פסק-דין
1. התובעת, חברה העוסקת ביבוא ושיווק מכונות, מכשירים מכניים וציוד חשמלי, מייבאת מקדחות מתוצרת "MAKITA". בשנים 1996-1998 יובאו המקדחות בערכות שכללו בנוסף למקדחה, מטען ו-2 סוללות - אחת מהן כעתודה.
לאחר שחרור הערכות מפיקוח המכס, הסוללות שנועדו לשמש כעתודה, הוצאו מתוך הערכות ושווקו בנפרד. הדבר התגלה בחקירה של אגף המכס והמע"מ, ובספטמבר 1998 הוצאו לתובעת הודעות חיוב בגין הסוללות הללו.
סכומי החיוב נגבו מהתובעת בדרך של קיזוז מהחזרים שהגיעו לה מרשויות המס. לפי חישובה של התובעת, הסכום שקוזז עומד על 246,165 ₪ ל-27.4.2003, הוא המועד בו הוגש כתב התביעה במתכונתו האחרונה.
2. החל מנובמבר 1998, ייבאה התובעת את הסוללות למקדחות בנפרד, ושילמה את מיסי היבוא כפי שנדרשו על ידי הנתבעת, כשהסכום שלטענת התובעת נגבה ממנה ביתר, משולם על ידה "אגב מחאה". בדרך זו שולם על ידי התובעת סכום שליום 23.3.03 עמד על 709,270 ₪.
ביחס לסוללות שהופרדו מהערכות אשר יובאו בשנים 1996-1998, טענה התובעת תחילה, שיש למסות אותן כחלק מהערכה, חרף העובדה שהן הוצאו מהערכות ושווקו או נועדו לשיווק בנפרד.
בהמשך, חזרה בה התובעת מהטענה הזו, אך היא טוענת שעומד לה פטור מתשלום החסר לפי סעיף 3 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968, וכחלופה לתביעה העיקרית היא מבקשת השבה של סכום המס ששולם על ידה בדרך של קיזוז מהחזרי מס – 246,165 ₪.
לחלופי חלופין מבקשת התובעת השבה של סכום המס ששולם על ידה בגין סוללות שאומנם הוצאו מהערכות אך הוחזרו אליהן לאחר שהתחוור לתובעת ששלטונות המס מבקשות למסות אותן בנפרד. בראש זה נתבע סכום של 23,000 ₪.
3. התביעה הראשונה והעיקרית הינה להשבת סכומי המס ששולמו על ידי התובעת, לטענתה ביתר: סכום המס העודף ששולם בדרך של קיזוז אשר ל-27.4.2003 עומד על 238,700 ₪, וסכום המס העודף ששולם אגב מחאה שכאמור עומד על 709,270 ₪ לאותו מועד.
התביעה להשבת הסכומים הללו נסמכת על הטענה שהסיווג הנכון של הסוללות לפי צו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין (להלן: "צו תעריף המכס" או "צו המכס") הינו כחלק של המקדחות, ולא כפי שהן מסווגות על ידי שלטונות המכס – "כמצברים".
הסיווג לפי עמדת הנתבעת מחייב את היבואן במכס בשיעור של 12% ובמס קניה בשיעור של 25% כשהשיעור האפקטיבי של המס הזה הוא 45%, בעוד שהסיווג לפי עמדת התובעת כרוך בתשלום מכס בלבד ובשיעור של 10%.
המחלוקת העיקרית נטושה אפוא בשאלת הסיווג הנכון של הסוללות למקדחות, כשאין חולק שללא הסוללות לא ניתן להפעיל את המקדחות וכן שהן מעוצבות באופן אשר מתאים במיוחד וככל הנראה, רק לדגמים של מקדחות מתוצרת MAKITA. סוללות מסוג אחד מוכנסות לתוך המקדחה "ונבלעות" בה; צורתן מוארכת ותואמת את מבנה הידית של המקדחה. הסוללות מהסוג השני מתחברות לידית המקדחה בחלקה התחתון כאילו היו תושבת שלה, וצבען שונה מצבע המקדחה. הסוללות משני הסוגים מסייעות בזכות משקלן לייצוב המקדחה, שכן ראש המקדחה כבד מהחלק המשמש כידית.
4. הפרט שיוחד בצו המכס למצברים, ואין חולק שהסוללות הנטענות שבהן מדובר "עונות" לשם "מצבר" נקרא כך:
"85.07 מצברים חשמליים, לרבות חוצצים בעבורם, אם מלבניים (לרבות ריבועיים) או לא-
3000 - ניקל קדמיום:-
3010 --- שמשקל כל אחד הוא עד 10 ק"ג –
3011/0---- שגובה דפנות המכל שלהם אינו עולה על 375 מ"מ".
הגם שהתובעת אינה חולקת על כך שהסוללות מתאימות לתיאור האמור לגישתה, הסיווג המתאים הוא בפרט 85.08.90 כפי שהיה בתוקף עד ליום 1.1.2002, שאז תוקן צו המכס (תיקון מס' 76) ומהתאריך האמור - בפרט 9919-84.67 אשר החליף את קודמו - פרט 85.08.90 הנ"ל.
וזה נוסחם של הפרטים הללו:
"85.08 כלים אלקטרו-מיכניים לעבודת יד עם מנוע חשמלי הנתון בגופם –
(1000 – מקדחות מכל הסוגים:-)
9000 – החלקים:-
9090/6---אחרים".
"84.67-
כלים לעבודה ביד, פניאומטיים, הידראוליים, עם מנוע הנתון בגופם, חשמלי או לא-
(2100 – מקדחות מכל הסוגים:-)
9000 - חלקים :-
9919/5 ---אחרים".
הפרטים בצו המכס שהצדדים נסמכים עליהם מצויים בפרקים 84 ו-85 לצו, ואלה כלולים בחלק XVI לצו. חלק זה (כמו חלקים אחרים בצו) מקדים כללים אשר קובעים כיצד יעשה סיווג הטובין שאליהם מתייחסים הפרטים שבפרקים 84,85.
הכלל הרלבנטי לענייננו הוא כלל 2 לחלק XVI, שלו 3 סעיפי משנה, וזו לשונו:
"2. כפוף לכלל 1 לחלק זה, לכלל 1 לפרק 84 ולכלל 1 לפרק 85, חלקי מכונות (שאינם חלקים של פריטים שבפרטים 84.84, 85.44, 85.45, 85.46, או 85.47) מסווגים לפי כללים אלה:
(א) חלקים, שהם טובין הנכללים בפרט כלשהו שבפרק 84 או 85 (חוץ מפרטים 84.09, 84.31, 84.48, 84.66, 84.73, 84.85, 85.03, 85.22, 85.29, 85.38 ו-85.48), מסווגים בכל מקרה, בפרטים המתאימים להם;
(ב) חלקים אחרים, אם הם מתאימים לשימוש בלעדי או עיקרי עם סוג מסויים של מכונה, או עם מספר מכונות שבאותו הפרט (לרבות מכונה שבפרט 84.79 או 85.43) מסווגים עם המכונות מאותו סוג או בפרטים 84.09, 84.31, 84.48, 84.66, 84.73, 85.03, 85.22, 85.29 ו-85.38. אולם חלקים המתאימים באותה מידה לשימוש עיקרי עם הטובין שבפרטים 85.17 ו-85.25 עד 85.28, מסווגים בפרט 85.17;
(ג) כל החלקים האחרים מסווגים בפרטים 84.09, 84.31, 84.48, 84.66, 85.03, 85.22, 85.29 או 85.38 לפי המתחייב או בהיעדר אפשרות כזאת בפרט 84.85 או 85.48.".
5. הנתבעת טוענת כי סיווג הסוללות בפרט שיוחד להן בצו, מתחייב מהוראת סעיף משנה (א) לכלל 2 הנ"ל.
התובעת טוענת כנגדה, שעל פי אותן הוראות כפי שפורשו בפסיקת בית המשפט העליון בע"א 655/99, יורוקום תקשורת סלולרית בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ (פ"ד נה (5) 579, להלן "פרשת ירוקום"), הסיווג של הסוללות צריך להיעשות על בסיס המבחן הפונקציונאלי-ייעודי שלהן, וכפועל יוצא מכך, הסיווג הנכון של הסוללות הוא כחלק של המקדחה.
נראית לי עמדת הנתבעת מעמדת התובעת.
להבנתי, קריאה סדורה של הכללים שבחלק XVI הנ"ל מובילה למסקנה שדרכה הפרשנית של הנתבעת ביחס לאופן יישומם של כללי הסיווג במקרה הזה נכונה, ואני סבורה שמפסק הדין בפרשת יורוקום אין עולה מסקנה אחרת.
הסוללות אינן חלק של אחד הפריטים המנויים בסוגריים שברישא של כלל 2, ויש על כן לפנות לסעיף משנה (א) שלו.
סעיף משנה (א) הנ"ל מורה לנו שהסיווג של חלקים שהם בפני עצמם טובין אשר נכללים באיזה מהפרטים בפרק 84 או 85, צריך להיעשות "בכל מקרה" בפרט המתאים לו.
סוללות הן טובין שלהם מוקדש פרט 85.07 לצו המכס. משמע, הן "חלק" אשר מופיע בצו המכס כטובין בפני עצמו; סוג הסוללות שבהן מדובר כאן, מתאים לתיאור שבפרט משנה 3011/0-85.07, וסיווגן צריך על כן להיות בפרט הזה. מה גם, שהתיאור שבפרט משנה 3011/0-85.07 הוא לבטח מפורט יותר מהתיאור הסתמי: "חלקים אחרים" שבפרטים עליהם מצביעה התובעת.
על פי סעיף 3(3) לחלק הכללי של צו המכס, כאשר "ניתן, לכאורה, לסווג טובין לפי שני פרטים או יותר" כי אז "הפרט הנותן את התיאור המפורט ביותר יהיה עדיף על הפרטים הנותנים תיאור כללי יותר".
7. התוצאה הייתה יכולה להיות שונה אם פרט כלשהו מהפרטים המנויים בסוגריים בסעיף משנה (א), היה מתייחס למכונות מסוג מקדחות.
מאחר שכל הפרטים שבסוגריים (להוציא האחרון שבהם) חוסים תחת הכותרת: "חלקים המתאימים לשימוש בלעדי או עיקרי עם" כשבפרטים עצמם מופיעים סוגים שונים של מכונות או חלקי מכונות, הרי אילו נכללו גם מקדחות בפרטים הללו, הסוללות אשר מיועדות להפעלתן, היו מן הסתם ראויות לסיווג כאחד "החלקים אשר מתאימים לשימוש בלעדי או עיקרי עם מקדחה", לפי שכך קובע סעיף משנה (א) הנ"ל.
במלים אחרות: כלל הסיווג הראשון הוא, שביחס למוצרים מסוימים חלקים של אותם מוצרים יסווגו עמם כחלקים שלהם, גם אם החלקים הללו מופיעים בצו המכס כטובין בפני עצמם.
אלא שהמקדחות אינן מופיעות בין הפרטים המנויים בסוגריים בסעיף משנה (א) הנ"ל, ואילו לסעיף משנה 2(ב) של כלל 2, עלינו לפנות רק כאשר החלק שבו מדובר אינו מופיע בפרטי הצו כטובין בפני עצמו, או כאשר הוא ממועט מסעיף משנה 2 (א) בהיותו חלק של מכונה (או של חלק שלה) שאליו מתייחס אחד הפרטים המנויים בסוגריים בסעיף משנה (א) הנ"ל.
הדבר עולה הן מנוסח סעיף משנה זה, שביחס לאופן סיווגם של חלקים שהצו "רואה" בהם טובין בפני עצמם, נעשה לצורך סיווגם כך, שימוש במילים "בכל מקרה", והן מנוסחו של סעיף משנה (ב) לכלל 2, שצמד המלים שבפתחו הן: "חלקים אחרים, ...".
8. במוקד המחלוקת בפרשת יורוקום, עמדה סוללה נטענת אשר משמשת גב של טלפון נייד. לסוג זה של מכשירים מתייחס על דרך ההפניה פרט 85.29 בצו המכס. הפרט הזה כלול בין אלה אשר מנויים בסוגריים בכלל 2(א), ועל כן ממועט מהכלל "הכללי" שמתווה סעיף משנה (א) הנ"ל.
בפני בית המשפט בפרשת יורוקום היו אפוא: "שני פרטי סיווג המבקשים לפרוש חסותם על הסוללה...מצבר חשמלי בעל מידות מוגדרות וחלק לשימוש בלעדי או עיקרי עם טלפון אלחוטי".
במצב זה, ש"אחראיות" לו שתי עובדות מתנגשות: האחת, טלפון אלחוטי אשר נמנה בין המכשירים שאליהם מתייחסים הפרטים המנויים בסוגריים בכלל משנה (א) והשניה, סוללה נטענת שהיא חלק שצו המכס מיחד לו פרט כטובין בפני עצמו - ראה בית המשפט ליתן את הבכורה לסיווג הסוללה על בסיס הייעוד הפונקציונלי והשימוש העיקרי שלה, לפי שכך מתחייב מסעיף משנה (א) של כלל 2.
במלים אחרות, המבחן הפונקציונלי נכנס באותו מקרה לתמונה בשלב הראשון של הסיווג לפי כלל 2, משום שכבר באותו שלב מתחרים ביניהם על סיווגו, שני פרטים בצו המכס.
זה אינו המצב בענייננו. הסוללות אינן חלק של טובין שאליהם מתייחסים הפרטים המנויים בסוגריים בכלל משנה (א) ומאידך, הן "זוכות" בצו המכס, לפרט עצמאי כטובין בפני עצמן.
משהוגדרו כך ולא הוצאו במפורש מתחולת הכלל שבסעיף משנה (א), אין הצו מתיר לנו לסווגן כחלק של המקדחה, בעזרת מבחן הייעוד הפונקציונאלי של הטובין או מבחן הייעוד השימוש העיקרי שלהם.
דוגמא קולעת לעניין זה נמצא במאמרם של א. וינברגר, עו"ד ור. נוריאל, מהנדס:
"משאבת מים המיוחדת לשימוש במערכת מיזוג אוויר – תסווג כמשאבה בפרט 84.13, שכן כותרת פרט זה מתארת משאבות, ולא תסווג בפרט 84.15.9000 כחלקים של מערכת מיזוג אוויר. זאת, אף אילו המשאבה היתה מיוחדת למערכות מיזוג אוויר". ("פסק הדין בעניין יורוקום תקשורת סלולרית בע"מ – היבטי הסיווג, מיסים טז(1) (2002) א80-א86).
9. ואכן, בית המשפט בפרשת יורוקום לא אמר שכל אימת שמדובר בחלק של מכונה יש לבחון תחילה אם הוא נופל לקטגוריה של "חלקים המתאימים לשימוש בלעדי או עיקרי עם" אותה מכונה, אלא התייחס למקרה שלפניו שכאמור נבדל מהמקרה כאן, בקובעו:
"כלל 2(א) מוציא מגדרו מפורשות פרטים המוגדרים כחלקים לשימוש בלעדי או עיקרי עם מוצרים מסוימים. (ההדגשה שלי – נ.ר.). לכן יש לברר תחילה האם הטובין הנדונים נופלים לקטגוריה של חלקים לשימוש בלעדי או עיקרי עם".
ממילא אין להסיק מפסק הדין בפרשת יורוקום כאילו הוא מכוון למתן קדימות לסעיף משנה (ב) של כלל 2, על פני סעיף משנה (א) של הכלל הזה, כל אימת שקם הצורך לסווג חלק של מכונה. ההנחיה היא לפנות וליישם את העיקרון שבסעיף משנה (ב) של כלל 2 כאשר מדובר במכונות או חלקי מכונות שלהם יוחדו הפרטים שקובצו בסוגריים שבסעיף משנה (א), ואשר הוצאו במפורש מתחולת הכלל "הכללי" שבסעיף זה.
המסקנה אשר מתבקשת אפוא היא שהפסיקה בפרשת יורוקום אינה מועילה לתובעת.
אומנם כן. כפי שמציינת התובעת, בעקבות הפסיקה בפרשת יורוקום, תוקן צו המכס על ידי הוספת פרט אשר מבטיח, שמסי היבוא על סוללה של טלפון אלחוטי יהיו זהים למסים החלים על מצברים לפי הפרט שיוחד להם היינו, 12% מכס ו-25% מס קניה, ולא המס שהיה חל על סוללות כאלה בתורת חלק "מתאים לשימוש בלעדי או עיקרי" עם טלפון אלחוטי – 10% מכס בלבד.
אלא שמהתיקון הזה אין להסיק אלא זאת ששלטונות המס לא השלימו אם ההקלה במיסוי שבה זכתה הסוללה הנטענת של טלפון סלולארי, ומהרו להשוות את מעמדה לעניין המס לזה של "מצברים". ומכל מקום, אין לתיקון הזה השלכה לענייננו. הוא נועד "לטפל" בהשלכות שנוגעות לסוגייה שונה מזו שהיא ציר המחלוקת כאן.
אוסיף עוד שפסק הדין של בית משפט השלום אשר אליו הופניתי על ידי התובעת (ת.א.133453/01, מ.ד.ק. ניהול סחר ושיווק חיפה בע"מ נ' אגף המכס ומע"מ - צורף לכרך אסמכתאות מטעמה) דן בדיוק כמו בפרשת יורוקום, בסוללות לטובין שאליהם מתייחס אחד הפרטים המנויים בסוגריים בכלל משנה (א) של כלל 2 – מצלמות וידאו - ובזה נבדל גם המקרה שנידון שם, מענייננו.
משזו מסקנתי, בסוגיית סיווג הסוללות, השאלה אם קמה לנתבעת הגנת גלגול לפי סעיף 6 לחוק מסים עקיפים, אם לאו, אינה מתעוררת, והתוצאה המתבקשת היא דחייה של התביעה להשבת הסכומים שנגבו לכאורה ביתר בגין הסוללות שיובאו בערכות בשנים 1996-1998 כמו גם של התביעה להשבת הסכומים ששולמו אגב מחאה, בגין הסוללות אשר יובאו ונמכרו בנפרד החל מנובמבר 1998.
10. חלופת החסר.
כאמור, במסגרת החלופה הזו מבקשת התובעת השבה של הסכומים אשר נגבו ממנה בדרך של קיזוז מהחזרי מס, בגין המס שלטענת הנתבעת חל על הסוללות הרזרביות אשר הוצאו מהערכות ושווקו בנפרד.
התובעת טוענת שגם אם לא יתקבל הסיווג שהיא טוענת לו, עומדת לה הגנת סעיף 3 לחוק מסים עקיפים אשר פוטרת אותה מהחבות בתשלום "חסר". כל כך, משום שדבר החסר נודע לה רק לאחר מעשה; היא סברה בתום לב שהוצאת הסוללות מהערכות ושיווקן בנפרד אינו אמור לשנות את סיווגן לצורכי המס, והן ממילא שווקו על ידה ללקוחות במחיר "0" כתמריץ שיווקי, כך שמובן מאליו שהן שווקו "במחיר שלא נכלל בו אותו חסר".
הנתבעת רואה בטיעון הזה, טיעון אבסורדי. עוד טוענת הנתבעת: "אין לקבל את הטענה כי הסוללות נמכרו במחיר אפס ומכאן שהתובעת לא גלגלה את המס על לקוחותיה...".
ואכן, קשה שלא להסכים עם עמדת הנתבעת.
"חסר" כהגדתו בחוק מסים עקיפים הוא: "מס עקיף שלא שולם, או שהוחזר בטעות, כולו או מקצתו;".
במקרה הזה המס שולם, אם כי בדרך של קיזוז יזום על ידי רשות המס. אלא שבזה אין כדי לשנות מהעובדה שאין עוד לפנינו "חסר"; לא דרישה של רשות המס מהנישום לשלם אותו חסר, ולא נישום שלא "יהא חייב בתשלום חסר אם הוכח להנחת דעתו של המנהל כי נתקיימו כל אלה:" (סעיף 3 רישא).
אומנם, התביעה הוגשה ב-5.10.99 - יומיים לאחר שבוצע הקיזוז הראשון של 58,681 ₪, וכשנתיים לפני שבוצע הקיזוז השני באוגוסט 2001 של 158,884 ₪ (סעיף 5.2 לתצהיר מטעם התובעת), אך כתב התביעה תוקן פעמיים: במרץ 2002 ובאפריל 2003, זמן ניכר לאחר שבוצע גם הקיזוז השני.
בכתב התביעה המקורי וכן בכתב התביעה כפי שתוקן בפעם הראשונה, נטען שהודעות החיוב בגין הסוללות שהופרדו מהערכות, הוצאו שלא כדין משום שהפרדת הסוללות לאחר שיובאו בערכות אינה אמורה לשנות את "מעמדן" לצורכי מכס ומס קניה, וגם אם כן – יש לסווגן כחלק של המקדחות ולא כ"מצברים", כפי שסווגו על ידי המכס.
רק בכתב התביעה כפי שתוקן בפעם השניה, חזרה בה התובעת, מהטענה שיש לסווג את הסוללות כחלק מטובין אשר נתונים בערכה, אלא שאז העלתה לראשונה את הטענה שעומדת לה הגנה מפני חיוב בחסר, לפי סעיף 3 לחוק מסים עקיפים.
לקיזוז הראשון ב-5.10.1999 קדמה, התכתבות עם התובעת שבה חזרו שלטונות המכס פעם אחר פעם על עמדתם שהסוללות ששווקו בנפרד חבות במסי יבוא (כך במכתביו מה- 5.11.1998, 7.2.1999 ו-6.9.1999 – נספחים ט', יא', יג' לתצהיר התובעת). הקיזוז השני בסכום של 150,000 ₪ בוצע כחודשיים לאחר שניתן פסק הדין בפרשת יורוקום וכאמור, כמחצית השנה לפני שכתב התביעה תוקן בפעם השניה, שאז טרם שנתה התובעת את עמדתה בעניין סיווג הסוללות כחלק מהערכה.
ההגנה שהחוק מעמיד לנישום כנגד דרישה או תביעה של רשות המס, הפכה אפוא במסגרת החלופה השניה שבכתב התביעה הנוכחי, לתביעה של הנישום מרשות המס, כאשר ההסדר שהמחוקק התווה למקרה כזה מעוגן בהוראות סעיף 6 לחוק שעניינן "החזרת יתר". אלא שבתביעה להחזרת "יתר" על התובעת להצליח קודם כל בטענה שמדובר במס ששולם ביתר היינו, שהסיווג הנכון של הסוללות לפי צו המכס הוא כשיטתה, ולא ניתן לדעתי להפוך את היוצרות על ידי הצגת "יתר" כ"חסר", כדי להיבנות מהגנת סעיף 3 לחוק מסים עקיפים.
11. עוד אני מבקשת להוסיף.
מקובל עלי שטענת התובעת כי הסוללות נמכרו במחיר אפס - לאו טענה היא.
כפי שהוסבר על ידי העד מטעמה, כאשר נמנעה התובעת מלחייב את הלקוח בגין סוללה חלופית, הערכה ובה מקדחה, מטען וסוללה אחת, נמכרה לו במחיר ערכה "מלאה" היינו כאילו היו בה 2 סוללות (סעיף 6 לתצהיר העד וכן דבריו בחקירה נגדית – פרוטוקול מ- 2.9.2004 עמ' 2 ו-3).
מתעודות המשלוח שצורפו עולה אגב, שבמקרה כזה הלקוח לא קיבל 10 סוללות רזרביות אלא פחות מזה. כך למשל, אם רכש 10 ערכות עם סוללה אחת, הוא קיבל "כבונוס" רק 6 סוללות. (ראה תעודת משלוח, נספח יח' 1 לתצהיר התובעת, וכן נספחים יח' 2-4 ).
בשיטת השיווק השניה שהייתה מקובלת אצל התובעת בשנים ההן – הערכה נמכרה במחיר מוזל, והלקוח חוייב בנפרד בגין הסוללה במחיר אשר משלים את מחירה של הערכה במצבה המקורי - עם שתי סוללות. כך לדברי העד מטעמה (שם, בעמ' 3)
במקרה כזה אגב, מחיר הסוללה הרזרבית היה צריך להיות גבוה במיוחד משום שאם מחיר ערכה עם 2 סוללות הוא כ-1,192 ₪ כפי שציין העד (שם בעמ' 3), הרי שהעמדת מחיר הערכה על 671 ₪ או 541 ₪ בלבד, כפי שעולה מתעודות משלוח נספחים יט' 1-2 לתצהיר התובעת, משקפת הוזלה משמעותית ביותר של הערכה.
בשני המקרים אפוא, אין מדובר במחיר "0", וזה גם כאשר לפי תעודת המשלוח הלקוח אינו מחויב בתשלום עבור הסוללה החלופית.
אני סבורה אפוא שגם החלופה הזו אינה עומדת לתובעת.
12. החלופה השלישית.
התובעת טוענת בתצהיר מטעמה, שכ-1,490 סוללות מאלה שהוצאו מהערכות ונותרו במלאי, הוחזרו על ידה לערכות מיד לאחר שהתברר לה שהמכס רואה במעשה הזה עבירה. בכתב התביעה אגב, מדובר בכ-1,300 סוללות.
הנתבעת סבורה שהטענה הזו לא הוכחה וכן, שלפי דיני המכס אריזתן של הסוללות מחדש בערכות, אינה מזכה את התובעת בכל השבה.
לי נראה שהנתבעת צודקת בטענתה שמעשה "החזרת המצב לקדמותו" לא הוכח על ידי התובעת.
מנכ"ל התובעת שהעיד לה אמר בחקירה נגדית:
"ואנחנו החזרנו את הסוללה הנוספת שהופרדה, מבלי להתחשב במקור שלהן במלאי, אם הן יובאו בנפרד ובין אם לאו".
כבר באמירה הזו, יש כדי לערער את יסודות הטענה הזו.
הרי אם לערכות הוכנסו סוללות שיובאו בנפרד – ואין אנו יודעים מפי התובעת מהו מספר הסוללות ממקור זה מתוך כלל הסוללות שהוחזרו לערכות - מדובר באריזה מחדש, למצער ביחס לסוללות מיבוא "עצמאי", ואך ברור הוא שלא ניתן לראות בהן טובין שיובאו בערכה ואשר אילו יובאו כך, היו ראויים ליהנות מהסיווג המתאים לפריט העיקרי שבערכה (לעניין הסיווג של טובין בערכה, ראה: סעיף 5 לתצהיר העד מטעם הנתבעת).
מה שעוד ברור הוא, שבאמצעות הכנסת סוללות שיובאו בנפרד, לערכות החסרות, מבקשת התובעת בעצם החזר של מס שגם לשיטתה, נדרש ממנה כדין, אם כי "רק" בחלקו, לאור עמדתה שיש לסווג סוללות שיובאו בנפרד כחלק של המקדחה ולא כמצבר.
התובעת, יש לציין, ידעה היטב שיבוא של סוללות שלא בערכה עם המקדחה, כרוך בחבות במכס ומס קניה (אלא אם קיים פטור ממכס במסגרת הסכם סחר), שהרי גם באותה תקופה היא יבאה סוללות בנפרד כפי שעולה מתצהירו של העד מטעם הנתבעת (סעיף 5 לתצהיר).
זאת ועוד. התובעת צירפה אומנם לתצהיר מטעמה מספר דוחות של תנועות מלאי אשר מעידים לטענתה על החזרת הסוללות לערכות, אבל פרט לכך שמהדוחות הללו ניתן ללמוד על כך שב- 22.7.1998 אכן בוצעה פעילות אינטנסיבית במלאי, אי אפשר לחלץ מהם את המסקנה אשר נטענת על ידי התובעת.
הדוחות מצביעים על כך שלמלאי הוכנסו באותו יום ערכות עם שתי סוללות ובמקביל - הוצאו ממנו מקדחות עם סוללה אחת, וכן הוצאו בנפרד סוללות בודדות – ללא הכלים שהן מיועדות להם. מזה אי אפשר ללמוד על כך שסוללות שהופרדו בעבר מהערכות, הוחזרו אליהן, לבטח אי אפשר ללמוד מהדוחות הללו על האופן בו שווקו לבסוף הסוללות.
במצב הראייתי שלפני אפוא, לא ניתן לקבל כמוכחת, את טענת התובעת שביחס ל-1,492 סוללות הוחזר המצב לקדמותו, ואין מנוס מדחיית התביעה להשבה בראש זה.
13. סיכומם של דברים הוא שאין מקום לקבל את התביעה על כל חלופותיה, והיא נדחית בזה.
עם זאת, בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום בלשכתי בהעדר הצדדים.
נורית רביב, שופטת
עדכוני מכס ורגולציה
