פסק דין
1. ההליך:
א. התובעים הגישו בתיק זה תביעה כנגד הנתבעות, בה עתרו לחייבן לפצותם בגין נזקים שנגרמו להם, כתוצאה מכך שמטען שטיחים פרסיים, בבעלות תובעים מס' 1 ו2-, אשר נשלח על ידם מאיראן לישראל, בדרך האויר והגיע לנמל התעופה בן-גוריון (להלן:ב"נתב"ג"), באמצעות נתבעת מס' 5, לא הגיע לבסוף לידיהם, לאחר שנמכר ע"י הנתבעת מס' 2, עבור נתבעת מס' 1, במכרז. התובע מס' 3, בנם של תובעים מס' 1 ו - 2, עתר גם לחיוב הנתבעות לפצותו בגין הוצאותיו. הנתבעות מס' 3 –5 נתבעו בעילת רשלנות.
2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת והצריכות לענין:
א. התובעים מס' 1 ו - 2 עלו ארצה בשנת 1992, מאיראן. ערב עזיבתם את איראן, שיגרו התובעים מטען שטיחים פרסיים (להלן:נ"המטען"), אשר היה בבעלותם, לאיסטנבול, תורכיה. בתם של התובעים, הילדה אגהיי מהרביניאן (להלן:ב"הילדה"), באמצעות עמיל מכס מקומי, שחררו המטען ממחסני IRANAIR KARGOבאיסטנבול וטיפלו בשילוחו האוירי, באמצעות נתבעת מס' 4, חברת התעופה המצרית.
ב. המטען, שמשקלו היה 167 ק"ג, נשלח מאיסטנבול לישראל על-פי שטר מטען מס' 077-198882494, שהוצא ביום 19.3.92, ע"י הנתבעת מס' 4, אשר הובילה אותו מאיסטנבול לקהיר. הילדה צויינה בשטר המטען כשוגרת והנשגר היה התובע מס' 3, בנם של התובעים מס' 1 ו –2. המטען הגיע לישראל, בטיסה של נתבעת מס' 5, מקהיר, ביום 23.3.92. מתברר, כי נתבעת מס' 5 לא רשמה המטען במצהר הטיסה.
ג. המטען הגיע לנתב"ג ללא שטר המטען וללא מסמכים מזהים ועל כן, סווג ע"י ממן - מסופי מטען וניטול בע"מ (להלן:ו"ממן"), על גבי דו"ח קליטה למצהר 1875 (להלן:נ"דו"ח הקליטה"), המתייחס לטיסת אל-על 358 מפרנקפורט לת"א, שהגיעה באותו יום, כ"יתיר". רישום זה בוצע באופן אקראי, על מנת שניתן יהיה לאתור המטען בשלב מאוחר יותר, וזאת, כחלק משגרת העבודה בממן (נספח א' לתצהיר עדותו הראשית של מר יגאל ריבון, מנהל מחלקת הביטוח והתביעות של ממן (להלן:ב"תצהירו של מר ריבון").
ד. על גבי העתק דו"ח הקליטה שבידי נתבעת מס' 3 צוין, לאחר בדיקה, כי המטען הגיע מקהיר והובל על-פי שטר מטען שהוציאה נתבעת מס' 4 וכי נשלח מברק בענין זה (נספח א2/ לתצהיר עדותו הראשית של מר עזרא לוי, ראש ענף שירותי מטען יבוא בנתבעת מס' 3).
ה. ביום 4.5.92 הגיע התובע מס' 3, לנתב"ג וביקש לשחרר המטען, זאת, לאחר שנמסר לו, לטענתו, כי זה נמצא שם. התובע ראה את המטען, אך על מנת לשחררו, נדרש הוא לשלם לממן דמי אחסנה, בגין התקופה ממועד הגעתו ארצה. משסרב לעשות כן, לא נמסר לו המטען (סעיף 4.3 לתצהיר עדותו הראשית של תובע מס' 3).
ו. ביום 26.7.92 הגיע התובע מס' 3 שוב לנתב"ג, על מנת לשחרר את המטען. תחילה שילם לנתבעת מס' 1, בגין שחרורו, מכס בסך של 6,526.74 ש"ח (נספח ה' לתצהירו של התובע מס' 3) ואף הגיע לכלל פשרה עם ממן בדבר גובה התשלום בעבור אחסנת המטען (נספח ד' לתצהירו של התובע מס' 3). אולם, בבואו אל מחסני ממן על מנת לקבל המטען, הוברר לו, כי זה הועבר קודם לכן אל מחסני ממן בפתח-תקוה, לצורך מכירתו במכרז, כסחורה בלתי נדרשת (להלן:ו"סב"ן").
ז. בו ביום הוברר לתובעים, כי עוד ביום 23.7.92, נמכרו השטיחים שבמטען, במכרז ממן מס' 56-92, למר אבי אברג'יל, תמורת סך של 23,308 ש"ח.
ח. התובע מס' 3 הצליח לאתר את מר אברג'יל וביקש לרכוש ממנו השטיחים, אך עסקה זו לא יצאה לפועל, לאחר שהללו לא הגיעו לכלל הסכמה לגבי התמורה.
ט. ביום 15.9.98 ניתן פסק-דין חלקי כנגד הנתבעת מס' 1, נוכח הודעתה מיום 22.6.98, לפיה,
מבלי להודות בחבות כלשהי, מסכימה היא, להשיב לתובעים את כספי פדיון השטיחים כתוצאה ממכירתם במכרז ממן כסב"ן, בניכוי הוצאות ממן, הוצאות אגף המכס ותשלום המס בו חויב המטען, הכל כמפורט בתצהירה של גב' אסתר דבש. פסק-הדין החלקי חייב את נתבעת מס' 1 לשלם לתובעים סך של 15,711 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית, בהתאם לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן:נ"פקודת המכס"), החל מיום 21.7.92 ועד מועד התשלום בפועל. התובעים סירבו לקבל תשלום בסך 26,401 ש"ח, ששלחה להם נתבעת מס' 1, לפי פסק-הדין החלקי, בטענה, כי סכום זה אינו ממלא אחר פסק-דין זה.
3. הפלוגתאות:
א. הדין החל בתביעת התובעים נגד נתבעות מס' 3 ו - 5.
ב. פקיעת עילת התביעה כנגד נתבעות מס' 3 ו –5.
ג. חבות מי מנתבעות מס' 1 או מס' 2 לנזקי התובעים.
ד. אשם תורם מצד התובעים.
ה. נזקי התובעים.
4. הדין החל:
א. חוק התובלה האוירית, תש"ם - 1980, (להלן:נ"החוק"), מחיל את כללי האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באויר, אשר נחתמה בורשה ביום 12.10.29 והפרוטוקול המתקן אותה, אשר נחתם בהאג ביום 28.9.55 (אשר יכונו להלן ביחד:ב"האמנה"), על הובלה אוירית, שמקום יציאתה ומקום היעד שלה, נמצאים בשטחן של מדינות אשא הנן צדדים לאמנה (סעיפים 2 ו - 3 לחוק). ישראל, תורכיה ומצרים, הנן כולן, צדדים לאמנה ועל כן, יש לבחון על אלו גופים חלים כללי האמנה.
ב. סעיף 10 לחוק קובע:ו
"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק...תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו." (הדגשה שלי - ר.מ.)
על-פי סעיף 25א' לאמנה, זכאי משמש או סוכן של המוביל, להסתמך על גבולות האחריות הקבועים בסעיף 22 לאמנה, (זאת, אם פעל תוך כדי ביצוע תפקידיו ולא הוכח, כי מעשהו או מחדלו שגרם לנזק, נעשו בכוונה לגרום נזק, או תוך אי אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי יגרם נזק). על כן, מצירוף הסעיפים הללו עולה, כי אחריותם לנזק של המוביל וסוכניו, תבחן לאור כללי האמנה ולאורם בלבד, שכן, סעיף 10 לחוק קובע יחוד עילה.
ג. אם כן, תחולת כללי האמנה על מי מהנתבעות, תלויה בקביעה, אם מי מהן הנה בגדר מוביל או בגדר סוכן שלו. אין חולק, כי המטען הובל ע"י נתבעת מס' 5 -שהנה מוביל אוירי - מקהיר לישראל. על כן, נתבעת מס' 5 הנה בגדר המוביל, כאמור באמנה ובחוק. ב"כ נתבעת מס' 3 טוען בסיכומיו, כי מטען השטיחים נרשם בדו"ח הקליטה של טיסת אל-על באופן אקראי ועל כן, אין לראות במרשתו כאחראית לנזק שנגרם לתובעים, אך נוכח העובדה, כי פעלה כמיטב יכלתה לאיתור מוביל המטען ובעליו, ללא כל חובה כזו מצדה. עם זאת, לטענתו, מתן הודעה לנשגר על הגעת המטען, היא חובתו של המוביל (בהתאם לסעיף 13(2) לאמנה) ועל כן, מתן הודעה מטעם הנתבעת מס' 3, על הגעתו של המטען, אם ניתנה, מהווה פעולה של סוכן, או של המוביל. מכאן, רוצה הוא ללמוד, כי כללי האמנה חלים גם על נתבעת מס' 3, כסוכנת של המוביל. יצויין כי, כפי שעולה מעדותו של תובע מס' 3, נתבעת מס' 3 לא מסרה הודעה לנשגר על הגעת המטען. גרסה זו, אף עולה מעדותו של מר עזרא לוי, ראש ענף שירותי מטען יבוא באל-על (עמ' 49 לפרטיכל, ש' 26-28). אף בכתב הגנתה (סעיף 8), טענה נתבעת מס' 3, כי שימשה כסוכן של נתבעת מס' 5 והעניקה לה ולחברות תעופה זרות נוספות, שירותים שונים. מהו, אם כן, מעמדה של נתבעת מס' 3, סוכנת של המוביל, או גוף, שנקלע באקראי למסכת האירועים? מעדותו של מר עזרא לוי, עולה, כי נתבעת מס' 3 אכן נהגה לטפל במסירת פקודות מסירה (טופסי איתור המונפקים ע"י ממן, בהם מצויינים פרטי המטען והנמסרים לחברת התעופה באמצעותה הגיע המטען) של מטענים, שהגיעו באמצעות נתבעת מס' 5, לידי בעלי המטען, או הנשגרים (עמ' 54 לפרטיכל, ש' 28). אם כי, מר לוי לא ידע לפרט, מהות ההסכמים בין הצדדים. אף מעדותו של מר ריבון, עולה, כי הנתבעת מס' 3 מעניקה שירותים מסוג זה לחברות תעופה זרות:
"אל על עקב נוכחותה המסיבית בשדה היא גם משמשת כמי שנותנת שרותי קרקע לחברות אחרות, בד"כ חברות קטנות יותר. כך שהסיכוי שהמטען יטופל ע"י אל על משום שטיסתה הגיעה באותו רגע או כמטפלת עבור חברות אחרות הוא גדול." (עמ' 46 לפרטיכל, ש' 4-7).
על כן, נראה, כי יש לקבל את הטענה, כי נתבעת מס' 3 שימשה כסוכן של נתבעת מס' 5 וזאת, אף לאור הפעולות שביצעה לגבי המטען הנדון, היינו, שליחת מברק אל הנתבעות מס' 4 ו –5, בנסיון לזהות את המטען (סעיף 8 לתצהירו של מר עזרא לוי, נספח א3/ לתצהיר ועדותו, בעמ' 50 לפרטיכל, ש' 5-7) ומתן מסמך לתובעים, המאשר אבדן המסמכים המקוריים הנוגעים לשטר המטען הנדון (נספח ט' לתצהירו של תובע מס' 3). אלו נעשו במסגרת תפקידה זה כסוכנת, או נותנת שירותים לנתבעת מס' 5. לאור זאת, כללי האמנה יחולו לגבי תביעת התובעים כנגד נתבעות מס' 3 ו - 5.
5. פקיעת העילה:
א. סעיף 29(1) לאמנה קובע:
"הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום יעודו או מהתאריך שבו צריך היה כלי הטיס להגיע או מתאריך הפסקת ההובלה."
בד"נ 36/84, פ"ד מא (1) 589 נקבע, כי סעיף זה קובע התיישנות מהותית, בניגוד לתקופות ההתיישנות הדיוניות, הקבועות בחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, אשר אינן מפקיעות את הזכות. על כן, בניגוד לטענת התיישנות דיונית, אף אם לא נטענה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה (בכתב ההגנה), אין בכך כדי למנוע העלתה, מאחר שפקיעת זכות עקב התיישנות, גורמת להעדר עילת תביעה (ע"א 133,132/85, פ"ד מא (4) 477, 487). בד"נ 36/84 הנ"ל נקבע, כי תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 29(1) לאמנה, הנה ממצה ואינה ניתנת להארכה על-פי כללי הדין המקומי.
ב. לאור האמור ומאחר שהתובעים הגישו את תביעתם אך ביום 13.10.94 (ואת כתב-התביעה המתוקן, במסגרתו צורפה נתבעת מס' 5 רק ביום 24.7.95), כאשר כלי הטיס הגיע ליעדו עוד ביום 23.3.92, היינו, לאחר תקופה העולה על שנתיים ימים, הרי אין מנוס, מלדחות את תביעתם התובעים, ככל שהיא מתייחסת לנתבעות מס' 3 ו – 5, כפי שטענו בצדק ב"כ נתבעות אלו בסיכומיהם.
6. תביעת התובעים כנגד נתבעת מס' 4:
לטענת ב"כ התובעים (בסעיפים 10.1 ו – 10.2 לסיכומיו), יש ליתן פסק-דין כנגד הנתבעת מס' 4, לפי התביעה, מאחר שזו לא התגוננה כנגד התביעה. לטענתו, כתב-התביעה הומצא לנתבעת זו כדין, לכתובתה של נתבעת מס' 5, המייצגת את נתבעת מס' 4 בישראל. אמנם מלשכת היועץ המשפטי של רשות שדות התעופה נמסר לב"כ התובעים, כי הנתבעת מס' 4 מיוצגת בארץ ע"י נתבעת מס' 5 (נספח ב' לבקשת התובעים למתן פסק-דין כנגד נתבעת מס' 4). ברם, ב"כ הנתבעת מס' 5 הודיעה כי אינה מהווה מען להמצאת כתבי בי-דין בארץ עבור נתבעת מס' 4 (ראה הודעתה ועמ' 4 לפרטיכל) ומשלא הוכח אחרת ולא נתבקשה המצאה מחוץ לתחום, הרי שלא הוכח כי בוצעה המצאה כדין של כתב-התביעה לנתבעת מס' 4. בנסיבות אלה, יש לקבוע, כי כתב התביעה לא הומצא כדין לנתבעת מס' 4 ועל כן, אין התובעים זכאים לפסק- דין כנגדה.
7. האם נתבעות מס' 1 ו/או 2 התרשלו:
א. סעיף 65(ג) לפקודת המכס קובע:
"עברו שלושה חדשים מיום שיובאו אותם טובין או 45 ימים מיום שיובאו טובין לנמל התעופה ולא נתבעו ולא הותר רשמונם, רשאי גובה המכס למכרם..."
ב. טוען ב"כ התובעים בסיכומיו, כי יש לראות בהגעת תובע מס' 3, ביום 4.5.92, אל משרדי הנתבעות מס' 1 ו –2 בנתב"ג, כפעולה המהווה תביעת הטובין, כמשמעה בסעיף 65(ג) לפקודת המכס, ועל כן, החל מיום זה, פסק מרוץ שלושת החדשים, הקבוע בסעיף זה.
ג. אין לקבל טענה זו. ביום 4.5.92 הגיע התובע מס' 3 אל מחסני ממן ואף ראה את המטען. עם זאת, בחר התובע שלא לשחרר את המטען וזאת, מאחר שנדרש לשלם דמי אחסנה בגינו וסרב לעשות כן, בטענו, כי העיכוב בשחרור המטען נגרם בעטיין של הנתבעות, אשר לא הודיעוהו כי זה הגיע. התובע מס' 3 לא יידע את נתבעת מס' 1, או את נתבעת מס' 2, כי בדעתו לשוב ולשחרר את המטען ומתי ולא שב לממן, אלא ביום 26.7.92, זמן ניכר לאחר ביקורו הראשון שם. לטענת תובע מס' 3, העיכוב מצדו ארע עקב מחלתו. טענתו זו, לא אוששה בכל מסמך רפואי. מכל מקום, אף אם אקבל טענתו זו, גם אז שומה היה עליו, לכל הפחות, ליידע את נתבעת מס' 2, בדבר כוונת התובעים לשחרר את המטען ולבקש דחיה של שחרור זה. ועוד. אף אם נבצר מתובעים מס' 1 ו - 2, מפאת גילם וקשיי השפה, לעשות זאת, הרי אחיו ואחותו של תובע מס' 3, יכולים היו לפעול בענין, שהרי, על-פי עדותו של תובע מס' 3, ביום 4.5.92 הצטרפו אליו הללו לביקור בנתב"ג (סעיף 4.3 לתצהירו של התובע מס' 3) ולביקורו בממן ביום 26.7.92 הצטרף אליו אחיו (סעיף 6.1 לתצהירו של התובע מס' 3). התובע מס' 3 לא נתן הסבר מניח את הדעת, מדוע לא פעל אחיו לבדו לשחרור המטען (עמ' 18 לפרטיכל, ש' 26-29). משלא ננקטה כל פעולה מעין זו, לא ניתן לראות בהגעה מטעם התובעים לממן, ביום 4.5.92, משום תביעת הטובין.
ד. מוסיף וטוען ב"כ התובעים, כי החל מיום 4.5.92, היתה מוטלת על נתבעות מס' 1 ו - 2 חובת זהירות, כלפי בעלי המטען, ועל כן, שומה היה עליהן לסמן המטען, או לציין בצורה אחרת, כי בעלי המטען אותרו וכי אין להעביר מטען זה למכירה, כסב"ן. עוד טוען הוא, כי היה עליהן לדחות מועד מכירת הטובין, בשלושה חדשים נוספים ולחלופין, להודיע לתובעים על פגיעה עתידית בזכויותיהם, ע"י מכירת הטובין. ועוד טוען הוא, כי השימוש בסמכות לפי סעיף 65(ג) לפקודת המכס, לאחר שתובע מס' 3 הגיע לממן וראה את המטען, מהווה פעולה שלא בתום לב.
ה. אף טיעונים אלה אין בידי לקבל. אסביר. ב"כ התובעים לא הפנני לכל הוראה חוקית, המחייבת מי מנתבעות מס' 1 ו - 2, להודיע לבעלי טובין, כי אלו יועמדו למכירה, או לבצע פעולות אחרות בטובין. השימוש בסמכות לפי סעיף 65(ג) לפקודת המכס, אינו תלוי במתן הודעה מוקדמת. יתרה מזאת, על גבי פקודת המסירה, הנמסרת לידי בעלי הטובין, מצוין מפורשות, כי טובין שלא נתבעו ולא שוחררו תוך 90 יום מעת הגעתם, צפויים למכירה, ללא הודעה מוקדמת (נספחים ב ו - ג' לתצהירו של מר ריבון). אמנם, לטענת התובע מס' 3, פקודת המסירה מיום 4.5.92, לא נמסרה לו, בשל סרובו לשלם דמי אחסנה ועל כן, לא היתה בידיו פקודת מסירה, עד ליום 26.7.92, עת הגיע בשנית לממן (סעיף 4.3 לתצהירו של התובע מס' 3 ובעדותו, עמ' 18 לפרטיכל, ש' 4-5). ברם, על-פי עדותו של מר ריבון, לא ניתן לאתר ולראות מטען, המצוי בממן, ללא פקודת מסירה, בה מצוין מיקומו של המטען המבוקש (סעיף 10 לתצהירו של מר ריבון). לפיכך, ראיית המטען ע"י התובע מס' 3, ביום 4.5.92 היתה אפשרית, רק הודות להצגתה של פקודת המסירה מאותו מועד (עדותו של מר ריבון, עמ' 43 לפרטיכל, ש' 28-30), אשר על גביה אף סומן הביקור באולם בדיקות המכס, בו ניתן היה לראות את המטען (נספח ב' לתצהירו של מר ריבון, סעיף 18 לתצהירו ועדותו בעמ' 42 לפרטיכל, ש' 4-11). על כן, כבר באותו מועד, היה ברשותו של תובע מס' 3 המידע, אודות מכירה אפשרית של הטובין, 90 יום לאחר מועד הגעתם. אציין, כי עדיפה בעיני עדותם של מר ריבון ומר עזרא לוי, על פני עדותו של תובע מס' 3. ה"ה ריבון ולוי הבהירו, כי פקודת המסירה נמסרת לבעלי הטובין ע"י חברת התעופה ולא ע"י רשות המכס. על כן, אין חשיבות לאי תשלומו של מכס לגבי הטובין, במועד זה, אם כי, שחרור הטובין, מותנה בהסדרת התשלום (עדותו של מר ריבון, עמ' 42 לפרטיכל, ש' 19 - עמ' 43, ש' 9, וכן בעמ' 45, ש' 15-24, עדותו של מר לוי, עמ' 52, ש' 2-9). לאור האמור, לא היה בהעברת המטען למכירה במכרז, כסב"ן, כל פגם.
ו. עוד טוען ב"כ התובעים, כי המכרז למכירת המטען נערך ברשלנות. זאת, מאחר שמחירה של הסחורה, בסך של 14,000 ש"ח, נקבע על-פי שמאותו של מר ראול לב-ארי, אשר הודה בעדותו, כי אינו מומחה בהערכת שטיחים (עמ' 39 לפרטיכל, ש' 21-22). בנוסף לכך, טוען הוא, כי ציון סתמי של ערכם של כלל השטיחים (ר' נספח ד' לתצהירו של מר ריבון), ללא הערכה פרטנית של כל שטיח ושטיח, מעידה, על הערכה לא רצינית של המטען. מנגד, טוענת ב"כ הנתבעת מס' 2, כי המטען נמכר כדין, לפי הכללים הנהוגים במכירת סב"ן בממן. עוד טוענת היא, כי לא נדרשת כל הכשרה, על מנת לבצע שמאות טובין וכן, כי במכרזי ממן, נמכרים סוגי טובין שונים ועל כן, נדרש לצורך הערכתם, ידע כללי בלבד. עוד מציינת היא, כי מר לב-ארי העיד, כי במקרה של ספק, לגבי ערך השטיח, נהג להתייעץ עם סוחר שטיחים (עמ' 39 לפרטיכל, ש' 30 - עמ' 40, ש' 5). כמו כן, המחיר ששולם עבור מטען השטיחים, ע"י מר אברג'יל, בסך 23,308 ש"ח, לפני מע"מ (ראה: נספח יג' 5, יג' 6 לתצהירו של התובע מס' 3) והמחיר בו נמכרו הם ע"י מר אברג'יל לסוחר שטיחים, בסך 36,000 ש"ח, לפני מע"מ (עדותו של מר אברג'יל, עמ' 24 לפרטיכל, ש' 20-21), אינם כה רחוקים מהערכת השמאי. מסכימה אני לטיעונים אלו. ב"כ התובעים לא הניח תשתית ראייתית מספקת, לתמיכה בטענותיו בדבר רשלנות מצד ממן, בעריכת המכרז והנטל להוכחת אי תקינותו של המכרז, רבץ על כתפי התובעים. המחירים בהם נמכרה לבסוף הסחורה, תומכים במסקנה, כי הערכת השמאי לא היתה חסרת בסיס. כמו כן, כפי שציין מר לב-ארי בעדותו (עמ' 40 לפרטיכל, ש' 12-14) ההערכה שנתן, מבטאת הערכה מינימלית בלבד של הסחורה, לצורך הוצאתה למכרז. על כן, יש לדחות את הטענה, כי המכרז למכירת מטען השטיחים נערך ברשלנות.
8. משלא הוכח כי מי מן הנתבעות גרמה לנזק הנטען ע"י התובעים, אין עוד צורך לדון בטענתן, בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבעות לנזק הנטען, בשאלת גובה הנזק, לרבות משקלה של חוות דעת השמאי שהוגשה מטעם התובעים ובטענת רשלנות תורמת שהועלתה ע"י הנתבעות.
9. בשולי הדברים אציין, כי אין חולק, כי עניינינו בהשתלשלות עניינים מצערת, אשר הובילה למכירתו במכרז של מטען שטיחים, שיובא על-ידי תובעים מס' 1 ומס' 2, עם עלותם ארצה. עם זאת, חלק ממעשי התובעים מעלה תמיהות, שכן, אף אם שטר המטען המקורי אבד, באשמת המוביל האוירי, הנתבעת מס' 5, ואף אם הדבר גרר עיכוב באיתור בעלי הטובין ויידועם דבר הגעת מטענם ואף אם אניח, כי עיכוב זה נגרם בעטיה של נתבעת מס' 3, הרי מיום שידעו התובעים על הגעת מטענם והיה בידם לשחררו, אף ללא שטר המטען המקורי (שכן, שחרור המטען כרוך היה בהצגת פקודת מסירה, אשר הונפקה להם ע"י ממן), שחרורו התעכב, אך מטעמים הקשורים בהם. התובעים אף לא דאגו ליידע את רשויות המכס, או ממן, כי בדעתם לדרוש את המטען בעתיד ונראה, כי אך הגיוני הוא, כי בעליו של מטען, הטוען כיום כי זה מהווה רכוש בעל ערך רב עבורו, ינקוט באמצעים המינימליים להבטיח, כי המטען ממשיך לעמוד לרשותו. למותר גם לציין, כי רוכש המטען ממן, נכון היה אף הוא למכרו לתובעים, ברווח לא גדול יחסית, אך הם מאנו.
10. אופן השבת דמי המכר לתובעים:
א. כאמור, ביום 22.6.98 הודיעה הנתבעת מס' 1, כי נכונה היא להשיב לתובעים את דמי הפדיון בגין הטובין (השטיחים), לאחר ניכויים שונים, כמפורט שם וזאת, לפנים משורת הדין. בעקבות הודעה זו, נתבקש ע"י התובעים פסק-דין חלקי. נוכח מחלוקת בין הצדדים לענין הסכום, ניתן ביום 15.9.98 פסק-דין חלקי, לגבי הסכום שאינו שנוי במחלוקת. לפיכך, חוייבה הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעים סך של 15,711 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית, החל מיום 21.7.92 ועד מועד התשלום בפועל. שיק על סך של 26,401 ש"ח, ששלחה נתבעת מס' 1 לתובעים בעקבות זאת, הוחזר לה ע"י התובעים, נוכח המחלוקת לגבי גובה הסכום (סעיף 20 לסיכומי ב"כ התובעים). לטענת ב"כ התובעים, הדרך בה חושב ההחזר, ע"י גב' דבש מטעם הנתבעת מס' 1, אינה נכונה, שכן, פעולת נתבעות מס' 1 ו –2 במכירת המטען, לא היתה מכח סעיף 65 (ג) לפקודת המכס. עוד טוען הוא, כי לא היה מקום לנכות מן הסכום, את הסך של 6,526.74 ש"ח, אשר נגבה מהתובעים בגין התרת הרשומון, וזאת, מאחר שאותה עת כבר נמכרו השטיחים במכרז ומן הראוי היה, לקבל סכום זה מרוכש השטיחים.
ב. משיב על האמור ב"כ הנתבעת מס' 1, כי הסכמתה להשבה הסכום, נעשתה לפנים משורת הדין, שכן, תקנה 33 (ג) לתקנות המכס, תשכ"ו1965- מורה, כי כספי הפדיון, בניכוי הניכויים לפי תקנות 33 (א) ו -(ב) לתקנות הנ"ל ישולמו, רק אם בקשת הזכאי לתשלומם, הוגשה לגובה המכס, תוך שנה מיום המכירה, או תוך תקופה אחרת, עליה הורה גובה המכס. משלא עשו כן התובעים, תביעתם התיישנה ומדובר כאן בהתיישנות מהותית. עוד טען, כי מאחר שהתובעים סרבו לקבל התשלום שהוצע להם, שלא בתום לב, על אף שהמדינה נאותה לשלמו, מבלי שהיתה מוטלת עליה חובה על-פי דין לעשות כן, כאמור, הרי, שאין לחייבה עוד ברבית והצמדה (הכוונה לרבית) בגין הסכום שסרבו התובעים לקבלו. אשר לטענה כי לא היה מקום לנכות את סכום המכס ששילמו התובעים, משיב הוא, כי תקנה 33 הנ"ל, מחייבת ניכוים של כל המסים כדין. ולבסוף, לטענתו, כשם שהיה על התובעים לשלם אותם מסים על מנת לקבל השטיחים, כך עליהם לשלמם על מנת לקבל פדיונם.
ג. אין חולק כי על המכירה הנדונה חלות הוראות תקנות המכס האמורות. על-פי תקנות 33 (א) ו- (ב) לתקנות האמורות, זכאית הנתבעת מס' 1 לנכות מדמי מכר, שנתקבלו כתוצאה ממכירת טובין במכרז, את "המכס ויתר המסים, ההיטלים והאגרות החלים עליהם כן הוצאות מכירתם …", ומהעודף, הוצאות החסנתם והובלתם. עד כאן, צודק ב"כ נתבעת מס' 1 בטיעוניו. עם זאת, עיון בתצהירה של הגב' דבש מטעם המדינה, בו נעשה חישוב ההחזר, מעלה, כי חלה בו טעות. מחד גיסא, לפי סעיף 3 ו – 4 שבו, לכאורה, זכאים התובעים להחזר סכום המסים ששילמו ביום 26.7.92, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק (וכך גם נרשם בשורה 3 להודעת הנתבעת מס' 1, אליה צורף תצהיר זה), אך מאידך גיסא, הופחת סכום זה מיתרת דמי המכר, לאחר ניכוי הוצאות ממן והוצאות אגף המכס. היינו, סכום זה נגבה, למעשה, פעמיים. בנסיבות אלה, היו התובעים זכאים להחזר של 15,711 ש"ח + 6,526 ש"ח (בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק החל מיום 26.7.92) ולא רק 15,711 ש"ח, כטענת גב' דבש. מאחר שפסק-הדין החלקי מתייחס רק לסך של 15,711 ש"ח, זכאים התובעים לסכום הנוסף של 6,526 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק. אשר לרבית בגין הסך של 15,711 ש"ח, לגבי התקופה ממועד סרובם לקבל השיק ששלחה להם נתבעת מס' 1 ועד מועד התשלום בפועל של סכום זה. נוכח עמדת נתבעת מס' 1, בהתבססה על הוראת סעיף 9 לחוק פסיקת רבית והצמדה, תשכ"א1961- (ורע"א 1724/94, ע"א 1725/94, פרמינגר נ' מ"י (לאפורסם)), אין מנוס, אלא לקבוע, כי התובעים אינם זכאים, לגבי סכום זה, לרבית אלא, להפרשי הצמדה בלבד, החל מהמועד בו השיבו ההמחאה ע"ס 26,401 ש"ח לנתבעת מס' 1 (מועד שלא ננקב ע"י הצדדים בסיכומיהם).
11. התוצאה:
א. מן הנימוקים שפורטו לעיל, הנני דוחה את תביעת תובעים, בכפוף לאמור בס"ק ב' להלן.
ב. אשר לתביעת התובעים כנגד נתבעת מס' 1, מהנימוקים שפורטו בסעיף 10 לפסק-דיני: הסכום שפסקתי בפסק-הדין החלקי, מיום 15.9.98, ישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק עד למועד בו סורב השיק ששלחה נתבעת מס' 1 אל התובעים וממועד זה ועד מועד התשלום בפועל, של אותו סכום, ישא הפרשי הצמדה בלבד. כן תשיב הנתבעת מס' 1 לתובעים, את הסך של 6,526 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק, החל מיום 26.7.92 ועד מועד התשלום בפועל.
ג. בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, כל צד ישא בהוצאותיו.
רנה משל (שהם), שופטת
ניתן ביום 2.2.00
במעמד: עו"ד אבנת בשם התובעים
עו"ד עבר הדני בשם הנתבעת מס' 1
עו"ד שינולד משרקי בשם הנתבעת מס' 2
עו"ד בשם הנתבעת מס' 3
עו"ד בשם הנתבעת מס' 5
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
