פסק-דין
השופט ח' אריאל
1. לפנינו ערעור ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים י' גרוס אב בית-הדין, י' בן-שלמה, מ' רובינשטיין) מיום 2.4.1998 בע"א 664/96, ובו בוטל פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד הנשיא
ד' ארבל) מיום 1.4.1996 בה"פ 176339/95, המצהיר כי הפריטים נושא הדיון מותרים בייבוא.
2. העובדות
העובדות, כפי שסוכמו בערכאות הקודמות, הן כדלקמן:
המערערת (אריה חברה לקלפים (1982) בע"מ; להלן – המערערת) הינה חברה העוסקת בייבוא משחקי חברה ובשיווקם.
בשנת 1995 ביקשה המערערת לייבא מאיטליה לישראל משלוח שכלל, בין היתר, 42 רולטות, מסוג "מונטה קרלו", בשני גדלים: 36 רולטות גדולות בקוטר 50 ס"מ (להלן – הרולטות הגדולות) ו6- רולטות קטנות יותר בקוטר 36 ס"מ (להלן – הרולטות הקטנות).
המשיבה תפסה וחילטה משלוח זה ביום 15.6.1995 בהתאם לסמכותה לפי סעיפים 41, 42 ו188- לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן – הפקודה), סעיף 7(א) לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], תשל"ט1979-, וכן סעיף 2(ב) לצו המכס (הסדרת יבוא), תשמ"ז1986- (להלן – צו המכס).
בעקבות פניית המערערת התירה לה המשיבה לייצא את המשלוח האמור חזרה לארץ המוצא, פרט לשתי רולטות, אחת מכל גודל, אשר הושארו בפיקוח המשיבה על-מנת שיוכלו לשמש כדוגמאות בהליך המשפטי שבין הצדדים.
המערערת פנתה לבית-משפט השלום בבקשה למתן פסק-דין הצהרתי, כי כל הרולטות שייבאה המערערת מותרות בייבוא ואין המשיבה רשאית לתופסן. לחלופין, התבקש בית-המשפט להצהיר על התרת ייבוא הרולטות הקטנות (בקוטר 36 ס"מ), ועל איסור תפיסתן על-ידי המשיבה.
לעניין זה ראוי לציין כי על-פי עדותו של עד המשיבה (ע/מש 1) רס"ר גבי בר,
99-98 אחוזים מהרולטות שנתפסו במשחקים אסורים היו הרולטות הגדולות ואילו רולטות קטנות לא נתפסו כלל עד היום.
3. השאלה שבמחלוקת
סעיף 41 לפקודה קובע, כי:
"לא ייבא אדם טובין שייבואם אסור".
טובין שייבואם אסור הם אלה שייבואם נאסר בפקודה או בכל חוק אחר שהוא בר-תוקף בישראל אותה שעה, או על-פיהם (סעיף 42(1) לפקודה).
סעיף 2(ב) לצו המכס קובע, כי טובין, המפורטים בתוספת השניה, אסורים בייבוא לישראל. הפרט הרלוונטי לענייננו הוא פרט 95.04 בתוספת השניה, המוגדר בצורה הבאה:
"משחקי מזל או חלק מהם כמוגדר בסעיף 224 לחוק העונשין, תשל"ז1977-".
ההגדרה המצויה בסעיף 224 לחוק העונשין, תשל"ז1977- קובעת כך:
"'משחק אסור' – משחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף, בשווה כסף או בטובת הנאה לפי תוצאות המשחק, והתוצאות תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת;".
לטענת המערערת, אין הרולטות אסורות בייבוא בהתאם לפרשנות הראויה של הסעיפים האמורים; מכאן שייבואן מותר ואסורה תפיסתן. סעיף 224 אינו כולל הגדרה של משחקי מזל, אלא את הגדרתם של "משחק אסור", "מקום משחקים אסורים", "הגרלה" ו"הימור". מצב זה מעמיד, לטעמה, שאלה פרשנית הדורשת פתרון, כאמור להלן.
לגישת המערערת, הפרשנות הראויה לשאלה זו מחייבת את קריאת הסעיף והבנתו כחלק ממכלול החוק ועל-כן יש להיזקק לסעיף 230 לחוק העונשין שקובע:
"נסיבות מיוחדות230.הוראות סעיפים 225 עד 228 לא יחולו על משחק, הגרלה או הימור שנתמלאו בהם שלוש אלה:
(1) עריכתם מכוונת לחוג אנשים מסויים;
(2) אינם חורגים מגדר שעשוע או בידור;
(3) אינם נערכים במקום משחקים אסורים או במקום לעריכת הגרלות או הימורים".
המערערת טוענת כי הרולטות, נושא הדיון, עומדות בתנאי הסעיף ולכן אין לאסור את ייבואן.
המשיבה, מצדה, חולקת על כך ועומדת על עמדתה.
4. החלטת בית-משפט השלום
בית-משפט השלום קיבל את בקשת המערערת כאשר הוא סומך את החלטתו בעיקר על שני הטעמים הבאים:
(א) לדעת בית-המשפט אף שסעיף 230 אינו מוזכר בפרט 95.04 יש לראות את סעיף 224 כחלק ממכלול סעיפי סימן י"ב בפרק ח' לחוק העונשין ולקוראו יחד עם שאר הוראות הפרק שבו הוא מצוי. פירוש אחר יוביל, לגישתו, לפרשנות אבסורדית שאינה עומדת בקנה אחד עם התכלית החקיקתית, לא של חוק העונשין ולא של צו המכס. לטעמו, פירוש צר המבוסס רק על סעיף ההגדרה לבדו יוביל לאיסורו של כל משחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף בלא שהוכח בדרגת ודאות כל שהיא כי אכן יתבצעו הימורים; בכללם משחק הקלפים שאין חולק שאינו אסור בייבוא. לפרשנות שכזו גם המשיבה אינה טוענת.
במקרה דנן סבר בית-משפט השלום כי המערערת עומדת בתנאי סעיף 230 לחוק: מדובר, על-פי רוב, בקבוצות יעד סגורות ומסוימות; המטרה הדומיננטית היא משחק או שעשוע ולא זכייה בפרסים והוא אינו נערך ב"מקום משחקים אסורים". משכך, אף שאין חולק כי משחק הרולטה האמור הוא אכן "משחק אסור", כמוגדר בסעיף 224 לחוק, מגיע בית-המשפט למסקנה כי המשחק אינו אסור בייבוא.
(ב) בית-המשפט מוצא כי השאלה שלפנינו אינה מסתכמת בפרשנות חוק העונשין או בפקודה בלבד, אלא כרוכה בזכויות אזרח בסיסיות, ובעיקר בזכות לחופש העיסוק. לטעמו, אין להיעתר לבקשת המשיבה לתפוס טובין רק משום שהם עשויים לשמש לביצוע עבירה על-פי חוק העונשין. זאת בשעה שעדיין אין ידועה מטרת שימושם ובטרם נעברה כל עבירה בפועל. לדעת כבוד הנשיא ארבל, מידת ההסתברות הנדרשת ביחס לפגיעה בחופש העיסוק היא בדרגת "ודאות קרובה", כשם שהדבר נדרש ביחס לזכויות אזרח אחרות, דוגמת חופש הביטוי.
עוד הוא מוסיף כי רשות המבקשת ליישם את הוראות החוק בדבר איסור ותפיסת טובין צריכה, בצד התכלית המניעתית של הוראת החוק, לראות לנגד עיניה גם את זכותו של הפרט לחופש העיסוק ולפרש את הוראת החוק כך שתעלה בקנה אחד עם זכות זו.
במקרה דנן עומד בית-המשפט על טיבן של הרולטות האמורות ומוצא כי מחירן, משקלן והאופן שבו הן בנויות מצביעים על כך כי אין מדובר ברולטות מקצועיות. אמנם, רולטות מסוג זה, נאמר שם, יכולות לשמש לשם הימורים בלתי חוקיים, אולם אין כל ודאות, ובוודאי לא ודאות קרובה, כי תשמשנה לפעולות אסורות אלה.
משכך, מגיע בית-המשפט למסקנה כי הרשות חרגה מתחומי שיקול-הדעת המסור בידה, תוך פגיעה בזכות היסוד של המערערת, בהיעדר ודאות קרובה לשימוש אסור ברולטות ולכן יש להתיר את ייבואן.
על פסק-דין זה ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי.
5. החלטת בית-המשפט המחוזי
בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה וביטל את ההצהרה בדבר ביטול איסור הייבוא שניתן על-ידי בית-משפט השלום. כבוד השופטת רובינשטיין קובעת כי מן ההקשר הניסוחי בצו המכס ברור בעליל כי מחוקק המשנה צמצם את הפנייתו להגדרת "משחק אסור" המצויה בסעיף 224 לחוק ותו לא. מסקנה זו עולה בעיקר מן העובדה שסעיף 230 לחוק עוסק בנסיבות קונקרטיות שבהן המשחק האסור קוים במקום פלוני ולא בהערכה מראש באשר לטיבו ולמהותו של כלי המשחק. לגישתה, לאור טיבו ומטרתו העיקרית אין ספק כי מדובר במשחק אסור, אף שיכולים להיות לו שימושים משניים אחרים. כל פירוש אחר יביא לריקונה של הוראת החוק.
עוד מוסיפה השופטת רובינשטיין כי הסתמכותו של בית-משפט השלום על כך כי רולטות בעלות מסבים מסוימים, שאינם מדויקים דיים, אינן משמשות למשחקים אסורים, אינה במקומה. במציאות החיים במדינת ישראל, להבדיל מהמצב בחוץ-לארץ, יש להניח, לדעת השופטת הנכבדה, כי בעלי בתי הימורים לא ישקיעו את כספם במכשירים יקרים, אלא יעדיפו מוצרים פשוטים וזולים, כדי שאובדנם בהחרמתם על-ידי המשטרה יהיה קטן. לפי היגיון זה של הדברים, היעדר דיוק בתוצאה לא יטריד את בעלי המכשיר.
אשר לשאלת חופש העיסוק קובע בית-משפט קמא כי איסור הייבוא האמור נכנס לגדר פיסקת ההגבלה המצויה בסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק. במדינת ישראל, כאמור, קיים איסור על פתיחת בתי קזינו. התכלית שלא להשתמש ברולטות כמשחקי מזל היא ראויה לא פחות מאיסור ייבוא של צעצועים המסכנים את שלום הילדים ואת בריאותם. אין יסוד לטענה כי פגיעתה של הפעולה הנדונה היא מעבר לנדרש לשם השגת המטרה. כדי למנוע משחקי מזל אסורים יהיה זה ראוי וסביר לאסור את ייבואם. אין היגיון להתיר הבאתם ארצה של משחקים אלה מתוך הנחה כי ניתן לחפש אחריהם לשם תפיסתם לאחר מכן במקומות שעושים בהם שימוש כמשחקי מזל אסורים. איסור זה תואם גם את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור. הרשות ניתנה ואנו דנים בה כערעור על-פי הרשות שניתנה.
6. עמדת בית-המשפט המחוזי נראית בעיניי לעניין הרולטות הגדולות. איסור זה נראה סביר ואינו עולה על הנדרש לצורך המטרה האמורה.
בצדק הבחין בית-המשפט המחוזי בין ההגדרה המצויה בסעיף 224 לחוק לבין מכלול הפרק שבו הוא מצוי בחוק העונשין. שעה שמבקשים לפרש את ההגדרה האמורה יש לעמוד על השוני הקיים בין אופיו של חוק העונשין לבין טיבה של הפקודה. גם אם תאמר, כי תכליתו של זה כמו גם של זה היא זהה – מניעת קיומם של משחקים אסורים, הגרלות והימורים – הרי שהכלים שכל אחד מהם נוקט אותם למימושה של תכלית זו, שונים. חוק העונשין, מטיבו, הוא ענישתי. הוא פועל מקום שבו התרחשו ונעשו כבר הפעולות האסורות בפועל. מנגד, הפקודה היא מניעתית (פטרנליסטית במובן מסוים). היא מבקשת למנוע מראש באמצעות איסור ייבואם של פריטים ומכשירים שונים את עצם היכולת לפעול פעולות אסורות. בעוד חוק העונשין מתרכז בפעולות ובנסיבות התרחשותן, מתרכזת הפקודה במכשירים, ומשכך, שעה שמבקשים לעמוד על טיבה של ההגדרה יש לעשות זאת בהתאם להקשר הדברים שבו היא מופיעה.
במקרה דנן, מופיעה ההגדרה בהקשרו של צו המכס המבקש למנוע כניסתם של מכשירי "משחק אסור". אכן, סעיף בחוק אינו עומד לבדו ויש לקרוא אותו כחלק מהמכלול שהוא מצוי בו. אולם, המכלול בענייננו הוא צו המכס והפקודה ולא חוק העונשין. אין בדברים אלה כדי לנתק את הסעיף מהחוק נתק מוחלט וכדי לעמוד על טיבו ניתן להיעזר בחוק הנ"ל. אולם, יש לעשות זאת במסגרת ההקשר הנכון, כאשר לאורך כל הדרך צריכה לעמוד למול עיני הפרשן העובדה כי אנו מחפשים מכשיר ולא את נסיבות השימוש בו.
אין צורך לענייננו להרחיב בסוגיה זו. ראו דיון מפורט בספרו של י' קדמי על הדין בפלילים – הדין בראי הפסיקה (כרך ג) [9], בעמ' 1440-1392.
לדעתי, אין לקרוא את סעיף 224 לחוק יחד עם סעיף 230. סעיפים אלה שונים באופיים ומכוונים לדברים שונים. הנסיבות הקונקרטיות המתוארות בסעיף 230 מתייחסות למשחק אסור שקוים במקום פלוני ולא להערכה מראש של טיבו ומהותו של מתקן פלוני המיועד לפי טבעו למשחקי מזל אסורים (כאמור בעמ' 6 לפסק-הדין המחוזי). אין בנסיבות השימוש הסובייקטיביות של המשתמש, ההופכות את השימוש למותר, בלא כל קשר לטיב המכשיר, כדי להוסיף או להועיל, לפני צו המכס. נראה, כי יש בכך להסביר את הפנייתו הספציפית של מחוקק המשנה לסעיף האמור בלבד שעה שיכול היה להפנות לפרק או לחוק בכללותו.
אשר לטיבו של המכשיר עצמו, טוענת המערערת כי המכשיר המדובר אינו "מקצועי" וכל ייעודו הוא לשימושים ביתיים המותרים על-פי החוק. בכך, מבקשת היא להבחין בין משחק זה לבין הרולטה ה"מקצועית", אשר לגביה אין חולק כי היא אסורה בייבוא. אוסיף כי טענה זו הינה חלק מטענה רחבה יותר אשר במרכזה עומד חוק-יסוד: חופש העיסוק. לגישת המערערת רק רולטה "מקצועית" מקיימת בתוכה את מבחן ה"וודאות הקרובה" שעה שמבקשים לפגוע בזכותו של אדם לחופש העיסוק. כל פירוש אחר, לטעמה, אינו עומד בדרישת המידתיות ומהווה פגיעה מעבר לדרוש לפי פיסקת ההגבלה בסעיף 4 לחוק היסוד.
אין בידי לקבל טענה זו על שני חלקיה.
7. ראשית, לא ב"מקצועיות" המכשיר טמון חסרונו. מוכן אני להניח לצורך הדיון כי אכן המכשיר האמור אינו "מקצועי" וכל ייעודו, לפחות בשעת ייצורו, הוא לשימוש ביתי. אולם, כפי שכבר הבהיר זאת בית-המשפט המחוזי, מבחן הדברים אינו אם ניתן למצוא את המכשיר בבתי הימורים בחוץ-לארץ, אלא מה הם השימושים הצפויים לו בארץ. יתרונו של המכשיר נושא הדיון על פני מכשיר צעצוע דמוי רולטה הוא בדמיונו הרב למכשיר ה"מקצועי" בצד מחירו הנמוך. אלה הם הדברים המושכים קונה פוטנציאלי לקנותו, ואולם אותם יתרונות הם שקורצים לעבריין לעשות בהם שימוש, כפי שמעידות פשיטות ותפיסות המשטרה. כאמור, דיוקם של המכשירים אינו מטריד את מנוחת בעליהם כל עוד הדמיון למכשיר המקצועי אינו מונע מהמהמר הפוטנציאלי להניח בהם את כספו על קרן המזל או על קרן הצבי.
משכך, שעה שתכלית האיסור, כפי שעולה מן ההגדרה, היא למנוע משחקי מזל המבוססים על הימורים כספיים, לא נותר אלא לקבוע כי המכשיר האמור מעצם טיבו ומהותו הוא אכן "משחק אסור", כקביעת פקיד המכס, לעניין הרולטות הגדולות.
שנית, בהמשך לדברים שנאמרו לעיל, טיבו של המכשיר מלמד גם, לעניין הרולטות הגדולות, כי אין בקביעה משום פגיעה בעקרון המידתיות. על נוסחת ההסתברות הדרושה מקום שבו נטען לפגיעה בחופש העיסוק, עמד הנשיא ברק בספרו פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית [10]:
"...כמו פרופ' רובינשטיין והשופטת דורנר, אף אני סבור כי יש להימנע מניסיון לקבוע אמת-מידה אחת ויחידה אשר תשמש 'נוסחת ההסתברות' בכל הנסיבות. איננו נוהגים כך לעניין זכויות אדם אחרות ואין כל סיבה לנהוג אחרת לעניין חופש העיסוק" (בעמ' 620).
עוד הוא מוסיף שם:
"'תכלית ראויה' מבקשת להגשים ערכים חברתיים מקום שקיים חשש כי הם יפגעו. עמדנו על מידת ההסתברות של החשש. השאלה המתעוררת עתה היא, מידת הנזק אשר תיגרם לערכים החברתיים המצדיק נקיטת אמצעים חוקיים הפוגעים בחופש העיסוק. נראה, כי יש להימנע מאמות-מידה נוקשות".
אמנם צו המכס הוצא לפני חקיקת חוק-יסוד: חופש העיסוק, על-כן אין הוא כפוף, לכאורה, לחוק זה בתוקף סעיף 10 לחוק היסוד, אולם הוראות אלה ודומות להן היה להן מקום גם לפני חקיקת חוק היסוד. יתר-על-כן ראוי, עד כמה שאפשר, לפרש גם חיקוקים קודמים לאורו של חוק זה. ראו בין היתר: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי [1]; ע"פ 3426/94 רוט נ' מדינת ישראל [2] ודנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל [3].
8. בענייננו, עומדים זה מול זה זכות היבואן לייבא את הפריטים האמורים למול החשש הקיים מפני המעשים הפליליים העשויים להתבצע בהם. בהתחשב באותם מכשירים, ברי שקיים חשש ממשי לביצועם של המעשים האסורים המצדיק את איסור ייבואן של הרולטות הגדולות. אדם המבקש לעשות שימוש אסור במכשיר אינו זקוק לכל תוספת או שינוי במכשיר כדי לבצע את זממו, זאת בצד נתוני המשטרה שהובאו על-ידי המשיבה, די בהם, לדעתי, כדי לקיים את רמת ההסתברות הדרושה לאיסור האמור. יש לזכור כי האיסור אינו איסור כולל או גורף לייבוא מכשירים או אביזרים אלא הוא מתייחס לפריטים ספציפיים, כאשר אפילו בהקשרה של המערערת אין הוא מונע את עיסוקה, אלא אולי מצמצמו רק במעט. אין אני מתעלם מנזק כלכלי כלשהו שעלול להיגרם למערערת ואין אני מזלזל בכך, אולם במאזן בין נזק זה לבין השימוש המזיק במשחקי המזל האמורים שוקל יותר החשש האמיתי העומד ביסוד החלטת פקיד המכס.
אמנם, טיבו של האיסור הוא מניעתי וצופה פני עתיד שעה שעדיין לא נעברה כל עבירה בפועל, ואכן, אמצעי זה דורש גישה זהירה יותר להבדיל מאמצעי ענישתי. אולם, עובדה זו אינה ייחודית לפרט זה בלבד והיא נכונה לכלל הפרטים המצויים בתוספת השניה לצו המכס, לדוגמה: הפרט העוסק בצעצועים מסוכנים הכולל, בין היתר, צעצועים בעלי דמיון לכלי נשק אמיתיים. כמו במקרה שלפנינו, גם כאן, יתרונם בשוק המסחרי הוא דמיונם הרב ל"דבר האמיתי", וכמו במקרה שלפנינו, כאן גם טמון חסרונם בשל השימוש הפלילי הפוטנציאלי הטמון בהם. משכך, במקרה זה כמו גם במקרה שלפנינו מצא מחוקק המשנה כי החשש מהשימוש האסור במכשיר הוא כה ממשי עד שהוא מצריך את מניעת הבאתו ארצה. ההיגיון העומד ביסוד צו המכס הוא לאסור הבאתם של פריטים שהחשש מפני הפגיעה שהם עלולים לגרום, בין חשש בריאותי, בין בטיחותי ובין פלילי, חשש זה הוא חזק ומספיק לכך שהמדינה תעדיף את האינטרס הכללי לשלום הציבור על פני האינטרס הפרטי של היבואן לחופש העיסוק. הווה אומר, נקודת האיזון בין האינטרסים הנוגדים מצויה בדיני הייבוא עצמם. עדות לכך ניתן לראות בצו המכס בהבחנה שהוא עושה בין הפריטים השונים באשר לתנאים ולאיסורים השונים שהוא מעמיד לפניהם, החל מאיסור מוחלט וכלה בדרישת רישיון וכו', בהתאם לחשש הנובע מהשימוש באותם מכשירים ולהסתברות קיומו. דעתי היא, כי איזון משוקלל זה מוסיף ועומד גם בקביעתו של פקיד המכס לאור האמור לעיל. לא נראה לי כי ניתן לשלול עמדה זו.
הרולטות הקטנות, להבדיל מהרולטות הגדולות, לא נתפסו עד היום ויש בסיס טוב להניח כי ברולטות הקטנות אין עושים שימוש למשחקים אסורים. נראה לי אפוא, כי האיסור לייבוא רולטות קטנות אינו עומד במבחן הסבירות וההיגיון והוא גם עולה על הנדרש להשגת המטרה של ביצוע עבירות פליליות במשחקי מזל, וזאת להבדיל מהאיסור לגבי ייבוא הרולטות הגדולות.
לא נעלמה מעיניי הטענה האפשרית שאם ייאסר ייבוא של הרולטות הגדולות ישתמשו המעוניינים ברולטות הקטנות. אולם, התשובה לכך היא שאם הרולטות הקטנות היו מתאימות למשחקי מזל, כבר היו משתמשים בהן קודם לכן ועובדה היא שהדבר לא נעשה. החשש התאורטי אין בו כדי להביא לאיסור ייבואן של הרולטות הקטנות; על-כל-פנים לא בשלב זה.
9. נמצא אפוא, כי קביעת פקיד המכס בדין יסודה לעניין הרולטות הגדולות. משכך הדבר, לא נותר לי אלא להציע לחברתי הנכבדה ולחברי הנכבד, לדחות את הערעור בדבר איסור ייבוא הרולטות הגדולות ולקבל את הערעור לעניין הרולטות הקטנות ולבטל את האיסור לגבי ייבואן.
10. עיינתי בחוות-דעתו של חברי הנכבד השופט טירקל. חברי הנכבד שולל כמפורט בחוות-דעתו אפשרות של התחשבות בחוקי היסוד ובמיוחד בחוק-יסוד: חופש העיסוק. אינני יכול להסכים עמו. פירטתי בפסק-הדין את התייחסותי לחוק יסוד זה, אך לאור עמדת חברי הנכבד, אוסיף עוד שני קטעים מדברי הנשיא ברק, בעניין זה, הסובר אחרת. ראו ברק בספרו הנ"ל [10].
לדעת הנשיא ברק, כפופות הוראות החוק והדין בכללו, לרבות פעולות מינהליות על-פי הוראות החוקים השונים, לחוקי היסוד.
ראו שם [10], בעמ' 606:
"פסקת ההגבלה היא מרכזית בחוק-היסוד... היא העניקה חופש פרשני לשופט, אשר יצטרך לקבוע את היקף הפריסה של מרכיביה. במתן מובן לפסקת ההגבלה צריך המשפט לשקף את אופיה ותפקידה הכפול של פסקת ההגבלה... תכלית זו קבועה, בראש ובראשונה, בחוק-יסוד: חופש העיסוק עצמו הקובע כי מטרתו 'להגן על חופש העיסוק'" (ההדגשות שלי – ח' א').
ראו במיוחד בעמ' 596:
"על-פי גישה הלכתית זו, חוקיות העיסוק היא מרכיב חיוני לזכות העיסוק. גישה זו אינה יכולה להתקיים במסגרתו של חופש העיסוק כזכות חוקתית. כאשר חופש העיסוק הופך להיות זכות חוקתית, אין חוק 'רגיל' יכול לקבוע את רכיביו. רכיבים אלה נקבעים על-פי הפירוש (התכליתי) של הטקסט החוקתי. הטקסט החוקתי של חוק-יסוד: חופש העיסוק אינו אומד את חוקיות העיסוק כמרכיב חיוני בגיבוש הזכות החוקתית לעיסוק. על כן, חוק הקובע כי עיסוק הוא מעשה פלילי, פוגע בחופש העיסוק, וחוקתיותו תיקבע על-פי התאמתו לתנאיה של פסקת ההגבלה. נמצא, כי החוקיות של עיסוק אינה יכולה להיות יסוד המרכיב את חופש העיסוק עצמו. המחוקק הרגיל אינו יכול, בדבר חקיקה רגיל, לקבוע את מהותו של חופש העיסוק, אם כי הוא יכול לפגוע בו כדין. על כן ניתן לומר כי משחקי מזל הם עיסוק שהגבלתו צריכה להיבחן במסגרת פסקת ההגבלה" (ההדגשות שלי – ח' א').
בהתחשב באמור לעיל – אני מציע שלא לעשות צו להוצאות.
השופט י' טירקל
הרקע
1. המערערת הגישה בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו תובענה, על דרך של המרצת-פתיחה, ובה ביקשה להצהיר כי "הטובין שייבאה המבקשת [המערערת – י' ט'] לישראל... נתפסו שלא כדין; כי המבקשת זכאית לייבאם לישראל; וכי הטובין אינם אסורים בייבוא". טובין אלה הם רולטות בקוטר 50 ס"מ ("50R") ורולטות בקוטר 36 ס"מ ("36R") (להלן – הרולטות), שייבואן נאסר מכוח סעיפים 41 ו40-(א) לפקודת המכס [נוסח חדש], סעיפים 1 ו2-(ב) לצו המכס (הסדרת יבוא) (להלן – צו המכס) ופרט 95.04 לתוספת השניה (להלן – התוספת השניה לצו המכס) האוסר ייבוא לישראל של "משחקי מזל או חלק מהם כמוגדר בסעיף 224 לחוק העונשין, התשל"ז1977-".
בית-משפט השלום (כבוד הנשיא ארבל), בפסק-דינו מיום 1.4.1996, הצהיר כי שני סוגי הרולטות מותרים בייבוא. המשיבה ערערה על פסק-הדין. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים גרוס, בן-שלמה ורובינשטיין), בפסק-דינו מיום 2.4.1998, מפי כבוד השופטת רובינשטיין, ביטל את ההצהרה. המערערת ביקשה להרשות לה לערער על פסק-הדין. ביום 28.9.1998 החלטנו להרשות לה לערער וכן לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
2. לא אכחד כי משחזרתי ועיינתי בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות ובטיעוניהם של באי-כוח בעלות-הדין נתעוררו בלבי "הרהורי תשובה". הבעיה האמיתית שביסוד בקשתה של המערערת להרשות לה לערער – כאשר מסירים מעליה את מחלצות הטיעונים מרהיבי העין ושובי הלב – היא פשוטה ומוגדרת ומתוחמת כולה בתוך דל"ת האמות של העובדות שביסוד המחלוקת. לאמור, האם הרולטות באות בגדר "משחקי מזל", כהגדרתם בסעיף 224 לחוק העונשין – ולפיכך ייבואן לישראל אסור – או שאין הן באות בגדרם של אלה וייבואן לישראל מותר. חוששני שלפי המבחנים המקובלים עלינו, כפי שנקבעו בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ [4], ומטעמים טובים, ראוי היה שלא להרשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. אולם, את דברנו אין להשיב וכך יעמדו טעמים אלה להצדקת דחייתו של הערעור.
הדיון בבית-משפט השלום
3. כאמור לעיל, תמצית עתירתה של המערערת בתובענתה הייתה כי בית-משפט השלום יצהיר שהרולטות אינן אסורות בייבוא. בבסיסה של העתירה עמדה הטענה – העולה מנימוקי התובענה – כי הרולטות אינן בגדר "משחקי מזל" כהגדרתם בסעיף 224 לחוק העונשין. בסעיף זה נאמר:
"224. בסימן זה –
'משחק אסור' – משחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף, בשווה כסף או בטובת הנאה לפי תוצאות המשחק. והתוצאות תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת;".
לפני בית-משפט השלום הובאו עדויות ומוצגים ועל-פיהם קבע, בלשון חד-משמעית, כי:
"לא יכולה להיות מחלוקת כי משחק הרולטה הינו משחק אסור, ועל כן אף משחק מזל, כמוגדר בסעיף 224 לחוק העונשין, שכן מדובר במשחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף ותלוי הוא בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת, ועל כן לכאורה אסור הוא ביבוא".
בהמשך דבריו קבע "כי מדובר ברולטות פשוטות ובלתי מקצועיות" – ועל קביעה זאת אעמוד להלן – "למרות שניתן להשתמש גם בהן להימורים". לכך הוסיף כי מקובלת עליו עדותו של רס"ר גבי בר, שהעיד על עצמו שביצע עשרות פשיטות בבתי הימורים ובמקומות משחק אסורים, "כי רולטות פשוטות כאלה נתפסו בבתי הימורים בלתי חוקיים".
4. לפי מימצאים אלה נלכדות הרולטות בהגדרתו של "משחק אסור" שבסעיף 224 לחוק העונשין וממילא גם בהגדרתו של "משחק מזל" שבתוספת השניה לצו המכס. מכאן, שהיה על בית-משפט השלום לדחות את תובענתה של המערערת. אף-על-פי-כן הצהיר כעתירתה של המערערת ומשני טעמים: האחד – שהיה על המשיבה להוכיח שאין עומד למערערת סעיף 230 לחוק העונשין, שלפיו – בהתקיים נסיבות מיוחדות שפורטו בסעיף – אין חלות ההוראות העונשיות שבסעיפים 228-225 על משחק, הגרלה או הימור. השני – כי השאלה שלפנינו כרוכה בזכויות אזרח בסיסיות, ובמיוחד בזכות לחופש העיסוק, ולפיכך יש לנקוט את מבחן הוודאות הקרובה.
בעקבות קביעתו "כי מדובר ברולטות פשוטות ובלתי מקצועיות" הגיע למסקנה כי מתקיימות כאן הנסיבות המיוחדות שבסעיף 230 לחוק העונשין. על-פי אותה קביעה גם הגיע למסקנה ש"אין כל וודאות, וודאי לא וודאות קרובה, כי תשמשנה להימורים בלתי חוקיים" ולדעתו "אבחנה זו יכולה לשמש בבסיס האיזון הראוי, שבין הוראות חוק העונשין וצו המכס המפנה אליו, והוראות חוק היסוד: חופש העיסוק".
העיון בפסק-הדין
5. הטעמים שעל-פיהם הצהיר בית-משפט השלום כעתירת המערערת אינם יכולים לעמוד. לפני בית-המשפט הובאו אמנם ראיות כי המסב שברולטה הגדולה ("50R") הוא "פשוט וזול, שמשקלו אפסי לעומת רולטה מקצועית", וכי "לרולטה הקטנה אין מיסב" (הכוונה לרולטה "36R"), אולם ספק גדול בעיניי אם רשאי היה לקבוע, על-פי ראיות אלה ועל-פי התרשמותו בלבד, כי הרולטות הן "פשוטות ובלתי מקצועיות", שהוא מושג הטעון הגדרה כשלעצמו. כך או כך, אפילו היה רשאי לקבוע זאת, אין בכך כדי לסייע למערערת.
הגדרתו של "משחק אסור" שבסעיף 224 לחוק העונשין והגדרתו של "משחק מזל" שבתוספת השניה לצו המכס אין בהן אחיזה כלשהי להבחנה בין משחק "מקצועי" – הנלכד על-ידי ההגדרות – לבין משחק ש"אינו מקצועי", שאינו נלכד על-ידיהן. כמו כן אינני יכול למצוא בסיס עובדתי או הגיוני למסקנה כי דווקא לגבי רולטות "מקצועיות" "קיימת וודאות קרובה שתשמשנה למשחק אסור" וכי לגבי רולטות שהן "בלתי מקצועיות" אין קיימת ודאות כזאת. עדותו של רס"ר גבי בר כי "98%-99% מהרולטות שנתפסו" בפשיטות המשטרה על בתי קזינו היו מסוג 50R ולא מסוג 36R לא די בה כדי לאשש מסקנה כזאת. זאת, בעיקר משום שלפני בית-המשפט לא הובאו נתונים שמהם ניתן ללמוד שבתי הקזינו שעליהם פשטה המשטרה הם, לפחות, "מדגם מייצג" של כלל מקומות ההימורים בישראל.
גם לא היה מקום לקבוע כי על-ידי ההפניה להגדרה שבסעיף 224 לחוק העונשין, על-ידי ההגדרה שבתוספת השניה לצו המכס, "נגררו" לתוך ההגדרה שבחוק העונשין גם הוראות הפטור שבסעיף 230 לחוק העונשין. לפי לשון ההגדרה שבתוספת השניה לצו המכס – שצוטטה בראש דבריי – פשיטא שההפניה היא אל ההגדרה בלבד, ולא אל העבירות ואל הסעיף הפוטר מהן. מכאן, שאין בסיווג הרולטות כ"בלתי מקצועיות", כשלעצמו, כדי להוציא את המְשַחקים בהן מגדר עבריינים וממילא – כדי להוציא את הרולטות מגדר משחק אסור. יתר-על-כן, העיון בהוראות סעיף 230 לחוק העונשין מראה שכוונתן להוציא מכלל העבריינים "חוג אנשים מסויים" שהמשחק, ההגרלה או ההימור שבהם הם עוסקים "אינם חורגים מגדר שעשוע או בידור", שאינם נערכים במקום המשמש למשחקים, הגרלות או הימורים כאלה. אין הן מכוונות אל הכלים האמורים לשמש לצורך מעשי העבירה, אלא הן מכוונות אל המעשים הנעשים בכלים אלה.
סוגיית חופש העיסוק
6. הערה אחרונה לעניין סוגיית חופש העיסוק, שבאי-כוח בעלות-הדין דנו בה בהרחבה בסיכום טענותיהם, זה בכ.ה וזה בכ.ה. הואיל והכרעתה של הסוגיה אינה צריכה לענייננו אעמוד על כך בקיצור.
מתוך טיעוניו של בא-כוח המערערת עולה שאין הוא בא לערער על תוקפן של הוראות החיקוקים האוסרים ייבוא לישראל של משחקי מזל. בטענותיו משיג הוא על שיקול-דעתו של פקיד המכס בהפעילו הוראות אלה. לדעתו, מוגבל שיקול-הדעת לטובין שיש ודאות קרובה לכך שישמשו להימורים בלתי חוקיים. טענה זאת אין בידי לקבלה.
לא יכולה להיות מחלוקת על כך שביסוד האיסור לייבא לישראל משחקי מזל, כהגדרתם בחוק העונשין דווקא, עומדת הכוונה למנוע מעשי עבירה של משחקים אסורים על-ידי מניעת הכלים הדרושים לביצועם של המעשים מעבריינים בפועל או בכוח. לדעתי, אין בין איסור זה לבין זכותו של אדם לחופש העיסוק ולא כלום. זכותו של אדם לחופש העיסוק איננה מקיפה את ה"זכות" לעסוק במעשי עבירה ואף לא את ה"זכות" לעסוק באספקת הכלים הדרושים לעבריינים. אבל, כפי שאמרנו לעיל, לא בתוקפם של החיקוקים עסקינן אלא בשיקול-דעתו של פקיד המכס. הסמכות לעשות "קונקרטיזציה" של איסור הייבוא, על-ידי יישומן של ההוראות על פריטים מסוימים, הופקדה בידי פקיד המכס, ושיקול-דעתו חייב, כמובן, לעמוד בביקורת שיפוטית. במקרה הנדון קבע פקיד המכס שהרולטות באות בגדר "משחק אסור" ולפיכך אין לייבאן, זאת ותו לא. משפסק בית-משפט השלום, על-פי מימצאים שבעובדה, שבדין הגדיר פקיד המכס את הרולטות כפי שהגדיר, אין מקום להעלות בפנינו, כערכאה שלישית, את הטענה שהיה על פקיד המכס להביא בחשבון שיקוליו גם את הטענה המשפטית, בדבר הוודאות הקרובה.
סיכום
7. לאור כל אלה אינני יכול לסמוך את ידי על ההנמקה ועל התוצאה שבפסק-דינו של חברי הנכבד השופט אריאל. לפיכך, הייתי דוחה את הערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, מן הנימוקים שפורטו, מורה לבטל את ההצהרה שנתן בית-משפט השלום ודוחה את תובענתה של המבקשת. כן תישא המבקשת בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.
השופטת ט' שטרסברג-כהן
1. האם רשאית המשיבה לאסור ייבואן של הרולטות שיובאו על-ידי המערערת ולתפוס את הרולטות המיובאות, מכוח האיסור לייבא לישראל משחקי מזל? חברי השופט אריאל סבור, שיש מקום להבחין בין שני סוגי הרולטות, שאותן ביקשה המערערת לייבא. לגבי הרולטות שקוטרן 50 ס"מ (להלן – הרולטות הגדולות), סבור הוא שקיים חשש ממשי שהן תשמשנה למשחק אסור על-פי חוק העונשין, וחשש זה מצדיק את איסור ייבואן של הרולטות. ואילו לגבי הרולטות שקוטרן 36 ס"מ (להלן – הרולטות הקטנות), סבור הוא, כי האיסור לייבאן אינו עומד במבחן הסבירות וההיגיון ויש בו כדי לעלות על הנדרש להשגת המטרה של מניעת ביצוע עבירה פלילית במשחקי מזל. לעומתו סבור חברי השופט טירקל, כי אין מקום להבחנה האמורה, וכי משקבע בית-משפט השלום מימצא עובדתי, שלפיו שני סוגי הרולטות נלכדות בהגדרתו של "משחק אסור", הרי שדי בכך כדי לאסור את ייבואם של שני סוגי הרולטות. אף שמקובלת עליי התוצאה שאליה הגיע חברי השופט אריאל מבקשת אני להוסיף דברים משלי.
2. הבסיס החוקי לאיסור ייבוא משחקי מזל לישראל מצוי בפקודת המכס [נוסח חדש], בצו המכס (הסדרת יבוא) (להלן – צו המכס) ובחוק העונשין, שאל אחת מהוראותיו מפנה צו המכס.
סעיפים 41 ו42-(1) לפקודת המכס קובעים איסור לייבא טובין שייבואם נאסר בפקודה, בחוק או על-פיהם.
סעיף 2(ב) לצו המכס קובע כי הטובין המפורטים בתוספת השניה, אסורים בייבוא לישראל.
פרט 95.04 לתוספת השניה לצו המכס קובע: "משחקי מזל או חלק מהם כמוגדר בסעיף 224 לחוק העונשין, התשל"ז1977-".
סעיף 224 לחוק העונשין מגדיר – בין השאר – "משחק אסור". סעיף זה מצוי בסימן שעניינו "משחקים אסורים, הגרלות והימורים" והוא קובע אותם כעבירות פליליות שעונשן בצדן.
3. איסור ייבוא פוגע בחופש העיסוק שהוא זכות יסוד מכוח חוק-יסוד: חופש העיסוק. הזכות הוכרה ככזו, מכוח הפסיקה, גם קודם לאותו חוק. אכן, פקודת המכס [נוסח חדש] והצו שהוצא על-פיה קדמו לחוק היסוד, אף-על-פי-כן ולפי סעיף 10 לחוק היסוד, יש לפרשם לאור עקרונותיו ורעיונותיו של חוק היסוד (ראו דנ"פ 2316/95 הנ"ל [3], בעמ' 655-652). בענייננו, מונחת על כף המאזניים האחת זכותו של היבואן לייבא רולטות, כשעל כף המאזניים האחרת מונחת הסמכות לאסור ייבואם של משחקי מזל עקב החשש שישמשו לדבר עבירה. הסמכות לאסור ייבואם של משחקי מזל נועדה לשמש מסננת למניעת ביצוע עבירות בארץ. תכלית זו ראויה היא, אלא שיש להקפיד לבל תיפגע הזכות לחופש העיסוק במידה העולה על הנדרש.
4. פקודת המכס [נוסח חדש] קבעה איסור של ייבוא טובין שייבואם נאסר בפקודה או בכל חוק אחר או על-פיהם והסמיכה את הממשלה לאסור בצו ייבואם של טובין. הטובין עצמם אינם מפורטים בפקודה אלא בצו שהוצא על-פיה. צו המכס מכיל רשימת טובין האסורים בייבוא, וביניהם משחקי מזל. צו המכס הוא בגדר חקיקת משנה (על אי-הנחת שבפגיעה בזכות יסוד על-ידי חקיקת משנה ראה: בג"ץ 2740/96 שנסי נ' המפקח על היהלומים [5] וכן בג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד [6]). מובן, שאין שלטונות המכס מוסמכים לאסור באופן שרירותי ייבוא טובין כאלה או אחרים רק מכוח הסמכות המוענקת להם בפקודה. את התשתית הנורמטיבית לאיסור הייבוא תוך שימוש באותה סמכות, ניתן למצוא מחוץ לפקודה. בענייננו מצויה תשתית זו בחוק הפלילי, הקובע משחקים אסורים, הגרלות והימורים כעבירות פליליות ומקדיש פרק מפרקיו לפירוט המעשים המהווים עבירות כאלה (ראו בג"ץ 131/65 סביצקי נ' שר האוצר [7], בעמ' 376). מתקין הצו הפנה – בפרט שבתוספת שבו נזכרו משחקי המזל כטובין שייבואם אסור – אל הגדרת "משחק אסור" שבסעיף 224 לחוק העונשין. על-ידי הפניה זו לחוק העונשין, נקט המחוקק אמצעים מניעתיים בנוסף לענישתיים על-מנת להרחיק מראש את הסכנה שבייבוא משחקים שהשימוש בהם מהווה עבירה פלילית.
5. צו המכס המפנה להגדרת "משחק אסור" שבסעיף 224 לחוק העונשין, איננו מפנה ליתר סעיפי חוק העונשין (סימן י"ב לפרק ח') הדנים באיסור הגרלות, הימורים ומשחקים שונים, ובכלל זאת לסעיף 230 הדן בנסיבות מיוחדות שבהתקיימן אין מתגבשת העבירה הפלילית. סעיף זה קובע, לאמור:
"הוראות סעיפים 225 עד 228 לא יחולו על משחק, הגרלה או הימור שנתמלאו בהם שלוש אלה:
(1) עריכתם מכוונת לחוג אנשים מסויים;
(2) אינם חורגים מגדר שעשוע או בידור;
(3) אינם נערכים במקום משחקים אסורים או במקום לעריכת הגרלות או הימורים".
חבריי סבורים שאין לפנות לסעיף 230 לצורך ענייננו, משום שצו המכס אינו מפנה אליו. לדידם, כל אחד משני ההסדרים החקיקתיים – פקודת המכס [נוסח חדש] וחוק העונשין – כבודו במקומו מונח בנפרד מרעהו, כשכל אחד מהם מטפל במאטריה אחרת. אין דעתי כדעתם. תחימת סמכותה של המשיבה לאסור ייבוא משחקי מזל, רק תוך התייחסות להגדת המונח "משחק אסור" שבסעיף ההגדרות (סעיף 224) ובמנותק מיתר סעיפי הסימן המתווים את היקף האיסור, מביאה לפרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם התכלית העומדת בבסיסו של האיסור היונק את חיותו מן התחום הפלילי ומהוראות חוק העונשין. זאת ועוד, נקודת האיזון הראויה בין חופש העיסוק של היבואן ובין הרצון למגר את נגע ההימורים ומשחקי המזל, מחייבת הבחנה בין משחקי מזל שבאים בגדר האיסור הפלילי לבין משחקים היוצאים מגדרו משום נסיבות מיוחדות המנויות בסעיף 230 לחוק העונשין. אין רשויות המכס מוסמכות – מכוח הפקודה – לאסור על ייבוא מוצרים כראות עיניהם. הפקודה והצווים על-פיה נועדו להסדיר את תשלומי המכס ותחומם הוא תחום המסים. הסמכות לאסור על ייבוא טובין קשורה בהיותם של הטובין מועדים לשימוש בלתי חוקי. אי-החוקיות נלמדת מהוראות חוק העונשין שהקדיש לעניין זה סימן מיוחד הכולל 12 סעיפים ובתוכם סעיפי משנה רבים להגדרת משחקים אסורים, הגרלות והימורים ולתחימתם. נראה לי כי לא ניתן לאסור במסגרת פקודת המכס [נוסח חדש] והצו על-פיה, על ייבוא טובין שעל-פי הגדרתם נכנסים אמנם לגדריו של אחד מסעיפי החוק הפלילי, כאשר בהמשכו של אותו חוק מצויות הוראות לגבי נסיבות מיוחדות הנוטלות מן המעשים את פליליותם. כוונתי לסעיף 230 לחוק שצוטט לעיל. לדעתי, יש לראות את סעיף 224 כחלק ממכלול סעיפי סימן י"ב לפרק ח' לחוק העונשין ולקוראו יחד עם שאר הוראות הסימן שבו הוא מצוי. לא נראה לי כי חוק הקובע מעשים כפליליים ובנשימה אחת נוטל מהם את פליליותם בהתקיים תנאים מסוימים, ייושם לגבי חוק אחר באופן חלקי וסלקטיבי. אין מקום – בעיניי – לניתוק בין הוראות החוק הפלילי לצורך התחקות אחר הנורמה המשפטית הבאה לפסול או להכשיר פעילות מן הפעילויות הנזכרות בו. עמדתי על כך בבג"ץ 1255/94 "בזק", החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת [8], בעמ' 673, באומרי:
"הגדרת מונח בסעיף ההגדרות בחוק אינה מהווה – כשלעצמה – הוראה נורמאטיבית, אלא מסגרת לשונית ורעיונית הלובשת לבוש נורמאטיבי באמצעות סעיפי החוק העושים שימוש באותו מונח. לפיכך עלינו לבחון את מכלול ההקשרים שבהם הופיע המונח כדי לעמוד על פרשנותו הראויה".
6. מן האמור לעיל נגזרת המסקנה, כי מקום שנתקיימו תנאיו המצטברים של סעיף 230 – לאמור: עריכת המשחקים מכוונת לחוג אנשים מסוים, אין הם חורגים מגדר שעשוע או בידור; אין הם נערכים במקום משחקים אסור – לא תשתכלל עבירה פלילית על-ידי השימוש בטובין המיובאים ודי בכך כדי לקעקע את הבסיס לאסור ייבואם ארצה.
7. מן הכלל אל הפרט. הרולטות כולן נופלות לגדר הגדרת "משחק אסור" ובכך נכנסות הן גדר ההגדרה של סעיף 224 לחוק העונשין. אלא שלא די בכך כדי לאסור את ייבואן ויש לבדוק אם מתמלאים חריגי סעיף 230 הנוטלים מהן את פליליותן. מן החומר שהיה בפני בית-המשפט עולה כי אין דין הרולטות הגדולות כדין הרולטות הקטנות. מתצהירו של המנהל והבעלים של המערערת עולה, כי הרולטות נמכרו על-ידיה בין היתר לחנויות למתנות, לחברות המארגנות ערבי בידור למבוגרים, לוועדי עובדים ולקבוצות דומות. בדרך זו יכולות הרולטות להגיע לידיים בלתי נכונות ולשמש למשחקי מזל בלי שלמערערת שליטה על כך גם אם כוונותיה מלכתחילה טהורות הן. עובדה היא כי לפי עדותו של רס"ר גבי בר 99-98% מן הרולטות שנתפסו במשחקים אסורים היו הרולטות הגדולות ואילו רולטות קטנות לא נתפסו כלל עד היום. מכאן, שככל שמדובר ברולטות הגדולות, הוכח כי הן משמשות למשחקים המהווים עבירות פליליות. לעומת זאת, יש בעדותו של רס"ר בר כדי ללמד על כך, שביחס לרולטות הקטנות, לא נעשה בהן עד כה שימוש במקומות של משחקים אסורים ולא נתפסו שם כאלה. ככל הנראה אין השימוש בהן חורג מגדר השעשוע או הבידור והוא מיועד לחוג אנשים מסוים ומצומצם. מדברי המנהל בתצהירו ומתוך הסתמכות על דברי העד בר, ניתן לקבוע כי לגבי הרולטות הגדולות אין מקום להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי וחל איסור על ייבואן ואילו לגבי הרולטות הקטנות יש להתיר ייבואן, כפי שקבע חברי השופט אריאל.
הוחלט ברוב דעות של השופט אריאל והשופטת שטרסברג-כהן לאסור את ייבואן של הרולטות הגדולות ולהתיר את ייבוא הרולטות הקטנות, בניגוד לדעתו החולקת של השופט טירקל.
אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"ט באלול תשנ"ט (31.8.1999).
מיני-רציו:
* ייבוא – הגבלתו – משחקי מזל
היחס בין הגדרתו של "משחק אסור" בחוק הפלילי ובין האיסור על ייבוא משחקי מזל בדיני הייבוא – האם האיסור על הייבוא פוגע בחופש העיסוק – שיקולי פקיד המכס בבואו לחלט משחקי מזל שיובאו – נוכח הוראות הדין הפלילי המתירות משחקי מזל בנסיבות מסוימות – ההסתברות כי ייעשה במשחקי המזל שימוש אסור.
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
