פסק דין
זוהי תביעה להחזר מס קניה ששולם למדינה ביתר.
התובעת הגישה שלש תביעות, אשר הדיון בהן אוחד ופסק דין זה מתייחס לשלש התביעות. זהו "סיבוב" נוסף של דיון שקיימו הצדדים בבית המשפט המחוזי בנצרת באותו עניין.
בין התובעת, שהינה יבואנית של מנגנוני כסף של מכונות מכירה אוטומטיות (להלן: "המנגנונים"), לבין המדינה התגלעה מחלוקת אשר לאופן סיווגם של המנגנונים. מחלוקת זו התבררה, כאמור, בבית המשפט המחוזי בנצרת. בהתאם להסכמת הצדדים נקבע אופן הסיווג על פי החלטת וועדת הסיווג בבריסל, אשר החליטה ביום 18.2.02 כי המנגנונים פטורים ממס קנייה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק דין להחלטת וועדת הסיווג בבריסל.
לתביעת התובעת שבפני שני ראשים: האחד, תביעה להחזר המס, בו חייבה את לקוחותיה, בעת שרכשו את המנגנונים, והשנייה, החזר מס עבור המלאי שנותר בידיה, במועד ביטול המס, מלאי אותו לא היתה יכולה למכור, אלא במחיר מופחת כשיעורו של המס ששילמה.
דיון:
חוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק מיסים עקיפים") מגדיר תשלום יתר כדלקמן:
"(1) מס עקיף ששולם ביתר;
(2) סכום הישבון וכל סכום אחר ששולם למנהל או הופקד אצלו, על פי חוק מס עקיף, ויש להחזירו, וכן סכום מס עקיף שהוחזר על פי החלטת המנהל;"
סעיף 6 לחוק מסים עקיפים קובע לאמר;
"יתר יוחזר למי ששילמו, או ביקש את ההחזר תוך התקופה הקובעת ולגבי 'יתר' כמשמעותו בפסקה (1) להגדרת 'יתר', למעט עניין מס בולים - גם בתנאי שהוכיח להנחת דעתו של המנהל אחת מאלה;
(1) שהוא לא מכר את הטובין;
(2) הוא מכר את הטובין אולם היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם. "
1. עילת התביעה הראשונה, הנוגעת למנגנונים שנמכרו ללקוחות, ואשר בגינם התובעת תובעת החזר, מתבססת על הטענה כי התובעת התחייבה כלפי הלקוחות לשלם להם את היתר, היה ותזכה בתביעתה כאן. עילת תביעה זו אינה מעוגנת בסעיף 6 לחוק מסים עקיפים, והתובעת לא הפנתה לחוק אחר כלשהו עליו היא תומכת טענתה. סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים קובע כי היתר יוחזר לנישום בתנאי שהוכיח כי הוא לא מכר את הטובין או כי הוא מכר את הטובין אך לא כלל בהם את מחיר היתר. אשר לטובין שטרם נמכרו, אדון בכך בפסקה 2 להלן. אולם, ככל שהדבר נוגע לעילת התביעה המתייחסת למנגנונים שנמכרו ללקוחותיה השונים של התובעת, הרי שהיא לא עמדה בתנאי הקבוע בסעיף 6 (2) לחוק מסים עקיפים. תנאי זה מחייב כי במחיר הטובין שנמכרו לקונים לא יכלל היתר בעוד שהתובעת מודה כי היא כללה במחיר המנגנונים שנמכרו על ידה את מחיר היתר.
הפרשנות שמבקשת התובעת ליתן לתנאי הקבוע בסעיף 6 (2) לחוק מסים עקיפים, לפיה היא זכאית להחזר היתר גם אם הוא נכלל במחיר המכירה ובלבד שהיא התחייבה להחזיר אותו ללקוחותיה אינו מופיע בחוק, אין לו תימוכין מילוליים ואף אין לצידו הגיון שיצדיק פרשנות נרחבת, כפי המוצע על ידי התובעת. הרעיון הגלום בתנאי שבסעיף 6 (2) לחוק מסים עקיפים הינו שהחזר היתר ישולם לנישום רק במקום שהוא לא כלל את היתר במחיר המכירה של הטובין. אם מחיר היתר נכלל במחיר המכירה, ונחייב את המדינה להשיב לנישום את סכומי היתר יצא שיהא הראשון נשכר ומתעשר שלא כדין, שכן הוא "גלגל" כבר את מחיר היתר על קונה הטובין. אותו רעיון חל גם בהנחה שהנישום התחייב כלפי לקוחו להחזיר לו את היתר, היה ויזכה מהמדינה בחיוב זה. שכן, קיימת אפשרות יותר מסבירה שגם רוכש הטובין "גלגל" את תשלום היתר במסגרת התחשבנות שערך עם רשות מס זו או אחרת. חיזוק למסקנה זו נמצא בעדותה של עדת התביעה חגית ירושלמי, נציגת "משקר", אשר לפי טענת התובעת היא מכרה לחברה זו מנגנונים והתחייבה להשיב לה את היתר, היה ותזכה בתביעתה. בתשובה לשאלה בחקירה נגדית האם משקר התקזזה עם שלטונות מס הכנסה על המנגנונים שרכשה מהתובעת השיבה העדה;
"נכון. דיווחנו את המחיר ששילמנו"
(עמ' 7 לפרוטוקול שורה 30)
המסקנה מן האמור לעיל הינה שהן על פי לשון סעיף 6 (2) לחוק מסים עקיפים והן מכוח הרציונאל הטמון בו, אין מקום להורות על השבת תשלומי יתר ששולמו על ידי התובעת למדינה, מקום שהמנגנונים שנמכרו על ידה נמכרו בתוספת מחיר היתר.
לא זאת כי אם אף זאת, גם אם היתה מתקבלת הפרשנות המוצעת על ידי התובעת תביעתה היתה נדחית מהטעם שלא הוכיחה כי התחייבה כלפי לקוחותיה להחזיר להם את היתר, ובוודאי שהיא לא הוכיחה כי התחייבה כלפי כל לקוחותיה, להם מכרה את המנגנונים, להחזיר את היתר. מנהל התובעת העיד כי היא מכרה את המנגנונים לכשמונים, תשעים לקוחות. מנהל התובעת אף הודה שלמעט ארבעה, חמישה לקוחות הוא לא התחייב כלפי כל היתר להחזיר את התשלומים שיזכה, אם יזכה בהם. גם בהנחה שארבע, חמש חברות, הן החברות הגדולות, כלפיהן התחייבה התובעת להחזרים, הרי שמתוכן היא הביאה לעדות נציגה של לקוחה אחת בלבד, היא חברת משקר. למרות שנציג התובעת ידע למנות את שמותיהם של חברות טמפו, פאריפון ודור אביב כחברות שכלפיהם נעשתה התחייבות כאמור, לא הובאה עדותם של נציגי חברות אלה להוכחת הטענה. עיון "בכתב ההתחייבות" עליו נסמכת התובעת כלפי חברת משקר מגלה כי ההתחייבות לא נעשתה על ידי התובעת אלא על ידי מנהלה העד גיא אלון. "התחייבות" זו אינה חתומה על ידי גיא אלון ומעבר לכך היא אינה חתומה, אין עליה חותמת ואפילו לא הדפסה בשוליה, של התובעת כמי שמתחייבת כלפי משקר. יתר על כן, מעדותה של נציגת משקר לא ברור מהם סכומי היתר ששולמו על ידה, מהו נתחה במכלול המנגנונים שנמכרו על ידי התובעת, והם נשוא התביעה שבפני. לא הוכח מהו חלקם של הלקוחות הגדולים האחרים במכלול המכירות ועל כן אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה טענתה בדבר ההתחייבות כלפי לקוחותיה, ומהו שיעורה של אותה התחייבות. אשר לכמות הראיות שעל התובע להביא , בגדר תביעה על פי סעיף 6 (2) לחוק מסים עקיפים, כבר עמד בית המשפט העליון בע"א 6080/97 קמור רכב בע"מ נ' מדינת ישראל נ"ז (5), 855 פסקה 13;
"... גם אם אקבל את הנחתו של בית המשפט המחוזי לפיה עצם הוכחת תמחור תחרותי מהווה ראייה לאי גלגול של חלק מסכום המס על כתפי הקונים - וממילא ספיגתו על ידי הנישום - ... מוטלת על הנישום החובה להוכיח כדבעי מהו שיעורו של חלק זה.משקבע המחוקק בסעיף 6 (2) לחוק מסים עקיפים כי תנאי להשבה הוא הוכחה של הנישום התובע כי 'היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם' היתה צריכה קמור להוכיח עניין זה בראיות ולא היה די במדיניות המחירים שלה..."
מן הטעמים האמורים לעיל יש לדחות את תביעת התובעת להחזר היתר של המנגנונים שנמכרו על ידה, ואשר גולגל על הרוכשים.
2. עילת התביעה השניה מתייחסת למלאי של מנגנונים בשווי של 70,000 ש"ח, שנמצא במחסניה של התובעת ביום בו בוטל המס (סעיף 5 לתצהירו של מנהל התובעת מיום 14.1.04). לטענתה , משבוטל מס זה, היה עליה למכור את המנגנונים ללא תוספת היתר והיא מבקשת לחייב את המדינה בתשלומי היתר כאמור בסעיף 6 (1) לחוק מסים עקיפים. טענה זו יש לדחות על הסף מהטעם שעילת תביעה זהה נדונה ונדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 9.2.04. בעמוד 3 לפסק הדין נקבע כי לגבי מנגנונים אלה התובעת לא הביאה בדל ראייה להוכיח את מספרם, סוגם או שוויים. בהעדר ראייה מספקת נדחתה עילת תביעה זו. כעת, בפני, מבקשת התובעת לבצע "מקצה שיפורים" ולהוכיח את מספרם ושוויים של אותם מנגנונים, באמצעות חוות דעת של מומחה. כאמור, התובעת מושתקת מלהעלות את אותה עילת תביעה שנדונה ונדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בחקירתו הנגדית של מנהל התובעת הוא הודה כי המנגנונים שלא נמכרו, והיו נשוא התביעה בפני בית המשפט המחוזי בנצרת, הם אותם מנגנונים להם הוא טוען בסעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית:
"ש. מפנה לפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת, עמ' 2 פסקה 3 בסוף העמוד. הוצג וסומן נ/ 3. המנגנונים שמצויים בפסק הדין זה אותם מנגנונים שהתייחסת אליהם בסעיף 5 לתצהירך.
ת. כן. "
(עמ' 11 לפרוטוקול שורות 16-19)
ראוי היה לתובעת שלא תחזור על אותה עילת תביעה שנדונה ונדחתה בבית המשפט המחוזי בנצרת ובכך גרמה לבית המשפט ולצד שכנגד הוצאות מיותרות. יתר על כן, גם לאחר שמיעת עדותו של רואה החשבון מטעם התובעת יש להגיע למסקנה כי לא הוכחה עילת התביעה לגבי המנגנונים שנותרו בידיה של התובעת. התברר כי קיים חוסר תאום בין האמור בחוות דעתו של המומחה לבין הרשימון שצורף לתביעה והמומחה הודה כי המסמך שצורף לחוות דעתו אינו זה אליו מתייחסת חוות הדעת (עמ' 3 לפרוטוקול). יתר על כן המומחה הודה כי לאור העובדה שכרטסת תנועות המלאי שצורפה לחוות דעתו מתייחסת ליום 1.8.00 לא ניתן לומר מתי נרכש מלאי הפתיחה המופיע בה (עמ' 4 שורות 15-26). ואם בכך לא די הודה המומחה כי שווי מלאי נמדד לפי שווי רכישתו ואילו השווי המופיע בכרטסת שצורפה לחוות דעתו הוא שווי המכירה של אותו מלאי והוא עומד על סך של 38,000 ש"ח ולא 70,000 ש"ח, כטענת התובעת (עמ' 4 שורה 27. עמ' 5 שורה 10).
מן הטעמים האמורים לעיל אני דוחה את שלש התביעות ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 13,000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
ניתן בלשכתי, י"ב בכסלו, תשס"ו (13 בדצמבר 2005).
שושנה אלמגור , שופטת
סגנית נשיא
עדכוני מכס ורגולציה
