פסק דין
"תפקידו של השופט הוא להכריע בסכסוך המובא בפניו. לשם כך עליו לקבוע את הדין שלפיו הסכסוך יוכרע. בקביעה זו הוא משמש לעיתים קרובות "פה למחוקק". הוא חוזר על לשון החוק. הוא אינו יוצר כל נורמה חדשה. כך לרוב, אך לא תמיד. ישנם מקרים ("המקרים הקשים") שבהם קביעת הדין כרוכה ביצירת הדין. ודאי כך בפיתוח המשפט המקובל. כך גם בפירוש טקסט שנוצר על ידי אחר (רשות מכוננת, רשות מחוקקת, צדדים לחוזה, מצווה) בכל המקרים האלה אין דין קודם או שבדין הקודם טמון חוסר וודאות. במצבים אלה השופט יוצר דין חדש.
ביצירת הדין החדש על השופט לשאוף להגשמתן של שתי מטרות מרכזיות.האחת,גישור על הפער בין המציאות החברתית לבין המשפט. עליו להתאים את המשפט למציאות החיים המשתנה. השניה, הגנה על החוקה וערכיה. עליו להגן על חוקי היסוד ועל ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לשם כך עליו לפעול באובייקטיביות. עליו להיות רגיש להסכמה החברתית, עד כמה שזו קיימת. עליו לקיים את אמון הציבור בהגינותו".
(א'. ברק, "השופט בחברה דמוקרטית" (הוצאת אונ' חיפה-כתר-נבו (2004), עמ' 407).
דבריו אלו של כב' הנשיא ברק עמדו לנגד עיני עת התלבטתי והכרעתי בתיק זה.
בתיק זה הוגשה תובענה בסדר דין מהיר על סך 37,600 ₪.
התובעת, חברה פרטית העוסקת ביבוא ושיווק שעוני יוקרה טוענת, כי יש לחייב את הנתבע לשלם לה את סכום התביעה, שכן, ביום 22.12.1997 שלחה חברת שופרד משוויץ במשלוח אווירי חבילה שבה היו אמורים להיות להיות תכשיטי זהב ושעוני יד בערך כספי של 114,024 פרנק שוויצרי עבור התובעת. טוענת התובעת, כי המשלוח התקבל בארץ ע"י הנתבע ואוחסן בכספת המטענים של ממ"ן וכי הנתבע קבע ביום 28.12.1997 שהטובין ישוחררו מידיו רק לאחר תשלום מס קניה בסך של 25,865 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת על סמך רשומון היבוא בלבד.
טוענת התובעת,כי ביצעה את תשלום מס הקניה כפי שהתבקשה ולאחר מכן הוצא המשלוח מקופת ממ"ן כשהוא ארוז באריזתו המקורית ונלקח למכון התקנים על פי הנהלים של קבלת טובין מהסוג הנ"ל, אך מה רבה הייתה תדהמתה כאשר עם פתיחת האריזה ע"י נציג המכון ונציג התובעת התברר, כי אין במשלוח הנ"ל תכשיטים ושעונים אלא אך קטלוגים ומגזינים זרים, אשר הוכנסו לחבילה, תוך תחבולה של מאן דהוא, בכדי שהחבילה תראה כחבילה השוקלת את משקל הטובין שצויינו ברשומון הייבוא.
נציג התובעת הגיש תלונה במשטרת ישראל, דרש את השבת הכספים ששילם ליצואן בחו"ל ופנה בדרישה למנהל הנתבע מר מתי טלית להשבת מס הקניה על בסיס הוראות סעיף 150 לפקודת המכס (נוסח חדש) (להלן – "פקודת המכס").
עוד טוענת התובעת, כי חברת שופרד השוויצרית זיכתה את התובעת במלוא סכום המשלוח שכן הוכח עפ"י דו"ח השמאי כי אירוע החלפת התכשיטים והשעונים במגזינים לועזיים התרחש בחו"ל לאור העובדה, כי סוג המגזינים שנמצאו בחבילה, לא נמכרו בארץ. להוכחת טענה זו צירפה התובעת את נספח "ט" לכתב התביעה, ואף שלחה העתק מכתב זה לנתבע, אך הנתבע סירב להשיב לתובעת את דמי מס הקניה ששילמה מאחר ולטענתו דרישת התובעת אינה עומדת בתנאי סעיף 150 לפקודת המכס.
עוד טוענת התובעת, כי התנהגות הנתבע באי השבת דמי מס הקניה עולה כדי עשיית עושר ולא במשפט.
כבר בשלב זה אומר כי אין מקום להיזקק לעילה על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, מפאת קיומו של דין ספציפי בנושא השבת מס.
מנגד טוענת הנתבעת, כי לא קמה לתובעת הזכות להחזר מס קניה ע"פ סעיף 150 (1) לפקודת המכס, שכן, הסעיף חל במקרה שהטובין אבדו בעודם בפיקוח המכס או לפני כן. כמו-כן סעיף 150 (2) לא חל במקרה דנן שכן אין מדובר כאן באי התאמה אלא באובדן או בגניבה.
עוד טוענת הנתבעת טענת שיהוי וכי לאחר חלוף זמן רב כל כך ממועד שחרור הטובין נגרם לנתבעת "נזק ראייתי" באשר המסמכים אשר היו ברשות הנתבעת בוערו.
התביעה נוהלה בהליך של "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק, ככל הניתן, בתמצית כהוראת תקנה 214טז(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, לרבות התיאור המובא לעיל.
דיון
נראה לי כי מקור המחלוקת שבין הצדדים הנן מהו הפירוש הנכון לסעיף 150 לפקודת המכס (נוסח חדש), הקובע כדלקמן:
"150. החזרת מכס ששולם.
המנהל רשאי להחזיר מכס או לוותר על תשלומו, כולו או מקצתו, באחת מאלה:
(1) הטובין אבדו, הושמדו, ניזוקו או נעזבו לרשות המכס, בין בעודם בפיקוחה ובין לפני כן;ובלבד שלא תוגש תביעה להחזרה או לויתור אחרי שסולקו הטובין מפיקוח רשות המכס.
(2) הטובין סולקו מפיקוח רשות המכס ותוך ששה חודשים לאחר סילוקם נתגלו בהם אי-התאמה לתנאי המכר או ליקוי, שהיו קיימים בהם בשעת סילוקם;ובלבד שהתביעה על החזרה או ויתור הוגשה מיד לאחר הגילוי האמור והוכח להנחת דעתו של גובה המכס כי לא היה בטובין כל שימוש בישראל, או אם היה שימוש, לא היה זה אלא השימוש שגרם לגילוי אי-התאמתם לתנאי המכר או לגילוי ליקוי שהיה קיים בהם בשעת סילוקם ואילולא אותו שימוש לא היו אי ההתאמה או הליקוי ניתנים לגילוי".
הוראות הפקודה הוחלו על חוק מס קניה (טובין ושירותים), תשי"ב – 1952 מכח סעיף 29(ג).
בפנינו שאלה רבת פנים, אשר להכרעה בה נצרכים שיקולים רבים. אין חולקין כי המס מבטא פגיעה בזכות הקניין, המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אותה משיתים השלטונות על הפרט (ראו: א' יורן "המהפכה החוקתית במיסוי בישראל" משפטים כג (תשנ"ד) 55). ברם, זכות הקניין אינה חזות הכל. שומה עלינו לזכור כי גבייתו של מס מן האזרחים הכרחית לתפקודה התקין של המדינה המודרנית וחיונית היא לקיומה.
דברים דומים נפסקו מפי הנשיא (אז השופט) א' ברק בע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, כדלקמן:
"מס אינו עונש. מס אינו פגע רע שיש לדכאו. מס הוא צורך חיוני שיש לקיימו".
יתר על כן, השאלה בנוגע לפגיעת דיני המס בקניין הפרטי כרוכה בשאלה הכללית בדבר היקף ההגנה על זכות הקניין. המדינה המודרנית, ששוב אינה אך "שומר לילה", אינה יכולה להימנע מלהתערב בשוק הפרטי, ומלהסב בנסיבות מסויימות פגיעות בזכות הקניין הפרטי. משום כך, אין הגדרתו של הקניין, והגדרתה של הפגיעה בו, לצורכי המשפט החוקתי זהות להגדרות המוכרות במשפט הפרטי. ההגנה על זכות הקניין אינה אבסולוטית, ותכופות נגזר עליה להתמודד עם ערכים מתחרים, עד שתבוא לכלל האיזון הראוי.
וכך קבע כב' הנשיא ברק בעניין קיבוץ חצור, בעמ' 77-76:
"...לעתים עשוי השופט למצוא עצמו במצב, שבו לשון החוק נשארה סתומה, שכן לא עלה בידו לחשוף מתוך החוק ותולדותיו מטרה חקיקתית, שתדריך אותו בהסרת הספק. במקרה זה על השופט לפרש את חוק המס על רקע עקרונותיה הכלליים של השיטה. אחד מאותם עקרונות כלליים, שהוא רלוואנטי לחקיקת מס, הוא השמירה על חופש הפרט ועל הקניין הפרטי וההגנה עליהם מפני התערבות שלטונית. בהניחו עיקרון זה נר לרגליו ובהעדר כוונת מס ספציפית, עשוי השופט להגיע למסקנה, השוללת הטלת מס שיש בו פגיעה בחופש הפרט ובקניין. זאת, לדעתי, המשמעות, שיש ליתן לעיקרון, שחוק מס יש לפרש באופן דווקני".
נראה כי על פי סעיף 150 לפקודת המכס, המחוקק הסדיר השבת מס שנגבה על טובין שלא ניתן היה לעשות בהם שימוש בישראל, תוך שהוא מסר לשיקול דעתו של המנהל אם הדבר אכן "הוכח להנחת דעתו".
במקרה שבפנינו ניסתה הנתבעת לטעון, בין היתר שהתובעת לא הצליחה להוכיח את הבסיס העובדתי המקים את העילה להפעלת הסעיף הזה ואף הועלה חשד של מעשה תרמית מצד התובעת.
בין נטל ההוכחה הנהוג במשפטים אזרחיים לבין הנטל במשפט הפלילי, נמצא גם מיתחם הפעולות המינהליות, שקרוי "הראיה המינהלית".
הפסיקה העוסקת ב"ראיה המינהלית", אכן קיבלה את העקרון שבד"כ הראיות להן נזקקת רשות סטטוטורית, אינן חייבות ללבוש לבוש של ראיות הקבילות בדיני הראיות. היא רשאית לבסס החלטותיה על ראיות ללא סיוע. מקום שבד"כ נדרש סיוע, והכלל סוכם: "מה שדרוש בדרך כלל הוא כי יובא בפני הרשות חומר שאדם סביר היה רואה בו יסוד מספיק להחלטתו ... בשים לב לתוכן ולאדם שמסר אותו" (בג"ץ 159/84 שאהין נ' מפקד כוחות צה"ל, פד"י לט(1) 327).
אך כאשר יש בהחלטת המנהל להטיל דופי באדם ו/או בישות משפטית לא יעלה על הדעת שיסתפק במבחני "סבירות" בלבד. לעיתים נדרשת מידת הוכחה מוגברת במשפט האזרחי מכוח דין ספציפי. יש והדרישה נובעת מטיב העניין הנדון. כך הוא כאשר נדרשות ראיות בעלות משקל מוגבר בנושאים בהם מעורבת טענה של מעשי מירמה, או עבירות פליליות. במשפט האזרחי שבו מיוחסת לבעל דין פעולת מירמה, הונאה, ביצוע עבירה פלילית וכיוצא באלה, נפסק "שאך טבעי הוא שבית המשפט היושב לדין בהליך אזרחי ידרוש הוכחה יותר קרובה לתוצאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מרמה ולא למשל רשלנות..." (ע"א 260/82 סלומון נגד אמנון, פד"י לח(4) 253). הדגש מושם לא על מידת ההוכחה המוגברת אלא על דרישה לראיות במשקל גבוה יותר, ככל שהעניין חמור ורציני יותר.
בפסיקה הועלו גם הרהורים על קיומה של רמת הוכחה שלישית, לא אזרחית ולא פלילית. גישה זו לא נתקבלה בפסיקה (אלא במקרים של הליכים משמעתיים ספציפיים). נפסק שרק שתיים הן מידות ההוכחה ולא שלוש אלא שהמשקל הסגולי של הראיות ("כמות" ו"רצינות") יכול להשתנות לפי חומרת העניין שבמחלוקת.
במקרה דנן – מקובלת עלי הגישה שנדרשת מידה מוגברת של ראיות, קרי, ראיות במשקל גבוה מן המקובל במשפט אזרחי רגיל. מדובר בייחוס של התנהגות פלילית של ממש, גם אם הוא נובע מהליך אזרחי. בנסיבות כאלה, ראוי לדרוש מן המנהל מידת הוכחה אזרחית מוגברת, וזאת במיוחד ביחס לקיום יסוד "ההונאה".
התובעת היא חברה מכובדת, ייבואנית וותיקה בתחום, עם נפח פעילות ייבוא של פי עשרות מונים מהייבוא הספציפי הנדון. התובעת שילמה מכס בהינתן העובדה כי תכולת החבילה הכילה את הטובין שצויינו ברשומון הייבוא. התובעת הוכיחה, כי לקחה את הטובין לבדיקה במכון התקנים ושם נפתחה החבילה ונמצאו אותם מגזינים.
התובעת הוכיחה כי קיבלה החזר כספים מהיצואן באירופה, בגין טובין אלו, ואך טבעי הוא שלא תשלם מס קניה או מכס בגין טובין שלא היו קיימים בחבילה. התובעת פנתה במכתבים למנהל המכס, בסמוך לקרות האירוע ואין זה מקובל עלי כי נגרם נזק ראייתי כלשהוא לנתבעת ואם נגרם כזה, אין לה להלין אלא על עצמה, על התמשכות הבירורים והצורך להגיע לדיון משפטי בנדון.
יתרה מזו, במסגרת קדם משפט ניסיתי להביא את הצדדים להסדר דיוני ולהשארת המחלוקת אך לצד המשפטי. נציגת המדינה טענה שאין לעשות כן, שכן "באמתחתה" ראיות כבדות משקל, היכולות למוטט את גירסת התביעה בקשר לסדר התרחשות האירועים ולהוכיח חוסר תום-לב של התובעת.
להפתעתי, לא הצליחה נציגת המדינה להביא ולו בדל ראייה כזה, מעבר להעלאת חששות חסרות בסיס על סמך תיק אחר בו זכתה התובעת (בעניין אחר) במשפט כנגד המדינה ותו לא.
עמדת הפרקליטות כי בזכייה הנ"ל "נודפת ריח" לא טוב ובבסיסה תחבולה אינה מקובלת. משניתן פסק דין שהפך חלוט ע"י בית משפט מוסמך במדינת ישראל, התוצאה היא שהתובעת צדקה בהליך הנ"ל ומקוממת עמדת הנתבעת בהעלותה את ההליך הקודם כנימוק בהטלת דופי בתובעת.
התובעת זכאית להשבת סכום התביעה וזאת, לאור העובדה כי סעיף 150(1) לחוק קובע, כי הנתבעת רשאית להחזיר סכום מכס ששולם לה, בגין טובין שאבדו/נגנבו, בטרם הגיעו לפיקוחה, בתנאי כי לא הוגשה תביעה להחזרה לאחר שחרור הטובין מפיקוח הרשות.
יש לדחות את טענת הנתבעת, לפיה המקרה הנדון, אינו עונה על תנאי הסעיף הנ"ל, הואיל והתביעה הוגשה לאחר שהמשלוח הוצא, כשהוא סגור ובאריזתו המקורית, מפיקוחה של הנתבעת, ונפתח לראשונה רק במכון התקנים, הכל לפי נוהלי הנתבעת עצמה.
מדובר בטענה בלתי סבירה, המרוקנת את הסעיף מתוכן, תוך התעלמות בחוסר תום לב, מהנוהג המוכר והקיים בפועל ע"י הנתבעת בכ-90%-95% מהמקרים (כמפורט בסעיף 7 (א) 4 לתצהיר הנתבעת, ובעמ' 6 לפרטיכל ביהמ"ש) לפיו משלוח אשר אינו נפתח ואינו נבדק פיזית ע"י הנתבעת, אלא, עובר ביקורת מסמכים בלבד, ומועבר כשהוא סגור, למכון התקנים, ורק שם נפתח לראשונה, לצורך זיהוי וסימון.
לחילופין, התובעת זכאית להשבת המס, לפי הוראות סעיף 150 (2) לחוק, מאחר והיא פנתה בתביעה לנתבעת, מייד עם פתיחת המשלוח לראשונה במכון התקנים, ומייד עם גילוי דבר גניבתם/אובדם של הטובין, אשר צריכים היו להיות בתוך המשלוח, עפ"י מסמך הרשימון, ואשר כלל לא הגיעו לישראל, וכן מאחר והתובעת הוכיחה, במסמכים שצורפו לכתב תביעתה ולתצהיר מטעמה, כי הטובין כלל לא הגיעו לישראל, ולפיכך, לא עשתה בטובין החסרים הנ"ל "שימוש" בישראל.
התובעת זכאית להשבת המס וזאת לאור העובדה, בה מודה הנתבעת, כי המשלוח לא נפתח מעולם על ידי הנתבעת, לצורכי בדיקה וביקורת, אלא, שוחרר והועבר על-ידה ובאישורה, ישירות אל מכון התקנים, כשהוא סגור, באריזתו המקורית, וכן לאור העובדה (כמפורט במסמכים שצורפו לכתב התביעה ולתצהיר התובעת), כי למחרת השחרור, נפתח לראשונה המשלוח, ע"י עובדי מכון התקנים. אין כל הוכחה להחלפת האריזה המקורית, וגם אין מקום לטענת הנתבעת, בחכמה שלאחר מעשה, שהתובעת יכלה לבקש פתיחת האריזה במחסן ממן".
לתובעת המשחררת עשרות משלוחים, מאותם ספקים, לא היתה כל סיבה לחשוד שהקופסא אינה מכילה את השעונים והתכשיטים.
לדידי, "אין ליקוי" או "אי התאמה" חמורים יותר מאשר למצוא מגזינים תחת שעונים ותכשיטים.
לאור התוצאה שאליה הגעתי איני רואה צורך לבחון אם קיימת לתובעת הזכות להשבת הכספים ע"פ סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) תשכ"ח –1968 .
לא אוכל לסיים פסק דין זה מבלי לציין את תחושתי כי אזרחים ובעלי עסקים במדינת ישראל מתמודדים יום יום עם טלטלות השוק, מיתון, שביתות, נזקי אינתיפאדה, מצב מלחמה וכו', אך מובן הוא כי יצפו לשלם מס הכנסה על הכנסה שהשיגו, מע"מ בגין שירותים ומוצרים שצרכו ומכס בגין טובין שייבאו לארץ. כפי שאין זה הוגן לדרוש מאזרח תשלום מס הכנסה על הכנסה שלא היתה לו, אין כל הגיון לדרוש מכס בגין טובין שלא קיבל מחו"ל. כל פרשנות אחרת לס' 150 לפק' המכס היתה מחטיאה את תפקידו של שופט במדינה דמוקרטית כפי שהדברים הובאו בפתיח פסק דין זה.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל נראה לי כי נכון וצודק לקבל את התביעה כפי שהוגשה בפני.
אי לכך מחייב אני את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 37,600 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. כמו"כ תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ.
ניתן היום י"א בחשון, תשס"ה (26 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים.
מנחם קליין, שופט
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
