החלטה
רקע
ביום 18.4.05 עיכב מנהל המכס באשדוד משלוח של מיקרוגלים, הנושאים את סימן המסחר SANYOאותו ייבאו המבקשות מסין, לאחר שמצא שהם מפרים לכאורה סימן מסחר של משיבה 1 (להלן: "סניו"), חברה שהתאגדה ביפן, ועוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק של מוצרי אלקטרוניקה וחשמל ברחבי העולם ובבעלותה סימני מסחר רשומים בהם הסימן"SANYO" (להלן: "סימני המסחר").
מנהל המכס הודיע לנציג סניו על תפיסת הטובין מכוח סמכותו לפי סעיף 200א לפקודת המכס, דרש מסניו להפקיד ערבות בנקאית על סך 100,000 ₪ והודיע לה כי אם לא תגיש תובענה לבית משפט תוך 10 ימי עבודה יבוטל עיכוב הטובין.
ביום 19.5.05 הגישה סניו תביעה לבית משפט זה (ת.א 1671/05).
לפני בקשה לסעד זמני בה עותרות המבקשות להורות למנהל המכס לשחרר לאלתר את הטובין, נושא רשומון ייבוא מס' 520958281 ו – 520958273.
לחילופין עותרות המבקשות להורות על שחרור הטובין לאחר שיוסרו מהם סימני המסחר ויוחלפו האריזות והמסמכים הנלווים הנושאים את סימני המסחר.
דיון
א. סעיף 200א לפקודת המכס, נועד למנוע הפצת טובין החשודים כמפרים סימני מסחר, והוא כולל הוראות המאזנות בין זכויות בעל סימני המסחר מחד וזכויות יבואן הטובין מאידך, כל זאת עד לבירור תביעת בעל סימני המסחר.
התערבות בית המשפט בהחלטת מנהל המכס שלפי סעיף 200א לפקודת המכס, מוגבלת למקרים שבהם נראה בעליל שהטובין המעוכבים אינם מפרים סימן מסחר, או שהוכח בפני בית המשפט שנפל פגם ברישום סימן המסחר הנטען להיות מופר, עד כדי כך שברור שדינו של סימן המסחר הרשום להתבטל.
אין חולק שהמיקרוגלים שיובאו על ידי המבקשות נושאים סימני מסחר זהים לסימני המסחר. סניו מצאה שמדובר בשימוש בסימני המסחר ללא הרשאתה, לפיכך זכאית היא לסעד שימנע הפצת הטובין המפרים. מנהל המכס, דרש מסניו להפקיד ערבות בנקאית על סך של 100,000 ₪ כדי להבטיח את נזקי המבקשות מעיכוב הטובין, אם וככל שתדחה תביעת סניו. בכך, איזן מנהל המכס, בין האינטרס של סניו לבין האינטרס של המבקשות.
בנסיבות אלה, נראה שלא נפל פגם בהחלטת מנהל המכס לעכב את הטובין המפרים, ואין הצדקה להתערב בהחלטתו קודם לבירור תביעת סניו.
ב. לטענת המבקשות, הן רכשו את הטובין מספק מורשה של סניו בתום לב, והן זכאיות לשווק את הטובים הנושאים את סימני המסחר של סניו.
משאין חולק אודות תוקף סימני המסחר שבבעלות סניו, ואין חולק שהסימנים שעל הטובין המיובאים זהים לסימני המסחר עמדה סניו בנטל להראות שהיא זכאית למנוע את שחרור הטובין המיובאים מהמכס.
בשלב זה, הנטל להראות שהטובין המיובאים נרכשו מספק מורשה של סניו ונפלה טעות בהחלטת מנהל המכס המגיעה עד כדי חוסר סבירות, מוטל על המבקשות.
המבקשות לא צירפו ראיות התומכות בטענתן שהספק ממנו רכשו את הטובין הורשה על ידי סניו לייצר ולשווק את מוצריה. אדרבא, המשיבים מודים שהספק ציין בפניהם, בדיעבד, שעניין דמי הרשיון לייצור ושיווק הטובין שנשלחו לישראל לא הוסדר עם סניו, וכדי לקבל רשיון לשיווק המוצרים נדרש להתקשר עם סניו בהסכם בדבר דמי הרשיון שתגבה סניו בעד הטובין המיובאים (סעיף 35 לתצהיר אמציה דמארי). בכך יש כדי לשמוט את הבסיס מתחת לטענת המבקשות כאילו ספק הטובין הורשה על ידי סניו למכור למבקשות את הטובין הכוללים את סימני המסחר של סניו.
משלא הראו המבקשות שרכשו את הטובין מספק מורשה של סניו אין מקום להתערב בהחלטת מנהל המכס.
ג. לטענת המבקשות, קנו וקיבלו את הטובין בתום לב והן זכאיות לקבל לבעלותן את הטובין המיובאים מכוח הוראות סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח – 1968.
ספק בעיני אם ראוי לברר עניין זה במסגרת בקשה שנועדה לבחון את סבירות החלטת מנהל המכס על עיכוב הטובין. מכל מקום, המבקשות לא הציגו תשתית ראייתית לכאורית שיש בה כדי ללמד שספק הטובין המיובאים הורשה להשתמש בסימני המסחר של סניו. המבקשות רכשו מהספק את הטובין המיובאים במסגרת עסקה אקראית שעל פי הנטען נרקמה בתערוכה שהתקיימה בסין (סעיפים 21 ו – 22 לתצהיר אמציה דמארי). ממילא, קיים ספק אם מדובר כלל במהלך עסקים רגיל של הספק הסיני. יתר על כן, המבקשים ידעו ו/או היו אמורים לדעת שכדי לייצר ולשווק טובין הנושאים את סימני המסחר של סניו על הספק הסיני לקבל הרשאה מסניו. לפיכך, היה עליהם לוודא שהרשאה כזו ניתנה לספק. זאת לא עשו.
הזמנה של הספק לרכוש טובין הכוללים את סימני המסחר של סניו, אינה מוכיחה שאותו ספק אכן הורשה על ידי סניו להשתמש בסימני המסחר של סניו. כך הדבר במיוחד, כאשר מדובר בעסקה אקראית שבמסגרתה הוצעו למבקשות אלפי מוצרים. משבחרו המבקשות להסתמך על הזמנה כזו מבלי לוודא עם בעל סימני המסחר שהספק אכן הורשה לעשות שימוש בסימני המסחר, לא ניתן לראותם כמי שקנו וקיבלו את הטובין המיובאים בתום לב, ככל שמדובר בסימן המסחר של סניו.
ד. יבוא טובין המפרים סימן מסחר מהווה הפרה ואפילו עבירה לפי סעיף 60 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב – 1972. כדי שלא לעודד מפרים אני סבור שאין לאפשר למפר להינות אפילו באופן חלקי ממעשיו. לפיכך, איני רואה מקום להיעתר לסעד החלופי לו עתרו המבקשות.
יתר על כן, בסעיף 59א (א) לפקודת סימני מסחר, נקבע, שבית המשפט לא יאפשר החזקת הנכסים המפרים בידי הנתבע, גם אם הנתבע הסיר את הסימנים המפרים, אלא במקרים חריגים. משטרם התבררה תביעתה של סניו לא ניתן לקבוע אם התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות החזרת המוצרים למבקשות, וממילא לא ניתן להורות על שחרור הטובין לידי המבקשות גם לאחר הסרת הסימנים המפרים.
הבקשה נדחית.
לנוכח האמור לעיל, לא ראיתי צורך בחקירת מצהירים.
המבקשות ביחד ולחוד תשלמנה למשיבה 1 את הוצאות הבקשה, ושכ"ט עו"ד בסך -.20,000 ₪.
ניתנה היום ג' בתמוז, תשס"ה (10 ביולי 2005) בהעדר הצדדים.
השופט יהודה זפט - סגן נשיא
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
