החלטה
1. זוהי בקשה למתן סעדים זמניים שפירוטם הוא:
א. להורות למשיבה להימנע מלנקוט בהליכי אכיפה, גבייה ועיכוב מטעניה, וזאת עד להחלטה בתובענה העיקרית.
ב. להורות על ניהול התובענה העיקרית באופן מזורז וכפי הרשום בכותרת הבקשה, להורות כי הדיון בתובענה יוקדם ויידון במועד הדיון בסעד הזמני.
2. הבקשה היתה למתן הסעדים במעמד צד אחד והוגשה במקביל להגשת התביעה העיקרית בתאריך 22.10.2006. בתאריך 23.10.2006 נתתי החלטה במעמד צד אחד לפיה הוריתי למשיבה להסיר העיקול מחשבון המבקשת בבנק דיסקונט בכפוף לתנאים הבאים:
א. הפקדת ערבות בנקאית, או הפקדת 20,000 ש"ח במזומן ללא הגבלת מועד ולמימוש עד החלטת בית המשפט.
ב. העמדת נכס מקרקעין או מיטלטלין שערכו לא יפחת מ- 50,000 ש"ח לרישום בעיקול להבטחת תשלומי המס, אם יוחלט שעל המבקשת לשאת בתשלומם.
עוד קבעתי דיון במעמד הצדדים ליום 2.11.2006 וזאת לעניין הבקשה להסרת העיכוב לשחרור המטענים.
המבקשת ביקשה להקדים מועד הדיון, זאת מהטעם שאין באפשרותה לעמוד בתנאים אותם קבעתי, זאת גם נוכח עיכוב מטעניה וכן טענתה כי אי הסרת העיקול על חשבונותיה עד ליום 31.10.2006 יביא לקריסת עסקיה.
נוכח כך, הקדמתי הדיון ליום 30.10.2006. בתגובה להחלטה זו, התקבלה בקשת המשיבה לדחות הדיון למשך 7 ימים לפחות, זאת נוכח העובדה שהיא קיבלה את כתב התביעה אך בתאריך 29.10.2006 ומשום שלא יהיה סיפק בידה להעביר תגובתה ולהעלות טענותיה כדבעי.
בשל האמור, דחיתי את הדיון ליום 1.11.2006.
3. מיד עם תחילת הדיון, הובהר לצדדים כי הוא יוגבל אך לעניין הסעדים הזמניים שהתבקשו ולא יידונו לגופה של התביעה.
4. נסיון בית המשפט להביא את הצדדים להסכמה להשעיית הליכי הגבייה תוך מתן ערבויות מתאימות נגדיות, לא צלח.
5. המבקשת הינה, כטענתה, חברה העוסקת ברכישת חלקים וציוד לרכב וכן מייצאת מחשבי רכב לאירופה וקנדה, לצורך תיקונם והחזרתם לישראל.
כפי העולה מהטענות ומהמסמכים שהוגשו בתיק, הרי שלמבקשת נוצר חוב מס קנייה בגין שני פריטים. האחד, והוא החוב העיקרי בגין סך של כ- 120,000 ש"ח, שנוצר בגין כך שמחשבי הרכב (המקולקלים) שיוצאו יובאו בחזרה לאחר תיקונם בחו"ל ובשל כך זכו לסיווג של פרט הפטור ממכס וממס קניה, בעוד שהמשיבה סבורה כי המבקשת לא החזירה את אותם פריטים, אלא מחשבים אחרים, חדשים או משופצים; והשני הינו ייבואם של חיישני חמצן אשר סווגו על ידי המבקשת כפרט 90.27.1000 שהינו פטור ממס קנייה וזוכים אף למכס מופחת, כאשר לדעת המשיבה, לא היה מקום לסווגם בפרט זה, אלא בסיווג אחר החייב במס קנייה.
יצויין כי בשני העניינים המדובר בחוב המתייחס לפריטים אשר שוחררו ממחסני המשיבה ונמסרו לידי המבקשת. החוב המקורי שנוצר בגין פריטים אלה הינו כ- 130,000 ש"ח.
החוב הכולל לו טוענת המשיבה הינו כיום בשיעור של 170,000 ש"ח ונובע בעיקר כתוצאה מקנסות והפרשי ריבית והצמדה.
6. עולה כי המשיבה פנתה למבקשת בשלוש הודעות בדבר חיוב הסכומים דלעיל בתאריכים 30.4.2006 (בגין גרעון בסך של 117,349 ש"ח), 13.8.2006 (בגין גרעון בסך 3,537 ש"ח), 14.8.2006 (בגין גרעון בסך 28,690 ש"ח).
7. המחלוקת בין הצדדים באשר לסיווג הפריטיים הינה בתמצית כלהלן.
באשר למחשבי הרכב, הרי שהמחלוקת הינה עובדתית, בעוד שהמבקשת עומדת על כך שמדובר במחשבים מקולקלים שיוצאו לחו"ל לצורך תיקונם והחזרתם, הרי שטענת המשיבה היא כי לא מדובר בתיקון המחשבים, אלא בייבוא מחשבים אחרים שתוקנו ושופצו ולא במחשבים המקוריים שנשלחו לתיקון.
ובאשר לחיישנים, הרי שהמחלוקת הינה מחלוקת באשר לתכונתם של החיישנים. בעוד שלטענת המבקשת, סיווגים הנכון הוא כ"פרט 90.27 כמכשירים לאנאליזה של גז או עשן" הפטורים ממס קנייה וזוכים לשיעור מכס מופחת, הרי שלדעת המשיבה יש לייחס חיישנים אלה לפרט מס 90.32, אשר לגביהם חל חיוב במס קנייה.
8. המבקשת פנתה למשיבה בהשגות ובערעורים על הודעות החיוב שנדחו, ובהמשך באמצעות באי כוחה על כך שבכוונתה להגיש תביעה לבית המשפט בתוך 14 יום ושבמסגרתה אף תוגש בקשה לסעדים זמניים לעיכוב הליכי גבייה עד למתן פסק דין (מכתב מיום 26.9.2006 - סומן ו'/2 לבקשה), אולם בתגובה הודיעה המשיבה למבקשת במכתב מיום 28.9.2006 כי תנאי לעיכוב הליכי גבייה ואכיפה הינו תשלום או הפקדת ערבות בנקאית בגובה החוב שהגיע אותה עת ל- 153,591 ש"ח וזאת בתוך 14 יום.
משלא עמדה המבקשת בדרישת המשיבה, היא פעלה מכוח פקודת המיסים (גבייה) והטילה בתאריך 15.10.2006 עיקול על חשבונה. כן עיקלה ברישום רכב השייך לה.
יצויין עוד כי עובר לקיום הדיון, המשיכה המשיבה בפעולות גבייה ואכיפה והטילה עיקול צד ג' אצל אחד מספקיה של המשיבה.
עוד עולה מבקשת המבקשת, כי למרות עיכוב שחרור מטעניה על ידי המשיבה שהחל לפני מספר חודשים, הרי היא המשיכה בפעילותה נוכח כמות מלאי שהיתה ברשותה, אולם אין באפשרותה להמשיך ולפעול כך לאורך זמן. יצויין כי במסגרת חקירת מנהלה ובעליה של המבקשת בעת הדיון בפניי על תצהירו, הוא אישר כי נוכח העיכוב בשחרור מטעני החברה, הוא פעל במספר מקרים וייבא המוצרים באופן אישי, ולא בשם החברה המבקשת.
9. נימוקיה בתמצית של המבקשת לקבלת הסעדים הזמניים, הינם כלהלן:
א. באפשרותה להוכיח באופן פוזיטיבי את גרסתה באשר לעובדה שהמחשבים אותם הוציאה לתיקון הם אלה שהוחזרו בפועל. בעניין זה אף צירפה אישורים של המעבדות מאיטליה, קנדה ובריטניה, הפנתה לעובדה שהמדבקות המודבקות על המחשבים המוחזרים הינם מדבקות תיקון ולא מדבקות המודבקות על מחשבים חדשים.
עוד הפנתה למכתב מנהל מלאי ורכש של חברת סמלת יבואנית פיאט, המזהיר את המוסכים המורשים של פיאט כי המחשבים של המבקשת הינם מחשבים משופצים ולא מחשבים חדשים.
כן הבהירה כי אין אפשרות טכנית להתקין אלא את המחשבים שנשלחו לתיקון בשל האפיון המיוחד של כלי רכב המיובאים לישראל. עוד התייחסה למחירים ששילמה למעבדות, המתאימים למחירי תיקון ולא למחירי מחשבים חדשים או משופצים.
ובאשר לסיווג החיישנים, הרי שכאן מבססת המבקשת את טענותיה על האפיונים והפרמטרים הטכניים המבהירים את ההבדל שבין הסיווג לו היא טוענת ביחס לסיווג הנטען על ידי המשיבה והפירוש השגוי, לטענתה, של המשיבה.
ב. כטענה חלופית טוענת המבקשת כי בענייננו אין על המבקשת לשאת בתשלום החסר אותו נתבעה לשלם מכוח כך שהיא עומדת בתנאים המצטברים שפורטו בסעיף 3 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), התשכ"ח-1968, דהיינו:
"(1) החסר לא נבע מחמת ידיעה בלתי נכונה שמסר הנישום או מחמת שלא מסר ידיעה שהיה חייב למסרה;
(2) הנישום לא ידע, ובנסיבות העניין לא היה צריך לדעת, על קיומו של החסר;
(3) הנישום מכר את הטובין בתום לב, לפני דרישת תשלום החסר במחיר שלא נכלל בו אותו חסר".
ג. לגרסתה, חלים בעניינה התנאים למתן צו מניעה זמני וזאת נוכח הסיכויים הגבוהים לכאורה לזכות בתביעתה, ומאזן הנוחות הנוטה לטובתה נוכח הנזקים החמורים שייגרמו לה, עד כדי קריסת עסקיה, אלמלא יינתנו סעדים אלה.
ד. עוד מוסיף וטוען בא כוחה של המבקשת כי יש מקום בעניינו לפעול לפי הקבוע בחוקי מס רבים, דהיינו, כי כאשר קיימת מחלוקת לגבי החיוב במס אין הנישום חייב לשלם המס טרם הבירור המשפטי. בעניין זה אף הפנה לפסיקה שקבעה כי אין להתנות תשלום המס בעצם היכולת לפנות לבית המשפט (בג"צ 538/75 בדראנה נ' גובה המכס, פ"ד ל(2), 247 וכן לע"א 505/86 מ.ל.ר.נ. אלקטרוניקה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 579, שם נקבע כי אין לאלץ את המערערת לשלם המס החסר כל עוד סוגיית הסיווג המכסי לא הוכרה על ידי בית המשפט.
כמו כן הפנה ב"כ המבקשת לפסקי דין נוספים אשר קבעו כי נוכח חקיקת חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, יש לאפשר מיצוי ההליך המשפטי טרם התשלום השנוי במחלוקת, וכן כי בסמכות בית המשפט, במקרים המתאימים, להורות, למרות החובה לשלם המס הנדרש, על הפקדת ערבויות, ובמקרים חריגים אף להורות על פטור מהפקדה כזאת.
ה. עוד הוסיף ב"כ המבקשת בסיכומיו וטען, כי למרות התשתית העובדתית לה טען ואשר אוששה בתצהיר מנהל המבקשת, הרי שמנגד בתשובת המשיבה לא הוגש תצהיר המבסס את התשתית העובדתית לה היא טוענת לפיו המחשבים שיובאו אינם אלה שיוצאו.
לדבריו, למרות שפקודת המכס, בניגוד לחוקי מס אחרים, אינה כוללת הוראה שעצם הגשת ערעור או השגה על השומה או הדרישה מעכבת את הליכי האכיפה, וזאת בנוסף לפקודת המיסים (גבייה) המעניקה סמכויות דרמטיות למדינה, הרי שבהתאם לפסק דין מונוגיל, הפרשנות הראויה לחיקוקים מימי המנדט המעניקים סמכויות כה רחבות למדינה, הינה פרשנות מצרה (ע"א 666/88 מדינת ישראל נ' מונוגיל תעשיות מזון בע"מ, פ"ד מו(4), 1).
ו. בסוף סיכומיו סבור ב"כ המבקשת כי גם אם למשיבה זכות להעלות טענות מסויימות, אפילו יש להן יסוד בדין, כמו לעניין נטל ההוכחה, הרי ראוי שתימנע מלהעלות טענות כאלה ותפעל בהגינות ובאיפוק בהיותה רשות מינהלית המשמשת נאמן של הציבור.
10. טענות המשיבה בתמצית, כפי שנטענו בתגובתה הכתובה טרם הדיון וכפי שפורטו בסיכום בא כוחה בדיון, הינן כדלקמן:
א. סמכות המשיבה לעכב הטובין ולחייב המבקשת לשלם את המיסים הרלוונטיים, הינם מכוח סעיף 4 לחוק מיסים עקיפים וסעיף 154 לפקודת המכס.
חובה של המבקשת נובע מסיווג מוטעה ומטעה של הטובין אותם ייבאה, ומשסיווג זה תוקן והמבקשת נדרשה לשלם המיסים הנובעים מפעולה זו, והיא לא עמדה בתשלומם ולא הפקידה ערובה לתשלומם, הרי שפעלה בניגוד לחוק ולפסיקה.
ב. טענתה של המבקשת לפיה החזירה את מחשבי הרכב אותם ייצאה אינה נכונה ולא הוכחה, ועמדת המשיבה היא כי המבקשת לא פעלה כמתחייב על פי הדין ולא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה.
המבקשת לא המציאה ראיות לשליחת המחשבים הספציפיים, ותעודות המשלוח אותן הציגה אינן מפרטות כמויות, דגמים ומספרים סידוריים, ומשכך לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. לא זו בלבד אלא שגרמה לנזק ראייתי בכך שלא הקפידה על הרישומים הראויים לא של הפריטים שיוצאו ולא של אלה שיובאו.
ג. הסיווג שביצעה המבקשת ביחס לחיישני החמצן ויחידות הבקרה למרות שאלו מיועדים לרכב, סווגו ככאלה שאינם שייכים לרכב, וזאת בכוונה להימנע ובדרכים לא כשרות, מתשלום המיסים המתחייבים. גם הטרמינולוגיה בה מגדירה המבקשת בכתב התביעה את מוצריה כמחשבי רכב, הינו מוטעה ומטעה, שכן המינוח המקצועי הוא "יחידת בקרה אוטומטית לבקרה על מנוע הרכב". הסיווג שנעשה על ידי המבקשת נעשה על דעת עצמה, היה עליה לדעת כי הסיווג הנפוץ הוא זה שסווג על ידי המשיבה ואם היתה לה התלבטות היה עליה לפנות למשיבה ולקבל החלטה בעניין.
ד. חובת ההוכחה לטענה כי המוצרים שיובאו הם אלה שחזרו לאחר התיקון מוטלת על המבקשת.
ההוכחות עליהן נסמכת המבקשת כמפורט בבקשתה אינן מספקות שכן הן חסרות רישומים באשר לפרטים שיוצאו ואלה שיובאו, ואף יתר הטענות לעניין אפיון המחשבים ונושא המחירים הינן כלליות וסתמיות.
ה. באשר לטענותיה החלופיות של המבקשת לפי סעיף 3 לחוק המיסים העקיפים, הרי שאין המבקשת עומדת באף לא אחד מהתנאים המצטברים המנויים בו, שכן המבקשת לא מסרה ידיעה על כך שמדובר בחלקים לרכב, והסתירה מידע זה. המבקשת יכולה וצריכה היתה לדעת על קיומו של הסיווג הנכון, ואם התלבטה בעניין זה, היה עליה לפנות למשיבה ולבקש עזרתה כמתאפשר על פי הדין. בנוסף, המבקשת לא הוכיחה בדרך כל שהיא שמכרה הטובין בתום לב.
ו. ובאשר לסעד הזמני הנדרש, הרי:
(1) סעיף 4 לחוק המיסים העקיפים מסמיך גובה מכס לעכב הוצאת טובין עד לתשלום החסר, המתייחס אף לטובין אחרים.
הסרת העיכוב הינה אך לאחר תשלום החוב במלואו או לאחר הפקדת ערבות בנקאית בגובה מלוא סכום החוב.
(2) בהתאם לסעיף 154 לפקודת המכס עם התגלע סכסוך על שיעור המכס, או בנוגע לחבות רשאי בעל הטובין לשלם הסכום הנדרש תחת מחאה ורק לאחר מכן להגיש תביעה משפטית לבירור טענתו, וכי הסרת העיכוב תעשה רק לאחר תשלום מלוא החוב, ואין לשחרר הטובין אלא כנגד ערבות בנקאית מלאה.
הוראות חוק המיסים העקיפים ופקודת המכס מובחנות מחוקי מס אחרים שבהם פניית הנישום לערכאות מעכבת גביית המס. הדין בענייננו הוא שעל המבקשת לשלם המס תחת מחאה ורק לאחר מכן לפנות לערכאות.
בעניין זה מפנה לפסק דין ת"א (תל אביב יפו) 1599/94 אלקלעי אברהם נ' מדינת ישראל, תק-מח, 94(3), 306. ובעניינו התוצאה היא כי הוראות חוק המכס אינן מאפשרות שחרור הטובין שעוכבו ללא תשלום מלוא החוב, או הפקדת ערבות בגובה מלוא החוב, ומסיבה זו בלבד יש לדחות הבקשה למתן הסעדים הזמניים.
ז. עוד מפנה ב"כ המשיבה לשיקולים אותם בית המשפט חייב לשקול טרם מתן סעד זמני ובהם:
א. מאזן הנוחות, כאשר לעניין זה סבור כי נוכח התנהגות המבקשת עולה חשד שהיא לא תוכל או לא תאות לשלם החסר ומשכך יש להתנות מתן הסעד בקבלת ערבות בנקאית מלאה על סך כל החוב.
ב. חוסר תום לב מצד המבקשת, אשר פעלה בדרך הטעייה של אגף המכס וכן של בית המשפט ואף יצרה נזק ראייתי.
ומשכך, נמנעת זכותה לסעדים זמניים, מה עוד שהדין אינו מאפשר סעד זמני בסוגייה זו.
ח. ובאשר לבקשה לצו עשה אותו היא מבקשת, הרי שאין היא עומדת בתנאים הספציפיים הנדרשים למתן צו כזה. היא לא הוכיחה טענתה לפיה יקרסו עסקיה אם לא יוסר העיקול עד ליום 31.10.2006 כפי שטענה, היא לא הביאה כל אסמכתא התומכת בכך כגון תדפיסי חברה, מאזנים וחשבונות בנק. עוד לא מוכיחה המבקשת טענתה כי שחרור הטובין יגרום לקץ פעילותה העסקית ואף אינה מסבירה מדוע לא היה באפשרותה להפקיד הערבויות אותן קבעתי בהחלטתי מיום 23.10.2006. זאת ועוד, אם אין בידי המבקשת היכולת להפקיד הערבויות, הרי שאין שום ערובה לתשלום המס החסר בעתיד הקרוב. כן מוסיף ב"כ המשיבה ומפנה לעובדה כי תנאי הכרחי לכל סעד זמני הוא הנחת ערובה ראויה לפיצוי בגין כל נזק, ואי עמידה בכך, די בו כשלעצמו לדחות הבקשה.
המבקשת לא הצביעה על חיוניות הסעד המבוקש, אלא הפריחה טענה סתמית בלתי מגובית בדבר מצבה הכלכלי.
בסיכום התגובה הכתובה, מבקשת המשיבה לדחות הבקשה לסעד זמני, לחלופין לחייבה לשלם את החוב תחת מחאה ולחלופי חלופין, לחייבה במתן ערבות בנקאית בגובה כל החוב. בנסיבות אלה, אף מתבקש כי בית המשפט יבטל החלטתו מיום 23.10.2006.
11. במסגרת חקירתו הנגדית על תצהירו, מסר מנהל החברה ומנהלה מר יעקב לנגר, כי מחזורה החודשי של החברה הוא כ- 40,000-50,000 ש"ח, כי חשבון העו"ש שלה הוא ביתרת חובה של כמה מאות אלפי שקלים והחברה בבעיה עקב סגירת חשבונה. עוד מסר כי הוא מחוייב כלפי הספק בחו"ל, כך שאם לא ישלם לו את הסכומים המגיעים עד למועד מסויים, הרי שהוא "שרוף"ביחסים עם הספק ואז או שכל הפעילות תיעצר, או שהוא ידרוש לשלם מראש סכומים בגובה של פי שלוש מאלה אותם הוא משלם כיום. הוא הודה כי במועד מסירת עדותו זו, החברה טרם קרסה, אולם כדבריו "מה יהיה בעוד 5 דקות, אני לא יודע".
כן מסר כי הוא ואשתו הינם בעלי החברה והם גרים בדירה השווה כ- 160,000-180,000 דולר.
עוד הודה בחקירתו, כי נוכח עיכוב המטענים במכס, הוא ביצע פעמיים ייבוא על שמו הפרטי, וזאת על מנת לשרוד, אולם זהו פתרון מוגבל. כן סיפר על הקושי הכספי אליו נקלעה החברה המבקשת, נוכח אי עמידת ספק מסויים בחו"ל בהתחייבויותיו כלפיה, כך שכיום היא ניצלה את כל אפשרויותיה הכספיות. בנסיבות אלה, אין באפשרותו להמציא בטוחה של 170,000 ש"ח.
12. א. ב"כ המשיבה בסיכומיו חזר על האמור בתגובה הכתובה, הדגיש העובדה כי המדובר בבקשה לסעד ביניים כאשר למעשה הבקשה שהוגשה אינה לסעד כזה שתפקידו להקפיא מצב קיים, אלא המדובר בבקשה שמשמעותה לשנות המצב הקיים.
לצורך הדיון מוכן ב"כ המשיבה להניח שלמבקשת סיכוי להוכיח התביעה, זאת למרות הקושי הראייתי נוכח כך שעל פי סעיף 153 לפקודת המכס, נטל הראייה על היבואן.
לדבריו, בבדיקת מאזן הנוחות ומתוך בקשת המבקשת לבטל את החלטתי מיום 23.10.2006 ולפטור אותה מהפקדת הערבויות, עולה כי אין היא מוכנה אף לעמוד בדרישות המהוות תנאי למתן סעד ביניים, וכאשר מנהל החברה אינו מוכן לתת כל פתרון להמצאת ערבות בנקאית כאשר באפשרותו לעשות כן ואף אין הוא מוכן להעמיד את ביתו כבטוחה. כאשר מאידך לא המציא כל פנייה של ספק כלשהו המוכיחה טענתו.
עובדות אלה והצהרת המנהל כי אין לחברה כל אפשרות לשלם 170,000 ש"ח מסיטות את מאזן הנוחות לחובתה.
ב. ב"כ המשיבה סבור כי כלל אין מקום להידרש לבקשה וזאת משום שכל הגשת התביעה לא נעשתה בדרך הקבועה בסעיף 154, דהיינו תשלום המס הנתבע תוך מחאה והגשת תביעה להחזר בתוך שלושה חודשים.
נכון אמנם שלעתים מסתפקות רשויות המכס בהפקדת ערבות בנקאית במקום תשלום המס, אולם זאת רק במקרה שהטובין כבר שוחררו, שכן ויתור על הפקדת ערבות בנקאית לפחות יהווה הפליה לרעה ביחס למי שטרם שחרר הטובין. הוא הפנה לפסה"ד ע"א 10608/02 שריף הזימה נ' אגף המכס ומע"מ, אשר קבע כי הדרך לתקוף חיוב במס בגין יבוא טובין הינה בהתאם לסעיף 154 לפקודה וכי רק במקרים חריגים ניתן למשיג על דרישת מס לפנות להליך של פנייה לבג"צ, וזהו אינו מסוג המקרים החריגים והמיוחדים כפי שנקבע בבג"צ 137/58 ימיני נ' מעריך המס ת"א-יפו, פ"ד יב(3), 1977.
בענייננו פעלה המשיבה בעיכוב הטובין על פי סמכותה לפי סעיף 4 לחוק מיסים עקיפים ואין לקבל טענת המבקשת כי עליה לפעול לביטול העיכוב נוכח כך שלחוקי מס אחרים יש עיכוב הליכים עם הגשת ערעור או השגה על הסכום השנוי במחלוקת, שכן בענייננו מדובר בחיוב ולא בהליך שומתי.
13. לא מצאתי במסגרת החלטה זו לחזור ולסקור את פסקי הדין השונים, והייתי מוסיף הרבים, שדנו בסוגייה זו. ודי אם אפנה לסקירות המפורטות שנעשו בחלק מפסקי הדין וההחלטות שהוגשו לי ובעיקר בפסקי הדין בה"פ 475/00 שריף הזימה נ' מדינת ישראל, של כב' השופטת ש. וסרקרוג מבית המשפט המחוזי בחיפה. ה"מ 260/95 ה.פ. יבואנים ומפיצים ציוד (1998) בע"מ (בפירוק) נ' זאב שגיא ואח', שנדון בבית המשפט המחוזי בנצרת, החלטת כב' השופט מ' הס, בש"א 3857/99 (מחוזי ירושלים), מדינת ישראל נ' פוסידון תעשיות, וכן החלטתו של כב' השופט א' שטרוזמן בת"א (תל אביב-יפו) 1599/94, אלקלעי אברהם סוכני מכס בע"מ נ' מדינת ישראל גובה המכס חיפה, תק-מח 94(3), 306.
עוד מופנה הקורא לסקירתו של המחבר אביגדור דורות בספרו דיני מכס וסחר חוץ בהוצאת איגוד לשכות המסחר בע"מ, 192-200.
יצויין כי לאחר הדיון המציאו הצדדים לבית המשפט אסופת אסמכתאות ערוכות כדבעי, ובהם פסקי דין רבים של הערכאות השונות וכן מאמרים וקטעי ספרות שפורסמו בהקשר לסוגיה זו ועל כך ניתנת להם תודתי.
14. דעתי היא כי דרך הדיון בבקשה זו נחלקת לשניים, האחת הינה דיון בטענתו המקדמית למעשה של ב"כ המשיבה שלפיה אין מקום לבקשה זו, שהינה פעולת עקיפה של הדרך החוקית היחידה שנקבעה בחוק לאפשרות הגשת התביעה והיא זו המפורטת בסעיף 154 לפקודת המכס, דהיינו תשלום מלוא החיוב, תחת מחאה והגשת תביעה להחזר בתוך שלושה חודשים, והשניה ובהנחה שטענת המשיבה כמפורט לעיל תידחה, אזי יש להתייחס במקרה זה לבקשה לסעד זמני שהינה למעשה צו עשה, המורה למשיבה להסיר העיקולים שביצעה ולהורות לה לשחרר הטובין המעוכבים על ידה לידי המבקשת, ולא כסעד זמני שעניינו צו מניעה האוסר על המשיבה מלנקוט בהליכי אכיפה וגבייה וכן מניעת עיכוב מטעניה של המבקשת.
15. באשר לעמדת המשיבה כי המחוקק נקט בדרך ייחודית שהיא הדרך היחידה בה ניתן לתקוף את הוראת החיוב במס קנייה שהוטלה על המבקשת כיבואנית, הרי שעניין זה נדון בבתי המשפט בערכאותיהם השונות, כאשר הפסיקה בעניין נחלקה. המצב כיום טרם הוכרע באופן חד משמעי על ידי בית המשפט העליון וטרם נקבעה הלכה ברורה ומחייבת, ובנסיבות אלה ניתן להבין את העמדה העקבית הננקטת על ידי המשיבה בפני בית המשפט התומכת בקו שפורט לעיל.
בכל הכבוד והצניעות המתחייבת, אני מצטרף לדעה לפיה באפשרות הטוען כנגד הודעת חיוב לנקוט בדרכים נוספות וזאת מעבר לדרך שנקבעה בסעיף 154 לפקודת המכס.
בעיקר אמורים הדברים כאשר מדובר במקרה בו שוחררו הטובין והודעת החיוב בגין מס ששולם בחסר ניתנה בשלב מאוחר זה.
במקרה כזה, פתוחה כמובן בפני היבואן האפשרות לפעול במתווה שנקבע בסעיף 154 לפקודה, ואולם פתוחה בפניו גם האפשרות לפעול בהגשת תביעה לסעד הצהרתי לבית המשפט המוסמך כפי שנקטה המבקשת במקרה דנן.
עם זאת, כאשר טרם שוחררו הטובין, הרי שהיבואן "רשאי" כלשון הפקודה לשלם סכום החיוב תחת מחאה, לקבל הטובין ובתוך מגבלת זמן של שלושה חודשים להגיש תביעתו להחזר המס. ולחלופין, לא לשחרר הטובין, להשאירם ברשות המכס ואז בתוך פרק זמן רחב הרבה יותר, להגיש תביעתו בה יתקוף את הודעת החיוב.
16. אינני סבור כדעת ב"כ המשיב כי בנסיבות בהן שוחררו הטובין, תנאי להגשת התביעה הינו לפחות חיוב התובע בהפקדת ערבות בנקאית בגובה החיוב הנתבע, שאם לא כן, תהא זו, כטענתו, משום אפליה בלתי מוצדקת כלפי מי שטרם שוחררו הטובין, שאז הינו מחוייב לשלם במלואו את כל הסכום הנדרש.
אני סבור כי יש מקום ליצור אבחנה במקום בו כבר שוחררו הטובין, שכן לרוב במקרה כזה נמסרו או נמכרו הטובין לגורם אחר תוך תחשיבי עלויות על פי המס המופחת ששולם עליהם. הדרישה המאוחרת לתשלום החסר וההתנאה להגשת תביעה בתשלום מלוא החיוב, או אף התניה בהפקדת ערבות בנקאית, עשויה להטיל על היבואן מעמס כספי ונטל שאין הצדקה להטילו ושיתכן ולא יוכל לעמוד בו, ובכך לחסום את זכות הגישה לבית המשפט.
17. עם זאת, במקום בו שולם מס בחסר ונשלחה הודעת חיוב, רשאית המשיבה כפי שפעלה במקרה זה, וכפי שהינה נוהגת במקרים אחרים, לפעול בהליכי אכיפה וגבייה בהתאם לפקודת המיסים (גבייה).
בענייננו לא מצאתי מקום לטרוניית ב"כ המבקשת כנגד המשיבה על שהחלה בפעולות האכיפה והגבייה, זאת למרות שהוא הודיע לה על כוונתו להגיש תביעה ולפעול במסגרת זו בבקשה להימנע מפעולות אכיפה וגבייה.
אין המבקשת חייבת להמתין עד שהיבואן אכן יממש את כוונתו להגיש תביעה ובמסגרת זו ייקבע אם תוכל או לא תוכל לממש זכותה לפעול על פי פקודת המיסים. המשיבה, כמי שמופקדת על האינטרס הציבורי וכרשות מס, חייבת למלא חובתה בגביית המיסים ממי שנתבע לכך כדין, ואינו עומד בתשלומם.
18. בענייננו, הבקשה כפי שנוסחה היתה למתן סעד זמני שבמסגרתו יורה בי המשפט למשיבה להימנע מלנקוט בהליכי אכיפה גבייה ועיכוב הטובין.
כזכור, ב"כ המשיבה טען כי מהות הבקשה הינה למעשה מתן צו עשה שבמסגרתו, בנוסף לאי נקיטת הליכי אכיפה וגבייה נוספים לאלה שכבר נקטה בהן המשיבה, הרי שהיא מתבקשת למעשה להסיר העיקולים שכבר הוטלו ולשחרר הטובין שטרם שוחררו.
19. אני סבור כי זו אכן מהותה של הבקשה בענייננו, ובשיקולים להיעתר לבקשה והתנאים שיוטלו על המבקשת, זה יהא הבסיס להחלטה.
כזכור, המבחנים למתן סעד זמני הם עמידה בשלושה תנאים מצטברים, והם, קיומה של עילת התביעה וסיכוייה, מאזן הנוחות ושיקולי יושר.
20. בענייננו, דעתי היא כי המבקשת הציבה תשתית משפטית ועובדתית המבססים את עילת התביעה. נכון, אמנם, שבמסגרת זו היא תיאלץ לעמוד ברף הוכחה גבוה למדי וזאת נוכח הנטלים בהם עליה לעמוד עקב מעמדה כיבואן שהוצאה לגביו הודעת חיוב במס קנייה. באשר למאזן הנוחות, נראה כי בענייננו עומדת מחד הטענה לקריסת עסקיה של המבקשת מול סיכויי המשיבה בגביית המס למקרה שהתביעה תידחה כולה או חלקה, מאידך.
21. בענייננו, אני מוכן לצאת מנקודת הנחה כי אכן כטענת המצהיר מטעם המבקשת, מנהלה ובעליה, נקלעה המבקשת למצב כספי קשה נוכח אי עמידת אחד מספקיה בחיוביו כלפיה, עד כדי סגירת חשבונה המצוי כטענתו ביתרת חובה של מאות אלפי שקלים ומשכך וכפי הצהרתו לא יהיה באפשרותה לעמוד בחיוב שהוטל עליה. בשל מצבה האמור, אף פנתה ביוזמתה בבקשה לשנות את התנאים אותם קבעתי בהחלטתי ליתן הצו הזמני מיום 23.10.2006.
22. עובדות אלה, נראה, מצדיקות את חששה של המשיבה לאפשרות המעשית לגבות החוב למקרה שהתביעה תידחה ומשכך היא סבורה, יש משנה תוקף לדרישתה, להתנות מתן הצו בהפקדת ערבות בנקאית על מלוא הסכום.
23. דעתי היא כי אכן החשש עליו מצביעה המשיבה הוא חשש מוצדק, ובנסיבות אלה, הפסקת המשך פעולות האכיפה והגבייה, וייתר על כן, ביטול הפעולות שנעשו עד כה, יעמיד בסיכון אמיתי את היכולת לגבות מהמשיבה בעתיד את חיוב המס הנתבע ממנה.
עם זאת, אני סבור כי הצבת תנאי להפקדת ערבות בנקאית על מלוא סכום המס הנתבע, עשוי אכן לפגוע פגיעה ממשית בפעילותה השוטפת של המבקשת. העמדת הקושי במתן ערבות בנקאית, כפי שהציג אותה ב"כ המשיבה, כאילו המדובר אך בתשלום עבור קבלת הערבות בסך של כ- 3% מסכום הערבות, אינו משקף נכונה את התנאים המעשיים הנדרשים לקבלת ערבות בנקאית שהינם בדרך כלל העמדת בטוחה נגדית במזומנים לטובת הבנק הערב.
24. אני סבור כי בענייננו התנאים אותם קבעתי בהחלטתי מיום 23.10.2006 מאזנים את הסיכונים ההדדיים של כל אחד מהצדדים, אם כי, נוכח העובדות החדשות שהובאו בפני עובר לדיון הנוכחי ובמהלכו, מצאתי להחמיר מעט בתנאים אותם הצבתי. כך שבמקום העמדת בטוחה נכסית שתיעשה באמצעות עיקול ברישום על נכס, מיטלטלין או מקרקעין בשווי של 50,000 ש"ח, השווי אותו אני קובע כיום של הנכס לא יפחת מסך של 100,000 ש"ח.
25. ובאשר לשיקולי היושר הנדרשים, מצאתי כי לכאורה הבקשה הוגשה בתום לב, הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש. מסקנתי זו הינה על בסיס התצהיר שהוגש על המסמכים המצורפים לו, וכאשר מנגד לא הוגש תצהיר נגדי שהיה בו כדי לפגוע במהימנות הלכאורית של המבקשת.
26. במהלך הדיון ובתשובה לשאלת בית המשפט, הודיע ב"כ המבקשת כי באשר לטובין עתידיים או לטובין שטרם שוחררו, הוא יפעל בהתאם למתכונת שהותוותה בסעיף 154 לפקודת המכס, ובנסיבות אלה ובכפוף לתשלום חיובי המס עליהם, ניתן יהא לשחררם.
27. לסיכום, אני מקבל בזאת הבקשה ומורה כי המשיבה תימנע מהמשך הליכי אכיפה וגבייה כנגד המשיבה וכן תסיר העיקולים שהוטלו עליה עד כה הן לעניין חשבון הבנק שלה, והן עיקול או עיקולים שנעשו כלפי צדדים שלישיים, ולמעט העיקול שהוטל על רכב השייך לה.
תנאי למתן הצו האמור הוא הפקדת ערבות בנקאית בסך 20,000 ש"ח לטובת המשיבה, ללא הגבלת זמן, אשר ימומש או לא ימומש על פי הוראת בית המשפט, וכן עיקול ברישום של נכס או נכסים, מקרקעין ו/או מיטלטלין בשווי שלא יפחת מ- 100,000 ש"ח.
הערבות והעיקול יבוצעו בתוך 15 יום ממתן החלטתי זו, אם לא כן, תהא המשיבה רשאית להמשיך בהליכי אכיפה וגבייה כנגד המבקשת.
ניתנה היום ט"ו בחשון, תשס"ז (6 בנובמבר 2006) בהיעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים, בפקס' ובדואר.
שמעון שטיין,שופט
עדכוני מכס ורגולציה
