פסק דין
1. בחודש 8/03 הפליגה האניה "אלבטרוס 1" ( להלן "האניה" ) מנמל רודוס לכיוון נמל פורט סעיד להוביל מטעני ייצוא ממצרים. בדרכה לשם, היתה אמורה האניה לפרוק מטען של חצץ בנמל אשדוד. בטרם יציאתה מנמל רודוס, הועמס עליה מטען של סיגריות, שהוזמן, על פי הנטען, על ידי חברה מצרית באמצעות החברה היוונית "מבריקוס" העוסקת בסחר בינלאומי.
בלילה של יום 13.8.03 הגיעה האניה לנמל אשדוד. בעקבות מידע מודיעיני של חשד להברחת סיגריות, הוצבה תצפית על האניה, ובפשיטה שנערכה עליה, נתפסו כ- 140 קרטונים של סיגריות שלא נרשמו במצהר האניה, וכן שטרי מטען לא חתומים ושקיות ניילון שחורות מהסוג המשמש, בין היתר, להברחת טובין דרך הים.
2. ביום 14.8.03, ומכח סמכותו לפי סעיף 203 (ב) לפקודת המכס ( להלן "הפקודה" ), החליט גובה המכס להטיל על בעלי האניה קנס בסך של 700,000 ₪ בטענה כי האניה שימשה להברחת טובין , ועיכב את האניה עד לתשלום הקנס או ביטולו.
3. המערערים הגישו בקשה לשחרור האניה, וכן ערעור על חוקיות הקנס ועל שיעורו. במסגרת הדיון בבקשה, נשמעה מטעם המבקשים עדותו של רב החובל של האניה, ומטעם המשיבה העידו חוקר אגף המכס באשדוד ומנהל תחום מעקב מטענים.
4. ביום 21.12.03, ולאחר בחינת עדויות הצדדים, חומר הראיות וסיכומי ב"כ הצדדים, ניתנה החלטה שדחתה את הבקשה לשחרור האניה. בהחלטה צויין כי המבקשים לא הצליחו להציג ראיות מהימנות לכאורה התומכות בטענותיהם כי המטען נשוא הבקשה לא היה מיועד להברחה. מסקנה זו נתקבלה לאחר שהמשיבה הצביעה במהלך הדיון על הצטברותן של נסיבות, כגון העדר מצהר לגבי הסיגריות ואי מתן הסבר מניח את הדעת לכך על ידי המבקשים, הימצאותן של שקיות ניילון שחורות מהסוג המשמש להברחה דרך הים כאמור, החשדות שיוחסו למי שנתן את ההוראה להעמסת המטען של הסיגריות ברודוס ( מר ליאוניד ), בדבר מעורבותו בהברחה שיטתית וממושכת של סיגריות דרך הים, עדויותיהם של עדי המשיבה לגבי התצפיות והמעקב אחרי האוניה והסירה שהתקרבה אליה, שתמכו בטענתה לעניין ניסיון ההברחה ובהחלטתה להטלת הקנס.
5. לאחר מתן ההחלטה, נמכרה האניה באמצעות כונס נכסים שמונה על ידי בית המשפט לימאות בחיפה.
6. משסולקה הבקשה הזמנית, הגיע השלב של הדיון בערעור. בערעור התמקדו המערערים בשתי טענות עיקריות, האחת, שלא הוכח היסוד של ניסיון להברחת טובין באניה, אי לכך לא התקיימו התנאים להחלת סעיף 203 (ב) לפקודה, והשניה, סבירות גובה הקנס שהוטל על ידי המשיבה.
יצויין כי התשתית המשפטית להטלת הקנס ( סעיפים 203 (א) ו- 203 (ב) לפקודה ) פורטה בהרחבה בסעיף 6 להחלטה בבקשה הזמנית מיום 21.2.03, ולא מצאתי צורך לחזור על הדברים שנאמרו שם.
7. דיון
הערעור נסוב על תקיפת החלטתו של גובה המכס בעניין הטלת הקנס. הקנס הוטל כאמור על פי סעיף 203 (ב) ועל בסיס הטענה כי האניה שימשה להברחת טובין. לטענת המערערים, המטען של הסיגריות לא יועד להברחה, על כן ההחלטה על הטלת הקנס ניתנה שלא כדין.
8. הלכה פסוקה היא כי העותר לפסילת החלטה של רשות מינהלית עליו נטל השכנוע להוכיח כי התקיימו עובדות המקנות לו עילה לפסילת ההחלטה. בהקשר זה הנני מפנה לבג"צ 987/94, יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5), 412 , שם נקבע:
"אשר על כן, מי שמשיג על עמדתה של הרשות - נושא בנטל השכנוע של התשתית העובדתית השנויה במחלוקת בין המשיג לבין הרשות על כל המתחייב מכך; ובמקום שבו נוצרת "שקילות עובדתית" - פועלת השקילות לזכות הרשות, הנהנית, בין היתר, גם מן החזקה ש"מעשיה נעשו כדין".
בענייננו, התשתית העובדתית השנוייה במחלוקת - העובדות לגבי נסיבות הזמנת המטען, הובלתו וייעודו - נמצאות בידיעתם הבלעדית של המערערים, ובידם להוכיח כי המטען היה "חוקי" ולא היה מיועד להברחה כטענתם.
9. לעומת זאת, החלטת גובה המכס נהנית מחזקת התקינות והיא נבחנת על פי אמות מידה שנקבעו בפסיקה, ובראשן מבחן הסבירות. מבחן זה מושתת על השאלה האם רשות סבירה היתה מקבלת אותה החלטה על בסיס אותה תשתית עובדתית של המקרה הנדון. תיאר זאת כב' השופט ברק ( כתוארו אז ) בבג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז (3) 29:
"המבחן הוא, אם כל החומר הרלוואנטי יש בו כדי להביא את הרשות המינהלית, שעה שהיא פועלת כרשות מינהלית סבירה, לידי קביעתו של המימצא, אותו קבעה הלכה למעשה. אם התשובה על שאלה זו היא בחיוב, לא יתערב בית המשפט, חרף העובדה שהוא עצמו היה מגיע לממצא אחר".
10. נשאלת השאלה, על פי איזה מידה תיבחן התשתית העובדתית המונחת בפני הרשות, ועל איזה ראיות יכולה הרשות להסתמך במתן החלטתה? לעניין הראיה המינהלית ומשקלה, התייחס כב' השופט ברק בפרשת ברגר הנ"ל, תוך שהוא מצטט מדבריו של כב' הנשיא אגרנט כדלקמן:
" קביעתן של העובדות בתחום המינהל מסורה, בראש ובראשונה, לרשויות המינהל. אך קביעה זו, ככל מעשה מינהלי, נתונה אף היא לביקורת שיפוטית. אין המינהל אדון לעובדות, ואין הוא חסין בפני ביקורת שיפוטית. המבחן לביקורת השיפוטית הוא מבחן של סבירות. עמד על כך הנשיא אגרנט בבג"צ 442/71, בעמ' 357, באומרו:
"קיימא לן, שלא כל עדות שמיעה יהיה לה משקל בעיני הרשות המינהלית, כגון עדות שאין בה יותר מאשר שמועות בעלמא. שאלת המשקל של העדות ואמינותה היא ענין בשביל הרשות המינהלית לענות בו, ואין לקבוע מראש כללים לפיהם עליה לנהוג לענין זה, זולת הכלל שהעדות צריכה להיות - בשים לב לנושא, התוכן והאדם שמסר אותה - עדות כזאת, אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה במידה זו או אחרת."
בענייננו, הסתמכותו של גובה המכס על שלל הנסיבות שהצטברו כפי שפורט בסעיף 4 לעיל – העדר מצהר של המטען, קיומן של שקיות ניילון המשמשות להברחה, עברו המפוקפק של מי שנתן את ההוראה להעמסת המטען (ליאוניד), התצפית שנערכה על ידי אנשי המודיעין – כל אלה, מעמידות את ההחלטה שנתקבלה, כמו גם את השיקולים שעמדו בבסיסה, במבחן הסבירות.
11. לצערי אינני יכולה להסכים עם טענת המערערים באשר לחובת הראיה המוגברת המוטלת על הרשות במקרה דנן, לצורך הוכחת יסוד ההברחה או הניסיון להברחה. רשות מינהלית פועלת על מי אמות המידה שנקבעו בחוק ובפסיקה ובראשם מבחן הסבירות כפי שצויין לעיל. יחד עם זאת, עצמתה של הראיה הדרושה נקבעת על פי מהות הזכות שבה היא עלולה לפגוע ( ראה בג"ץ 4146/95, עזבון המנוחה לילי דנקר נ' מנהל רשות, פ"ד נב(4), 774 ), ובענייננו, השתכנעתי כי עצמת הראיות והנסיבות שהונחו בפני גובה המכס הצדיקו את הטלת הקנס, הגם שמדובר בפגיעה בזכות קניינית של המערערים.
12. ומה עשו המערערים במסגרת הערעור בכדי להוכיח את טענתם כי המטען היה "חוקי"?
במהלך הערעור, הסכימו הצדדים כי חומר הראיות שעמד בפני בית המשפט במסגרת הדיון בבקשה הזמנית, יהווה חלק מחומר הראיות בערעור. יוזכר כי בבקשה הזמנית נקבע כי המערערים לא הצליחו להציג ראיות מהימנות לכאורה התומכות בטענותיהם כי המטען נשוא הבקשה לא היה מיועד להברחה.
בנוסף לכך, זימנו המערערים לעדות את מר ג'ורג' פניג'יוטיס מבריקוס, מנהל חברת מבריקוס היוונית אשר דרכה הוזמן המטען של הסיגריות ממצרים, כמצויין בסעיף 1 לעיל. עדותו של מר מבריקוס, לא סייעה למערערים בהרמת הנטל המוטל עליהם, נהפוך הוא, בעדותו התגלו סתירות מהותיות לעומת עדותו של רב החובל, בעניין מעורבותו של מר ליאוניד בהובלת המטען (ראה סעיף 22 בסיכומי המשיבה)
13. יוצא איפוא, שבפני בית משפט זה לא עומד חומר ראיות נוסף מעבר לחומר שעמד בפניו בעת הדיון בסעד הזמני, ואם החומר הנ"ל לא הספיק בכדי לבסס תשתית לכאורית, להוכחת טענות המבקשים שהמטען נשוא הבקשה לא היה מיועד להברחה, בסעד הזמני, על אחת כמה וכמה שלא די בו בכדי להרים את הנטל המוטל על המערערים בהוכחת טענותיהם במסגרת הדיון בערעור.
מטעם זה תמוהה בעיני העובדה שהמערערים לא דאגו להביא ראיות נוספות מטעמן, ובין היתר, ובעיקר, לזמן לעדות את מר ליאוניד שבידו היה לשפוך אור על מערכת היחסים בין הצדדים המעורבים ועל נסיבות ביצוע ההובלה של המטען, ולהפריך על ידי כך, את טענות המשיבה בדבר ניסיון ההברחה. מיותר לציין כי אי זימונו של מר ליאוניד עומד לחובתם של המערערים על פי ההלכה הפסוקה.
14. לאור כל האמור הנני קובעת כי המערערים לא עמדו בנטל הוכחת טענתם כי המטען היה "חוקי", על כן , הטלת הקנס על ידי גובה המכס נעשה כדין.
15. לעניין גובה הקנס
המערערים השיגו על גובה הקנס בסך של 700,000 ₪ שהוטל על ידי המשיבה. קביעת גובה הקנס אף היא החלטה הכפופה לשיקולי סבירות. בענייננו, סעיף 203 (ב) לפקודה מקנה למנהל סמכות להטיל קנס בשיעור שלא יעלה על 2,020,000 ₪ ( שהוא פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61 (א) (4) לחוק העונשין ), או, שלא יעלה על סך של 2,044,104 ₪ ( שהוא פי שלושה מסכום מסי היבוא שנחסכו או שאמורים להיחסך ), הגבוה מביניהם. ( לעניין החישוב ראה סיכומי המשיבה, סעיף 70 ).
16. כלל הוא כי בית המשפט בשבתו כערכאת ביקורת על הרשות אינו שם עצמו במקומה של רשות מנהלית, והתערבותו בהחלטותיה בעילה של חוסר סבירות תיעשה רק כאשר המדובר בחוסר סבירות מהותי או קיצוני, היורד לשורש העניין - ראה בג"צ 572 ,558/79, משה ג'מל נ' הסוכנות היהודית ו-6 אח', פ"ד לד(1), 424, וכן בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואח' פ"ד לה (1) 421 , שבו נקבע:
"במסגרת "מתחם הסבירות" ההחלטה היא של הרשות המינהלית, ובית המשפט לא יתערב בבחירה של הרשות המינהלית, גם אם בחירתו שלו הייתה שונה. אך במקום שהחלטת הרשות המינהלית נופלת מעבר למתחם הסבירות, יתערב בית המשפט ויפסול את ההחלטה."
בענייננו, המנהל פעל - לעניין קביעת גובה הקנס כפי שתואר בסעיף 15 לעיל - בתוך מתחם הסבירות שהותווה על ידי המחוקק ( שמן הסתם נסמך על שיקולים של האינטרס הציבורי ושיקולי הרתעה ), ולא מצאתי חוסר סבירות קיצונית בהחלטתו, המצדיק התערבותו של בית משפט זה.
17. לאור כל האמור לעיל, דין ערעור זה להדחות.
המערערים ישלמו למשיבה הוצאות הערעור בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום ט' בניסן, תשס"ה (18 באפריל 2005) בהעדר הצדדים.
.
כ. ג'דעון, שופטת
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
