פסק דין

בתובענה שבפני הגישה התובעת תביעה לסעד הצהרתי לפיה מנגנוני כסף למכונות מכירה אוטומטיות אותם היא מייבאת, סיווגם הנכון צריך להיות בפרט מכס מסויים, השונה מהסיווג שסיווגם המכס. על-כן ביקשה התובעת להצהיר כי לגבי מוצר זה שייבאה בעבר לא נוצר כל חסר בתשלום המיסים המגיעים ואין לחייבה בתשלום "גרעונות" על העבר.

התובעת טענה כי לאור הנ"ל מגיע לה החזר בגין תשלומים ששילמה תחת מחאה וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

לחילופין, נטען ע"י התובעת כי אם נוצר חסר בתשלום המיסים הנטען על ידי המכס, גם אז קיימה התובעת את תנאי סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים ואין היא חייבת בתשלום כל מס.

המדינה בכתב הגנתה הכחישה טענות התובעת.

ביום 7/1/2001, הגישו הצדדים לבית המשפט הודעה על הסדר דיוני, אשר בסופו של יום הוא אשר נהפך לסלע המחלוקת בין הצדדים. הסדר זה קיבל תוקף של החלטה ביום 14/1/2001.

לפי הסדר זה שאלת סיווגם של מנגנוני הכסף תובא להכרעת הנהלת ארגון המכס העולמי שמושבו בבריסל, ותחייב את הצדדים לכל ענין ודבר, "למעט המחלוקת במסגרת חוק מיסים עקיפים" (סעיף 3 להסדר).

לימים משניתנה ההכרעה בענין הסיווג והתקבלה עמדתה של התובעת, התעוררה מחלוקת בין הצדדים האם ההסדר הדיוני הנ"ל שנעשה בין הצדדים פרושו הסכמת התובעת לחלותו של סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים, או שמא עדיין נדרש בית המשפט, כטענת התובעת, להכריע אם סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים חל אם לאו.

לאחר שהמצהיר מטעם התובעת נחקר על תצהירו, הגיעו הצדדים לידי הסכמה נוספת, לפיה בית המשפט יפסוק במחלוקת שבין הצדדים, כולל משמעותה של ההסכמה שהיתה בין הצדדים, על פי החומר שהוגש ועל פי סיכומים שיוגשו, מבלי שעורכי הדין (שערכו את ההסכמה הראשונה והגישו תצהיריהם בסוגיה זו) יחקרו. 

טענת התובעת למעשה היתה שלאחר שוועדת הסיווג בבריסל קיבלה את עמדתה לענין הסיווג הנכון, קמה לה לתובעת הזכות להחזר המס ששולם על ידה "תחת מחאה", על פי הוראות סעיף 154 לפקודת המכס, ואין ההחזר כפוף להוראות סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) התשכ"ח – 1968.

עמדת המדינה היתה שמדובר בסעיפים המשלימים אחד את השני וסעיף 6 לחוק מיסים עקיפים חל גם במקרה כזה.

הדיון בשאלות המקדמיות הנ"ל, הנוגעות לפרשנות ההסכם הדיוני בין הצדדים, התיתר, נוכח העובדה שגם אם רצתה התובעת לטעון כי סעיף 6 לחוק מיסוי עקיפים אינו חל במקרה כזה, הרי לאחר הגשת סיכומיה, ניתן פסק דין של בית המשפט העליון, והכריע בסוגיה זו באופן חד משמעי (ע"א 6080/97, וע"א 6111/97 קמור נ' מ"י ).

בית המשפט העליון קבע כי סעיף 154 לפקודת המכס הינו הסדר מצטבר להוראות סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים, ולא הסדר חליפי. היינו סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים חל גם על מיסים ששולמו "תחת מחאה", ועדיין מוטל על התובע את החזרתם, להוכיח כי לא "גילגל" סכומים אלה על כתפי הקונים.

מכאן שנותרה לדיון השאלה האחרונה שבמחלוקת, והיא האם עמדה התובעת בנטל המוטל עליה.

המצהיר מטעם התובעת ציין בתצהירו בסעיף 6:

"הודעתי ללקוחותי כי אני מתכוון לתבוע החזר המס השרירותי בערכאות, והתחייבתי בפניהם שכאשר תתברר תביעתנו הצודקת אחזיר להם את מרכיב המס במחיר הטובין וכך אני אעשה".

לראיה צורפו ע"י המצהיר 7 מכתבים אשר לטענתו נשלחו ללקוחותיו.

כמו כן הועלתה בתצהיר נקודה נוספת לפיה משבוטל מס הקניה על ידי המדינה, היו במחסני התובעת מנגנונים בשווי של כ- 70,000 ₪ עליהם שולם כבר מס קניה, אך מאחר וזה בוטל, לא יכול היה לחייב בו את הקונים, ועל כן התובעת ספגה את מלוא המס.

באותו עניין קמור שאוזכר לעיל, קבע בית המשפט העליון נטל ראייתי מפורש המוטל על המבקש החזר, להוכיח כאמור כי לא גילגל את המס על לקוחותיו. באותו עניין טענה התובעת כי די בכך שהוכיחה "מדיניות מחירים" כדי לעמוד בנטל המוטל עליה, ובית המשפט העליון קבע כי לא די בכך, אלא יש להוכיח זאת בראיות ממשיות.

תכליתו של חוק מיסים עקיפים, נעוצה בדיני עשיית עושר ולא במשפט: שהיבואן לא יזכה מן ההפקר: מחד יגלגל המס על כתפי הקונים, ומאידך יקבל החזר בגינו מן המדינה.

מהעדויות שהובאו בפני עולה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, ואולי אף ספק אם בכלל רשאית היא להעלות את הטענה שהועלתה על ידה, מאחר  והוכח כי בפועל התובעת גילגלה את סכום המס על כתפי הקונים. כך הוצהר מפורשות מפי מנהלה.

נשאלת השאלה האם במצב דברים זה כאשר הקונים כבר שלמו את המס, ואיש מהם לא דרש את המס בחזרה (לא הובאה בפני בית המשפט  ולו ראשית ראיה לדרישה כזו) יכולה התובעת בכלל להעלות את הטענה שהמס לא גולגל על כתפי הקונים ויש לה מעמד כלשהוא בהקשר לטענה כזו.

מעבר לכך, האם נאמר שבמקרה כזה זכאית התובעת להחזר (אף בהנחה שבדעתה להחזיר עודף המס לקונים), ונשאיר זאת לה לחלק את הכספים העודפים! ספק בעיני!

אולם גם אם נשיב בחיוב על שאלה זו, הרי כל שהוכח כאן (אולי) על ידי התובעת הוא שנשלחו על ידה מכתבים, לאחר מעשה, אל מספר לקוחות ובהם לכאורה התחייבה התובעת להחזיר להם את המס.

מעבר לכך שלא הוכח ולו בראשית ראייה מי מהלקוחות, הנמענים באותם מכתבים, קיבל את המכתב בפועל, אף לא הוכח עצם קיומם של הלקוחות הנ"ל עובר לניהול ההוכחות, והסתמכותם על כך שיקבלו את החזר המס, אם וכאשר תזכה התובעת בתביעתה.

הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח דבריו המפורשים של מנהל התובעת בחקירתו אשר בהאי לישנא אמר:

"שלחתי מכתבים לכל לקוחותי, את שואלת אותי כמה לקוחות היו לי בשנת 99 אני משיב, אני מעריך בין 20-15 לקוחות באותה תקופה בה שלחתי את המכתבים אליהם אני מתייחס בסעיף 5 ו- 6. מספר הלקוחות השתנה מאז, וגם זהותם, חלק עברו למקום אחר חלק עזבו אותו וחלק נוספו לי גם לקוחות חדשים ... יש לי לקוחות שאני מתקשר איתם גם חד פעמי. אני מניח שחלק מהלקוחות שלי אולי סגרו את העסק אני לא יכול לומר...".

וכל המוסיף גורע!

מעבר לכך התובעת לא הביאה כל ראיה ממשית לתמיכת טענתה כי מדובר בהתחייבויות כספיות אמיתיות שלה כלפי לקוחותיה. איש מהלקוחות הנ"ל לא הובא כאמור להעיד, וספרי החשבונות של התובעת, מהם היה ניתן ללמוד כי התחייבויות אלו רשומות כדין בספריה, לא הוצגו.

דבריו של המצהיר לבדם לא די בהם, באשר לא נתמכו בראיות אשר היה ביכולתה של התובעת להביא.

העולה מן המקובץ כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי לא גילגלה את סכום המס ששולם ביתר על גב לקוחותיה.

כך הדבר גם באשר לטענתה בדבר ספיגת המס לגבי מנגנונים בשווי 70,000 ₪, שהיו במלאי אצלה עת בוטל המס.

התובעת לא הביאה ולו בדל ראיה לענין הנ"ל מעבר לאמירה הכללית שבאה מפי מנהלה.

לא הובא בפני בית המשפט כל תחשיב מפי בעל מקצוע המציג את מחיר המכירה של המגנונים הנ"ל, את סכום המס ששולם על ידה, את החישוב המדוייק המראה את היחס בין מחיר המכירה של כל מנגנון ומנגנון שהיה ברשותה לבין המס ששולם, חישוב ממנו היה ניתן ללמוד כי סכום המס אכן נספג על ידי התובעת כטענתה.

גם כאן לא די בהצהרות כלליות בתצהיר שאין להן כל תמיכה בחומר ראיות, אשר יכול היה להיות מובא על ידי התובעת.

לפיכך, דין תביעתה של התובעת ככל שהדבר נוגע לחלקיה שהובאו להכרעתי, באשר לא עמדה בנטל המוטל עליה.

באשר לשאלת הסיווג הרי ששאלה זו הוכרעה כאמור על ידי וועדת בריסל ומחייבת את הצדדים.

לאור התוצאה הנ"ל, מאחר ובסופו של יום שאלת הסיווג הוכרעה לטובתה של התובעת, איני מחייבת את התובעת בהוצאות התובענה.

 

ניתן היום י"ז בשבט, תשס"ד (9 בפברואר 2004) בלשכתי בהעדר הצדדים.

 

גבריאלה (דה-ליאו) לוי, שופטת

 

לראש העמוד