גזר דין
1. נגד הנאשמת 1, חברה לייבוא ושיווק מוצרי חשמל בישראל (להלן: "הנאשמת"), ומנהלה, נאשם 2, שהוא גם בעל מניות בה (להלן: "הנאשם"), הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע שורה ארוכה של עבירות על חוק העונשין, פקודת המכס, חוק מע"מ וחוק מס קניה בתקופה שבין חודש מאי 1998 וחודש אפריל 2002.
2. להלן תפורטנה בקצרה העובדות הצריכות לענייננו:
א. בתקופה המפורטת לעיל ייבאו הנאשמים לישראל, במסגרת עיסוקם, מוצרי חשמל רבים לשימוש ביתי ביבוא מסחרי, ובין השאר, ייבאו תנורי אפיה, כיריים, מדיחי כלים מיקרו-גל, ועוד (להלן: "המוצר", או: "המוצרים"). שחרורם של המוצרים מפיקוח המכס כרוך היה בצרופם, בין השאר, של המסמכים הבאים:
(1)רשימון שחרור ממחסן המכס (ובקיצור - שח"מ);
(2)אישור ממכון התקנים הישראלי (להלן: "מכון התקנים") לפיו נבדק המוצר שיובא ביבוא מסחרי (להבדיל מיבוא אישי) במכון התקנים, ונמצא מתאים לדרישות התקן;
(3)חשבונית ספק בה נרשם מחיר רכישת המוצר, מחיר שאמור לשמש בסיס לקביעת שיעור מסי היבוא שחייבים הנאשמים בתשלומם בעת השחרור.
ב. בהתאם לאמור בכתב-האישום (באישומים הראשון והשני של כתב האישום המתוקן, להלן: "כתב האישום"), שחררו הנאשמים בתקופה האמורה מפיקוח המכס את מוצרי החשמל שייבאו, באמצעות 587 רשימונים (להלן: "הרשימונים"). הרשימונים, נטען בכתב האישום, היו כוזבים, שכן, הנאשמים הצהירו בהם על מחירי ספק נמוכים מהמחירים במציאות. כן, הצהירו הנאשמים בכזב כי המוצרים נבדקו על-ידי מכון התקנים ונמצאו תואמים את דרישות התקן.
לביסוס הצהרות הכזב האמורות, נטען בכתב-האישום, צרפו הנאשמים לרשימונים במרמה חשבוניות ספק מזויפות, בהן צויינו מחירים נמוכים מאלה ששולמו על-ידי הנאשמים לספקים בפועל בגין המוצרים המיובאים; כן, צרפו הנאשמים 115 אישורים מזויפים של מכון התקנים, שנחזו להיות ערוכים וחתומים על-ידי מכון התקנים כדין.
ג. עוד נאמר בכתב-האישום כי הנאשם הוא שזייף שלא כדין באמצעות המחשב חשבוניות ספק, בהן רשם מחירים נמוכים מהמחירים במציאות. הנאשם גם זייף שלא כדין את אישורי מכון התקנים על-ידי שימוש בחותמות המכון (חותמת המעבדה לחשמל וחותמת על-שם "לוי שם-טוב") וניירות הדפסה מקוריים, אותם גנב הנאשם ממכון התקנים במהלך שנת 1998, ובאמצעותם הפיק 115 אישורים מזויפים של המכון, וחתם עליהם בשמות עובדי מכון התקנים, ללא סמכות כדין, באופן שנחזו להיות אישורים מקוריים של מכון התקנים.
לטענת המאשימה, בהיוודע דבר הגניבה והזיוף, השמיד הנאשם את החותמות וניירות מכון התקנים, ומחק את תוכנות המחשב ששימשו אותו לביצוע הזיופים.
ד. בהתאם לנטען בכתב האישום, באמצעות פעולות הזיוף וטענות הכזב המתוארות הטעו הנאשמים את פקידי המכס, והתחמקו מתשלום מסי היבוא המלאים החלים על המוצרים שייבאו. בסך הכל נגרעו עקב מעשי הנאשמים מקופת המדינה מסי קניה בשיעור 3,325,215 ש"ח, ומע"מ בשיעור 2,387,051 ש"ח, המסתכמים ב-5,712,230 ש"ח.
ה. בכתב-האישום (באישום השלישי) נאמר כי בתקופת השנים 2001 - 2003 ביצעו הנאשמים בכזב, ב-34 מקרים, ייבוא מסחרי של מוצרי חשמל ביתיים, במסווה של יבוא אישי, כשהם מגישים במרמה לרשויות המכס רשימונים הנושאים שמות אנשים שונים, שביצעו, כביכול, יבוא אישי של המוצרים; הנאשם זייף על גבי מירב הרשימונים את שמותיהם של אותם אנשים, ללא סמכות כדין, באופן הנחזה להראות כאילו חתמו אותם אנשים על הרשימונים; ובעשותו כן, נטען, גם התחמקו הנאשמים מן הצורך בבדיקות המוצרים במכון התקנים, כמתחייב בחוק.
ו. לטענת המאשימה, הנסיבות בהן פעלו הנאשמים הן נסיבות מחמירות, המתבטאות בדרך המתוחכמת בה נקטו הנאשמים לצורכי זיוף ומרמה; באורך התקופה בה פעלו הנאשמים ללא חת; בהיקף מסי היבוא שנגרעו מקופת המדינה, היקף שעלה 5.7 מליון ש"ח; וגם בסיכון שנוצר כתוצאה משחרורם מהמכס של מוצרי חשמל מבלי שנבדקו על-ידי מכון התקנים ואושרו כתקינים, בטוחים ומתאימים לשימוש ביתי.
3. בתאריך 8.9.04, הגיעו הצדדים לכלל הסדר טיעון במסגרתו הודו הנאשמים בעובדות כתב האישום המתוקן, ואילו באי-כוח הצדדים הודיעו על המסגרת העונשית המוסכמת, לפיה יעתרו לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל, בתחומים שנקבעו, מאסר על תנאי, וקנס כספי בשיעור 100,000 ש"ח; הצדדים הסכימו כי ייגזר על הנאשמת קנס כספי על פי שיקול דעתו של בית-המשפט.
בהסתמך על הודיית הנאשמים בעובדות כתב האישום, הם הורשעו בעבירות כדלקמן:
(א) הגשת רשימונים כוזבים, בניגוד לסעיף 212(א)(4) לפקודת המכס [נוסח חדש], (להלן: "פקודת המכס"), בצירוף סעיף 23(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), לגבי נאשמת 1 - 587 פרטי אישום ועוד 34 פרטי אישום;
(ב) הטעיית פקיד מכס בפרט העלול להטעות ולפגוע בתפקידו, בניגוד לסעיף 212(א)(9) לפקודת המכס, בצירוף סעיף 23(א)(2) לחוק העונשין - לגבי הנאשמת (587 פרטי אישום ועוד 34 פרטי אישום);
(ג) מסירת אמרה שאינה נכונה בתעודה או בהצהרה, בניגוד לסעיף 212(א)(6) לפקודת המכס, בצירוף סעיף 23(א)(2) לחוק העונשין, לגבי הנאשמת (191 פרטי אישום ועוד 34 פרטי אישום);
(ד) הכנת והצגת תעודות שאינן חשבון מכר אמיתי, בניגוד לסעיף 212(א)(3) לפקודת המכס, בצירוף סעיף 23(א)(2) לחוק העונשין לגבי הנאשמת (76 פרטי אישום);
(ה) שינוי במרמה של תעודה וזיוף חתימת יד עליה, בניגוד לסעיף 212(א)(8) לפקודת המכס, בצירוף סעיף 23(א)(2) לחוק העונשין, לגבי הנאשמת (191 פרטי אישום ועוד 26 פרטי אישום);
(ו) שימוש במרמה ותחבולה במטרה להתחמק ממס, בניגוד לסעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, בצירוף סעיף 23(א)(2) לחוק העונשין, לגבי הנאשמת;
(ז) עשיית מעשה כדי להתחמק מתשלום מס, בניגוד לסעיף 22(א)(5) לחוק מס קניה (טובין ושירותים), התשי"ב-1952, בצירוף סעיף 23(א)(2) לחוק העונשין, לגבי הנאשמת;
(ח) גניבה, בניגוד לסעיף 384 לחוק העונשין, בצירוף סעיף 23(א)(2) לחוק העונשין, לגבי הנאשמת;
(ט) זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, בכוונה לקבל באמצעותו דבר, בניגוד לסעיף 418 לחוק העונשין, בצירוף סעיף 23(א)(2) לחוק העונשין, לגבי הנאשמת (191 פרטי אישום ועוד 26 פרטי אישום);
(י) השמדת ראיות,בניגוד לסעיף 242 לחוק העונשין, בצירוף סעיף 23(א)(2) לחוק העונשין, לגבי הנאשמת.
4. בטיעוניה לעונש הדגישה באת-כוח המאשימה את חומרת מעשי הנאשמים והשלכותיהם, את הערמה והבוטות בהן נקטו הנאשמים, במטרה להתחמק ממסים, הפגיעה שפגעו באינטרס הציבור, והיקף סכומי המס שנגרעו מקופת המדינה עקב מעשיהם המתוחכמים של הנאשמים.
בהיותו היוזם, ההוגה והמבצע של העבירות, באורח אישי וכאורגן של הנאשמת, אך נוכח עברו הנקי והודייתו במעשים בחקירה ובבית-המשפט, ובהתאם לתחומי המסגרת העונשית המוסכמת, עתרה באת-כוח המאשימה לגזור על הנאשם 2 עונש מאסר בפועל בן 18 חודשים, מאסר על תנאי ממושך, וקנס כספי מוסכם. בהתייחסה למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מתחומים דומים הפנתה התובעת לפסיקה מנחה לפיה הקפידו בתי-המשפט להטיל על עבריינים כאלה עונשי מאסר ממושכים, כשעתירותיהם להקלה בעונש - נדחו.
כן, עתרה באת-כוח המאשימה לגזור על הנאשמת קנס כספי בשיעור ניכר.
5. אף שלא הקל ראש בחומרת המעשים ובהיקפם, עתר בא כוח הנאשמים לתת משקל לקולא לרקע ולנסיבות המיוחדות האופפות את מעשי הנאשם אשר גרמו לו לבצע מה שביצע; וכן, לנסיבותיו האישיות של הנאשם, ובין השאר, לעברו הנקי, לתמונת חייו הנורמטיבית, להסרת המחדלים על ידו, ובעיקר - למשברים שאירעו לאחרונה בחייו הפרטיים, בעטיים עלול מאסר ממושך לפגוע קשות בבני המשפחה, כמו גם בעסקיו, שזה עתה החלו להתאושש.
בהתייחסו לרקע ולסיבות שהביאו את הנאשמים עד הלום הסביר בא-כוחם כי גם כאן, משבר קשה אליו נקלעה הנאשמת, משבר כלכלי שנבע מהתמוטטות של לקוחות שהותירו בספריה חובות כבדים אותם לא הצליחה לגבות, ואבדן סוכנות/זיכיון לשיווק מוצרי חשמל של חברה מצרפת, הוא שדחף את הנאשמים לבצע את המיוחס להם. על פי הטענה, לא התעשרות עמדה לנגד עיני הנאשם, אלא מניעת קריסה של מפעל חיים. ראיה לכך, נאמר, הדו"חות הכספיים של החברה המורים כי החסכון במס גולגל אל הצרכנים ולא נותר בכיסי הנאשמים.
בהתחשב בכל אלה, וכן, בהסכם שהושג להסרת המחדלים, ביקש בא-כוח הנאשמים לנקוט ברף הענישה הנמוך, על פי ההסדר, שלא יעלה עונש המאסר על 6 חודשים, שאפשר שירוצו בעבודות שרות.
מן ההיבט הערכי, נטען, עלול עונש מאסר ממושך, אם ייגזר, לשדר לציבור מסר שלילי בדבר כדאיותם של הסדרי טיעון, וימנע נכונותם של עברייני מס להסיר את המחדלים.
את טיעוניו תמך בא-כוח הנאשם באסופה נכבדה של מסמכים, וכן, פסיקה ענפה שעיקרה עריכת איזון בין חומרת מעשי הנאשמים, לבין הנסיבות האישיות הפועלות לקולא, ובכלל זה, הענקת משקל מכריע להסרת המחדלים.
6. הנאשם ביטא מצדו צער וחרטה עמוקה על שכך ארע, והסביר כי מעשיו השגויים נבעו מהחלטה מוטעית שיסודותיה במצוקה כלכלית וקשיים אליהם נקלעה הנאשמת, ובעקבותיהם עמד בפני אילוץ של פיטורי עובדים מסורים ונאמנים.
הנאשם ביקש את רחמי בית-המשפט, ועתר שלא לגזור עליו מאסר ממושך, שעלול להמיט אסון עליו ועל החברה הנאשמת ועובדיה.
7. מאחר שעיקר הנטל העונשי יפול על הנאשם, אתמקד בו תחילה.
נתונים שנמסרו אודות הנאשם מתוך הטיעונים וחומר מסמכים שהוגש לי, מצביעים על כך שהנאשם כבן 60, איש עסקים ובעל משפחה, שתמונת חייו מהוגנת, ומעולם לא הסתבך קודם לכן עם החוק.
ניתן היה להתרשם מהנאשם, באורח בלתי אמצעי, מדבריו והתנהלותו, כי אכן הפנים את חומרת מעשיו, ואת העלויות האישיות והחברתיות הכבדות שייאלץ לשלם בגין הסתבכותו; התרשמתי כי החרטה שהביע כנה ואמיתית.
8. נסיבותיו האישיות של הנאשם הן בעלות משקל לא מעט לעניין גזירת הדין, בעיקר כך, תמונת חייו החיובית והעדר הסתבכות קודמת עם החוק. אני נוטה ליתן משקל משהו לקולא לעובדה שהנאשם פעל מתוך מצוקה כלכלית אמיתית. לא מן הנמנע שזו סימאה את עיניו והתירה את בלמיו המוסריים.
אלא שכנגד השיקולים שמניתי עומדים שיקולים הכרוכים במטרות הענישה - קרי: חומרת המעשים בהם הורשע הנאשם, הנסיבות בהן בוצעו המעשים, השלכותיהם מבחינת האינטרס הציבורי, ותוצאותיהם.
העבירות בהן הורשע הנאשם על פי הודאתו ועמו חברה שבבעלותו הן חמורות, כל אחת ואחת בפני עצמה וחמורות פי כמה בהצטברותן יחד למסכת ממושכת ומתמשכת של מעשי גניבה, זיוף והונאה, שכל כולם לא נועדו אלא להשתמטות מתשלום מסי יבוא. בצד אלה, מעשי הונאה שנועדו להשתמט מבדיקות מכון התקנים ותשלומים בגינם.
בהתאם לעובדות האישומים שבכתב האישום אותן פירטתי לעיל, נמצא כי הנאשם יזם, תכנן וביצע מסע הונאה רחב מימדים כנגד רשויות המכס, בשלושה נדבכים, שכל אחד ואחד מהם כרוך היה בסדרה של פעולות מתוחכמות שהוצאו לפועל במהלכן של מספר שנים; תחילה גנב הנאשם חותמות ודפי הדפסה ממכון התקנים, באמצעותם הפיק מסמכים כוזבים ומזויפים, שנועדו להונות את רשויות המכס; כך, אף הפיק ממחשבו האישי חשבוניות ספק כוזבות, 76 במספר, בהן מחירי מוצרים מוקטנים, שאף באמצעותם הוליך שולל את רשויות המכס. בהסתמך על המסמכים הכוזבים הללו - גרמו הנאשמים לשחרור מוצרי מיובאים מפיקוח המכס תוך צרוף 587 רשימונים כוזבים, שכללו פרטים שאינם אמת. בנדבך נוסף, הוליך הנאשם שולל את רשויות המכס כשייבא ב-34 מקרים מוצרי חשמל ביבוא מסחרי, במסווה של יבוא אישי.
בסופו של יום, השתמט הנאשם, והנאשמת באמצעותו, מתשלום מס קניה ומע"מ בהיקף עצום העולה על 5.7 מליון ש"ח.
אין מדובר, אפוא, בפעולות אקראי, שנעשו באורח חד פעמי וחולף, או בשוגג; מדובר בפעולות מתוכננות ויזומות, בהן נקט הנאשם, והנאשמת מכוחו, כשלנגד עיניו מטרה ברורה - להקטין ככל האפשר את היקף תשלומי המס שחב בהם כדין.
אף לא לרגע, בכל אותן שנים בהן פעלו הנאשמים כפי שפעלו, לא חשב הנאשם לחדול ממעשיו. אלה חדלו רק לאחר שנתפס בכף.
מוסכם עמי כי לציבור אינטרס מובהק בהסדרת יחסי המדינה והעבריין, ובכך, גלום גם צידוד בהסדרי טיעון שבצדם מחויבות העבריין להסיר את מחדליו, ולו כדי לקצר את הליכי המשפט ולחסוך בזמן שיפוטי יקר ערך. הנאשם, כך נמסר, הכה על חטא, הודה מיד במיוחס לו, ושיתף פעולה עם חוקריו. לכך, כאמור, משקל לא מעט. לא בכדי נאותה המאשימה לבוא לקראתו ולטעון לענישה מתונה.
אלא שבצד האינטרס האמור - שריר וקיים אינטרס ציבורי - חברתי נוסף, המורה להעניש את העבריין כמידתו, באורח ההולם את חומרת המעשים, להגן על הציבור מפני פגיעתו, ושלא לפטור בלא כלום או בעונש קל מי שמעל מעילה בוטה באמון הרשויות, וגרע כספים ניכרים מהקופה הציבורית.
העונש נועד לא רק כדי לגזור לעבריין כגמולו או להרתיעו; צריך שהעונש יתן ביטוי לחומרה הרבה שבה יש לראות עבירות המבוצעות בידי אנשים מן השורה, לכאורה, המתכננים ומבצעים עבירות זיוף והונאה, עבירות שגילוין קשה, ומנצלים את מעמדם ואת האמון שניתן בהם על-ידי הרשויות.
9. הפסיקה בעבירות מס ובעבירות הונאה היא חד משמעית: כל הגורע כספים מקופת הציבור - לא יינקה, שכן, דינו כדין מי ששולח ידו אליה וגוזל ממנה כספים לא לו.
כבר נאמר לא אחת שדינו של עבריין כזה, עבריין "הצווארון הלבן", שכליו הם ערמה, זיוף ומרמה, אינו שונה ולעתים חמור יותר מדינו של עבריין המשתמש בכלים מסוג אחר - כלי פריצה או נשק - להשגת מטרותיו. שכן, אלה גם אלה - מעשיהם מפרים את תקנת הציבור, ופגיעתם בציבור בקרבו הם פועלים - רעה.
אמר על כך כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"פ 624/80 חב' וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י לה(3) 211, בעמ' 217:
ידעו עברייני הצווארון הלבן כי צווארונו של עושה העבירה הזאת איננו לבן, והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה והאחד שודד את קופתו של הפרט. . . .
יאים לכאן גם דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה (שנאמרו לא מכבר, 25.2.04, בפסק-הדין בע"פ 9788/03, 10126/03, 10130/03, 10335/03, מדינת ישראל נ' גולן ואח', אשר טרם פורסם):
בית משפט זה עמד לא אחת על הפער הקיים בין ההכרה הברורה כי מעשים של פגיעה בגוף וברכוש הינם עבירות שמתחייבת בגינם ענישה חמורה כדי להרתיע מפני סיכון שלום הציבור ובטחונו, לבין מידת הסלחנות הננקטת לא אחת ביחס לעבירות כלכליות של צוארון לבן, שנזקן לפרט ולציבור הרחב הנו רב ביותר. לעתים דוקא מעשי עבירה כאלה זוכים בבתי המשפט ליחס קל ופשרני אף שנזקם לכלל, למשק ולכלכלה, ולאימון שהציבור רוכש למערכות המשק והשלטון הוא רב ביותר. נוצר לפרקים יחס בלתי הולם בין הענישה המוטלת על עבריין הנאשם בפריצה וגניבת-רחוב, לבין ענישה הנגזרת על עבריין רב מעללים, הגוזל מיליונים מכספי ציבור תוך הפרה עמוקה של חובות נאמנות ומוסר בסיסיים. על פער עמוק זה הנבקע לעתים בתפיסה העונשית הנוהגת במקומנו יש לגשר בדרך של שמירת יחסיות הולמת בהיקפי הענישה, תוך ייחוס משקל מתאים לחומרתם האמיתית של המעשים, להשלכתם השלילית ארוכת הטווח על מערכות הכלכלה והחברה, ולהיקף הנזק שהם מביאים על הציבור.
על כן, כאשר מדובר בהיקף משמעותי של עבירות הונאה ומסים שביצע הנאשם, והנאשמת מכוחו, עבירות שמשתרעות על פני תקופה כה ממושכת; כשמדובר במעשים מתוכננים ויזומים ולא במעשי אקראי; כאשר לתוכנית העבריינית המורכבת והממושכת נלוות עבירות כגון השמת ראיות; וכן, כאשר התוצאה היא של השתמטות ממסים בהיקף כה רב; מתעצמת חומרת העבירות, ומתגמד מאוד משקלן של הנסיבות לקולא שמניתי.
פסקי-הדין שהובאו לעיל ואחרים כמותם קובעים, באמירות ברורות וחד משמעיות, כי מדיניות הענישה הרצויה וההולמת בעבירות "כלכליות" היא מאסר לריצוי בפועל, גם כאשר מדובר במבצעים שהם אנשים נשואי פנים, שומרי חוק בדרך כלל. בתי המשפט לא היססו לגזור על המבצעים עונשי מאסר ממושכים.
כך, נדרש בית המשפט העליון לערעורן של המדינה ושל הנאשמת, בע"פ 5367/91, 5350/91 נעמי דנון נ' מדינת ישראל, וערעור שכנגד, תקדין עליון 92(1), 1815, על גזר דין שניתן בבית המשפט קמא, על עובדת תאגיד בנקאי, שנמצאה אשמה בעבירות גניבה בידי עובד ועבירות נלוות רבות מתחום המרמה והזיוף. בבית המשפט קמא נגזרו על הנאשמת 15 חודשי מאסר בפועל, ו-24 חודשי מאסר על תנאי.
בקבלו את ערעור המדינה קבע בית-המשפט העליון כי העונש האמור איננו מתיישב עם נורמות הענישה המתבקשות מאופי העבירות שביצעה הנאשמת והיקפן, והעמיד את עונשה על 30 חודשי מאסר בפועל.
לא למיותר להזכיר בהקשר זה את ע"פ(מאוחדים)9788/03, 10126/03, 10130/03, 10335/03, מדינת ישראל נ' גולן ואח', (אשר טרם פורסם). בעניין זה הורשעו שלושת הנאשמים בסדרה ארוכה של עבירות מרמה וזיוף בקשר לפרשה מסועפת של משיכת כספים בהיקף ניכר (3.2 מיליון ש"ח) מחשבונות בנק של לקוחות הבנק שנפטרו. הנאשמים נדונו כולם בבית-המשפט המחוזי לעונשי מאסר ממושכים, ולעונשי מאסר על תנאי.
בית-המשפט העליון קיבל את ערעורה של המדינה, והחמיר בעונשי המאסר של השלושה: המערער האחד, שפעל במסגרת תפקידו כעובד בכיר בתאגיד הבנקאי, ואשר חלקו בפרשה רב היה משל האחרים, נדון ל-6 שנות מאסר בפועל, ואילו הנאשמים האחרים נדונו ל-5 ול-3 שנות מאסר בפועל.
הוא הדין בע"פ 2933/02, 2919/02 יצחק אלוני נ' מדינת ישראל, וערעור שכנגד, תקדין עליון 2002 (3), 1865, לפיו דחה בית-המשפט העליון ערעור על גזר-דין בן 9 חודשי מאסר, ועוד מאסר על תנאי בן 12 חודשים שנגזר על המערער אלוני, לאחר שנמצא אשם בעשיית הסדר כובל בניגוד לסעיף 47(א)(1) לחוק הגבלים עסקיים, תשמ"ח-1988.
כך גם עניינו של פסק-הדין בע"פ (תל-אביב) 71330/03 יוסי צורי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), לפיו התקבל ערעורה של המדינה על קולת עונשו של הנאשם, שהורשע בבית משפט השלום בקשירת קשר ובהוצאתה לפועל של תכנית עבריינית מסועפת למשיכת סכומי כסף רבים במרמה מ"כספומטים" באמצעות כרטיסי אשראי מזויפים. בית-המשפט המחוזי העמיד את עונשו של צורי על 40 חודשי מאסר, מהם 28 חודשים לריצוי בפועל, ויתרתם על תנאי.
בקשת רשות ערעור שהגיש צורי על חומרת הדין - רע"פ 5588/04 - נדחתה.
אזכיר גם את גזר הדין בעניין ת"פ 3983/97, 6412/98 (תל-אביב) מדינת ישראל נ' יצחק עיני ואח', בו נגזר על הנאשם האחד עונש מאסר בפועל בן 6 שנים, ועל הנאשם האחר – מאסר בפועל בן 9 שנים.
ועוד, ת"פ 1390/99 מדינת ישראל נ' קושניר, שניתן ב-27.5.04, לפיו נדון הנאשם, קושניר, שהורשע בביצוע שורה של עבירות מנהלים בתאגיד - קבלת דבר במרמה, שימוש במסמך מזויף, גניבה בידי מורשה, מרמה והפרת אמונים שפגעו בתאגיד אותו ניהל, ל-12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ל-12 חודשי מאסר על תנאי, ולקנס כספי.
אין באלה כדי לומר שאין בנמצא גזרי-דין מתונים, בהם נמנעו בתי-המשפט מהטלת עונשי מאסר ממושכים, ובמיוחד במקרים בהם עשו הנאשמים להסרת המחדלים. אסופת הפסיקה שצרפה ההגנה - תוכיח, כשלאלה מצטרפים בודאי גזרי-דין רבים אחרים.
אלא שכל מקרה ומקרה אמור להתברר על פי נסיבותיו המיוחדות; ככל שיגעתי לא מצאתי באסופת הפסיקה מקרה המתקרב בעובדותיו ובנסיבותיו לענייננו - לא מבחינת היקף העבירות, שבענייננו כללו זיוף נרחב של אישורי מכון התקנים וחשבוניות ספק, וכן, הגשת רשימונים כוזבים לרשויות המכס (בלמעלה מ-600 מקרים); לא מבחינת התכנון, התחכום והערמה ששימשו את הנאשם, מכוחן פעל לאורך תקופה ממושכת; וגם לא מבחינת היקף כספי המסים שנגרעו מקופת המדינה בעקבות אותן עבירות.
ראו: ת"פ 2268/02 מדינת ישראל נ' חב' פדני תכשיטים בע"מ ואח' (צורף ע"י ההגנה כנספח י"ח);
ת"פ 3607/02 מדינת ישראל נ' יהונתן גינת (צורף ע"י ההגנה כנספח כ"א); ת"פ 1800/98 מדינת ישראל נ' חב' אלביט מחשבים בע"מ ואח' (צורף ע"י ההגנה כנספח ט"ו); ועוד.
לא מיותר להזכיר בהקשר זה כי במרבית המקרים אליהם הפנתה ההגנה בטיעוניה הציגו הצדדים לבית המשפט הסדרי טיעון לעניין העונש, הסדרים שאושרו מן הסתם על פי רוח פסיקתו של בית-המשפט העליון בדבר אימוץ הסדרי טיעון. ממילא לא עמדו גזרי-דין אלה במבחן הערעור.
10. העבירות המיוחסות לנאשמת בוצעו מכוח תפקידו ומשרתו של הנאשם, ששימש בכל התקופה הרלוונטית, ומשמש למעשה עד היום, מנהלה. מכאן החומרה שיש לייחס למעשיה.
כשאני שוקלת בזהירות את העונש הראוי במקרה זה, להשגת מטרות הענישה, תוך שיקלול הכולל גם היבטים אחרים, בכללם - הנסיבות האישיות של הנאשם, אני סבורה כי רף הענישה שטענה לה המאשימה כרף עליון - הוא מתון למדי. הענות לעמדת הסניגור, או לכל רף אחר נמוך מזה שעתרה לו המאשימה - חוטאת לנורמות הענישה שאימצו בתי המשפט.
ואין זה מדויק לומר, כטענת הסניגור, שעתירת המאשימה לעונש מאסר ממושך משדרת לציבור מסר בגנות הסדרי טיעון והסרת המחדלים.
איפכא מסתברא:
אילולא הסירו הנאשמים את המחדלים; אילולא הודו במיוחס להם וקיצרו בהליכי החקירה והמשפט - היה העונש הראוי, אם נמצאו אשמים - חמור בהרבה, כפי שהראיתי לעיל.
11. אני גוזרת על הנאשמים בגין העבירות בהן הורשעו את העונשים הבאים:
הנאשמת 1:
קנס כספי בשיעור 50,000 ₪
הקנס ישולם לקופת בית המשפט ב-5 שיעורים שווים ורצופים כל אחד בן 10,000 ₪;
התשלום הראשון ישולם לא יאוחר מ-1.12.04, וכל תשלום נוסף לא יאוחר מ-10 לחודש שלאחר מכן.
הנאשם 2:
1. 18 חודשי מאסר בפועל.
2. 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם 2 לא ישא עונש זה אלא אם יעבור, תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה מהעבירות בהן הורשע, כמפורט בסעיף 3 לעיל.
3. קנס כספי בשיעור 100,000 ₪, או 4 חודשי מאסר תמורתו.
הקנס ישולם לקופת בית-המשפט ב- 20 תשלומים שווים ורצופים שהראשון בהם לא יאוחר מתאריך 10.1.05 וכל תשלום נוסף לא יאוחר מה-10 לחודש שלאחר מכן.
הודע על זכות ערעור לבית המשפט המחוזי משך 45 יום מהיום.
ניתן והודע היום 11.10.04, במעמד הצדדים
דניאלה שריזלי, שופטת
ב"כ הנאשם: אבקש עיכוב ביצוע גזה"ד, בדעתנו להגיש ערעור על חומרת העונש במועד שקצוב בדין. לפי הפסיקה ע"פ 111/79 שוורץ נ' מ"י, בנסיבות האלה ולאור החשש שמרבית התקופה שביהמ"ש גזר על הנאשם תסתיים לפני שיינתן פסה"ד בערעור, יחד עם הנסיבות שאפרט מייד – יש מקום לעכב את ביצוע עונש המאסר עד להכרעת ביהמ"ש המחוזי. הנסיבות הנוספות הן עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט – לנאשם עבר נקי והוא התייצב לכל ישיבות ביהמ"ש ואף נסע לחו"ל מספר פעמים ושב ארצה. חיי הנאשם מעוגנים בארץ, יש לו פה משפחה ועסק. אין חשש להימלטות מאימת הדין. העסק שהוא מנהל מפרנס 35 עובדים. חומרת העבירות, מבלי להקל בהן ראש, אינן מראות על מסוכנות לציבור והרתעה אפקטיבית תושג גם עם תחילת ריצוי העונש יידחה עד לקבלת הכרעת הערעור.
פסיקה שבהם הוטלו עונשי מאסר בעבירות מס, לדעתנו עקב הסרת המחדל יש סיכוי לערעור, לפחות לענין קיצור התקופה.
אני מפנה גם לע"פ 7389/01 וייס נ' מ"י, שם היה מדובר על היקף כספים הרבה יותר גדול מהתיק הזה וביהמ"ש קבע שיעוכב ביצוע העונש, כפי שמפורט בפסה"ד.
לאור כל האמור לעיל, אני מבקש להעתר לבקשתנו.
ב"כ המאשימה: אכן הנאשם יצא לחו"ל ועמד בתנאים אבל כאן אנחנו מדברים על מצב אחרי שעונשו נגזר. הנאשם היה מודע לעונש שהתביעה תבקש והיה אמור להערך לו. מנגד, לא נתנגד לדחייה קצרה כדי לאפשר לו להתארגן, בתנאי שהערבויות ימשיכו לעמוד עד לריצוי העונש. אנחנו לא מדברים פה על מסוכנות, אנחנו מדברים פה מקרה שהנאשם הודה והוא ידע שיהיה עונש מאסר.
ב"כ הנאשם:היתה כאן עסקת טיעון עם רף של מינימום ומקסימום, ואם הנאשם יתחיל באופן מיידי בריצוי המאסר, ואם ביהמ"ש של הערעור יתערב ויפחית את עונש המאסר, לא אפשר יהיה להחזיר את המצב לקדמותו וכל הערעור יסוכל.
החלטה
אני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר על הנאשם 2 בכפוף לתנאים הבאים:
1. הערבויות שהוטלו על הנאשם עד כה ישארו בתוקפן עד החלטה אחרת (בת.מ.16729/02), והן תשמשנה להבטחת התייצבותו של הנאשם 2 לריצוי עונשו.
2. יישאר בתוקפו צו עיכוב היציאה מהארץ.
3. עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל הוא עד 21.11.04 שעה 11.00.
במועד זה על הנאשם 2 להתייצב במזכירות ביהמ"ש לריצוי העונש, אלא אם כן תתקבל החלטה אחרת בענין זה.
ניתנה היום כ"ו בתשרי, תשס"ה (11 באוקטובר 2004) במעמד הצדדים.
שריזלי דניאלה, שופטת
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
