החלטה
1. המבקשת הגישה בקשה לחייב כל אחת מהתובעות להפקיד ערובה לתשלום הוצאות המבקשת, היה ותדחה התביעה.
2. המבקשת מבססת בקשתה על תק' 519 לתקסד"א הקובעת:
"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע"
3. כבר נפסק כי ביהמ"ש משתמש בסמכותו זו בשני מקרים עיקריים-
כאשר התובע מתגורר בחו"ל ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ.
כאשר התובע לא המציא מענו כנדרש לפי תק' (9) (2) לתקנות. (ראה: זוסמן בספרו "סדרי הדין האזרחי", עמ' 900).
4. התובעות במקרה זה הינן חברות זרות, לא הצביעו על נכסים הנמצאים בארץ, ולא ציינו כתובתן בכתב התביעה או בתגובה לבקשה זו.
5. המשיבות טוענות כי אין במקרה זה להורות על הפקדת ערובה, מהטעם הכפול:
5.1 תקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות על ההליך.
5.2 על משיבה 2 חלה תק' 28 לתקנות ביצוע אמנת האג' 1954 (סדר הדין האזרחי) התשכ"ט-1968, הקובע כי אין עליה להפקיד ערובה רק מחמת היותה חברה זרה.
6. לענין תחולת תקנות סדר הדין האזרחי -
6.1 המשיבות טוענות כי על תביעה זו שהינה תובענה להחזרת התפוס בהתאם לס' 192 (א) (1) לפקודת המכס, חל חוק העבירות המנהליות התשמ"ה-1985, ותקנות העבירות המנהליות התשמ"ו-1986.
6.2 עיון בחוק העבירות המנהליות מלמד כי הוא דן בהטלת קנס מנהלי על עבירות מנהליות. עוד מצויין שם כי מי שבוחר להשפט, יוגש כנגדו כתב אישום, ואין בקביעת עבירה כעבירה מנהלית כדי לשנות את סיווג העבירה כאמור בס' 24 לחוק העונשין.
ס' 1 לחוק זה קובע כי שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות כי עבירה על הוראה שנקבעה בחוק מהחוקים המנויים בתוספת שאינה פשע היא עבירה שבשלה ניתן להטיל קנס מנהלי.
6.3 תק' העבירות המנהליות תשמ"ו-1986 דנות באופן כללי בהודעה על הטלת קנס מנהלי ובזכות להגיש ערר. אין בהן כדי לקבוע מאום מעבר לחוק לענין סדר הדין החל.
6.4 מכל מקום ס' 192 לפק' המכס הדן בנוהל לאחר תפיסת טובין, אין ענינו עבירה, או עבירה מנהלית, אלא תהליך נלווה העומד בפני עצמו שענינו הגשת תובענה להחזרת תפוס.
6.5 וראו לענין זה, דבריו של כב' הנשיא ברק בבג"ץ 252/81 מנהל אגף המכס והבלו נ. ח.ש. נחמני, פד ל"ה (4), 558 -
"שונה החילוט עפ"י ס' 204 לפק' המכס. חילוט זה מהווה תוצאת לוואי לעבירת מכס, כמוגדר בס' 204 לפק' המכס. עם החילוט נוצר סכסוך בין המכס לבין האדם שטוביו חולטו, ופק' המכס קובעת הליך שיפוטי מיוחד להכרעה בסכסוך זה (בס' 192 לפק' המכס)."
וכן דברי כב' השופט אור בבג"ץ 335/82 למדן נ. מנהל אגף המס והבלו:
"הסנקציה של חילוט עפ"י סעיפים 199 (א) ו- 204 לפקודה אינה מוטלת לאחר בירור משפטי, בו נמצא בעל הטובין אשם בעבירה. סנקציה זו מוטלת מכח החוק במישור האזרחי-מנהלי, ואף כי לגבי בעל הטובין יש בה משום "עונש", עומדת היא במישור אחר, שונה מהסנקציה הפלילית. לא אחת קבע המחוקק בחוקים פיסיקליים סנקציה אזרחית, אשר יש לה קיום עצמאי ונפרד מההליכים הפליליים שניתן לנקוט עפ"י אותם חוקים".
6.6 מסקנתי אם כן, כי בהעדר הוראה ספציפית אחרת, על התובענה נשוא הדיון חלות תקנות סדר הדין האזרחי, ולפיכך גם תק' 519.
7. המשיבות מתבקשות להסתמך על ס' 28 לתקנות לביצוע אמנת האג' 1954 (סדר הדין האזרחי) התשכ"ט-1968 שזו לשונו -
"28(א), תובע או מתערב, שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום מושבו באחת מהן, לא תצווה עליו רשות שיפוטית, מחמת היותו זר, או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים, ליתן בטחון או ערובה לפרעון הוצאות-משפט שנתבע עלול להוציאן ושהתובע או המתערב עלולים להתחייב בהן כלפיו במשפט".
8. התקנה מתייחסת למשיבה 2 בלבד. מדינת משיבה מס' 1 איננה חתומה על האמנה. מכל מקום תקנה 29 מתייחסת רק לעובדה - מחמת היות התובע זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים.
במקרה שבפני לא נמסרה כלל כתובת החברות, גם במקום מושבן הזר.
כאשר לא המציא תובע מענו, גילה לכאורה כוונה להכשיל את הנתבע בגביית ההוצאות, וזאת מבלי להתייחס לשאלת היותו זר, אם לאו.
9. בנסיבות אלו אני קובעת כי על המשיבות, התובעות בתיק העיקרי, להפקיד, ביחד ולחוד, סכום כולל של 15,000 ₪ בקופת בית-המשפט עד ליום 28.10.04 שעה 10:00 כערובה להוצאות המשיבה.
10. המזכירות תעביר העתק החלטה זו לצדדים מיידית בפקס.
ניתנה היום ו' בחשון, תשס"ה (21 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים.
ר. למלשטריך-לטר, שופטת
לראש העמוד