החלטה
1. מהות הבקשה:
הבקשה בפני הינה בקשה להורות למשיב 3 (להלן: "הבנק") למלא התחייבות אשר ניתנה על ידו במסגרת בקשה להקפאת הליכים כנגד החברה, ולשלם לרשויות המס את חלק המע"מ אשר קיבל למשמרת בגין עסקת "נס ציונה" וזאת בסך 2.6 מליון ₪.
בבקשה, אשר הוגשה על ידי החברה עוד לפני שניתן צו הפירוק, נאמר כי ביום 2.2.04 הוגשה, בהסכמת הבנק, בקשה דחופה למתן צו הקפאת הליכים כנגד החברה.
הבקשה הוגשה באמצעות עו"ד לביא כאשר התבקש מינויו של רו"ח קמיל כנאמן (להלן: "הנאמן").נ
במסגרת הבקשה התחייב הבנק, בין היתר, לדברי המבקשת לשלם את חלק המע"מ מתקבולי עסקת נס ציונה אותם קיבל.
החברה טענה כי עובר להגשת הבקשה היתה מעוניינת לגרום לכך שתקבול המע"מ בגין העסקה יועבר ישירות לרשויות המס.ו
אולם, הבנק ביקש לקבל את הכסף לידיו על מנת לנצל את התקופה שעד לתשלומו עפ"י דין, תוך מתן הבטחה מפורשת כי יעביר את הסכום לרשויות המס במועד הקבוע בחוק.
הדבר נאמר במפורש בבקשה להקפאת הליכים.
הבנק נמנע מלשלם את המע"מ לרשויות המס ללא סיבה מוצדקת.
החברה ציינה כי בגין הימנעות הבנק מלשלם את המע"מ, ציין הנאמן בדו"ח מספר 3 מיום 26.4.04 את התחייבות הבנק לשלם את המע"מ. זאת עפ"י התוואי שצוין בבקשת ההקפאה ובדו"חות קודמים על פיו ימומנו חובות אלה ע"י הבנקים.
החברה ומנהליה פנו פעמים רבות לנאמן ודרשו לאכוף על הבנק את ההתחייבות. אולם, לא בוצעה על ידו פעולה אופרטיבית כלשהי.
החברה טענה כי כספי המע"מ הופקדו בבנק בנאמנות ואין מקום כי הבנק יפר את התחייבויותיו בפני בימ"ש.
הבקשה נתמכה בתצהירו של מר ברנוביץ'.
2. תגובות המשיבים:
בתגובתו טען הבנק כי לא התחייב לשלם את חלק המע"מ מתקבולי עסקת נס ציונה אשר הופקדו בחשבון החברה המתנהל בבנק.
הבנק ציין כי בבקשה להקפאת הליכים אשר הוגשה ע"י החברה, בהסכמת הבנק, נכתב בס' 13 כי הבנק ובנק נוסף הביעו נכונות עקרונית להסדיר ממקורות שלהם חוב עבר של החברה לשלטונות מע"מ, בכפוף להתקדמות תכנית ההפעלה בתקופת הקפאת ההליכים.
אין לראות בהצהרה זו, לטענת הבנק, התחייבות מפורשת ובלתי חוזרת לתשלום המע"מ.
הסעיף בבקשה להקפאת הליכים נוסח כך שהבנק יוכל לבחון את התקדמות תכנית ההפעלה במהלך תקופת ההקפאה ולא לכבול אותו להסדר, כאשר מצד אחד ישלם הבנק ממקורותיו סכום של למעלה מ- 2 מליון ₪ ומצד שני, תכשל תכנית ההפעלה והוא יאלץ למנות כונס נכסים ולממן בעצמו את הוצאות התקורה של החברה.
הבנק הינו הנושה העיקרי של החברה. אין מקום לצפות ממנו כי יגדיל את סכום הנשיה במצב שבו אין הוא מצפה להפרע מהחברה את מלוא החוב.
הבנק מסרב ליטול אחריות לשלם את תשלומי המע"מ, כאשר אחריות זו מוטלת על מנהלי החברה.
בתשובה לתגובת הבנק צרפה החברה תצהיר תשובה של מר אביעד, המשמש כמנהל חשבונות של החברה.
בתצהירו נאמר כי פרויקט נס ציונה של החברה נמכר לחברת סולל בונה, לפי הסכם מיום 31.10.03, כאשר עיקר התשלום בגין הפרויקט בוצע במהלך נוב' 2003.
המקרקעין עליהם נבנה הפרויקט והתקבולים בגינו היו משועבדים לבנק הפועלים. בהסכם המכר שבין החברה לסולל בונה, אשר צורף לתצהיר, צוין במפורש כי סולל בונה תעביר לבנק את תמורת המכר, ללא מע"מ, וזאת רק בכפוף לכך כי הבנק ישחרר את השעבוד אשר היה לו על המקרקעין.נ
עם ביצוע התשלום בנוב' 2003 שחרר הבנק את השעבוד.
תשלום המע"מ בגין הסכם המכר אמור היה להתבצע ביום 15.12.03, והבנק היה חייב לשחרר את השעבוד ללא כל קשר לביצוע תשלום זה.
עוד ציין מר אביעד בתצהיר, כי בעוד שבהסכם המכר נקבע במפורש כי כל התשלומים מומחים ישירות לבנק הפועלים, לא נקבעה הוראה דומה ביחס למע"מ. זאת לאור העובדה כי כספי המע"מ שייכים למע"מ ולא לבנק, כאשר הבנק והחברה מהווים צינור בלבד להעברת הכספים לרשויות המס.
במקרה הנדון ביקשה החברה כי סכום המע"מ ישולם לה שכן יתכן וסכום המע"מ בגין כל הפעילות באותו חודש יהיה נמוך מהתשלום בגין הסכם המכר עם סולל בונה. הכוונה, לדברי מר אביעד, היתה לערוך דו"ח מע"מ באשר לכלל הפעילות ולשלם את המע"מ המתחייב.
באותה תקופה לא יכלה החברה לשלם מיוזמתה תשלום כלשהו.
כל תשלום היה חייב לקבל אישור רו"ח מוקדם של רו"ח שרון, אשר מונתה מטעם הבנקים כדי לבצע מעקב וביקורת על תשלומי החברה.
כל תשלומי החברה, למעט תשלומים הקשורים בפרויקט גני חן, מגדל שלמה ונאות יוכבד, היו מבוצעים דרך חשבון 454170 בסניף שאול המלך של הבנק. כל הכנסות החברות שולמו ישירות לבנקים השונים בעלי השעבוד.
הבנקים להם היו משועבדים נכסי החברות ניהלו, באמצעות רו"ח שרון, מערכת התחשבנות לכל תשלום אשר היה צריך להיות משולם, ותשלום זה היה מתבצע מהחשבון לעיל.
תשלום המע"מ עבור פרויקט נס ציונה ניתן על ידי סולל בונה במספר שיקים לפקודת החברה ליום 15.12.03.
הוכן דו"ח מע"מ לנוב' 2003 שמועד תשלומו היה 15.12.03, וכן הופקד סכום המע"מ אשר התקבל מסולל בונה בסכום של 2.6 מליון ₪ בחשבון 454170 לעיל שהוא החשבון המשלם.
הגב' שרון סרבה לאשר את התשלום והסתבר כי הבנק אוחז בכספים אלה ומסרב להעבירם למע"מ.
בתגובה מטעם הבנק לתצהיר התשובה, טען הבנק כי במכתב אשר שלח לחברה צוין במפורש כי שחרור השעבוד על זכויות החברה עפ"י עסקת נס ציונה, מותנה בהפקדה של 2.2 מליון דולר בצרוף מע"מ.
מכתב זה אשר כונה על ידי הבנק "מכתב הכוונות" צורף לתגובה.
המכתב נשלח לחברה בקשר להסכם המכר עם סולל בונה.
בהתאם למכתב זה, חתמה החברה על הודעה בדבר המחאת זכויותיה מעסקת נס ציונה לסולל בונה, בו הורתה כי כל הזכויות והכספים המגיעים לה מהעסקה ישולמו לחשבון בנק 454170.
מלוא הסכום כולל המע"מ שולם אכן לחשבון.
עוד טען הבנק כי רו"ח שרון לא נבחרה ולא עבדה מטעם הבנק, אלא מטעם החברה, בהסכמת הבנק, על מנת שתפעל למציאת הסדר מול הבנקים.
היו, לדברי הבנק, מקרים בהם רו"ח שרון המליצה לבנק לבצע תשלומים והבנק שילם או סרב לשלם. אולם, היו גם מקרים בהם מנהלי החברה פנו ישירות לבנק שלא דרך רו"ח שרון.
הבנק טען כי מספר פעמים לאחר קבלת תקבול מע"מ, פנה מנהל החברה מר בן ארי לבנק בבקשה לשלם תשלומים למטרות שונות, אשר היו כפי הנראה חיוניות יותר מתשלום המע"מ לפי דעת מנהלי החברה.
מר בן ארי טען, לטענת הבנק, כי כספי המע"מ אשר הופקדו לזכות חשבון החברה בבנק מהווים מקור לתשלום ההוצאות. הבנק נאות לאשר תשלומים בסכום כולל של כ- 500,000 ₪. עוד נאמר ע"י הבנק כי החברה מעולם לא רשמה שיק כלשהו לטובת מע"מ והבנק לא ניצב בפני השאלה האם לאשר או לא לאשר תשלום זה. החברה היא זו שבחרה לשלם לגורמים אחרים כולל קבלנים.
לתגובה צורף תצהירו של מר בר יוסף אשר משמש כמנהל קשרי לקוחות בבנק.
בתגובתו הראשונה של הכנ"ר נאמר כי מאחר וניתן צו לפירוק החברה נראה כי קיימת אפשרות נוספת, בנוסף לטענת החברה כי יש להעביר את כספי המע"מ לשלטונות המס, על פיה על הבנק להעביר את הכספים לחברה שבפירוק.
לדברי הכנ"ר, ככל שהשעבוד שהיה לבנק אינו חל על רכיב המע"מ וככל שהכספים בגין רכיב המע"מ התקבלו פחות מ- 3 חודשים לפני הקפאת ההליכים, יתכן ויש מקום להורות על העברת הכספים לטובת כלל נושי החברה.
הכנ"ר ביקש ארכה על מנת ללמוד את הסוגיה לעומקה, על מנת ליתן תגובה נוספת.
הדיון נקבע במעמד הצדדים והמצהירים נחקרו.
3. העובדות הרלוונטיות:
א. עסקת המכר עם סולל בונה
ביום 30.10.03 נחתם כאמור הסכם בין החברה לבין סולל בונה בע"מ.
בהסכם זה נאמר כי החברה הינה בעלת זכויות וחובות בהתאם להסכמים קודמים, על פיהם היתה אמורה לבצע עבודות בניה בפרויקט נס ציונה על המקרקעין אשר תוארו בהסכם.
עוד נאמר כי החברה שיעבדה לטובת הבנק את זכויותיה, עפ"י אותם הסכמים קודמים לביצוע עבודות הבניה בפרויקט, לצורך קבלת אשראי מבנקים שונים.
נאמר בהסכם כי החברה מעוניינת להמחות ולהסב לסולל בונה את כל הזכויות עפ"י ההסכמים הקודמים לביצוע עבודות הבניה בפרויקט.
זאת החל מהמועד הקובע שהוא 5.11.03.
בהסכם נקבעה התמורה אשר סולל בונה תשלם לחברה.
סעיף 7.1.1 קבע כי סכום של 2.2 מליון דולר ישולם במזומן או בשיק לזכות חשבון הבנק של החברה מס' 454170 בסניף שאול המלך של בנק הפועלים.
עוד נאמר כי בנוסף לתשלומים המפורטים בהסכם, כולל הסכום של 2.2 מליון דולר כאמור לעיל, תשלם סולל בונה מע"מ במידה ויחול עפ"י דין כנגד חשבוניות מס.
החברה התחייבה כי במועד הקובע תמציא החברה לסולל בונה אישור בכתב מהבנק, לפיו הוא מסכים להמחאת הזכויות של החברה, וכן התחייבות הבנק לביטול השעבוד אשר קיים לטובתו על זכויות החברה עפ"י ההסכמים הקודמים, לרבות אישור הבנק על ביטול כתב המחאת זכויות לפיו המחתה החברה לבנק את זכויותיה לקבלת תקבולים בפרויקט.
בעקבות ההסכם חתמה החברה על מסמך המחאה המופנה לסולל בונה, בו נאמר כי החברה המחתה או עומדת להמחות על דרך השעבוד את כל הזכויות, הכספים והתשלומים אשר יגיעו לחברה בקשר להסכם אשר נחתם בין החברה לבין סולל בונה ביום 30.10.03, והורתה לסולל בונה לשלם את כל הכספים הנ"ל לבנק.
ב. תוכנו של מכתב הכוונות
לאחר חתימת ההסכם עם סולל בונה ביום 30.10.03 וחתימת החברה על הסכם ההמחאה המופנה לסולל בונה, נשלח ע"י הבנק, ביום 23.11.03 מכתב כוונות לחברה.
במכתב זה נאמר כי בהתאם להסכם עם סולל בונה, במסגרתו הומחו לסולל בונה כל הזכויות והחובות בפרויקט, ולאור חתימת החברה על הסכם להמחאת הזכויות והחובות עפ"י אותו הסכם עם סולל בונה לבנק, מאשר הבנק לחברה את התנאים אשר כנגד קיומם המצטבר, מסכים הבנק לשחרור הזכויות עפ"י ההסכמים הקודמים מתחולת השעבוד אשר קיים לטובת הבנק על נכסי החברה. זאת, לרבות המחאת הזכויות אשר נחתמה ע"י החברה לטובת הבנק.
בסעיף 1 נאמר כי אחד התנאים מבין התנאים השונים, שאינם רלוונטיים לענין שבפני, הינו "הפקדה לחשבונכם מספר 454170 בסניף שאול המלך ... של סך בש"ח השווה ל- 2.2 מליון דולר בצרוף מע"מ ...".
בהתאם למכתב הכוונות חתמה החברה על הודעה בדבר המחאת הזכויות בעסקת נס ציונה לסולל בונה, במסגרתו הורתה לסולל בונה כי כל הזכויות והכספים אשר מגיעים לה מעסקה זו ישולמו לחשבון החברה בבנק.
מלוא הסכום שולם בפועל לחשבון החברה מספר 454170.
ג. גרסת החברה באשר להפקדת כספי המע"מ בחשבון הבנק
במסגרת תצהירו של מר ברנוביץ' נאמר כאמור, כי החברה היתה מעוניינת לגרום לכך שתקבול המע"מ יועבר ישירות למע"מ. אולם, הבנק ביקש לקבל את הכסף לידו על מנת לנצל את התקופה עד לתשלומו עפ"י דין.
בתצהירו של מר אביעד נאמר כי החברה היא זו שביקשה שסכום המע"מ ישולם לה, שכן יתכן וסכום המע"מ בגין כל הפעילות באותו חודש יהיה נמוך מתשלום המע"מ בגין העסקה ע"י של סולל בונה.
מכאן עולה כי בפי החברה יש שתי גרסאות שונות באשר לשאלה, מי ביקש מסולל בונה כי תשלום המע"מ לא יועבר ישירות לשלטונות המע"מ.
בחקירתו הנגדית של מר ברנוביץ' נאמר כי החברה היא זו שביקשה לשלם את הכסף ישירות לבנק, וכי בתחילת הדרך הציע הוא לשלם את הכסף ישירות למע"מ.
לדבריו, נאמר לו ע"י עוה"ד של החברה כי הואיל ויש קופה משותפת של כל הבנקים וב- 15 לכל חודש נערכים חשבונות קיזוז, הרי שאם הכסף ישולם ישירות למע"מ, לא ניתן יהיה להתקזז בבנק שכן הבנקים ריכזו את הכל בקופה אחת ושילמו את המע"מ לפי חשבוניות.
בסופו של דבר, למרות הצעתו של מר ברנוביץ' על פי עדותו לשלם את הכסף ישירות למע"מ, הוחלט בחברה להעביר את סכום המע"מ לחשבון החברה בבנק.
מר ברנוביץ' לא ידע לומר אם מנהל החברה מר בן ארי, אשר לא העיד במהלך הדיון, רצה שהכסף יכנס לחשבונה של החברה.
מר ברנוביץ' גם העיד כי הבנק ביקש מהחברה לנהל מו"מ עם שלטונות מע"מ על חלוקת תשלום המס לתשלומים. לשם כך שכרו את שרותיו של עו"ד קליין על מנת שיפנה למע"מ "ויעשה איתם סידור לשלם את הכסף".
מר ברנוביץ' העיד כי פניה זו נעשתה לבקשת הבנק. לדבריו נערך הסכם לתשלום המע"מ ב- 7 תשלומים. אולם, הבנק סרב לאשר את התשלומים.
מר ברנוביץ' לא זכר אם בפועל הוכנו שיקים למע"מ והבנק לא כיבד אותם.
במסגרת חקירתו הנגדית של נציג מע"מ, העיד מר ברנוביץ' כי הבנק הוא זה שביקש להפקיד את הכסף לחשבון החברה מתוך מגמה שהוא ישלם את המע"מ ב- 15 לחודש.
מר ברנוביץ' גם אישר כי הבנק ידע שהכספים שהופקדו הם כספי מע"מ.
מר אביעד לא ידע לומר במסגרת חקירתו הנגדית, מי ביקש כי סכום המע"מ יופקד בבנק – הבנק או החברה.
עם זאת, אין מחלוקת כי השיקים בגין כספי המע"מ התקבלו בחברה והופקדו בבנק בחשבון 454170.
מר אביעד הסביר כי סכום התמורה וסכום המע"מ שולמו בשיקים נפרדים וכי סכומי המע"מ תואמים את החשבוניות אשר הוגשו לסולל בונה.
מר אביעד אישר כי השיקים בגין המע"מ היו לפקודת החברה ולא לפקודת מע"מ.
מר אביעד העיד כי החברה לא הכינה שיקים לטובת מע"מ, אלא הוכן דו"ח מע"מ אשר הוגש לרו"ח שרון. האישור להוצאת השיק בגין התשלום למע"מ התעכב ובסופו של דבר לא אושר ע"י הבנק.
מהעדות לעיל עולה כי ההחלטה לבקש מסולל בונה כי כספי המע"מ ישולמו לחברה ולא ישולמו ישירות לשלטונות המס, היתה החלטה של החברה. זאת ללא כל קשר לטענת הבנק כי היה על החברה להפקיד בחשבונה את סכום התמורה בנוסף לסכום המע"מ.
ד. האם הותנה שחרור השעבוד בהפקדת כספי המע"מ בבנק
טענת החברה היא כאמור שתמורת ההסכם עם סולל בונה, אשר תשלומה לבנק היה תנאי לשחרור השעבוד, הינה התמורה ללא המע"מ.
מר אביעד הסביר זאת בעובדה כי סעיף 7 להסכם עם סולל בונה קבע את הסכומים אשר יועברו לבנק הפועלים. אולם, לא נקבעה הוראה דומה ביחס לכספי המע"מ, שכן מדובר בכסף השייך למע"מ ולא לבנק.
מר אביעד העיד כאמור, כי הבנק התנה במפורש את שחרור השעבוד על זכויות החברה בפרויקט נס ציונה בהפקדת הסכום של 2.2 מליון דולר בצורף מע"מ, כפי שעולה ממכתב הכוונות.
במסגרת חקירתו הנגדית של מר בר יוסף מטעם הבנק חזר וטען העד כי אין לקבל את גרסת החברה, על פיה היה הבנק אמור לשחרר את השעבוד ללא קשר לתשלום המע"מ.
מר בר יוסף העיד "לא, משום שאתה מפרק לי את המרכיבים. אנו אמורים לקבל את כל תמורת הממכר לרבות המע"מ וכל הנלוות לה, כל התמורות של המכירה".
כאשר הופנה מר בר יוסף לאמור בסעיף 7 להסכם המכר עם סולל בונה, הפנה הוא לאמור במכתב הכוונות שבו נאמר במפורש כי כל התמורה לרבות המע"מ, הופקדה לבנק הפועלים.
מר בר יוסף גם העיד כי ההסכם לא אושר ע"י הבנק אלא הועבר לידיעת הבנק. "את ההסכם יצרה החברה עם חברת סולל בונה. האישור שלנו קיבל את ביטויו באותו מסמך של בנק הפועלים".
מר בר יוסף נשאל, האם היה צריך לשלם את החיוב במע"מ ותשובתו היתה "אם החברה סולבנטית במועד התשלום משלמים אם יש לה מקורות".
עיקר טענתו של מר בר יוסף היא, כי הבנק אינו מנהל את חשבון המע"מ של החברה וכי בחשבון הבנק של החברה מקבלים תקבולים ומאפשרים הוצאות בהתאם למצבה של החברה.
מר בר יוסף נשאל מה התכוון לעשות עם התקבול של מע"מ אותו דרש במכתב הכוונות. תשובתו לכך היתה "הוא תקבול ככל תקבול מתקבולי החברה והוא מופקד בחשבונה. הוצאה שהיתה מתאפשרת כיוון שנזילות החברה באותו יום היתה מאפשרת תשלומה, היתה מכובדת".
בתשובתו לחקירה נגדית של ב"כ מע"מ, הסביר מר בר יוסף כי הבנק מאשר תשלומים לפי מצבה של החברה וכי במקרה זה מדובר היה במע"מ, אם כי "אין הבדל בין תשלום למע"מ לתשלום אחר".
הבנק הוא זה שהחליט מתי המצב בחשבון החברה מאפשר תשלום. לדבריו, לא נדרש לשלם את המע"מ במושגים בנקאיים.
שאלתו הרטורית של העד היתה "האם היה בידי שיק שהחזרתי אותו". מר בר יוסף גם לא זכר את הבקשה לתשלום המע"מ של רו"ח שרון.
מר בר יוסף הכחיש לחלוטין את טענת החברה, כי הבנק ביקש שהחברה תפנה למע"מ על מנת לפרוש את התשלומים. לדבריו "אני לא יודע על הסדרי מע"מ. יובל (מר בן ארי-ד.ק.) הוא זה שהציע עו"ד כזה שהוא קורא לו מאכר. אני לא יודע את שמו והוא אמר שיש לו קשרים טובים במע"מ ויכול להיות הסדר".
לדבריו, הוצע הדבר ע"י מר בן ארי שכן "כי יובל הבין כי הוא נקלט לסיטואציה פלילית והוא רצה לפתור לעצמו את הבעיה".
מכל האמור לעיל עולה, כי למרות האבחנה הברורה במסגרת ההסכם שבין החברה לבין סולל בונה, בין כספי התמורה המועברים ישירות לחשבון החברה בבנק-לבין סכומי המע"מ, דרש הבנק כתנאי ברור במסגרת מכתב הכוונות כי התמורה וכן סכום המע"מ יופקדו בחשבונה של החברה.
כך גם בוצע בפועל עפ"י החלטת החברה, כפי שכבר קבעתי לעיל.
מתוך עדותו של מר בר יוסף עולה כי למרות ההסכם שבין החברה לבין סולל בונה, דרש הבנק, ללא התנגדות מצד החברה, כי סכום המע"מ יופקד בחשבון החברה יחד עם התמורה בסך 2.2 מליון דולר.
מתוך עדותו עולה גם כי בפועל מומש הפרויקט ונמכר לסולל בונה כתוצאה מדרישת הבנק להקטין את יתרות החובה. מר בר יוסף העיד "דרשנו להקטין את יתרות החובה והפועל היוצא הוא המימוש. ידענו על המו"מ, אישרנו אותו לבקשת החברה".
ה. דרך ניהול חשבון החברה
מתוך עדותו של מר אביעד עולה כי באותה תקופה, במהלך שנת 2003, לא יכלה החברה לשלם תשלום כלשהו באופן עצמאי וכל תשלום היה חייב לקבל אישור מוקדם של רו"ח עליזה שרון, אשר מונתה לדבריו מטעם הבנקים. מר אביעד העיד כי הבנקים שיתפו פעולה ביניהם וכי הסמיכו את רו"ח שרון לעקוב אחר התשלומים של החברות, כאשר כל אחד מהבנקים שילם או נשא בחלק מהתשלום אשר היה מיוחס לפעילות של הנכס שאותו שעבד.
תשלומי החברה, למעט מס' פרויקטים אשר צוינו לעיל, היו מבוצעים דרך חשבון הבנק בסניף שאול המלך. כל הכנסות החברה שולמו ישירות לבנקים בעלי השעבוד והבנקים ניהלו ביניהם מערכת התחשבנות. כך למשל, אם אותו חשבון שילם דו"ח מע"מ של החברות, הרי שכל אחד מהבנקים היה מעביר לאותו חשבון את חלק המע"מ שחובת תשלומו נבעה מההכנסות שהבנק קיבל.
לתצהיר צורף כנספח ב' מכתב של רו"ח שרון לבנק מספטמבר 2003, בו מצוינים השיקים אשר עתידים להפרע בגין פרויקט נס ציונה ובקשות לתשלומים שונים. מר בר יוסף אישר בחקירתו כי מדובר בדוגמא וכי הוא אחד מיני רבים.
טענת הבנק הייתה כי רו"ח שרון מונתה ע"י החברה, וכי אין לומר שהבנק ניהל את עסקיה של החברה.
אין לקבל טענה זו במלואה.
מתוך עדותו של מר בר יוסף עולה כי אמנם החברה בחרה ברו"ח שרון, אולם הדבר היה בהסכמת כל הבנקים "כאחת מרוה"ח שהמערכת הבנקאית נוהגת להשתמש בבקרה שלה, כאשר עובד האמון בחברה או במנהליה. היא מונתה כאשר אבד האמון של הבנקים ביכולת מנהלי החברה לפרוע".
עוד העיד מר בר יוסף כי הבנק היה מוכן לקבל הוראות מרו"ח שרון שהחברה בחרה בה, וכי הבנק הסכים למינויה שכן היא ממונה ע"י הבנקים בהרבה תיקים מהסוג הזה.
לאור עדות זו, נראה כי טענת הבנק על פיה החברה היא זו שבחרה ברו"ח שרון הינה טענה טכנית לחלוטין, גם אם מר בר יוסף לא רצה אותה באופן אישי שכן יש רו"ח או עו"ד אחרים. הבנק הסכים בסופו של דבר לקבל את מינויה יחד עם בנקים אחרים. בפועל בוצעו תשלומים של החברה מחשבון הבנק באמצעות בקשות של רו"ח שרון.
כאשר נשאל מר בר יוסף האם היו מקרים נוספים שבהם התבקש אישור של גב' שרון לביצוע תשלומים עד דצמבר 2003, מועד בו היה אמור המע"מ בגין עיסקת נס ציונה להיות משולם לשלטונות המס, והבנק לא אישר – היה זכרונו מעורפל. לדבריו היו מס' ארועים בהם לא הייתה הסכמה לתשלום ומקרים בהם בוצע בסופו של דבר תשלום על פי בקשתה לאחר שבוצעו פעולות מסוימות. מר בר יוסף אמר כי למיטב זכרונו היה מקרה בו לא בוצע תשלום אשר קשור לשכר הטרחה שלה, אם כי איננו זוכר אם היה מקרה שבו הבנק לא אישר תשלום לרשות המס לפי בקשת רו"ח שרון.
כמו כן אישר מר בר יוסף את עדותו של מר אביעד, על פיה הועברו לאותו חשבון בבנק תשלומים שונים הן ע"י בנק איגוד והן ע"י בנק לפיתוח התעשיה.
מר בר יוסף גם טען כי איננו זוכר אם הייתה דרישה של רו"ח שרון לשלם את המע"מ נשוא הבקשה שבפניי. עדות זו איננה אמינה עליי, שכן אין היא עולה בקנה אחד עם עדותו החד משמעית של העד כי בדצמבר 2003, החליט הבנק שלא לאשר תשלום, אם כי הבנק טען שאין מבחינתו הבדל אם מדובר בתשלום למע"מ או בהוצאה אחרת. עדותו זו גם איננה עולה בקנה אחד עם עדותו של מר בר יוסף על פיה הציע מר בן ארי שם של עו"ד שיטפל בנושא תשלום המע"מ.
עוד עולה מהעדויות אשר נשמעו בפני, כי החברה לא משכה אמנם שיק לפקודת מע"מ אשר תשלומו סורב ע"י הבנק. אולם, בפועל סרב הבנק לאשר את התשלום אשר צוין בדו"ח של רו"ח שרון וזאת, לפי עדותו של מר בר יוסף, כפי שרשאי היה הבנק שלא לאשר כל הוצאה אחרת מתוך החשבון בגין מצבה של החברה.
מכל האמור לעיל, עולה כי הייתה לבנק מעורבות משמעותית באישור התשלומים אשר בוצעו בחברה במהלך שנת 2003; כי הבנק ידע שעל החברה לשלם את המע"מ בדצמבר 2003, וכי החליט שהחברה איננה סולבנטית עוד באותו מועד ולכן לא אישר את ביצוע התשלום.
4. הגדרת השאלות שבמחלוקת:
הבקשה הוגשה ע"י החברה כאשר הבנק ומע"מ היו בין המשיבים.
יש לזכור כי כנגד החברה ניתן צו פירוק ולכן בירור מערכת היחסים תעשה כיום בין הכנ"ר כמפרק זמני של החברה לבין הבנק ומע"מ.
לא מצאתי לכן מקום לדון בטענתה של החברה בדבר חובת התשלום למע"מ ע"י הבנק, מכוח התחייבות אשר ניתנה על ידי במסגרת הבקשה לצו הקפאת הליכים אשר הוגשה ביום 2.2.04.
השאלה שיש להכריע בה היא האם יש לחייב את הבנק להעביר את כספי המע"מ אשר הופקדו בחשבון החברה – בין ישירות למע"מ ובין לקופת הפירוק.
אין למעשה מחלוקת כי מדובר בחובות עבר של החברה למע"מ, שכן העסקה בגינה חייבת החברה את התשלום במע"מ היא עסקה מאוקטובר 2003, מועד אשר קודם להקפאת ההליכים ובוודאי שקודם למתן צו הפירוק.
טענתו של הבנק בהקשר זה היא כי מאחר ומדובר בחוב עבר, לא ניתן להעבירו למע"מ אלא על פי סדרי העדיפות הקבועים בחוק.
טענתו של מע"מ היא כי הבעלות בכספי המע"מ היא של המדינה, שכן המוכר מהווה רק צינור להעברת כספי המע"מ אשר התקבלו בגין העסקה. לכן, אין לחברה זכות בכספים אלה והיא לא הייתה יכולה להעביר אותם לבנק, לא בדרך של שעבוד ולא בדרך של המחאה. משמעות טענת מע"מ היא למעשה כי אין לראות בכספי המע"מ אשר הופקדו בסופו של דבר בחשבון הבנק של החברה – כחלק ממסת הנכסים של החברה.
החברה טענה, כאמור, במסגרת סיכומיה כי יש לראות בבנק כנאמן.
עמדתו של הכנ"ר היא כי על הבנק להעביר את הכספים לקופת הפירוק, לאור הוראות סעיף 355 לפקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג – 1983 (להלן: "פקודת החברות"). יש לדבריו לבצע הפרדה בין חיוב הבנק בהעברת הכספים לקופת הפירוק - לבין טענת מע"מ כי יש להעביר את הכספים ישירות אליו, אם כי לדבריו ככל הנראה תהיה התוצאה בפועל זהה.
יש אם כן לבחון את שאלת מעמדם של כספי מע"מ אשר הועברו לחברה על ידי סולל בונה, בשיקים נפרדים מהתמורה אשר שולמה ע"י סולל בונה במסגרת הסכם המכר של פרוייקט נס ציונה, כאשר שיקים אלה הופקדו בחשבון החברה בבנק.
אם נגיע למסקנה כי כספים אלה הינם בבעלות מע"מ או מוחזקים בנאמנות עבור מע"מ – הרי שהכספים כלל אינם נחשבים כחלק ממסת הנכסים העומדת לחלוקה לנושי החברה. ראה לעניין זה ע"א 4351/01 איתן ארז עו"ד מפרק חברת ח.א מזון בע"מ נ' מ"י אגף המכס והמע"מ (טרם פורסם) בעמ' 6 לפסה"ד. (להלן: "פס"ד ח.א. מזון").
רק אם המסקנה בעניין זה תהיה שלילית – יהיה מקום לבחון את טענת הכנ"ר לעניין הוראות סעיף 355 לפקודת החברות. הוראה זו, המיועדת למנוע פגיעה בעיקרון השוויון בין הנושים, מאפשרת ביטול עסקאות כאשר החברה נמצאת בפירוק, כאשר בזמן העיסקה או הפעולה לא הייתה יכולת לחברה לפרוע את חובותיה, וכאשר הפעולה או העיסקה נעשו כדי לתת עדיפות לנושה מסוים או מתוך אילוץ או שידול, והפעולה או העיסקה נעשו בתוך תקופת שלושת החודשים שקדמו להגשת הבקשה לפירוק.
ראה לעניין זה צ' כהן, פירוק חברות, עמ' 404 ואילך.
ביטולה של עסקה מחמת העדפת מרמה, תשיב את הנכסים אשר הועברו כתוצאה מהעיסקה למסת הנכסים העומדים לחלוקה לנושי החברה.
מכאן עולה בבירור, כי הדיון בשאלת מעמד כספי מע"מ בעת החזקתם ע"י המוכר, הינה שאלה נפרדת ושונה לחלוטין מהשאלה אותה העלה הכנ"ר לעניין ביטול העברת כספי מע"מ ע"י החברה לבנק.
יש להבהיר כי במקרה הנוכחי כלל לא מתעוררת שאלת אישור כספי המע"מ כחלק מהוצאות הפירוק, או החלת סעיף 268 לפקודת החברות לעניין אישור פעולה אשר בוצעה לאחר שהוגשה בקשת פירוק ע"י חברה.
5. דיון ומסקנות:
א. מעמדם של כספי מע"מ המוחזקים בידי עוסק
העוסק במקרה שבפניי הינו החברה ואין מחלוקת בין הצדדים כי חלה על העוסק החובה לשלם את המע"מ בגין עסקת המכירה של פרויקט נס ציונה.
אין גם מחלוקת כי על החברה היה לשלם את כספי המע"מ בדצמבר 2003, בגין העיסקה אשר נכרתה בין הצדדים באוקטובר 2003.
כספי המע"מ הועברו לידי החברה בהתאם לחשבוניות אשר הוצאו על ידה והכספים הופקדו על ידה בחשבון החברה בבנק.
הטענה העיקרית אשר הועלתה על ידי מע"מ לעניין כספים אלה , היא הטענה כי הבעלות בכספי מע"מ הינה של המדינה ולא של מי מהצדדים לעסקה אשר בגינה שולמו.
בהקשר זה, היפנה מע"מ לרע"א 292/99 שיכון עובדים נ' המנהל המיוחד של חברות טש"ת, פ"ד נה' (2) 56.
כמו כן, מצא מע"מ חיזוק לטענה זו בקביעת ביהמ"ש המחוזי באותו עניין, אשר קבע כי כספי המע"מ הנגבים על ידי טש"ת וניכויי מס הכנסה נגבים על ידה כזרועם הארוכה של מע"מ ומס הכנסה, וכי כספים אלה אינם שייכים לטש"ת אלא שהם פקדון של כספי המדינה בידיה.
אין לקבל את טענת מע"מ בדבר היות כספי המס המוחזקים בידי העוסק בגדר קניינה של המדינה לפני שהועברו אליה.
לטענה זו אין בסיס בפסק דינו של בית המשפט בעניין טש"ת לעיל.
באותו מקרה נידונה שאלת תשלום מע"מ אשר התקבל בגין עסקת מכירת דירות שבוצעה במהלך הסדר נושים, לאחר שניתן צו הקפאת הליכים לפי סעיף 233 (א1) לפקודת החברות, כאשר הדירות והתקבולים בגין מכירתן שועבדו לנושה המובטח.
המכירה בוצעה על ידי המנהל המיוחד והנאמן אשר מונו על פי הסדר הנושים.
נקבע על ידי כב' השופט אנגלרד כי החובות למע"מ קודמים לזכויות הנושים המובטחים מכיון שהם הכרחיים לשם מימוש הנכסים.
יש לדבריו להחיל את הכלל הקיים בדיני הפירוק, לפיו הנושים המובטחים משתתפים בהוצאות הפירוק הנוגעות למימוש נכסי החברה, כאשר צמחה להם תועלת כלשהי ממימוש זה. מכאן, שקביעת ביהמ"ש העליון התבססה על נימוק שונה לחלוטין מהנימוק אשר היווה את הבסיס להחלטת ביהמ"ש המחוזי, כאשר קבע כי הכספים אשר מיועדים לתשלום מע"מ - הינם למעשה פקדון של כספי המדינה בידי החברה.
לנימוק זה כלל לא התייחס ביהמ"ש העליון.
מכאן, שאין מקום לקבל את טענת מע"מ באשר לבעלותו ברכיב המע"מ בגין עסקת נס ציונה.
נותרה אם כן טענת הנאמנות אשר הועלתה על ידי הצדדים במהלך הדיון.
בפסק דין ח.א מזון בע"מ לעיל, נקבע ע"י כב' השופט גרוניס כי אין מקום לראות בכספי תמורה המיועדים לתשלום חוב למע"מ, כמוחזקים בנאמנות ע"י העוסק אשר מכר נכס במסגרת עסקה החייבת במס.
בסעיף 10 לפסה"ד ציין כב' השופט גרוניס כי סעיף 2 לחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979 (להלן: "חוק הנאמנות"), מגדיר את דרך יצירת הנאמנות: על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש.
לדבריו, במקרה של כספי מע"מ אין כמובן כתב הקדש או חוזה בין המוכר למדינה.
חוק מס ערך מוסף עצמו איננו קובע כי קיימים יחסי נאמנות בין המוכר בנסיבות אלה לבין שלטונות המס.
כב' השופט גרוניס הוסיף וקבע כי ניתן למצוא חיזוק נוסף לעמדה על פיה אין לראות בכספים אותם מקבל המוכר מהקונה ככספים אותם הוא מחזיק כנאמנות עבור שלטונות מע"מ, בכך שאי קבלת התשלום מהקונה איננה מהווה טענת הגנה בעבירה פלילית של אי תשלום מע"מ "אין המשיב יכול לומר בעת ובעונה אחת, כי אין זה מעניינו אם הקונה העביר את סכום המע"מ לידי העוסק, ואולם אם אכן הועבר הסכום, כי שייך הוא למע"מ ואינו מהווה חלק מקופתו של העוסק".
עם זאת, נראה כי בנסיבות המקרה שבפניי ניתן לראות בחברה כמי שהחזיקה את כספי מע"מ במעין נאמנות עבור שלטונות המס ולהחיל עליה את הוראות חוק הנאמנות.
למרות קביעתו החד משמעית של כב' השופט גרוניס כי במקרה של כספי מע"מ לא נוצרת נאמנות על פי סעיף 2 לחוק, ציין כב' השופט גרוניס כי המשפט הישראלי הכיר באפשרות ליצירת "נאמנות משתמעת". אולם, לדבריו, גם נאמנות זו היא נאמנות אשר נוצרת מכוח יחסים חוזיים ואין זה המצב ביחס לכספי מע"מ.
כב' השופט ברק וכב' השופט טירקל לא הכריעו בשאלת מעמד כספי מע"מ, שכן ההכרעה באותו פס"ד נעשתה בסופו של דבר על סעיף הוראות 268 לפקודת החברות. מדובר היה באישור תשלום למע"מ אשר נעשה לאחר הגשת בקשת פירוק.
אולם, כב' השופט טירקל ציין כי באותו מקרה מדובר בפרשה שאיננה "פרשה שבכל יום". זאת לאור העובדה כי העסקאות שבגינן הוטל המע"מ בוצעו ככל הנראה בטרם הוגשה בקשת הפירוק והוצאו בגינן חשבוניות שבהן יוחד הסכום למע"מ. סכום המע"מ שולם ע"י הרוכשים, הוחזק ע"י החברות והועבר למע"מ ע"י מנהל החברות אחרי שהוגשה בקשת הפירוק. לדבריו "יש מקום לסברה כי ההחזקה של כספי המע"מ בשלב שלפני העברתם לרשויות המס ניתן לראותה כהחזקה בנאמנות עבור רשויות המס".
בעניין זה הפנה כב' השופט טירקל לדברים קודמים אשר נאמרו על ידו בע"א 5717/95 וינשטיין נ' פוקס פ"ד נד (5) 792 בעמ' 803: "... אם קיימות זיקה לנכס וחובה של נאמן, הרי שקיימת נאמנות, תהא אשר תהא הדרך שבה נוצרה. הדרכים שעל פיהן נוצרת נאמנות לפי סעיף 2 לחוק, אינן אלא דרכים אופייניות כדי ליצור אותה, אולם אין בפירוט זה כדי לשלול דרכים אחרות – כגון יצירת נאמנות על ידי צו של בימ"ש – וודאי שאין בפירוט כדי לפסול נאמנות שנוצרה בדרך אחרת".
דעה דומה הובאה ע"י כב' השופט חשין במסגרת ע"א 4227/92 מ"י - מנהל מס רכוש נ' ארטיק תחיה בע"מ פ"ד נב' (1) 433 בעמ' 488.
באותו מקרה התייחס כב' השופט חשין לרפורמה בדין האנגלי באשר לדין קדימה של המדינה בגביית חוב מסרבן מס. לדבריו, על פי אותה רפורמה תזכה המדינה לזכות קדימה רק באשר לתשלומי מס אשר הנישום גבה עבור המדינה. כלשונו "רק לעניינם של אותם כספים שהנישום גבה מצדדים שלישיים והחזיק בהם במעין נאמנות עבור המדינה (כגון: ניכוי מס במקור)".
התייחסות נוספת נמצא בדבריו של כב' השופט גולדברג בע"א 438/90 פקיד שומה חיפה נ' הד הקריות בע"מ, פ"ד נא' (5) 668 בעמ' 705.
באותו פס"ד התייחס כב' השופט גולדברג לניכוי במקור על ידי מעביד. כב' השופט גולדברג ציין כי כאשר מנכה מעביד את חוב המס מהכנסת העובד, אך נמנע מלהעבירו לרשויות המס, הופך המעביד לבעל דין ראוי של רשויות המס "מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שהרי הוא מעכב תחת ידו שלא כדין את כספן".
עיכוב שלא כדין מקנה מקנה זכות השבה, שהיא למעשה זכות העקיבה המוקנית לנהנה בגין כספים המוחזקים בנאמנות.
מההלכות השונות אשר הובאו על ידי לעיל, עולה כי אין מחלוקת ממשית בין שופטי ביהמ"ש העליון באשר לאפשרות יצירת נאמנות משתמעת או מעין נאמנות, גם כאשר לא מתקיימות כלשונן הוראות סעיף 2 לחוק הנאמנות.
באשר להעדפת הפירוש המרחיב לחוק הנאמנות, אשר מכוחו יהווה חוק הנאמנות חוק מסגרת בלבד, ראה גם ד. פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א' , מהדורה שנייה עמ' 536.
נראה כי בהקשר זה ניתן להתגבר על הקושי שצויין על ידי כב' השופט גרוניס, אשר קבע כי לא ניתן לראות ביחסים שבין מע"מ לבין העוסק כ"נאמנות משתמעת" לאור העובדה שלא קיימים יחסים חוזיים ביחס לכספי מע"מ אשר מהם יכולה להשתמע הנאמנות, באמצעות הוראת סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973. סעיף זה מחיל את הוראות חוק החוזים, בשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה.
יש לחזור עתה לנסיבות המקרה שבפניי, על מנת לבחון האם ניתן להחיל עליהן את הוראות חוק הנאמנות.
נאמנות נוצרת, כאמור, כאשר קיימת זיקה לנכס וחובה של נאמן.
אין כל קושי במקרה הנוכחי, כאשר כספי המע"מ שולמו והועברו לחזקתה של החברה על מנת שישולמו למע"מ, לקבוע כי קיימת זיקה של החברה לנכס.
כרם בספרו "נאמנות", מהדורה רביעית סעיף 33, קובע כי זיקה לנכס היא יחס משפטי המאפשר לנאמן להחזיק בנכס או לפעול בו "חוק הנאמנות אינו מגביל את טיבן של זיקות אפשריות לנכס".
החזקת כספים אשר שולמו על ידי הקונה בידי המוכר, כאשר כספים אלה מיועדים לביצוע תשלום המע"מ החל על העסקה על פי דין, מהווה בוודאי זיקה לנכס.
נראה כי ניתן לקבוע גם את חובה של נאמן. חובה של נאמן הינה למעשה חובת אמון.
מסביר פרידמן כי הדינים הנוגעים לחובת אמון ולסעדים עקב הפרתה, נקלטו בישראל באמצעות חקיקה ובאמצעות הפסיקה. החוקים המרכזיים המגדירים חובת אמון, הינם חוק השליחות תשכ"ה- 1965 וחוק הנאמנות, אם כי אלה מגדירים, לדבריו, את חובת האמון בלשון כללית.
ראה לעניין זה ד. פרידמן לעיל בעמ' 534 – 535.
עוד מסביר פרידמן בעמ' 537 כי הקטגוריות בהן הוכרו יחסי האמון הורחבו מעבר למסגרת הנאמנות המקורית (TRUST). אולם, בתי המשפט נמנעו מלקבוע הגדרה אשר תקיף את הקטגוריות השונות שבמסגרתן הוכרו יחסי אמון או הוטלה חובת אמון וקטגוריה זו אינה סגורה לטעמו.
לכן, על מנת לקבוע כי קיימת חובה של נאמן, יש לבחון האם ניתן להחיל בנסיבות העניין חובת אמון של החברה כלפי שלטונות המס.
בנסיבות המקרה שבפניי, בהן החזיקה החברה בנפרד בסכומי המע"מ אשר יועדו לתשלום בגין עסקת נס ציונה, שהיו מיועדים לתשלום בחודש שלאחר קבלת מלוא התמורה בגין העסקה, יש לראות בחברה כמי שחבה חובת אמון לרשויות המס ועליה לדאוג לכך כי החיוב על פי דין החל עליה לשלם את המע"מ אכן יבוצע על ידה.
בדרך האנלוגיה, ניתן לראות בחברה במקרה הנוכחי כמי שחלה עליה חובת אמון כמו למי שנמסרו כספים כדי שירכוש בהם נכס עבור אדם אחר והוא עושה שימוש שונה בכספים, או כשומר הכספים עבור מע"מ. ראה פרידמן לעיל סעיף 16.5.
משקיימת אם כן זיקה לנכס וחובת אמון כלפי מע"מ, יש מקום להחלת הוראות חוק הנאמנות. העברת הכספים על ידי החברה לידי הבנק, מהווה פעולה אשר נעשתה תוך כדי הפרת אותה חובת אמון.
לכן, קמה למע"מ זכות עקיבה בגין הכספים כלפי הבנק.
למסקנה כי קיימת למע"מ זכות עקיבה אחר כספי המע"מ אשר הועברו על ידי החברה לבנק, ניתן היה להגיע גם אם היינו נוקטים בפירוש מצמצם להוראות חוק הנאמנות. כך למשל כאשר לא קיימת זיקה לנכס או אם נאמר כי לא די בכך שאופי החיוב על פי חוק או על פי חוזה, מצביע על כך שיש מקום להכיר בנאמנות.
במקרה כזה, יורחב התחום שבו יוכרו חובות אמון מכוח הדין שנקלט על ידי הפסיקה.
ראה פרידמן לעיל עמ' 536.
מסביר פרידמן את ההגנה המעין קניינית המוענקת לנושה ומאפשרת לו לתבוע את הכספים המגיעים לו כאשר החייב, במקום לקיים חיוב כלפי הנושה, מקיים אותו כלפי צד ג'. לדבריו: "מבחינת דיני עשיית עושר אין קושי לגרוס כי מי שנטל לעצמו חיוב או זכות חוזית או ביתר דיוק את הביצוע המגיע לזולת מכח אותו חיוב, קיבל טובת הנאה השייכת לאדם אחר, והוא חייב בהשבה כאמור בסעיף 1 לחוק עשיית עושר". לעיל בעמ' 460.
קביעה זו עולה בקנה אחד עם דבריו של כב' השופט גולדברג בפס"ד "הד הקריות" לעיל.
כך גם במקרה שבפניי בו החברה, אשר היתה חייבת להעביר את כספי המע"מ לשלטונות המס, בחרה להעביר את הכספים לבנק.
גם בנסיבות היוצרות חובת אמון, כמו במקרה שבפניי, קמה זכות העקיבה מכוח הוראות דיני עשיית העושר, כאשר מופרת החובה.
ראה פרידמן לעיל כרך ב', סעיף 28.29.
עם זאת, יש לדעתי להכיר בפירוש המרחיב ולהחיל כאמור את הוראות חוק הנאמנות הקובעות את זכות העקיבה בסעיף 14.
יש לבחון עתה את טיבה של זכות העקיבה או ההשבה.
זכות העקיבה על פי סעיף 14 וזכות ההשבה על פי דיני עשיית עושר, אינה עומדת כלפי מי שפעל בתום לב ובתמורה.
לכן, יש לבחון האם כספי המע"מ הגיעו לחשבון הבנק של החברה בדרך בה ניתן לקבוע כי הבנק הוא תם לב ואין לחייב אותו בהשבת הכספים.
לאור קביעותיי העובדתיות לעיל, אין כל מקום לטענה של תום לב מצידו של הבנק.
במקרה שבפניי מצביעות העובדות על כך כי לא רק שהבנק ידע שכספי המע"מ מופקדים בחשבון הבנק של החברה, אלא שהבנק דרש באופן מפורש כי הכספים יועברו לחשבונה של החברה, כחלק מהתמורה הכוללת בגין מכירת הפרוייקט. דרישה זו של הבנק היתה תנאי לשחרור השעבוד החל על הפרוייקט, כאשר עצם המכירה נדרשה על ידו כדי להקטין את חיוביה של החברה כלפי הבנק.
טענת הבנק כי אין מקום לחייב אותו בהשבת הכספים ולהגדיל בכך את יתרת החוב של החברה כלפי הבנק, שכן בכל מקרה אין סיכוי לתשלום מלוא חוב החברה כלפיו, הינה טענה בחוסר תום לב. הבנק היה שותף מלא לניהול הוצאות החברה בתקופה שבה כבר לא היה לו אמון ביכולת הפרעון שלה, ובמועד הפקדת הסכום המיועד לתשלום כספי המע"מ, כבר הייתה החברה בקשיים חמורים לפי דעתו של הבנק.
התוצאה היא כי על הבנק להעביר את סכומי המע"מ לידי אגף המכס והמע"מ.
ב. ביטול הפעולה לפי סעיף 355 לפקודת החברות:
לאור קביעתי לעיל, אין למעשה צורך בבחינת טענתו של הכנ"ר באשר לביטול הפעולה של העברת כספי המע"מ לבנק.
אולם, גם לפי הוראות סעיף זה , הייתי מגיעה למסקנה כי יש לבטל את הפעולה וכי על הבנק להחזיר, במקרה זה לקופת הפירוק, את כספי המע"מ אשר הועברו לחשבון החברה בבנק.
אין ספק כי בעת התשלום היתה החברה בפירוק.
מר בן יוסף אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי רו"ח שרון מונתה, עוד לפני ביצוע הפעולה, כאשר אבד אמון הבנקים ביכולתם של מנהלי החברה לפרוע את חובותיה.
ניתן גם להגיע למסקנה כי פעולת הפקדת כספי מע"מ בחשבון החברה בבנק, נועדה לתת עדיפות לבנק כנושה.
הבנק אישר, כאמור כי הוצגה מצידו דרישה חד משמעית להפקדת כספי המע"מ אשר שולמו בגין עסקת נס ציונה בחשבון הבנק של החברה, וזאת כאשר ידע כבר על מצבה הכספי ולהיותה למעשה חדלת פרעון.
יתרה מזאת, המסקנה בדבר העדפת נושים עולה מעצם דבריו של הבנק בתגובתו לבקשה, על פיה אין מקום לדרוש ממנו את השבת כספי המע"מ בתוך הגדלת חיובה של החברה כלפי הבנק.
אין במקרה זה לקבל את טענתו של הבנק, כי אי אישור תשלום כספי המע"מ כמוהו כאי אישור תשלום אחר. טענה זו היתה יכולה להיות מועלית על ידי הבנק, אילו אכן לא היתה לו ידיעה כלשהי על עצם הפקדת כספי המע"מ בחשבון החברה, ואילו לא היתה לו כל מעורבות בניהול ביצוע התשלומים על ידי החברה, וביניהם התשלומים החודשיים למע"מ על פי הדיווחים של רו"ח שרון.
במקרה כזה, ניתן היה אכן לראות בכספי מע"מ כתקבול שוטף המתקבל בחשבון הבנק.
יש לציין כי במקרה כזה ניתן היה גם לראות בבנק כמי שקיבל את הכספים בתום לב ולא היתה חלה חובת ההשבה אשר נקבעה על ידי לעיל בסעיף א'.
פעולת ההפקדה נעשתה במהלך שלושת החודשים שקדמו להגשת הבקשה להקפאת ההליכים או להגשת בקשת הפירוק.
לאור כל האמור לעיל, ניתן לקבוע כי התקיימו כל תנאי סעיף 355 לפקודת החברות.
6. סיכום
התוצאה מכל האמור לעיל כי על הבנק להשיב את כספי המע"מ לאגף המכס והמע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הפקדתם בבנק ועד ליום התשלום בפועל.
כמו כן, ישלם הבנק את הוצאות מע"מ בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
ניתנה היום כ' בסיון, תשס"ה (27 ביוני 2005) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום.
ד. קרת-מאיר, שופטת
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
