פסק דין
השופט י' גריל:
א. קיבוץ יד מרדכי (להלן: "הקיבוץ"), מערער בפנינו על הכרעת הדין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר ר. סוקול), מיום 29.9.03, בת.פ. 7544/00, לפיה הורשעו הקיבוץ והנאשם הנוסף מר אבי פוקס, בביצוע העבירות שיוחסו להם בכתב האישום, לפי סעיפים 212 (א) (1) ו-212 (א) (4) של פקודת המכס.
בגזר הדין שניתן ביום 25.12.03 הוטל על הקיבוץ תשלום קנס בסך 200,000 ₪ , אך יובהר שהערעור מתייחס להכרעת הדין בלבד.
ב. הנסיבות הצריכות לענין, כעולה מכתב האישום המתוקן, הינן אלה:
הקיבוץ עסק במועד הרלוונטי לכתב האישום ביבוא ומכירה של שום טרי. נאשם מס' 2 , אבי פוקס, היה במועדים הרלוונטיים מנהל בית האריזה של הקיבוץ ועסק מטעם הקיבוץ ביבוא של השום נשוא כתב האישום. הקיבוץ ייבא באמצעות מר אבי פוקס (הנאשם מס' 2), שום סיני מהונג קונג בארבעה רשימונים שפורטו בכתב האישום, זאת בתקופה שבין 10.9.98 ל-8.3.99.
בהכרעת הדין הסביר כב' השופט קמא שהשום הסיני שייבאו הנאשמים דרך הונג קונג כלל: שום בתפזורת ושום ארוז בצמות. לטענת המאשימה נקבעו מחירי רכישה בין הנאשמים לבין הספק בהתאם לסוגי השום השונים. לאחר שנקבעו המחירים, ועל מנת להפחית את תשלומי המכס, שינו הנאשמים את מחירי הסוגים השונים באופן שהם העלו את המחיר עבור כל קילוגרם של שום בצמות, ואילו את המחיר עבור שום בתפזורת הם הפחיתו. כתוצאה מכך, שולם בסך הכל על השום אשר בצמות שיעור מכס נמוך יותר.
הנאשמים שיחררו את הטובין מן המכס ועקב החשבונות הכוזבים השתמטו ב-19 רשימונים מתשלום מכס בסך 527,709 ₪, מכאן האישום ב-19 עבירות, לפי סעיף 212 (א) (1) של פקודת המכס (השתמטות מתשלום מכס שיש לשלמו), והגשת רשימונים כוזבים - ארבע עבירות לפי סעיף 212 (א) (4) של פקודת המכס (הגשת רשימונים כוזבים).
ג. בפני בית משפט קמא טענו הנאשמים בהגנתם כך:
הטענה האחת: רישום הסכומים השונים ברשומונים ובחשבוניות שצורפו להם, גם אם יש בהם שינוי לעומת מה שהוסכם עם הסַפָּק, אינו מהווה עבירה לפי פקודת המכס. הטעם לכך הוא שדי ברישום הסכום הכולל של העיסקה, ואין עבירה בשינוי הסכומים שהוצהרו ביחס לפריטים השונים. שינוי הסכומים ביחס לכל פריט, הוא בגדר תכנון מס לגיטימי, כך טענו הנאשמים בפני בית משפט קמא.
טענת ההגנה השניה היתה שמבצעי העבירה אינם הנאשמים, זאת מכיוון שיבוא השום נעשה על ידי עסק בשם רז יבולי ערבה בע"מ, בניהולו של מר עובדיה. הקיבוץ טוען שכל אשר עשה לא היה אלא השאלת שמו לשם ביצוע היבוא. כמו כן לא היתה לקיבוץ כל טובת הנאה בשינוי המחירים הואיל ואת המכס שילמה חברת רז יבולי ערבה בע"מ.
הנאשם מס' 2 הדגיש שאת כל הפעולות הוא ביצע לפי הנחיות והוראות של מר עובדיה מחברת רז, ולמענו בלבד.
למניעת ספק: הנאשמים לא חלקו על כך שאכן בוצעו שינויים בחשבונות של הספק לצורך התאמתם לפריטי המכס, וכדי להפחית את שיעורי המכס.
ד. בהכרעת הדין כותב כב' השופט קמא שנאשם מס' 2, מר אבי פוקס, אישר בכל ההודעות שמסר לחוקרי המכס שהוא ביקש לשנות את מחיר השום, הואיל ובלי שינוי המחיר העיסקה לא השתלמה. בחקירתו מיום 26.4.99, ת/11, עמ' 2, ש' 25 - ש' 28 אמר הנאשם מס' 2:
”אני ביקשתי מהסַפָּק .... בארץ לשנות את המחיר ל-2.50 דולר לק"ג היות ואם אני צריך לשלם על השום לק"ג 1.50 דולר לק"ג אזי לא משתלם לקנות כי המכס יהיה גבוה...”
לפיכך, הנאשם מס' 2 הודיע לסַפָּק שיש לשנות את המחירים.
אין מחלוקת שמחירי הפריטים אשר סוכמו בין הסַפָּק לבין הנאשם מס' 2 היו שונים מאלה שנרשמו בחשבונות הפרופורמה שצורפו לרשומונים.
טענת ההגנה של הנאשמים היתה שהם לא עברו עבירה של הגשת רשומון כוזב הואיל והם הצהירו על המחיר הכולל הנכון של העיסקה, גם אם הפריט לכל מחיר על פי ההסכם, היה שונה מן המחיר שעליו הוסכם עם הספק.
כב' השופט קמא דחה טענה זו בציינו שתכלית ההצהרה ותכלית הרשומון היא להעמיד את גובה המכס בפני העובדות הרלוונטיות לצורך הערכת המכס המתחייב.
המחיר הכולל, כך קבע כב' השופט קמא, הוא חסר כל חשיבות, הואיל ומדובר בפריטים שונים שלגבי כל אחד מהם יחושב המכס בשיעור שונה, ובדרך אחרת. לכן, חייבת ההצהרה לכלול לא רק את הסכום הכולל אלא גם את המחיר המוסכם ביחס לכל פריט ופריט.
מבהיר כב' השופט קמא שהצדדים הסכימו על מחירים לפי ההסכמים שביניהם בלבד (והכוונה היא לנאשם מס' 2, מנהל בית האריזה מר אבי פוקס מחד גיסא, ונציג הספק מר אשכנזי, מאידך גיסא), כשהרישום בחשבונות נועד להטעות את גובה המכס.
ברשומונים נשוא כתב האישום הוצהר על מחירים של פריטים השונים מן המוסכם בין הסַפָּק לבין היבואן, ובכך הוכח שהוגשו רשומונים כוזבים לפי סעיף 212 (א) (4) של פקודת המכס.
ה. הנאשמים טענו בפני בימ"ש קמא שהעבירות המיוחסות להם בוצעו על ידי עסק סיטונאי בשם רז יבולי ערבה בע"מ (להלן: "רז") כשבין אותו עסק לבין הקיבוץ התקיימו קשרי מסחר ענפים עקב מכירת תוצרת חקלאית מחו"ל.
בין מנהל בית האריזה של הקיבוץ לבין מנהלה של רז, מר עובדיה יוסף, נוצרו קשרים ובסופו של דבר החל הנאשם מס' 2 לבצע עבודות עבור רז, בעיקר טיפול בעסקאות יבוא של רז מחו"ל. לנאשם מס' 2 היה הידע הדרוש לטיפול בעסקאות אלה, לרבות ידע באנגלית, שהיה חסר למר עובדיה.
תמורת העבודות שיבצע נאשם מס' 2 לרז, העמידה זו לרשותו רכב וטלפון סלולרי, אשר שימשו את נאשם מס' 2 בעבודתו כולה (לא רק בעבודות שביצע עבור רז) ולכן ניתן לראות בכך תמורה לקיבוץ, ולאו דוקא לנאשם מס' 2 באופן אישי.
בשנת 1998 ביקש מר עובדיה לבצע יבוא של שום מסין. לטענתו, לא היה ביכולתו לממן את האשראי הדרוש לביצוע היבוא, ולכן פנה לקיבוץ, על ידי מר פוקס, כדי שייבאו עבורו את השום.
לפי בקשת מר עובדיה, ובמימונה של רז, יצא נאשם מס' 2 לסין, הביא דוגמאות שהשביעו את רצונו של מר עובדיה, ואזי החל נאשם מס' 2, מר פוקס, לנהל מו"מ עם הסַפָּק לגבי מחיר וכמויות.
כב' השופט קמא קבע שמר פוקס היה בקיא ממר עובדיה בנוהלי היבוא וכן בנוגע לשיעורי המכס. נאשם מס' 2 הבין שהעסקאות לא ייצאו לפועל אם לא ישונו המחירים,ולכן פעל לשם כך בעצמו.
מכאן מסקנת כב' השופט קמא שנאשם מס' 2, מר פוקס, הוא מבצע העבירה, והוא זה שהנחה את הסַפָּק להגיש חשובנות כוזבים כדי שניתן יהיה להגיש רשומונים כוזבים למנהל המכס.
ו. כאן הגעתי לסוגיית אחריותו של הקיבוץ, שהיא הסוגיה המרכזית העומדת במוקד ערעור זה שבפנינו.
השאלה הראשונה שהציג לעצמו כב' השופט קמא, בסוגיה זו, היתה האם הקיבוץ הוא "בעל הטובין" כמשמעותו בפקודת המכס, שהרי חובת הגשת רשומון מוטלת על "בעל הטובין", לפי סימן ה', לפרק הרביעי של פקודת המכס.
למרות קיומה של הצהרה במסגרת "כתב ערבות ושיפוי בלתי חוזר", נ/1, ממנה עולה שרוכש הטובין היא לכאורה חברת רז, ואילו הקיבוץ אינו אלא הגוף דרכו בוצעה הרכישה, הגיע כב' השופט קמא למסקנה לפיה הודה הקיבוץ בכך שייבא את הטובין, וכי הקיבוץ הוא זה שרכש את הזכויות בשום מן הסַפָּק.
כב' השופט קמא מתבסס לצורך מסקנתו זו על כך שההסכמים לרכישת השום מן הסַפָּק נערכו כולם בין הקיבוץ לבין הסַפָּק ללא איזכור של חברת רז (ת/16, ת/19, ת/22, ת/25).
ההתכתבויות בנוגע ליבוא השום ורכישתו מן הסַפָּק נעשו על ידי הקיבוץ ועל שם הקיבוץ, ללא איזכור של חברת רז. החשבונות הוצאו מן הסַפָּק על שם הקיבוץ. כל רשימות האריזה בוצעו על שם הקיבוץ, התשלומים לסַפָּק נעשו על ידי הקיבוץ, והקיבוץ פתח את האשראים הדוקומנטריים לצורך רכישת השום (ת/32, ת/33, ת/34).
בשטרי המטען נרשם הקיבוץ כ- NOTIFY, ופקודת המסירה בנמל היתה לקיבוץ. לצורך קבלת האשראים מן הבנק חתם הקיבוץ על התחיבותו לתשלום, וצירף פרוטוקולים של הנהלת הקיבוץ המאשרים את נטילת האשראי.
כן הסכים הקיבוץ שהטובין ישמשו בטוחה להתחיבויותיו כלפי הבנק.
במסמכי הבנק ובמסמכי הרכישה האחרים אין כל איזכור בדבר זכויותיה של חברת רז או שהקיבוץ פועל עבור גורם אחר. הקיבוץ הצהיר כלפי שלטונות המכס שהוא היבואן וכך גם נרשם ברשומונים.
חשבונות עמיל המכס הוצאו על שם הקיבוץ, כך גם חשבונות ההובלה והשחרור. רשיון היבוא שצורף לרשומונים הוצא על שם הקיבוץ. העד מר אשכנזי נציג הסַפָּק בישראל, הדגיש שכל הקשר התנהל בינו לבין מר אבי פוקס (נאשם מס' 2) מן הקיבוץ.
ז. במסגרת עדותו סיפר מר אשכנזי שהנאשם מס' 2 מר פוקס הציג בפניו את מר עובדיה (מנהלה של חברת רז) כלקוח של הקיבוץ שרכש את השום, והתברר כי איכותו של חלק מן השום היתה ירודה.
לא מר עובדיה ולא מר רז, היו לקוחותיו של הסַפָּק, אלא של הקיבוץ. הפיצוי בגין הסחורה הפגומה הנ"ל ניתן בדרך של קיזוז מתשלום עבור מטען אחר שהוזמן על ידי הקיבוץ מן הסַפָּק, ומחשבון שהוצא לקיבוץ על ידי הסַפָּק.
מר אשכנזי סיפר בעדותו שהוא לא התחייב לפצות את מר עובדיה, הואיל ולא היה לו קשר עסקי עמו, ועל דבר הפיצוי הוא סיכם עם מר פוקס.
אשר לסוכן המכס שטיפל בפועל בהגשת הרשומונים ושחרור המטען ציין כב' השופט קמא שמעדות מר חזקיה (קבלן עצמאי שעבד עבור חברת "כסלו" שרותי מכס) נראה שלסוכן המכס לא היה כל קשר עם חברת רז או עם הקיבוץ, וכי סוכני המכס פעלו על פי המסמכים שנמסרו להם.
ח. כב' השופט קמא קובע שמן הראיות עולה שהקיבוץ הוא זה אשר רכש את הטובין, התקשר עם הסַפָּק, ייבא את הסחורה, והגיש את הרשומונים.
גם אם הקיבוץ ערך עיסקת "גב אל גב", לפיה חברת רז תרכוש את כל הסחורה שתיובא ותשלם את כל ההוצאות, אין בכך כדי לשנות את העובדה כי הקיבוץ הוא זה שהתקשר בהסכם הרכישה.
הקיבוץ התחייב לשלם לסַפָּק, ולסוכנים. אם רז לא היתה עומדת בהתחייבותה לשפות את הקיבוץ, כי אז היה הקיבוץ נושא באחריות לתשלום. עצם העובדה שקיים לקוח המתחייב לשאת בכל העלויות וההוצאות, וכן לרכוש את הסחורה, אין בה כדי לשנות את זהותו של היבואן .
מכאן מסקנת כב' השופט קמא שכל הסממנים מלמדים שהקיבוץ הוא זה שייבא את השום, ורכש את הבעלות בשום, ולכן חובת הגשת הרשומונים היתה על הקיבוץ.
כל מסמכי היבוא הוצאו על שם הקיבוץ והועברו לבנק ולעמילי המכס. העברת המסמכים הכוזבים לעמיל המכס היא שהביאה להגשת הרשומונים הכוזבים.
ט. אשר להטלת אחריות פלילית על תאגיד הפנה כב' השופט קמא, בין היתר, ל-ע"פ 3027/90 חברת מודיעים נ. מ"י, פ"ד מ"ה (4), 364, בעמ' 379:
”תורת האורגנים יוצאת מתוך הנחה כי קיימת נורמה משפטית המתייחסת אל התאגיד. על פיה נובעות תוצאות מסויימות (בין שעניינן הטלת אחריות ובין שעניינן פטור או הגנה מאחריות, ובין שעניינן אחר), אם מתגבשות אצל התאגיד תכונות אנושיות, כגון מחשבה פלילית (מודעות, כוונה) פעולה אקטיבית וכיוצא באלה .... אחריותו של התאגיד לפעילות האורגן היא אישית , תוך שבאמצעות הפעולות והמחשבות של האורגן עולה בידי התאגיד לקיים את יסודות הנורמה המשפטית אותה מבקשים להחיל עליו”
באותו ע"פ 3027/90, כותב כב' השופט (כתארו אז) א. ברק, שגם נושא משרה שאינו בכיר עשוי להיחשב כאורגן של התאגיד, עיינו, שם, בעמ' 382, מול האות ג':
”על כן, גוף או נושא משרה בכיר בתאגיד (אסיפה כללית של בעלי המניות, דירקטוריון, דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים) יהיו בוודאי אורגן של התאגיד. אך גם נושא משרה שאינו בכיר עשוי להיחשב כאורגן התאגיד, וזאת אם על-פי מסמכי התאגיד או על-פי מקור נורמאטיבי אחר רואים את פעולתם ומחשבתם כפעולת התאגיד עצמו”
י. ממשיך כב' השופט קמא וקובע שפקודת המכס מטילה על בעל טובין חובה להגיש רשומון ולכלול בו את ההצהרות השונות המשמשות לצורך קביעת המכס המוטל על יבוא הטובין.
לכן יש להטיל אחריות על התאגיד למעשיו ומחדליו של מי שנתמנה מטעם התאגיד למילוי חובה זו, ומי שעל פי מעשיו מסר התאגיד את דיווחיו. בעניננו, ולפי העדויות, פעל הנאשם מס' 2, אבי פוקס, בשמו של הקיבוץ בכל הנוגע לביצוע עסקת היבוא, להתקשרויות עם הסַפָּק, להכנת המסמכים, ולדיווח לבנקים ולרשויות המכס.
כב' השופט קמא מפנה לשורה של עדים מהם עולה פעילותו ומעורבותו של נאשם מס' 2 בכל הנוגע לעסקת היבוא. כגון, עדות עוזרת הגזבר (רונית שוורץ) שאמנם פעלה לפי הוראות הגזבר, אך זוכרת שנאשם מס' 2, אבי פוקס, הורה על ביצוע שינויים במסמכים.
בנוסף גם עדות גזבר הקיבוץ (שמעון כורם) שלמר פוקס לא היתה זכות חתימה בשם הקיבוץ, אך כמנהל ענף היתה לו סמכות להתקשר בשם הקיבוץ וכן לייבא בשם הקיבוץ (ההדגשה שלנו).
י"א. כב' השופט קמא דוחה את נסיונם של הקיבוץ ומר פוקס לשכנע שפעולותיו של נאשם מס' 2 נעשו בנוגע ליבוא השום כנציגה של חברת רז וכעובד שלה.
בימ"ש קמא כותב שנאשם מס' 2 לא הציג עצמו מעולם בפני הסַפָּק או בפני גורם אחר כנציג של חברת רז. בכל ההתכתבויות הוא התקשר בשם הקיבוץ.
העובדה שרז נתנה תמורה מיוחדת עבור שירותיו של מר פוקס אינה מצביעה על כך שמר פוקס הפך לחלק מן הארגון של רז או שמר פוקס עבד עבור רז.
המכונית והפלאפון לא נמסרו לנאשם מס' 2 עבור עסקת יבוא השום. המכונית שימשה את נאשם מס' 2 בכל העבודות כמנהל בית האריזה בקיבוץ, ומכאן, משמע, שהתמורה ניתנה לקיבוץ ולא לנאשם מס' 2. מר פוקס לא הביא כל ראיה שהתקיימו בינו לבין רז יחסי עובד - מעביד או יחסי שליחות. גם אם נאשם מס' 2 סייע לחברת רז, הרי שאת כל ההתקשרויות ושינויי החשבונות עשה נאשם מס' 2 כנציג של הקיבוץ בעסקה.
י"ב. עצם העובדה שטובת ההנאה העיקרית מן העיסקה היתה צפויה לחברת רז אינה רלוונטית הואיל ולקיבוץ עצמו צמחה טובת הנאה הואיל וקיבל תמורה עבור היבוא.
נאשם מס' 2 הבהיר בעדותו שאלמלא שונו המחירים והופחתו תשלומי המכס לא היתה העיסקה יוצאת לפועל, וגם הקיבוץ היה מפסיד את התמורה הצפויה. מכאן, שגם לקיבוץ, כמי שייבא את השום, היה אינטרס לשנות את המחיר ולהקטין את שיעורי המכס כדי שהעסקה תצא לפועל.
מכאן מסקנת כב' השופט קמא שנאשם מס' 2, אבי פוקס, ביצע בעצמו את העבירות של הגשת רשומונים כוזבים.
גם הקיבוץ ביצע את העבירות בין בשל היותו בעל הטובין, שהגיש את הרשומונים, ובין בשל כך שמר פוקס שימש בכל פעולותיו כאורגן של הקיבוץ לביצוע העבירות.
לענין היסוד הנפשי של עבירת הגשת רשומון כוזב (סעיף 212 (א) (4) לפקודת המכס) כותב כב' השופט קמא שלצורך היסוד הנפשי של העבירה די במחשבה פלילית.
נאשם מס' 2 ידע שהשינוי נועד להקטנת שיעורי המכס וידע כי המחירים שהוצהרו ברשומונים שהוגשו ובחשבונות שצורפו אינם המחירים שסוכמו עם הסַפָּק.
מכאן שהמודעות קיימת.
נאשם מס' 2 היה אורגן של הקיבוץ ויש בכך כדי ללמד על התקיימות היסוד הנפשי הנדרש להטלת האחריות על הקיבוץ.
למעלה מן הנדרש קיימת גם עצימת עיניים מצד הקיבוץ. לא נעשתה כל פעולת בקרה ופיקוח. הקיבוץ הסתפק בקבלת כתב השיפוי מחברת רז (נ/1) וגילה חוסר אכפתיות ואדישות באשר לדיווחים לרשויות.
כותב כב' השופט קמא ואני מצטרף למסקנתו:
”מי שמקבל על עצמו לשמש כיבואן מקבל גם אחריות כלפי כל גורם רלבנטי לביצוע העסקה ולכשרות הצהרותיו. מי שמצהיר כי הינו יבואן חייב להבין כי סומכים על הצהרותיו ואינו יכול להיות אדיש לאמיתותן רק בשל קיומו של גורם אחר שמתחייב לשפותו” (עמ' 18 סיפא של הכרעת הדין).
מכאן, שגם הקיבוץ עבר את העבירות לפי סעיף 212 (א) (4) של פקודת המכס.
י"ג. לענין העבירה של השתמטות מתשלום מכס קובע כב' השופט קמא שזו אכן הוּכחה הואיל והגשת הרשומונים הכוזבים הביאה לתשלום מכס מופחת, משמע, השתמטות מתשלום המכס. את הכוונה להשתמט מתשלום מכס ניתן להסיק מתוך עצם הגשת רשומונים כוזבים.
נאשם מס' 2 שינה את המחירים בחשבוניות כדי להשיג תוצאה של תשלום מכס מופחת. נאשם מס' 2 התכוון לתוצאה זו הואיל והבין שבשיעורי מכס גבוהים לא כדי לייבא.
נאשם מס' 2 שימש כאורגן של הקיבוץ ויש לייחס את כוונתו של נאשם מס' 2 גם לקיבוץ' וכן לקבוע שגם הקיבוץ ביקש להשיג את התוצאה של השתמטות מתשלום מכס.
י"ד. לטענת הנאשמים קיבל נאשם מס' 2 ייעוץ מעמילי מכס ופעל לפי עצתם. נאשם מס' 2 מסר בהודעתו ת/2 שטרם החל בהתקשרות פנה לעמילי מכס מסויימים ובירר עמם את שיעורי המכס.
עמילי מכס אלה לא העידו ולא זומנו לעדות.
כותב כב' השופט קמא שמהודעת נאשם מס' 2 עולה שלמד מעמילי מכס אלה על השיעורים השונים של שום זול ושום יקר, אך אין בדבריו כדי ללמד על כך שעמילי המכס הנחו אותו לשנות את המחירים, יתר על כן, עמילי מכס אלה כלל לא טיפלו ביבוא השום. גם עמילי המכס מחברת "כסלו" לא נתנו כל ייעוץ, ומר חזקיה העיד שקיבל רק מסמכים.
בעדותו בבית המשפט טען נאשם מס' 2 שאת ההנחיות הוא קיבל ממר עובדיה (מנהל חברת רז) ואולם כב' השופט קמא קובע שגירסה זו אינה מתיישבת עם האמור בהודעותיו של נאשם מס' 2 לחוקרי המכס.
לא זו אף זו: אין בגירסה זו כדי להועיל לנאשמים הואיל ואין כל טענה כאילו מר עובדיה הוא מומחה בתחום המכס שניתן להסתמך על חוות דעתו (לענין ההסתמכות : ע"פ 11829/99 הורוביץ נ. מ"י, פ"ד נ"ד (4) 1).
ט"ו. לא הוכח איפוא, לפי קביעת כב' השופט קמא, שהנאשמים הסתמכו על בעל מקצוע המומחה בדבר.
נאשם מס' 2 ידע והבין ששינוי המחירים יביא להפחתת המכס, והדבר נעשה לצורך השתמטות מתשלום מכס.
נאשם מס' 2 פעל כדי לקדם את העסקאות תוך ידיעה והבנה שרק השתמטות מתשלום המכס המלא תאפשר את בביצוע העסקאות. לנאשם מס' 2 היה אינטרס להצליח בעסקאות, הן עבור חברת רז, והן עבור הקיבוץ שנהנה מן התמורה עבור היבוא.
לפיכך קבע כב' השופט קמא שהוכח גם היסוד הנפשי להשלמת העבירה לפי סעיף 212 (א) (1) לפקודת המכס, הן ביחס לנאשם מס' 2, והן ביחס לקיבוץ, ולפיכך, הורשעו הן הקיבוץ והן נאשם מס' 2 בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום, כדלקמן:
השתמטות מתשלום מכס, לפי סעיף 212 (א) (1) של פקודת המכס, והגשת רשומון כוזב לפי סעיף 212 (א) (4) של אותה פקודה.
ט"ז. הקיבוץ מיאן להשלים עם התוצאה ועל הרשעה זו מונח בפנינו ערעורו.
בהודעת הערעור המפורטת והמנומקת טוען ב"כ המערער שהיבוא הנדון בוצע על ידי מר עובדיה וחברת רז, באמצעות עובדם מר אבי פוקס, וכי מעורבותו של הקיבוץ ביבוא היתה השאלת מספר היבואן שלו לביצוע היבוא, תמורת אלף דולר ארה"ב מחברת רז המצויה בקשיים כלכליים שמנעו ממנה לקבל אשראי על מנת לבצע את היבוא הנדון בשמה.
ערעורו של הקיבוץ מתמקד בשלוש מסקנות של בית המשפט קמא:
1. טעה בימ"ש קמא כאשר קבע שהקיבוץ הוא בעל הטובין, כהגדרתם בסעיף 1 של פקודת המכס, חרף הממצאים המוכיחים, חד משמעית, כך נטען, שבעלת הטובין היא חברת רז.
2. טעה בימ"ש קמא כשייחס לקיבוץ את ביצוע פעולותיו של הנאשם מס' 2, מר פוקס, העולות לכדי העבירות בהן הורשע הקיבוץ, למרות עדויות ברורות שעמדו בפני כב' ביהמ"ש קמא, המוכיחות שמר פוקס איננו אורגן של הקיבוץ, ולא שימש ככזה בפעולותיו נשוא הדיון, ולכן אין לייחס את מעשיו לקיבוץ ואין להטיל על הקיבוץ אחריות בגין מעשים אלה, הואיל והנאשם מס' 2 פעל כעובד או כשלוח מטעם מר עובדיה ו/או חברת רז.
3. טעה בימ"ש קמא כשייחס לקיבוץ גם את מחשבתו הפלילית של נאשם מס' 2. לא זו בלבד שנאשם מס' 2 לא היה מעולם אורגן של הקיבוץ, אלא שכל פעולותיו בענין היבוא בוצעו עבור חברת רז ועובדיה, ומטעמם בלבד.
י"ז. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 1.7.04, חזר ב"כ המערער על האמור בנימוקי הערעור והוסיף כי השאלה שבמחלוקת היא זהותו של מבצע העבירה, כשטענת הקיבוץ היא שיש לזקוף את העבירה לחובתו של נאשם מס' 2 (שלא ערער), או לחובתה של חברת רז, אך אין להטיל על הקיבוץ אחריות כלשהיא, ואין לייחס לקיבוץ מחשבה פלילית, ולא הוכח שהיתה לקיבוץ כוונה לרמות את רשויות המס.
עוד טען ב"כ המערער שכב' בית המשפט קמא התעלם מעדויות חד-משמעיות שהיו בפניו, שהצביעו, בין היתר, על כך שנאשם מס' 2, במקביל לעבודתו בבית האריזה של הקיבוץ, עבד במקביל עבור חברת רז ועובדיה, וכן הצביעו העדויות על כך שיבוא השום כלל לא שירת את הקיבוץ, ולא היה לקיבוץ כל אינטרס בהקטנת שיעור המכס ששולם על ידי עובדיה ו/או חברת רז, ולא על ידי הקיבוץ, שהרוויח אלף דולר בלבד, בגין מתן אפשרות לחברת רז לעשות שימוש במספר היבואן של הקיבוץ .
עד כאן תמצית דברי ב"כ הקיבוץ.
י"ח. ב"כ המשיבה תמכה בטיעוניה בהכרעת הדין של כב' ביהמ"ש קמא, ועמדה על כך שהקיבוץ היה מעורב בעסקת היבוא לאורך כל הדרך. הנאשם מס' 2 היה זקוק לאישור מן הקיבוץ לכל פעולה שעשה, ומכאן גם נובעת אחריותו של הקיבוץ.
אשר לטענה לפיה אין הקיבוץ "בעל הטובין" הפנתה ב"כ המשיבה להסבריו המפורטים של כב' השופט קמא שציין כי ההסכמים לרכישת השום נערכו בין הקיבוץ לבין הסַפָּק ללא איזכור של חברת רז (ת/16, ת/19, ת/22, ת/25), כמו כן ההתכתבויות ליבוא השום ורכישתו מן הסַפָּק נעשו על ידי הקיבוץ ועל שם הקיבוץ ללא איזכור של חברת רז, הוא הדין באשר לחשבונות שנשלחו, רשימות האריזה, ומסמכי הרכישה וההובלה של המטען.
מן הראיות עולה, כך קבע כב' השופט קמא, שמי שרכש את הטובין היה הקיבוץ, ש"סגר" עיסקת "גב אל גב" שלפיה תרכוש חברת רז את היבוא במלואו, ותישא בכל ההוצאות, אך אין בכך כדי לשנות מן המסקנה שהקיבוץ הוא זה שהתקשר בהסכם הרכישה של הטובין.
י"ט. בימ"ש קמא קבע שנאשם מס' 2 ביצע את העבירה. נאשם מס' 2 הוא שהנחה את הסַפָּק להגיש חשבונות כוזבים.
נאשם מס' 2 לא הציג עצמו אף פעם בפני הסַפָּק או גורם אחר כנציג של חברת רז, ובכל ההתכתבויות התקשר נאשם מס' 2 בשם הקיבוץ.
נאשם מס' 2 לא הביא ראיה שהוא היה עובד של חברת רז. המכונית ומכשיר הפלאפון שקיבל נאשם מס' 2 מחברת רז לא היו עבור עסקת היבוא, אלא שימשו את עבודתו הכוללת של נאשם מס' 2 כמנהל בית האריזה בקיבוץ , משמע, התמורה ניתנה לקיבוץ, ולא לנאשם מס' 2.
נאשם מס' 2 הוא אורגן של הקיבוץ , ויש לייחס את מחשבתו הפלילית של נאשם מס' 2 לקיבוץ. בנוסף גם קבע כב' השופט קמא שהקיבוץ פעל בענייננו בעצימת עיניים (פיסקה 31 של הכרעת הדין).
עד כאן תמצית דברי ב"כ המשיבה.
ב"כ הקיבוץ הגיב והוסיף שבהודעת הערעור קיימת הפנייה לעדויות שלא הובאו בהכרעת הדין ויש בהן כדי לסתור חלק מהכרעת הדין.נ
עוד טען ב"כ הקיבוץ שהקיבוץ חתום על שני מסמכים (האשראי הדוקומנטרי וחשבונית פרופרמה), והקיבוץ לא יכול היה להעלות על דעתו שהמחיר שנרשם הוא מחיר רמייה.
כ. לאחר עיון בהכרעת הדין ובתיקו של כב' בית המשפט קמא, בהודעת הערעור המפורטת והמנומקת, ובטיעוניהם של ב"כ שני הצדדים, נראה לי שטענותיו של המערער מכוונות רובן ככולן לקביעות שבמהימנות ולמימצאים עובדתיים שנקבעו על ידי כב' בית המשפט קמא.
אינני סבור שקיימת הצדקה עניינית להתערב בקביעות ובמימצאים אלה, שעליהם מתבססות, ומהן נגזרות , מסקנותיו של כב' השופט קמא בהכרעת הדין.
כ"א. ב"כ הקיבוץ טוען בפיסקאות 17-29 של הודעת הערעור שכב' בימ"ש קמא התעלם מעדויות מפורשות שהוכיחו חד-משמעית, כי סוכני המכס פעלו לצורך עיסקת היבוא מטעם חברת רז ועובדיה, וכי לקיבוץ לא היה כל קשר עמם, וכן טוען ב"כ המערער שבית המשפט התעלם מעדות מנהל חברת רז מר עובדיה, בעמ' 24 לפרוט', שהוא שילם את המכס עבור הטובין, וכן את התשלומים לעמיל המכס ולסַפָּק, ולמעשה נותר מר עובדיה חייב כסף לעמיל המכס, זאת בנוסף לעדות הנאשם מס' 2 שעמילי המכס "כסלו" נשכרו על ידי מר עובדיה וחברת רז, והם גם אלה ששילמו ל"כסלו".
אינני סבור שכב' השופט קמא התעלם מעדויות אלה.
בפיסקה 25 של הכרעת הדין כותב כב' השופט קמא שחברת "כסלו", שרותי מכס, טיפלה בכל הנוגע לשחרור המטענים ותשלום המכס.
מנהל סניף חיפה של "כסלו", מר גרינפלד, העיד שקיבל את המסמכים מן הסניף הראשי וטיפל בהם בהתאם, ולסניף חיפה לא היה כל קשר לקיבוץ או לחברת רז.
מוסיף כב' השופט קמא שמר חזקיהו, ששימש כקבלן עצמאי שעבד עבור "כסלו", העיד שכל הקשר בנוגע ליבוא היה עם חברת רז, וכי את ההוראות להכנת המסמכים ולשחרור המטען קיבל ממר עובדיה, ורק כדי לקבל את מספר היבואן נאמר למר חזקיהו שהיבוא הינו על שם הקיבוץ, ולכן פנה מר חזקיהו למטרה זו אל נאשם מס' 2.
כב' השופט קמא מפנה לעדותו של מר יוסף חזקיהו (עמ' 48 עד 51 לפרוט'), ומציין, בעמ' 14 של הכרעת הדין, כי מעדותו עולה שלסוכן המכס שטיפל בפועל בהגשת הרשומונים ושחרור המטען, לא היה כנראה כל קשר עם חברת רז או הקיבוץ, ואלה פעלו על פי המסמכים שנמסרו להם.
כ"ב. רשאי היה כב' השופט קמא להגיע למסקנתו זו, בשים לב לכלל הראיות שעמדו בפניו. אין הצדקה לטענת הקיבוץ לפיה יש לקבוע שהטובין היו של חברת רז או מר עובדיה, משום שסוכני המכס פעלו מטעמם או בעבורם בלבד.
עצם העובדה שמנהל חברת רז, מר עובדיה, העיד שהוא שילם את המכס עבור הטובין, ואת התשלומים לעמיל המכס ולסַפָּק, וכי אף נותר חייב להם, אין בה לכשעצמה כדי להוביל למסקנה שהקיבוץ לא היה הבעלים של הטובין.
כב' השופט קמא כתב במפורש בפיסקה 26 של הכרעת הדין:
”אמנם הקיבוץ "סגר" עיסקת "גב אל גב" לפיה רז ירכוש את כל הסחורה שתיובא וישלם את כל ההוצאות, אך בכך אין לשנות את העובדה כי הקיבוץ הוא שהתקשר בהסכם הרכישה. גם לגירסת הקיבוץ הוא שהתחייב בתשלום לספק, לסוכנים וכו', ואם רז לא היתה עומדת בהתחיבותה לשפות את הקיבוץ היה הקיבוץ נושא באחריות לתשלום..... עיסקה שבה היבואן מבטיח עצמו מראש בהסכם עם לקוח (גב אל גב) אינה נדירה וקיומו של לקוח המתחייב לשלם את כל העלויות וההוצאות, אינה משנה את זהותו של היבואן. כל הסממנים מלמדים כי הקיבוץ הוא שייבא את השום ורכש את הבעלות בו ולכן חובת הגשת הרשומונים היתה עליו .....”
לדברים אלה אין בידי אלא להצטרף. הדבר גם מסביר את התשלומים שחלו על חברת רז או מר עובדיה, מבלי שהדבר יגרע מן העובדה שבעל הטובין היה הקיבוץ, ומכאן גם החובות שחלו עליו בהתאם להוראות פקודת המכס.
כ"ג. ב"כ הקיבוץ טוען, בין היתר, שהנאשם מס' 2, אבי פוקס, פעל כעובד של חברת רז או כשלוח מטעם חברת רז, וכן טוען ב"כ הקיבוץ שטובת ההנאה הכמעט בלעדית מעסקת היבוא נשוא הדיון כאן היתה של חברת רז או מר עובדיה, ולא של הקיבוץ.
גם לענין זה נתן כב' השופט קמא את דעתו ואני מפנה לפיסקה 29 בהכרעת הדין:
”מר פוקס לא הביא שמץ ראיה כי התקיימו בינו לבין רז יחסי עובד-מעביד או יחסי שליחות. גם אם סייע לרז הרי שאת כל ההתקשרויות ושינויי החשבונות עשה כנציג של הקיבוץ בעסקה. העובדה כי טובת ההנאה העיקרית היתה צפויה לרז גם היא אינה רלוונטית שהרי גם לקיבוץ נצמחה טובת הנאה שכן קיבל תמורה עבור היבוא. יתרה מזו, מר פוקס הבהיר בעדותו כי אלמלא שונו המחירים והופחתו תשלומי המכס, לא היתה העיסקה יוצאת לפועל וגם הקיבוץ היה מפסיד את התמורה הצפויה. לכן היתה גם לקיבוץ, כמי שייבא את השום, אינטרס לשנות את המחיר ולהקטין את שיעורי המכס כדי שהעיסקה תצא לפועל......”
כ"ד. עוד נטען מטעם הקיבוץ שלא היה מקום לכך שבית משפט קמא ייחס גם את מחשבתו הפלילית של מר אבי פוקס לקיבוץ הואיל ומר פוקס לא היה אורגן של הקיבוץ, וכל פעולותיו בענין היבוא שבנדון בוצעו עבור חברת רז ועובדיה, ומטעמם בלבד.
נראה לי שבהכרעת הדין של כב' השופט קמא נקבעו קביעות עובדתיות שיש בהן כדי לענות בצורה הולמת על כל השגותיו של ב"כ המערער. המסקנות המשפטיות שהסיק כב' השופט קמא הינן פועל יוצא מן הממצאים שנקבעו, ולא מצאתי במסקנות משפטיות אלה טעות שיהא בה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.
בצדק קבע כב' השופט קמא שהנאשם מס' 2 מר אבי פוקס פעל כאורגן של הקיבוץ, ובדין התבסס לצורך זה על ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בע"מ נגד מ"י, פ"ד מ"ה (4), עמ' 364, שם נקבע, בין היתר, שגם נושא משרה שאיננו בכיר עשוי להיחשב כאורגן התאגיד, וזאת אם על פי מסמכי התאגיד או על פי מקור נורמטיבי אחר רואים את פעולתם ומחשבתם כפעולת התאגיד עצמו (שם, בעמ' 382), וכן עיינו, שם, בעמ' 379 בקטע המתחיל :
”באמצעות תורה זו ניתן לייחס לתאגיד - חרף העדר תכונות אנושיות - מחשבה ומעשה של האורגן, ובכך ניתן לקיים את הוראותיו של כל דין (או חוזה), המתנה תוצאה משפטית בקיום תכונות אנושיות אלה...... ”
כ"ה. במקרה שבפנינו קבע כב' השופט קמא כי מן העדויות עלה שהנאשם מס' 2 פעל בשמו של הקיבוץ בכל הנוגע לביצוע עסקת היבוא, להתקשרויות עם הסַפָּק, להכנת המסמכים ולדיווח לבנקים ולרשויות המכס (פיסקה 29 של הכרעת הדין). בין יתר הדברים גם העיד גזבר הקיבוץ מר שמעון כורם שלנאשם מס' 2 לא היתה אמנם זכות חתימה בשם הקיבוץ, אך כמנהל ענף היתה לו הסמכות להתקשר בשם הקיבוץ וכן גם לייבא בשם הקיבוץ (עמ' 28 לפרוט').
כב' השופט קמא גם מפנה להתכתבות בין נציג הסַפָּק מר ישראל אשכנזי, לבין מר מרדכי ברנדס, שפעל כגזבר הקיבוץ החל מסוף אוקטובר - תחילת נובמבר 1998 (עמ' 30 לפרוט'). ביום 12.1.99 שיגר נציג הסַפָּק מר אשכנזי, פקס למר ברנדס (מוצג ת/25) בענין הזמנת שתי מכולות של שום, וביקש את חתימתו של מר ברנדס על ההסכם, ולרבות פתיחת מכתב אשראי.
מר ברנדס אכן חתם על ההסכם בשם הקיבוץ (עמ' 30 לפרוט', ש' 23), וכן אישר בכתב ידו על גבי הפקס את פתיחת מכתב האשראי, בכפוף למילוי מספר תנאים שהוא הציב למר עובדיה.
בשים לב לפסיפס הראיות שהוצג בפני כב' בית המשפט קמא, אין כל תימה שכב' השופט קמא הגיע למסקנה לפיה אכן פעל הנאשם מס' 2 כאורגן של הקיבוץ. בדין קבע כב' השופט קמא שלא רק הנאשם מס' 2 אלא גם הקיבוץ עבר את העבירות של השתמטות מתשלום מכס לפי סעיף 212 (א) (1) של פקודת המכס, והגשת רשומון כוזב לפי סעיף 212 (א) (4) של פקודת המכס.
כ"ו. מקובלת עליי עמדתו של כב' השופט קמא שלענין השתמטות מתשלום מכס ניתן להסיק את כוונת ההשתמטות מתוך עצם הגשת הרשומונים הכוזבים, ולענין העבירה של הגשת רשומון כוזב. מקובל עליי שגם "עצימת העיניים" של הקיבוץ, יש בה כדי ללמד על קיום מחשבה פלילית.
הקיבוץ גילה אדישות ביחס לדיווחים לרשויות, וכדברי כב' השופט קמא בפיסקה 31 של הכרעת הדין:
”מי שמקבל על עצמו לשמש כיבואן מקבל גם אחריות כלפי כל גורם רלוונטי לביצוע העיסקה ולכשרות הצהרותיו. מי שמצהיר כי הינו יבואן חייב להבין כי סומכים על הצהרותיו ואינו יכול להיות אדיש לאמיתותם רק בשל קיומו של גורם אחר שמתחייב לשפותו”
כ"ז. עמדתי כבר על כך שעיקרו של הערעור מתייחס לקביעות שבמהימנות ולממצאים עובדתיים שבהכרעת הדין. בכגון דא, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות שבמהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה.
אני מפנה לע"א 640/85, קופר נגד איגוד המוסכים, פ"ד מ"ד (1) עמ' 594, בעמ' 598:
”בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה ובהערכת מהימנותם של עדים שבאו לפניה, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, כגון שהיתה טעות ביישום ההלכה לעובדות המקרה או כשהדברים מופרכים על פניהם....על אחת כמה וכמה תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו, כאשר בית המשפט קמא "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין... ”
וכן, ע"א 3601/96, עמית בראשי ואח' נגד עזבון המנוח בראשי, פ"ד נ"ב (2) עמ' 582, בעמ' 594:
”כאמור, לא ראיתי להתערב במימצאיו של בית-המשפט המחוזי. בית-משפט זה כבר חזר וקבע פעמים רבות בעבר, כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת המימצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו, למשל, ע"א 78/84 עיזבון המנוח חג' קאסם אחמד סווילם נ' אלג'ילאני [2]). בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית-משפט קמא "'לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין...'" (ע"א 640/85 קופר ואח' נ' איגוד המוסכים בישראל ואח' [3], בעמ' 598). גם לגופו של עניין לא מצאתי, לאור המקובץ, להתערב במימצאי בית-המשפט המחוזי”
כ"ח. במקרה שבפנינו אין לדעתי כל הצדקה להתערב בקביעותיו של כב' בית המשפט קמא המבוססות על פסיפס הראיות שהובא בפני בית המשפט. על כל אלה נוספו נימוקיו של כב' השופט קמא אשר מתבססים כראוי על אדני הדין וההגיון.
על יסוד כל המוסבר לעיל, המסקנה אליה הגעתי היא שיש לדחות את הערעור על הכרעת הדין (וכזכור, הופנה הערעור כנגד הכרעת הדין בלבד) - וכך אני מציע לחבריי.ב
י' גריל, שופט
השופט ש' ברלינר:
אני מסכים.
ש' ברלינר, שופט
[אב"ד]
השופט י' דר:
1. וזו לשונם של החלקים הרלבנטיים בסעיף 212 לפקודת המכס:
"212.(א) אלה דינם מאסר שנתיים או קנס 500 לירות או שני הענשים כאחד:
(1) המשתמט מתשלום מכס שיש לשלמו;
...
(4) המגיש רשמון כוזב או לא נכון בפרט מסויים;"
2. הגשת רשימון כוזב, שבו שונו מחיריהם של טובין במטרה להפחית מן המכס, כפי שעשה המערער – היא עבירה.
המערער העלה לענין זה הגנת סרק, כאילו כל עוד דיווח אמת על מחירם הכולל של הטובין – לא עבר עבירה.
אין לטענה זו יסוד, לא על פי לשון הסעיפים ולא על פי מטרתם.
3. הבה נדגים את "התרגיל" שנעשה בעניננו, בדוגמה אקראית:
|
הפריט |
כמות |
מחיר ליחידה |
סה"כ מחיר |
שעור המכס |
סכום המכס |
כמות כוזבת |
מחיר ליחידה |
מחיר כוזב |
מכס כוזב |
|
שולחנות |
4 |
1,000 |
4,000 |
25% |
1,000 |
2 |
1,000 |
2,000 |
500 |
|
כסאות |
16 |
400 |
3,200 |
10% |
320 |
26 |
200 |
5,200 |
520 |
|
|
|
|
7,200 |
|
1,320 |
|
|
7,200 |
1,020 |
עינינו הרואות, המחיר המוצהר משקף את המחיר האמיתי (7,200 ש"ח), אולם בשינוי החלוקה הפנימית, על ידי העתקת המשקל מטובין שעליהם מכס גבוה לטובין שעליהם מכס נמוך, הונה היבואן את המדינה בסכום של 300 ש"ח, שהוא ההפרש בין המכס שהיה עליו לשלם אילו הצהיר הצהרת אמת, לבין המכס שיוטל עליו, על פי ההצהרה הכוזבת.
4. המערער, שהציג עצמו, לכל דבר וענין, כבעל הטובין וכמי שייבא אותם, וטוען היום שהוא אינו הבעלים – מודה בכך שהרשימון שהגיש, ואשר התישב היטב עם התמונה שהציג בפני המכס, "... כוזב או לא נכון בפרט מסויים".
המסקנה היא כי פסק דינו של השופט סוקול מבסס היטב את ההרשעה.
י' דר, שופט
לפיכך הוחלט פה אחד לדחות את הערעור.
ניתן היום א' בטבת, תשס"ה (13 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים.
בשים לב להסכמתם של באי כח שני הצדדים, תמציא מזכירות בית המשפט את העתק פסק הדין אל :
ב"כ המערער, עו"ד אביתר קנולר, רח' קרליבך 10 תל אביב.
ב"כ המשיבה, עו"ד גב' שפירא - שדה, הלשכה המשפטית, בית המכס, רח' שער הנמל 3, חיפה.
ש. ברלינר - שופט [אב"ד]
י. גריל - שופט
י. דר - שופט
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
