פסק דין

בפני תביעה להורות על ביטול חיוב במכס שהושת על התובעת, וכנגזר מכך – השבת סכום ששולם על ידי התובעת כחלק מהחיוב והשבת ערבות בנקאית שניתנה להבטחת תשלום החלק האחר של החיוב.

הרקע -

מרבית העובדות הצריכות לעניינינו כמו גם המסגרת הנורמטיבית אינן שנויות במחלוקת, ואפרטן בתמצית ככל שניתן:

1. התובעת, שי מכר סחר (1996) בע"מ, הינה חברה העוסקת, בין היתר, ביבוא מוצרים מחו"ל.
2. ביום 1/3/1999 נשלחה עבור התובעת מכולה מאנגליה לישראל.
3. יחסי המסחר בין אנגליה לבין ישראל מוסדרים, בין היתר, על ידי הסכם הסחר החופשי הכולל את ישראל ומדינות האיחוד האירופי (כתבי אמנה 1304, כרך 44, להלן – "הסכם הסחר"). פרוטוקול מס' 4 של הסכם הסחר מתווה את הדרך להגדרת טובין כ"מוצרי מקור", והכוונה היא למוצרים אשר יוצרו, נוצרו, עובדו או הושגו בשלמותם באחת מהמדינות הרלבנטיות להסכם הסחר. הנפקות של הגדרת מוצר כ-"מוצר מקור" הינה, בין היתר, שיבואו לארץ כרוך בשיעורי מכס מופחתים.
4. עוד קובע הפרוטוקול דנן של הסכם הסחר כי על מנת שמוצר יזכה למעמד של "מוצר מקור" על רשויות המכס של המדינה המייצאת להנפיק למוצר תעודה המכונה – "תעודת תנועה EUR1" (להלן – "תעודת יור1"). קיומה של תעודת יור1 היא המקנה את ההנחה בשיעור המכס לגבי יבוא מוצר המקור.
5. בהמשך הפרוטוקול (סעיף 32) נקבע עוד כי אם המדינה המייבאת מבקשת זאת, על המדינה המייצאת לערוך בירור חוזר ואימות הנתונים המופיעים בתעודת יור1.
6. המכולה הגיעה לארץ ופורקה ביום 18/3/1999.
7. בין יתר המסמכים הכרוכים ביבוא המכולה כאמור הוצא הרשימון מספר 910254341 (נספח 2 לסיכומי התובעת) אשר כולל התייחסות לחשבונית (SALES INVOICE) מס' 41980 (נספח 4 לסיכומי התובעת) לפיה שם הספק של חלק מהסחורה שבמכולה הינו PIERRE LEONוכי ארץ הספק וארץ היצוא הינה הממלכה המאוחדת, כלומר - אנגליה.
8. כמו כן, קיימת לגבי המשלוח תעודת יור1 אשר בה מצויין כי המדינה המייצאת את הסחורה הרלבנטית הינה מדינה השייכת לאיחוד האירופי.
9. על בסיס הרשימון ועל בסיס תעודת יור1 חושב המכס לתשלום – וזאת תוך מתן הנחה בשיעור המכס מכח הסכם הסחר הנ"ל.
10. בתחילת נובמבר 1999 נשלח מכתב מאת מר הולמס - מהמכס באנגליה, אל מר פלד - נציג המכס הישראלי בבריסל. במכתב זה (נספח 20 לסיכומי התובעת) מצוין כי לאחר בדיקה שהתבצעה לגבי תעודת יור1, וזאת לבקשת נציגי המכס הישראלי ממאי 1999, התברר שליצואן PIERRE LEONאין כל הוכחות בדבר זכאותו להמנות בין היצואנים אשר זכאים לשיעור תעריפי מכס מופחת, וכלשונו של המכתב :

“OUR ENQUIRIES HAVE ESTABLISHED THAT THE EXPORTER HOLDS NO EVIDENCE TOCLAIM THE SUPPORT TO PREFERENCE.

THEGOODS, THEREFORE, DO NOT QUALIFY FOR PREFERNTIAL TREATMENT.”

  11.   מכתבו זה של מר הולמס (להלן – "מכתב הולמס") נשלח מאת מר פלד לממונה  האזורי   בחיפה ביום 10/11/1999 (נספח 21 לסיכומי התובעת).

12. ביום 5/12/2001 (שנתיים וחצי לאחר הגעת המשלוח וכשנתיים לאחר שליחת מכתב הולמס) נשלחה אל התובעת הודעת חיוב (נספח 5 לסיכומי התובעת, להלן – "הודעת החיוב") לפיה שלטונות המכס באנגליה הגיעו למסקנה כי הטובין הרלבנטיים אינם עונים על כללי המקור, דהיינו כי התובעת לא זכאית להנחה שניתנה לה כאמור לעיל.
13. בהתאם, חויבה התובעת בתשלום 171,320 ₪.
14. ביום 8/1/2002 הוגשה מאת התובעת השגה לגבי החיוב כאמור ובה נטען, בין היתר, כי היות והחיוב בוצע כמעט שלוש שנים לאחר היבוא – קיים קושי ממשי לנסות להתמודד בשלב זה עם הטענות לגבי הספק ולגבי ארץ המוצא של הסחורה.
15. כמו כן, במכתב זה התבקש העיון במסמכים שהתקבלו מרשויות המכס באנגליה אשר בעטים הוחלט שנפל פגם במסמך יור1.
16. במקביל, הוגשה פניה מטעם התובעת למנהל המכס בבקשה להכיר בכך שעל המקרה חלות הוראות סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968 (להלן – "החוק") ולכן יש לפטור את התובעת מתשלום המכס דנן, גם אם הוא אכן נגבה בחסר (נספח 8 לסיכומי התובעת).
17. הועדה העליונה לחוק מיסים עקיפים אשר דנה בעניינה של התובעת הודיעה לה ביום 27/7/2003 כי הוחלט שלא לוותר על החסר היות ולא התקיים סעיף 3(1) לחוק.
18. מכל מקום, המחלוקת בין הצדדים לא נפתרה, החוב תפח לכדי 208,000 ₪ ובגינו הוטל עיקול על כספי התובעת, לרבות במס הכנסה, על סך 117,000 ש"ח. כמו כן, הופקדה ערבות בנקאית על ידי התובעת בסך 52,000 ₪ על חשבון החוב.

הדיון המשפטי –

19. עד כאן בקצרה השתלשלות העניינים עד כה.

טענות התובעת, על בסיס האמור מעלה הינן בעיקרן ארבע :

ראשית,    כי המועד לדרישת תשלום המס שבחסר עברה ;

שנית,       כי תעודת יור1 לא נפסלה ולכן היה מקום לתת לתובעת להנות משיעור המכס המופחת;

שלישית,   כי היא כן עמדה בתנאי סעיף 3(1) לחוק, ולכן אין מקום לגבות ממנה את המכס, גם אם היה בחסר ;

ורביעית,   כי התנהלות רשויות המכס במקרה דנן גרמה לתובעת נזק ראייתי בכך שהודעת החיוב נשלחה כמעט שלוש שנים לאחר שחרור המכולה ובכך שמכתב הולמס הועבר לעיונה רק לאחר שהחלו ההליכים בבהמ"ש.

20. הצדדים הסכימו לוותר על שמיעת ראיות בתיק וכי פסק הדין ינתן על בסיס סיכומים בכתב שיוגשו.
21. לאחר קריאת סיכומיהם המפורטים של באי כוחם המלומדים של הצדדים, על צרופותיהם והאסמכתאות הרלבנטיות – מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות, וזאת מהנימוקים אשר יפורטו להלן בהתאם לטענות התובעת כסדרן.

 

המועד לחיוב במס חסר –

22. סעיף 2 לחוק קובע כי -

"נישום יהא חייב בתשלום חסר אם נדרש לעשות כן תוך התקופה הקובעת."

וסעיף 1 כולל את ההגדרה הבאה –

"התקופה הקובעת" -

לגבי טובין שיובאו - חמש שנים מן היום שבו נתהווה החסר או היתר".

משמע, שיש לבדוק מתי "נתהווה החסר" ומתי "נדרשה" התובעת לשלם את החסר.

23. ניתן לטעון כי החסר נתהווה כבר ביום בו שולם המכס המופחת וניתן לטעון כי החסר התהווה רק במועד בו הודיע מר פלד לרשויות המס בישראל כי לפי בדיקת הרשויות באנגליה היצואן אינו זכאי "ליחס המועדף", כלומר – רק ביום שהתגלה שהמדובר בחסר. לא מצאתי לנכון להכריע בשאלת מועד התהוות החסר היות ושני האירועים היו בשנת 1999, ולאור מסקנתי בסעיף הבא – אין למועד המדויק כל משמעות.
24. הודעת החיוב נשלחה לתובעת בשנת 2001 ואין חולק שהתקבלה על ידה במועד זה, והודעת חיוב זו הינה הדרישה לשלם את החסר - לכן התובעת נדרשה לשלם בתוך מסגרת חמש השנים הרלבנטיות והמועד לא חלף.
25. טוען ב"כ התובעת כי המועד הקובע לגבי הדרישה הינו המועד בו הועבר לעיון התובעת מכתב הולמס כיון שרק ממכתב זה ניתן היה ללמוד על מהות הדרישה, וכי מכתב זה הועבר לידיה יותר מחמש שנים לאחר שנתהווה החסר.
26. אין באפשרותי לקבל טענה זו. הודעת החיוב ברורה וחד משמעית והיא מהווה את הדרישה לשלם ואילו מכתב הולמס הינו רק ההסבר לדרישה אך הוא אינו מהווה את הדרישה עצמה. אין כל הוראה בחוק המחייבת צירוף אסמכתאות להודעת הדרישה ולכן דין טענה זו להדחות.

פסילת או אי פסילת תעודת יור1 –

27. טענת התובעת בהקשר זה הינה כי למעשה לא נפסלה תעודת יור1 ולכן לא היה מקום לקבוע כי "הטובין אינם עונים על כללי המקור" (כפי שצוין בהודעת החיוב) – אך עמדתי שונה.
28. מהוראות החוק לא עולה שיש צורך להודיע במפורש על "פסילה" של תעודת יור1. הנוהל, המעוגן בסעיף 32 לפרוטוקול 4 של הסכם הסחר, קובע כי רשויות המכס של המדינה המייצאת יבדקו את הנתונים הרלבנטיים וינסו לאמת את תעודת יור1 וכי לאחר הבדיקה עליהן לשלוח תשובה למדינה המייבאת, בהתאם למפורט בסעיף 5 של סעיף 32 זה, לאמור :

"רשויות המכס המבקשות את האימות יקבלו הודעה על תוצאות אימות זה בתוך עשרה חודשים לכל היותר. על התוצאות האלה לציין בבירור אם מסמכים הם אמיתיים ואם המוצרים הנוגעים לדבר יכולים להיחשב כמוצרי מקור וממלאים אחר הדרישות האחרות של פרוטוקול זה".

29. במקרה דנן, מכתב הולמס עונה על הדרישות הנ"ל באשר הוא מתייחס ספיציפית לתעודת יור1 בה עסקינן ונקבע בו במפורש כי המוצרים הנוגעים בדבר אינם יכולים להחשב כמוצרי מקור. לכן, אין נוהל המגדיר "פסילה" וברור כי די במכתב הולמס כדי להוות בסיס לקביעה כי ההנחה ניתנה שלא כדין והמכס שולם בחסר.

יישום סעיף 3(1) לחוק –

30. כאן, חלוקים הצדדים באשר לפרשנות המשפטית של הוראות הסעיף, וליתר דיוק – בשאלה באם ישנה חשיבות להלך הנפשי ולידיעה של הנישום אשר מבקש לחסות בצל סעיף 3 לחוק.
31. כזכור, סעיף 2 לחוק מאפשר דרישה רטרואקטיבית של מס ששולם בחסר תוך התקופה הקובעת. סעיף 3 לחוק קובע סייג לאפשרות זו כדלקמן :

"3.    על אף האמור בסעיף 2, לא יהא הנישום חייב בתשלום חסר אם הוכח להנחת דעתו של המנהל כי נתקיימו כל אלה:

(1)      החסר לא נבע מחמת ידיעה בלתי נכונה שמסר הנישום או מחמת שלא מסר ידיעה שהיה חייב למסרה;

(2)      הנישום לא ידע, ובנסיבות הענין לא היה צריך לדעת, על קיומו של החסר;

(3)      הנישום מכר את הטובין בתום לב, לפני דרישת תשלום החסר במחיר שלא נכלל בו אותו חסר. "

32. אין חולק בין הצדדים כי התנאים שבסעיפים קטנים (2) ו-(3) התקיימו – וראו גם את עמדת הועדה העליונה לחוק מיסים עקיפים כפי שהועלתה על הכתב במכתב אל התובעת מיום 27/7/2003 (נספח 11 לסיכומי התובעת).
33. המחלוקת נסובה סביב סעיף קטן 1 – אשר הינו תנאי מצטבר לשניים הנוספים.
34. לפי תנאי זה – אם החסר לא נבע מחמת ידיעה בלתי נכונה (אלא מסיבה אחרת) – לא יהא הנישום חייב בחסר (והמשמעות היא, כמובן, שאם החסר כן נבע מחמת ידיעה כאמור – הנישום כן יחויב).
35. עמדת המדינההינה כי הרשימון ותעודת יור1 מהווים "ידיעה" וכי התברר בדיעבד שידיעה זו "בלתי נכונה". לכן, החסר כן נבע מחמת הידיעה הבלתי נכונה ובהתאם – לא חל הסייג, אלא חל סעיף 2 המאפשר את דרישת תשלום החסר. לשיטתה ההלכה הפסוקה הינה כי אין כל משמעות להלך הרוח של הנישום וכי אין חובה להדרש לשאלה באם הוא ידע שהידיעה לא נכונה אם לאו. כלומר, שגם אם הנישום היה תם לב ומסר את הידיעה הבלתי נכונה שלא במתכוון – אין לכך כל נפקות והוא יאלץ לשלם את החסר. 
36. התובעתטוענת כי אין המדובר ב"ידיעה בלתי נכונה" וכי גם אם כן כך היה – הרי שהיא לא מסרה ביודעין או במתכוון ידיעה בלתי נכונה. לשיטתה היות ואין חולק שהיא פעלה בתום לב – יש לקבוע שמתקיימות הוראות ס"ק (1).
37. באשר למונחים "ידיעה" ו-"בלתי נכונה"– אני סבורה כי הן הרשימון והן התעודה יור1 מהווים "ידיעה" המוגדרת במפורש בסעיף 2(ב)(1) לחוק כ-

 "ידיעה, אמרה, הצהרה או תעודה".

כך גם, היות ובהתאם למכתב הולמס אין הטובין זכאים "ליחס המועדף" ולעומת זאת על פי התעודה יור1 הם כן אמורים לזכות ליחס המועדף – ברי כי התעודה יור1 התבררה בדיעבד כ-"בלתי נכונה".

38. באשר ליסוד הנפשי במועד ה"מסירה" של הידיעה הבלתי נכונה– מאמצת אני את עמדת המדינה אשר מבוססת על פסיקה דומה רלבנטית, לפיה המדובר במבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי.
39. ההלכה, בהקשר זה נקבעה כבר בע"ש (חיפה) 16/80 אונל, חברה ליצור ושיווק בע"מ נ' מדינת ישראל, פס"מ תשמ"א (ב) 293, בעמ' 300, המתייחס לסעיף 3 לחוק, לאמור:

"אין המחוקק מתנה את אי מסירת הידיעה בנתונים הסובייקטיביים של הנישום. לו רצה המחוקק לאפשר לנישום לעמוד בקיום התנאי בסימן (1) מחמת טעות מצידו או מחמת סיבה אחרת הקשורה בנישום, כגון תום לב או צידוק, לא היה דבר קל יותר מאשר לעשות זאת, כגון על ידי הוספת המלים 'בתום לב'... מאחר והמחוקק לא עשה זאת, וחובתו של הנישום למסור את הידיעה נקבעה בחוק ובתקנות, הרי אין מקום להתחשב, כאמור, בטעותה של המערערת, אם אכן היתה טעות מצידה". 

40. פסק הדין הבא אשר חזר על הלכה זו היה ע"א 662/85 מנהל מס קניה נ' כנפי מתכת בע"מ פ"ד מג (2) 3 בעמ' 13-14, לאמור :

"נסיונה של המשיבה לפרש את תנאי (1) שבסעיף 3 הנ"ל כתנאי סובייקטיבי נוגד את המלים המפורשות שבחוק שמצביעות על ניסוח אובייקטיבי טהור: "לא מסר ידיעה שהיה חייב למסרה"; וכן את תכלית החוק שלפיה הכלל הוא לדרוש תשלום חסר מהנישומים והחריג הנדיר הוא ויתור להם. העדר סממן אובייקטיבי בתנאי ס' 3 יסכל מטרה זו (שלשמה חוקק החוק)."

ושוב, בע"א 580/85 מנהל המכס ומס ערך מוסף נ' כספות 77 בע"מ פ"ד מד (4) 382 בעמ' 386-387 שם אוזכר ע"א 662/85 הנ"ל וצוטטו דברי השופט קמא לאמור :

"סעיף 3(1) מדבר על מסירת ידיעה בלתי נכונה. זאת ותו לא. ואין כאן אלמנט של כוונת זדון דווקא. כאן שגם אם מדובר ב'טעות אנוש' גרידא, לא נתמלאה הדרישה בס"ק (1) לסעיף 3."

גם בת.א. 22600/95 (שלום תל-אביב) רינגנגד יונתן נ' מדינת ישראל – אגף המכס, (צורף לסיכומי המדינה) הדן בעניין כמעט זהה בו התברר שתעודת יור1 המתייחסת למשלוח דומה מאנגליה התבררה כ"בלתי נכונה", קובע בהמ"ש כדלקמן :

"דעתי היא כי המילים "ידיעה בלתי נכונה שמסר הנישום" דינן להתפרש באופן אובייקטיבי. לשון החוק הינה ברורה וחד משמעית ואיננה מותירה מקום לספק בענין זה. אין למצוא בה עיגון לשוני לגישתו של התובע לפיה תלוי הפטור ממס בעמדתו הסוביקטיבית ובמצבו הנפשי של הנישום. המחוקק איננו מתנה את מסירת הידיעה הלא נכונה בנתוניו הסובייקטיבים המיוחדים של הנישום ואיננו מתחשב בטעות שנעשתה על ידו בתום לב או בטעות שנבעה מהטעייתו על ידי גורם אחר. לו רצה המחוקק לעשות כן היו צריכות להופיע בסעיף מילים כלשהן הרומזות על מצב סובייקטיבי כגון "בתום לב" או "שלא ידע או שלא היה עליו לדעת" כמופיע למשל בס"ק (3). בהעדרן של אלו אין מנוס מן המסקנה כי הסיבה למסירת הידיעה הלא נכונה איננה רלוונטית, ולמעשה די בכך כי נמסרה ידיעה לא נכונה ע"מ שהנישום לא יכנס לגבולות הסייג הקבוע בסעיף 3 ס"ק (1)".

וראו אף את ת.א. (שלום תל-אביב) 74658/97 שיאון תעשיות טקסטיל בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל  אגף המכס  (פורסם בתקדין) שם קבע בהמ"ש כי גם אם תעודת יור1 שנדונה שם נמסרה כאשר הנישומים סברו שהיא הוצאה כדין וגם אם פעלו בתום לב – עדיין אין בכך כדי לסייע להם וכי הוא מאמץ את הטענה שבחינת סעיף 3(1) הינה אובייקטיבית ולא סובייקטיבית.

41. אשר על כן, והגם שאין חולק כי התובעת היתה תמת לב, אין בכך כדי להביא למסקנה כי הוראות סעיף 3(1) חלות עליה. לכן, הסייג הקבוע בסעיף 3 לא חל, וחל סעיף 2 המאפשר את דרישת תשלום המכס ששולם בחסר.

 

התנהלות רשויות המכס במקרה דנן –

42. אזכיר כי טענת התובעת כאן הינה שהתנהלות רשויות המכס בישראל גרמה לה "נזק ראייתי" הואיל ואם היא היתה יודעת בסמוך למועד שליחתו של מכתב הולמס על הבעיה שנוצרה – היה סיפק בידה לנסות ולפתור את הבעיה. מוסיפה וטוענת התובעת בהקשר זה כי לאחר שקיבלה לידה את ממצאי בדיקתה של חברת ארנסט אנד יאנג היא רצתה לפנות אל המכס הבריטי בבקשה שיבדקו שנית את עמדתם – אך נענתה כי היות וחלף זמן רב מדי אין כל אפשרות לפתוח מחדש את הדיון.
43. עוד נטען כי למרות שחברת ארנסט אנד יאנג הצליחה להשיג מסמכים שיכולים היו להצביע על מקור חלק מהסחורות – לא ניתן היה להשיג מידע לגבי החלק הנותר, וזאת כיון שהחברות הרלבנטיות פשטו את הרגל – וזהו סוג נוסף של "נזק ראייתי" שנגרם עקב חלוף הזמן.
44. מסקנתי היא שאין באפשרותי לקבל אף את הטענות הללו, מארבעה טעמים :
45. ראשית, הגם שיתכן ומשך הזמן שעבר עד שליחת הודעת החיוב היה ארוך מן הראוי – לא שוכנעתי שהדבר מהווה רשלנות.
46. אין חולק כי הודעת החיוב נשלחה רק בחלוף כשנתיים ומחצה לאחר המשלוח וכשנתיים לאחר שמכתב הולמס היה בידי רשויות המכס הישראליות (שהרי המכתב נשלח למר פלד בנובמבר 1999 והודעת החיוב נשלחה לתובעת בדצמבר 2001). עם זאת, אין בפני די נתונים על מנת לקבוע באם פרק זמן זה אינו סביר. הצדדים לא הביאו בפני מידע באשר לגורם הרלבנטי אשר אחראי על שליחת הודעות החיוב, על נוהלי עבודתו, על משך הזמן שלוקח בדרך כלל לשלוח את הודעות החיוב, על מגבלות שבנוהג או בנוהל המחייבות שליחת הודעות תוך פרק זמן מסויים וכיוצ"ב פרטים – ומכאן, שאין בפני תשתית עובדתית מספיקה על מנת לקבוע כי המדובר בסטיה מרמת התנהגות סבירה או ברשלנות.
47. היות והצדדים הסמיכו את בהמ"ש ליתן פס"ד על בסיס החומר הקיים, היות והנטל בהקשר זה רובץ על שכם התובעת ואם נזכור שתקופת ההתישנות הינה בת חמש שנים ומכאן שהודעת החיוב נשלחה בדיוק במחצית התקופה ולא סמוך למועד חלוף התקופה – הרי שהמסקנה המתחייבת הינה שאין תשתית לקביעה בדבר רשלנות של המדינה.
48. שנית, לא שוכנעתי שהעיכוב בשליחת הודעת החיוב הוא שגרם לנזק הנטען ולחילופין – לתובעת עצמה אשם תורם באשר להתהוותו של כל נזק "ראייתי" שכזה.
49. במכתבו של ב"כ התובעת מיום 8/1/2002 (נספח 6 לסיכומי התובעת) אשר נשלח מיד לאחר קבלת הודעת החיוב, הוא כותב כי בשל מועד שליחת הודעת החיוב התובעת אינה יכולה עוד לברר את הפרטים הרלבנטיים עם הספק (סעיף 2(ג)) למכתב – אך לא ברור לי מדוע לא ניתן היה ליצור קשר עם הספק PIERRE LEON, ובמיוחד לאור העובדה כי במכתבו מיום 6/8/2003 (נספח 12 לסיכומי התובעת) כותב ב"כ התובע כי הוא פנה אל הספק – כלומר, שהספק קיים, פעיל ומשתף פעולה.
50. בנוסף, ממכתב התשובה של חברת ארנסט אנד יאנג מיום 1/3/2004 (נספח 23 לסיכומי התובעת, פסקה 4) ניתן ללמוד כי הם החלו את הבירורים לגבי מקור הטובין בעקבות פנייתו של הספק אליהם רק באוגוסט 2003 (כלומר, שנה ושמונה חודשים לאחר הודעת החיוב) וממכתבם מיום 25/11/2004 (נספח 25 לסיכומי התובעת) עולה כי שתיים מהחברות אשר סיפקו את הסחורה נכנסו להליכי פשיטת רגל בסוף 2003, אחת בשנת 2000 ואחת עדיין פעילה.
51. פרט נוסף רלבנטי הינו שבמכתב ארנסט אנד יאנג מיום 1/3/2004 מצוין כי הם פנו למכס הבריטי בשמו של הספק אך משם נמסר להם שפנייתם – "WAS OUT OF TIME". עם זאת, לא צוין מתי הם פנו (אך ככל הנראה היה זה רק לאחר אוגוסט 2003 שאז פנה אליהם הספק) ולא צוין מהי מגבלת הזמן מבחינת המכס הבריטי (ואולי אם היו פונים אליהם בינואר 2002 ולא במחצית השניה של 2003 הם כן היו מטפלים בפניה והיא היתה IN TIME?).
52. מהמקובץ עולה כי במועד שליחת הודעת החיוב רק חברה אחת פשטה את הרגל ואולי רק לגביה ניתן היה לטעון לגבי נזק כלשהו, אך שאר החברות (ארבע במספר) עדיין קיימות או שנכנסו לפשיטת רגל בשנת 2003 – הרבה אחרי הודעת החיוב.
53. עוד עולה כי התובעת היתה יכולה – וצריכה – להתחיל את הבירורים מטעמה באופן עצמאי מיד לאחר קבלת הודעת החיוב ולו היתה עושה כן ופונה ישירות למכס הבריטי – יתכן וניתן היה לאתר מסמכים מהספק או נציגיו באשר למקור הטובין וניתן היה לשכנע את המכס הבריטי לשנות את עמדתו.
54. לכן, לא הובאו די נתונים על מנת שניתן יהא לקבוע כי מועד שליחת הודעת החיוב גרם לנזק ראייתי כלשהו, ובוודאי שלא לנזק שהתובעת לא היתה יכולה למנוע בעצמה.
55. שלישית, למועד שליחת מכתב הולמס אין כל השלכה על הנזק הראייתי – אם נגרם.
56. לשיטתי התנהלות המדינה בכל הנוגע לאי המצאת מכתב הולמס לעיון התובעת - למרות שהוא נדרש מפורשות יותר משלוש פעמים – אינה ראויה ולא ראיתי כל הסבר לכך במסגרת שלל המסמכים שהוצגו לעיוני. לא ברור לי מדוע היה צורך להמתין עד הגשת התביעה ועד שבהמ"ש יאלץ לתת החלטה בנדון – טרם המצאת המסמך לעיון כאמור. ועם זאת, למועד העיון במכתב הולמס אין כל השלכה על היכולת לאתר פרטים על הספק או על האפשרות לפנות למכס הבריטי. לא היה צריך לקרוא את המכתב או לדעת שמי שחתום עליו זה מר הולמס על מנת לבצע את הפעולות אשר אוזכרו מעלה, אותן יכולה היתה התובעת לעשות מיד לאחר שקיבלה את הודעת החיוב. ולכן, אי המצאת המכתב לא גרמה לנזק הראייתי הנטען.
57. ורביעית, אינני בטוחה כלל שניתן לבחון טענות כגון גרימת "נזק ראייתי" במסגרת תביעה כגון זו שבפני, מכח סעיף 154 לפקודת המכס, ויתכן כי דוקטרינת הנזק הראייתי אשר פותחה בנוגע לתביעות שנדונות באספקלרית פקודת הנזיקין אינה ישימה כאן.

בכל מקרה – לאור המסקנה אליה הגעתי מעלה – לא ארחיב בנושא.

58. אשר על כן, ומהנימוקים שפורטו מעלה, דין התביעה להדחות.
59. למרות התוצאה אליה הגעתי, ובין היתר לאור האמור בסעיף 56 - לא אעשה צו להוצאות.

 

ניתן היום כ"ה בתמוז, תשס"ה (1 באוגוסט 2005).

 

ת. נאות-פרי, שופטת

                                                                             

 לראש העמוד