקיקה אחר. בנוסף, לגישתו, אף לשון הסעיף אינה יכולה להצדיק את התקנת הצווים, שכן הסעיף דורש "רווח עודף", ולדידו, רווח זה אינו יכול לנבוע מחסכון במס בלבד. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו קיבל את טענת המפיצות לפיה הסיבה העיקרית שבגינה פעלו המערערים מכוח חוק היטלי סחר, הוא שבמקרה קודם, הותקנו הצווים מכוח חוק מס קניה, והצווים בוטלו; זאת, לאחר שנתברר כי בניגוד לחוק היטלי סחר, המסתפק באישור בדיעבד, דורש חוק מס קניה, כי יינתן לצווים אישור מראש, שלא התבקש ושלא ניתן. משכך, ביטל בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את הצווים, וחייב את המדינה בהשבה מיידית של הכספים שנגבו מכוחם, תוך שקבע כי משפסק כי הצווים בלתי חוקיים, אין חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) תשכ"ח-1968 (להלן: חוק מסים עקיפים) שייך לעניין.
4. מכאן שני הערעורים שבפנינו, שמחמת נושאם הדומה החלטנו, ביום 23.1.02, לאחדם. המדינה חוזרת וטוענת כי לשון ותכלית הסעיף מתאימות לגביית ההיטל, וזה עשרות בשנים פועלת היא על-פי החוק ועל-פי תקנות שעת חירום (תשלומי חובה), תשי"ח-1958, שקדמו לו, ושכללו סעיף דומה. היא אף מוסיפה כי לא הייתה אפשרות לפעול על-בסיס חוק מס קניה, שתכליתו אחרת, ובעניין זה אין ללמוד מאותו מקרה בודד, בו, כתוצאה מטעות משפטית, ניסתה היא לפעול על-פיו. בנוסף, לטענתה, גם הצווים הספציפיים עמדו בדרישות החוק, לאחר שוועדת המשנה למסים של ועדת הכספים של הכנסת (להלן: ועדת המשנה), דנה בצווים, ביום 15.12.98, והחליטה לאשרם. לדידה, לא רק שהפיקוח מראש אינו נדרש בחוק, אלא שבמקרה דנן, דרישה שכזו הייתה מעקרת את היכולת להוציא צווים שכאלה, כאשר המפיצות היו דואגות "להיפטר" מהמלאי שברשותן לפני המועד הקובע בצו. לחלופין, חוזרת וטוענת המדינה כי אף אם יבוטלו הצווים, מוטל על המפיצות הנטל הקבוע בחוק מסים עקיפים, להראות, כי לא גולגל המס על הקונים. ומשלא כללו הן בערעורן סעד של השבה, ולא הובאו ראיות לגביו, לא יכלו הן לעמוד בנטל זה.
מנגד, המפיצות חוזרות וטוענות כי מאחר שרצתה המדינה לגבות מס קניה נוסף, היה מקום לפעול על-פי חוק מס קניה; לטענתן ישנן דרכים להתגבר על הקשיים שהעלתה המדינה, באשר לדרישת האישור מראש, אם על-ידי שיתוף פעולה בין ועדת הכספים לבין המפקחת, ואם על-ידי התקנת צו בעל תוקף רטרואקטיבי. אך לטענתן, אף אם אין חוק מס קניה מתאים, עדיין אין בכך כדי להכשיר את חוק היטלי סחר, שלדידן, אין תכליתו הרגולטורית מתאימה למיסוי כאמור. בנוסף, טוענות המפיצות כי בפועל לא התקבל האישור הנדרש לצווים, כאשר הדיון שהתקיים בועדת המשנה לא קיים את הדרישות בחוק היטלי סחר, ובפרט לא התקיים בנוכחות הצדדים הנוגעים לעניין. לבסוף, טוענות הן כי אין חוק מסים עקיפים חל במצבים של היטל בלתי חוקי וממילא יש להורות על השבת מלוא סכום ההיטל, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כן חברת אלישר חוזרת וטוענת כי לא היה מקום למנוע ממנה להגיש ערעור היורד לשורש תקפות הצווים, אך לאור הפגם הפרוצדורלי שבמועד הגשתו.
5. לבירור הערעורים שבפנינו, יש לבחון תחילה את שתי השאלות הבאות. ראשית האם חוק היטלי סחר מסמיך את השר להוציא צווים מהסוג שהוצאו, ושנית, האם הצווים הספציפיים עמדו בדרישות החוק. לצורך הדיון בשאלות, העולות, כאמור, בשני הערעורים, מוכנה אני להניח כי יש לדון גם בערעורה של חברת אלישר לגופו, ואין לחסום את טענותיה אך לאור המועד שבו הגישה ערעורה לבית-המשפט המחוזי בירושלים.
אעבור עתה לדון בשאלות אלה כסדרן.
הפיקוח על חקיקת משנה
6. מושכלות ראשונים הם כי הצווים, כחקיקת משנה, וככל מעשה מנהלי אחר, מזקיקים הסמכה בחוק. כאמור, השאלה העומדת בפנינו נוגעת לפרשנות הראויה של החוק באשר לשאלת היותו מקור סמכות מתאים. בעניין זה, על בית-המשפט לפעול על-פי כללי הפרשנות המקובלים, כאשר עליו "להטות אוזן לפירוש של הרשות המבצעת את החוק ולהערותיה" (השופט אהרן ברק בבג"צ 142/89 תנועת לאו"ר – לב אחד ורוח חדשה נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד מד(3) 529, בע' 550), ובאם הוא אפשרי, לתת לו משקל ראוי, הכול על-פי נסיבות העניין. האם הפירוש שניתן לחוק, כמקור סמכות להתקנת הצווים מהווה פרשנות ראויה?
חוק מס קניה
7. אין לקבל את טענות המפיצות, לפיה הדרך היחידה להטלת ההיטל היא זו הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק מס קניה. כלל לא ברור כי לשונו ותכליתו של סעיף 2(ב) לחוק מס קניה מאפשרות את הטלת היטל הבטחה, במקרה דנן. סעיף 7 לחוק מס קניה קובע כי "טובין ששולם עליהם מס בעבר לא יוטל עליהם מס שנית". ובנוסף, הגם שבפועל הרווח שנוצר למפיצות נבע מחסכון של מס קניה, תכלית ההיטל לא הייתה להטיל מס קניה אחר או נוסף, על מטרותיו הצרכניות, משלא היה בו להשפיע על מחירן של הסיגריות לצרכן, שעמד על המחיר המרבי אותו קבעה המפקחת (השוו לע"א 2512/93 איתורית שרותי תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 252, בע' 259). ההיטל הוטל אך כדי לסתום את הפתח, שנוצר בעקבות מדיניות הגביה של מס הקניה בשילוב עם ההחלטה על העלאת המחיר, שנכנסה לתוקפה רק בתאריך עתידי.
אלא שבעניין שבפנינו, אף אין אני נדרשת להכריע בעניין זה. שכן, גם אם חוק מס קניה מקנה סמכות לגבות ההיטל, אין בכך כדי למנוע את הפעולה על-פי חוק היטלי סחר, באם יוכח כי ישנה סמכות על-פיו. ראו סעיף 19 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981; ויצחק זמיר, הסמכות המינהלית, (כרך א', ירושלים, תשנ"ו), בע' 155. אף ברי כי אין בכך שניסתה הממשלה, במקרה בודד, להטיל היטל מכוח חוק מס קניה, ללא שקיבלה את האישור הנדרש בו, כדי להשפיע בעניין זה. אעבור, איפוא, לבחון את סמכות המדינה להוציא הצווים מכוח חוק היטלי סחר, על-פיו היא פעלה.ו
חוק היטלי סחר
8. החוק מהווה הסדרה קבועה של מכלול ההיטלים שהוטלו מכוח תקנות שעת חירום (תשלומי חובה) תשי"ח-1958 (להלן: תקנות החירום) ומכוח החוק למניעת היצף תשל"ז-1977, תוך הכנסת שינויים מסוימים, וביניהם "הרחבת רשימת המטרות שלשמן ניתן להטיל היטל", שהושפעו, בין היתר, מחובותיה הבינלאומיות של ישראל במישור של הסחר בינה לבין מדינות העולם (ראו הצעת החוק תשמ"ח בע' 56; אביגדור דורות (פולישוק), "חוק היטלי סחר, תשנ"א-1991: הגנה על תוצאת הארץ מפני יבוא מתחרה", מיסים ה 2 (אפריל 1991) א36). ההסדר הקבוע בחוק בנוגע להיטל הבטחה, שהוא חדש יחסית, דומה להסדר הקודם שהיה קבוע בתקנות החירום, וממילא יש מקום להביא בחשבון את אופן הפעלתו בגלגולו הקודם.
מטרות ההיטל קבועות בסעיף 2(א) לחוק שלשונו:
2. היטל בטחה
(א) השר, ולענין פסקאות (1), (2), (6) ו(7) – ביחד עם שר האוצר, רשאי להטיל בצו היטל על יבוא טובין לישראל, על יצוא טובין מישראל, על החזקתם של טובין או על מתן שירותים (בחוק זה – היטל בטחה), אם לדעתו ההיטל דרוש לאחת או יותר ממטרות אלה כפי שיפרט בצו:
...(6) ספיגה או מניעה של ריווח עודף הנובע מהוראות חיקוק או מצעד כלכלי שנקטו הממשלה או שר משריה; "ריווח עודף" ההפרש בין המחיר שהשיג מחזיק טובין או שהיה יכול להשיג בשוק הפתוח בעד טובין לבין המחיר ששילם בעד הטובין בפועל, בתוספת הוצאות וריווח סביר;
(7) ספיגה של סיוע או של הטבה שניתנו מאת הממשלה בשל טובין שנועדו לצריכה בישראל אך למעשה יוצאו...
לאמור, כי החוק מעמיד כלים בידי הממשלה לשים ידה על הטבות שנבעו בעקיפין מפעולותיה, אך שלא היה בכוונתה לתיתן, כאשר, בהקשר של סעיף קטן 6, המדובר הוא ברווחים שנבעו בעקיפין מפעולותיה הכלכליות. ההוראה בסעיף היא כללית ובעלת תכלית רגולטורית ופיסקלית כאחד; היא נותנת לממשלה את הכוח לשים ידה על "רווחים בלתי סבירים הנובעים בדרך כלל ממכירת מלאי לאחר שינוי מחירים, הנובע מפעילות מנהלית של הממשלה" (דברי ההסבר, בע' 59).
ואכן, נעשה שימוש רב בסעיף זה, בגלגולו הקודם, כחלק מתקנות החירום, בכדי להטיל היטלים, במיוחד במצבים בהם הייתה העלאת מחיר עתידית צפויה. כך למשל הוטל היטל בטחה מכוח הסעיף במצבים של העלאת מחירים צפויה בבשר קפוא (צו לשעת חירום (תשלומי חובה על מלאי של טובין – בשר קפוא)(מס' 10) תשמ"ד-1984, שהוצא בעקבות צו פיקוח על מצרכים ושירותים (מחירים מירביים לבשר קפוא) תשמ"ד-1983); ובמרגרינה ובשמן סויה (צו שעת חירום (תשלומי חובה על מלאי של טובין – פולי סויה, כוספה סויה, שמן סויה, סובין, חיטה, קמח ומרגרינה) (מס' 2) תשמ"ד-1984, שהוצא בעקבות צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מחירים מקסימליים למרגרינה ושמן) (תיקון) תשמ"ד-1983); והשוו בג"צ 37/89 אסם תעשיות מזון בע"מ ואח' נ' שר המסחר והתעשייה ואח', פ"ד מג(4) 111; ממילא, ברי כי שימושים אלה, הם שהיוו בבסיס כוונת המחוקק באשר לתכלית ההיטל, עת החליט הוא להסדירו בחוק, בסעיף דומה.
כאמור, במקרה שבפנינו הצעד הכלכלי בו נקטה הממשלה, היתר העלאת המחיר המכסימלי של סיגריות בפיקוח, יצר, לאור מדיניות הגבייה של מס הקניה, כפי שפורטה לעיל, רווח ניכר למפיצות, בדמות החיסכון במס. שהרי, מס הקניה היחסי ששולם, חושב לפי בסיס מס נמוך יותר מזה שהיה בפועל, ודבר זה יצר פער בין המחיר הכולל (המביא בחשבון את המס) ששילמו המפיצות, לבין המחיר שקיבלו בשוק עבור מוצריהן. רווח זה נוסף על הרווח, הנוצר בפועל לאור הפיקוח על המחירים באותה העת, והתאפשר אך לאור תכנון לגיטימי סביב פעילותה הכלכלית של הממשלה. ממילא, ברי כי מטרת ההיטל בענייננו נופלת לגדר לשון הסעיף, ולגדר תכליתה בספיגת "רווח עודף"; ואף מתיישבת היא עם אופן הפעלת הסעיף בעבר. משכך, אין לראות את פעולת הממשלה בהתקנת הצווים כפעולה בחוסר סמכות.
תוקף הצווים
9. תוקפם של הצווים המוצאים מכוח סעיף 2, מותנה בפיקוח פרלמנטרי, שהוא מצומצם במיוחד. סעיף 56 לחוק מחיל על היטל הבטחה את הוראות סעיף 2 לחוק מסי מכס ובלו (שינוי תעריף), תש"ט-1949 (להלן: חוק המכס) הקובע:
2. אישור וביטול של צווים.
(א) (1) הוראה בצו לפי חוק זה, שכתוצאה ממנה מוגדל מס או מוטל מס על סחורה שהיתה פטורה ממנו, תקפה יפקע בתום חדשיים מיום פרסומו של הצו ברשומות, אם לא אושרה או לא בוטלה אותה הוראה על ידי החלטה של הכנסת לפני תום החדשיים, ובלבד שהזמן שבין כנסי הכנסת לא יבוא במנין.
בכך, מהווה הליך הפיקוח חריג להוראה הכללית הקבועה בסעיף 1(ב) לחוק יסוד: משק המדינה – לפיה "מסים, מילוות חובה, תשלומי חובה אחרים ואגרות המשתלמים לאוצר המדינה, ושיעוריהם לא נקבעו בגוף החוק, ולא נקבעה בחוק הוראה שקביעתם בתקנות טעונה אישור הכנסת או ועדה מועדותיה, קביעתם בתקנות טעונה אישור מראש" – וחריג זה יש לפרש בצמצום (השוו למשל לדברי הנשיא אהרן ברק בבג"ץ 3267/97, אמנון רובינשטיין נ' שר הבטחון, פ"ד נב(5), 481 ,בע' 526). בנוסף, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משפיע אף הוא על פרשנות החוק – עד כי דורש הוא לעיתים לתת לו "מובן חדש במקום שקיימת אפשרות פרשנית לכך" – ומחייב הקפדת יתר על ששיקול דעתה של הממשלה בגביית המס, לא יופעל באופן בלתי מבוקר (ראו דברי המשנה-לנשיא אהרן ברק בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, בע' 414 (להלן: בש"פ גנימאת); דברי השופט שלמה לוין ברע"א 5222/93 גוש 1992 בנין בע"מ נ' חברת חלקה 168 בגוש 6181 בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 25.7.94); ודנג"צ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר, פ"ד מט(4) 68, בע' 85).
ביקורת זו מוגשמת במידה רבה, על-ידי הפיקוח של הכנסת על פעולת הממשלה בהתקנת צווים, וממילא, יש לפרש החוק כמאפשר לה להפעיל ביקורת יעילה על כל גבייה שתיעשה בצו. זאת, על-ידי ראיית סמכותה של ועדת הכספים לבטל את הצווים, בפרק הזמן שנקבע, ככוללת גם את הסמכות לבטלם למפרע. פרשנות זו אף נדרשת במיוחד בצווים דוגמת אלו העומדים בפנינו, שתכליתם למסות מלאים, כאשר התמריץ לצוברם הוא לתקופה קצרה – עד למועד העלאת המחירים בשוק. יש להניח כי הקשיים, שהביאו לסטיית החוק מהכלל הבסיסי הדורש אישור מראש, יכבידו על האפשרות לבטל את הצווים על אתר. יש לתת איפוא לוועדת הכספים שהות מספקת לבחון את הצווים, ובמצבים בהם תחליט היא כי ראוי לבטלם, להעמיד בפניה את האפשרות להשיב את המצב לקדמתו. רק כך תוכל היא להפעיל את הביקורת, שהיא שעומדת ביסוד תכלית ההוראה בסעיף 1(ב) לחוק היסוד: משק המדינה, וביסוד תכלית סעיף 2 לחוק המכס, והיא הנדרשת במיוחד בזירה החוקתית החדשה שעוצבה על-ידי חוקי היסוד החדשים.
אומנם, הובעה עמדה אחרת בבג"צ 1827/92 התאחדות התעשיינים בישראל ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד מו(4) 368, בע' 377, ולפיה, סמכות הביטול מכאן ולהבא מהווה ביקורת מספקת על הצווים. אך עמדה זו הובעה טרם התפתחותה של התפיסה החוקתית המקובלת כיום על-ידי בית-משפט זה, המעלה לדעתי את רף הפיקוח המינימלי על חקיקת המשנה. והלכה היא, כי יש לבחון מחדש את הפרשנות שניתנה בעבר לחקיקה ישנה, ולהתאימה לרוח חוקי היסוד. ראו דברי המשנה לנשיא אהרן ברק בבש"פ גנימאת, בע' 419; בג"צ קרסיק ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2( 625, 716; והשוו לע"א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ואח' נ' הולצמן ואח', פ"ד נה(4) 629.
מן הכלל אל הפרט
10. כאמור, במקרה שבפנינו, טענו המפיצות כי ההליך שהתקיים בוועדת המשנה לא היה ראוי, לאמור, כי לא התקיים בפני הוועדה במליאתה, כי לא השתתפו מספר חברי הכנסת הנדרש, וכי לא ניתן להן זכות שימוע. אלא שלא הניחו המפיצות כל תשתית ראייתית לכך, והעניין כלל לא נדון בבית-המשפט המחוזי בירושלים או בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ומשכך, אינני רואה מקום להידרש לטענה זו. ממילא, משאין חולק כי לא הפעילה ועדת הכספים את סמכותה לבטל הצווים למפרע, אין מקום לפגוע בתוקפם של הצווים, ואף אין כל יסוד לדרישת ההשבה.
סוף דבר
11. על יסוד האמור לעיל, מציעה אני לדחות את הערעור בע"א 4278/00 ולקבל את הערעור בע"א 7308/00 במובן זה שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו יתבטל, הצווים יושארו על כנם, והסכומים ששולמו בגינם לא יושבו.
כן מציעה אני כי בנסיבות העניין ישאו המפיצות, בשני התיקים, בהוצאות המדינה, בסך כולל של 60,000 ש"ח.
כבוד הנשיא א' ברק: אני מסכים.
כבוד השופט א' ריבלין: אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
