פסק-דין
1. לפנינו ערעור וערעור נגדי על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים, אשר קיבל בחלקה את תביעת המשיבה להחזרת כופר ודמי אחסנה ששילמה המשיבה בגין יבוא צימוקים מארצות הברית, ללא רישיון יבוא. לפנינו גם ערעור על החלטת ביניים, שניתנה בהמ' 834/91, בה נדחתה בקשת המערערת לדחות, ולחלופין - למחוק על הסף, את התביעה נושא התיק העיקרי.
להלן תיקרא מדינת ישראל - "המדינה" וחברת עסקי המזון - "החברה".
2. העובדות
החברה, יבואנית בענף המזון, הגישה ביום 15.9.88שתי בקשות למשרד המסחר והתעשייה לקבלת רישיון ליבוא צימוקים מיובשים המיוצרים בארצות הברית. אין חולק, כי המדינה, באמצעות מר מלמד, מנהל יחידת הרישוי בחטיבת המזון במשרד המסחר והתעשייה, הודיעה למנהל החברה, טלפונית, כי הוכנו רישיונות היבוא.
בהסתמך על כך, התקשרה החברה עם שני ספקים והזמינה משלוחים של צימוקים יקרים מהרגיל. האחד, במחיר של 400, 26דולר, יצא ישירות מארצות הברית ביום 20.9.88 והגיע לישראל כעבור חודש, בתאריך 21.10.88(ראה ת/1, נספח לכתב התביעה), והשני, במחיר של 765, 34דולר, יצא מטורקיה (אם כי ארץ ייצורו היא ארצות הברית) ביום 17.11.88והגיע לישראל ביום .20.11.88
ימים אחדים לאחר שנמסר לחברה על אישור הרישיונות, הודיע לה מנהל יחידת הרישוי על ביטולם עקב שינוי המדיניות (תשובת מנהל החברה לשאלה 9בשאלון).
במועד זה כבר יצא המשלוח מארצות הברית לישראל. המשלוח מטורקיה כבר הוזמן, אך טרם נשלח (הוא נשלח כעבור כחודשיים). לטענת החברה, לא היתה כבר אפשרות לבטלו.
משהגיעו המשלוחים לישראל הם עוכבו על ידי המדינה, בשל היעדר רישיונות יבוא.
החברה טוענת, כי מכיוון שמדובר בטובין מתכלים, נאלצה לשלם למדינה כופר בצירוף דמי אחסנת טובין. אז שוחררו הטובין ונמסרו לידיה.
שיעור הכופר ששילמה החברה, בסופו של דבר, הוא % 10על המשלוח הראשון (487, 5ש"ח) ו-% 100על המשלוח השני (345, 67ש"ח). שיעור זה נקבע במסגרת ערר ודיון חוזר, שנערך על ידי ועדת היבוא של משרד המסחר והתעשייה (ראה מסמכי הערר והדיון החוזר, שהוגשו כנספחים לכתב התביעה). לאור החלטת ועדת היבוא, החזירה המדינה לחברה את הסכום שנגבה ממנה מעבר לכך. החברה תבעה בבית-משפט קמא החזרת הכופר שהושת עליה על פי סעיף 14לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], תשל"ט -
1979(832, 72ש"ח) בצירוף 130, 8ש"ח דמי אחסנת הטובין, ובסך הכל 962, 80ש"ח, או, לחלופין, פיצוי בגובה סכום זה.
כאמור לעיל, החליטה הוועדה לקבל טענת החברה לגבי המשלוח הראשון והורידה את שיעור הכופר ל-%10, אך לא כן לגבי המשלוח השני, אשר יצא מטורקיה כחודש לאחר שהודע לחברה כי הרישיון בוטל. בעקבות זאת, הגישה החברה את תביעתה הנוכחית נגד המערערת ובה תבעה החזרת הסכומים הנקובים לעיל.
בית המשפט קמא - בפסק דין מנומק ומלומד - נענה חלקית לתביעה, וקבע, כי אמנם אין החברה זכאית להחזרת דמי הכופר, אך זכאית היא לפיצויים בגין מלוא הנזק שנגרם לה עקב מתן הרישיון הראשון וביטולו ברשלנות, ולפיצויים חלקיים בלבד עבור הנזק הכרוך בביטול ברשלנות של הרישיון השני, בית המשפט חייב את המערערת לשלם לתובעת פיצוי בסך 000, 60ש"ח. בית המשפט קמא מצא כי עבור המשלוח השני שיצא מטורקיה, כאמור לעיל, כחודש לאחר שהודע לחברה על ביטול הרישיון, מגיע פיצוי חלקי בלבד, שכן סביר להניח, כי במחיר כלשהו ניתן היה למכור את הטובין במקום המוצא ולהקטין בכך את הנזק.
את הרשלנות מצא בית-משפט קמא בכך, שלא ניתנה לחברה אפשרות שימוע לפני שחוייבה בכופר, וכן בכך, שהמדינה צריכה היתה לצפות שביטול בדיעבד של הרישיונות עלול לגרום נזק לבעלת הרישיון. ואף כי ביטול הרישיונות הוא בסמכותה המלאה של הרשות (סעיף 5לצו מתן רשיונות יבוא, 1934) עדיין עליה להשתמש בסמכותה בהגינות ובסבירות (בג"צ 799/80 [1]) ובזהירות בלא רשלנות (ע"א 243/83 [2]). על כך הערעור והערעור שכנגד.
בפתח סיכומיה הודיעה באת-כוח המדינה, כי לפנים משורת הדין ומבלי להודות בחבותה, מסכימה המדינה להשיב לחברה את דמי האיחסון שנגבו ממנה עד לגובה הסכום שבו זכתה החברה בבית המשפט קמא בגין הוצאות האיחסון.
3. העקרונות המשפטיים, שנקבעו על ידי בית-משפט קמא, הם, בכל הכבוד, נכונים. ואולם, בנסיבות המקרה לא היה מקום לקבל את תביעת החברה.
כאשר קיבלה החברה הודעה על ביטול הרישיונות שהוקצו לה ימים מספר לפני כן בקשר ליבוא הצימוקים, עמדו בפניה שתי דרכי פעולה לבטל את רוע הגזירה. האחת, במישור הציבורי - לפנות לבג"צ ולבקש להורות למדינה לבטל את ביטול הרישיונות, שנעשה, לטענתה, ברשלנות, בשרירות-לב וכיוצא באלה. הדרך השנייה, היתה במישור האזרחי - להקטין את נזקיה על ידי ביטול המשלוחים או מכירתם בחו"ל, ולתבוע מאת המערערת פיצוי על הנזק שנגרם לחברה על ידי ביטול ברשלנות, כטענתה, של הרישיונות.
ואולם החברה לא נקטה אחת משתי דרכים אלה, אלא בחרה לייבא את הסחורה ללא רישיון, לשלם כופר ולמכור את הסחורה בארץ, ואחר כך לטעון לפני ועדת היבוא של משרד המסחר והתעשייה, כי לא היתה הצדקה לחייבה בתשלום כופר עקב יבוא הסחורות ללא רישיון. משנקטה החברה דרך זו, והתעלמה מביטול הרישיון וייבאה את הסחורה ללא רישיון, שוב לא היתה רשאית לתבוע פיצויים בתביעת נזיקין בבית-משפט השלום, כאילו בית-משפט השלום הוא ערכאת ערעור על החלטות ועדת היבוא.
כאמור, לפנים משורת הדין, מסכימה המדינה להחזיר לחברה את דמי האיחסון ששילמה, ויפה עשתה שהחליטה כך.
אשר לטענה, כי החברה לא נשמעה בטרם חוייבה בפיצוי, הרי במסיבות שלפנינו ניתנה בדיעבד הזדמנות לחברה לטעון טענותיה. לפי הנספחים 7א', ב', ג', דנה ועדת היבוא ביום 20.2.89בבקשה לשחרר את הטובין, שרישיון היבוא לגביהם בוטל.
לאחר מכן נערך דיון חוזר ביום 8.5.89, ולבסוף נערך דיון חוזר נוסף ביום .24.7.89בכך תוקן הפגם של ביטול הרישיון ללא מתן אפשרות לחברה לטעון טענותיה בנדון.
4.בכך הוכרע, למעשה, גורל הערעור. אין עוד צורך לדון בשאלות המעניינות הנוספות, שהעלו באי-כוח הצדדים, כגון, אם תשלום כופר אינו מהווה מעין מעשה-בית-דין, אם מוסמך בית-משפט רגיל לדון בתביעה כגון זו שלפנינו או שהעניין בסמכות בג"צ בלבד, אם ההודעה בעל פה, כי הרישיון נחתם, כמוה כמתן הרישיון, או שמא, כל עוד לא נמסר הרישיון לחברה, לא ניתן הרישיון כלל, וכיוצא באלה.
הערעור של המדינה מתקבל איפוא.
5. בערעור הנגדי שהגישה החברה נגד המדינה טוען בא-כוח החברה, כי טעה בית המשפט בקובעו, כי החברה ייבאה את הטובין ללא רישיון, שהרי נקבע בפסק הדין גופו, כי ביטול הרישיון נעשה שלא כדין, נמצא, שהטובין יובאו ברישיון ולא היה, איפוא, מקום להטלת כופר בגין יבוא ללא רישיון.
טענה זו אין בה ממש. בית המשפט קבע במפורש, כי הרישיונות בוטלו וכי מוסמכת היתה הרשות לבטל את הרישיונות, אלא שסבר כי על המדינה לשאת בנזקים שנגרמו לחברה עקב הביטול שנעשה ברשלנות.
גם ביתר טענות הערעור שכנגד לא מצאנו ממש, ואנו דוחים אותן.
אני מקבלים, איפוא את הערעור ודוחים את הערעור שכנגד. אנו מבטלים את פסק הדין ומחייבים את החברה בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 000, 3ש"ח, בצירוף מע"מ.
ניתן היום, כ"ט בכסלו תשנ"ג (24.12.92).
לראש העמוד