פסק דין
ס. נשיא השופט ש. ברלינר [אב"ד]:
1. במרס 1999 יבאה המערערת לישראל מאנגליה מכולה ובה פריטי הלבשה. על סמך תעודה המאשרת כי מקור המוצרים שבמכולה הוא באנגליה, לא הוטל על היבוא מכס. בדצמבר 2001 נדרשה המערערת לשלם מכס, ריבית וקנס פיגורים בסכום כולל של 171,320 ש"ח, זאת משום ששלטונות המכס הבריטי הודיעו כי המוצרים שבמכולה אינם עונים על כללי המקור.
המשיבה גבתה את הסכום האמור ו/או חלק ממנו על ידי קיזוז. כמו כן נאלצה המערערת להפקיד בידי המשיבה ערבות בנקאית, ובתביעה שהגישה המערערת לבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 20625/03, בפני כב' השופטת נאות-פרי), טענה המערערת כי המשיבה פעלה בקשר לכך תוך שיהוי, פגיעה בזכויותיה וגרימת נזק, וביקשה כי בית המשפט קמא יורה על החזרת הסכום הנ"ל, וביטול הערבות הבנקאית.
2. בערכאה הראשונה הסכימו הצדדים כי פסק הדין יתברר על פי החומר שהוגש ועמד בפני כב' השופטת פרי. הוגשו סיכומים בכתב תוך צירוף כל המסמכים הרלוונטים, וביום 1.8.05 ניתן פסק דינה המפורט של כב' השופטת נאות-פרי אשר החליטה לדחות את התביעה, ללא הטלת הוצאות.
על כך הערעור.
3. בפסק הדין מפרטת כב' השופטת נאות-פרי, כי על פי הסכם הסחר החופשי שישראל צד לו, ניתן לייבא לישראל ממדינות האיחוד האירופי מוצרים אשר יוצרו, נוצרו עובדו, או הושגו בשלמותם באחת ממדינות אירופה, תוך פטור מתשלום מכס או תשלום מכס מופחת. על מנת שהמוצר יזכה למעמד זה של "מוצר מקור", על רשויות המכס של המדינה המיצאת להנפיק תעודה המייצרת זאת. קיום התעודה הוא זה המקנה את ההנחה במכס.
המכולה הובאה לישראל ביום 18.3.99. על סמך תעודת המקור לא נדרש מכס, והסחורה נמכרה לרוכשי המוצרים על פי תימחור שלקח זאת בחשבון. בתחילת נובמבר 1999 הודיעו רשויות המכס באנגליה למשיבה, כי ליצואן הבריטי אין הוכחות בדבר זכאותו להימנות בין היצואנים הזכאים לשיעור תעריפי מכס מופחת, היינו שאין לקבל את תקפותה של תעודת המקור. מכתב רשויות המכס הבריטי התקבל אצל המשיבה ביו 10.11.99 אך המשיבה לא עשתה מאומה, וישבה בחיבוק ידיים משך כשנתיים ורק ביום 5.12.01 הודיעה המשיבה למערערת כי שלטונות המכס באנגליה הגיעו למסקנה שטובין שהובאו במכולה אינם עונים על כללי המקור, ועל כן לא זכאית המערערת להנחה במכס, ומכאן החיוב בסך 171,320 ש"ח.
4. שני הנושאים העיקריים, בהם דנה כב' השופטת נאות פרי היו אלה: א. זכאותה של המשיבה לגבות את המכס שבחסר על פי הוראות חוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח - 1968. ב. טענת המערערת כי השתהות המשיבה משך שנתיים גרמה למערערת נזק ראייתי ושינתה את מצבה לרעה שכן נמנע ממנה, עקב מהלך הזמן, לפעול נגד היצואן האנגלי ולגבות ממנו את המגיע, והלה, פשט בינתיים את הרגל.
5. ס' 2 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968 (להלן - החוק), קובע כי הנישום יהא חייב לשלם את המס ששולם בחסר תוך חמש שנים מן היום שבו נתהווה החסר. ס' 3 של החוק קובע כי "על אף האמור בסעיף 2, לא יהא הנישום חייב בתשלום חסר אם הוכח להנחת דעתו של המנהל כי נתקיימו כל אלה:
(1) החסר לא נבע מחמת ידיעה בלתי נכונה שמסר הנישום או מחמת שלא מסר ידיעה שהיה חייב למסרה;
(2) הנישום לא ידע, ובנסיבות הענין לא היה צריך לדעת, על קיומו של החסר;
(3) הנישום מכר את הטובין בתום לב, לפני דרישת תשלום החסר במחיר שלא נכלל בו אותו חסר."
שני התנאים האחרונים דלעיל, נתקיימו, אך, כך נקבע בפסק הדין, תעודת המקור שהוברר מאוחר יותר כי היא איננה נכונה, מהווה "ידיעה בלתי נכונה" שנמסרה למשיבה על ידי המערערת. בכך לא התמלא התנאי הראשון, שדרישתו אובייקטיבית ולא סובייקטיבית.
באשר להשתהות במתן ההודעה למערערת לגבי תעודת המקור, קבעה כב' השופטת נאות פרי כי רק חברה אחת פשטה את הרגל באנגליה, מבין 4 החברות הקשורות ליבוא המכולה, כך ש"לא הובאו די נתונים על מנת לקבוע כי מועד שליחת הודעת החיוב גרם לנזק ראייתי כלשהו, ובוודאי שלא לנזק שהתובעת לא היתה יכולה למנוע בעצמה." התנהגות המשיבה, נקבע בפסק הדין לא היתה ראויה, אך לא הוכח כי היא גרמה נזק ממשי או נזק ראייתי למערערת. עוד אמרה כב' השופטת נאות פרי כי אין היא "בטוחה כלל שניתן לבחון טענות כגון גרימת "נזק ראייתי" במסגרת תביעה כגון זו שבפני, מכח סעיף 154 לפקודת המכס, וייתכן כי דוקטרינת הנזק הראייתי אשר פותחה בנוגע לתביעות שנדונות באספקלרית פקודת הנזיקין אינה ישימה כאן."
התוצאה היתה, כאמור, דחיית התביעה, אך ללא צו להוצאות.
6. במהלך הדיון בערעור ניסינו לפשר בין הצדדים. ניתנה הסכמה של המשיבה להסתפק בתשלום קרן המס במלואה, בלא לצרף אליה את החיובים הנלווים. לכך לא הסכימה המערערת, וחבל.
7. המשיבה, על רשויותיה ובהן רשויות המכס, חייבת כלפי הנזקקים לשירותיה חובת זהירות המוטלת עליה על פי פקודת הנזיקין. המתנת המכס משך כשנתיים עלתה, במקרה דנן, לכדי התרשלות. אם גרמה ההתרשלות לנזק, חייבת המשיבה, ברגיל, לפצות בגינו. עוד חייבת המשיבה, כרשות ציבורית, לפעול בסבירות, בשקידה ובמיומנות הנדרשת ממנה, מכוח החובה המוטלת עליה כרשות ציבורית. (ראה אם כי בהקשר אחר, עע"מ 10398/02 - אסתר זהבה וייס ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון ואח' . תק-על 2005(2), 1840). הדבר מחייב אותה לפעול בזריזות הנדרשת. במקרה דנן, הופרה חובה זו באופן ממשי וברי כי נגרם שינוי לרעה במצבה של המערערת, אם כי לא הוכח שיעורו של הנזק שנגרם.
8. ס' 6א לחוק קובע כי ה"חסר ישולם ויתר יוחזר בתוספת ריבית או ריבית והפרשי הצמדה וריבית כמשמעותם בסעיף 93 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, ולענין זה יחולו הוראות סעיפים 97, 97א ו-105 לחוק האמור בשינויים המחוייבים." השהיית ההודעה למערערת, אף אם אין להביא בחשבון "נזק ראייתי", ואף אם לא הוכח כי נגרם נזק אחר, בוודאי גרמה באופן ישיר לנזק המתבטא בהצטברות החיובים הנלווים למכס שבחסר, כמתחייב מהוראת ס' 6א הנ"ל.
9. נראה לי על כן להציע, כי נדחה את הערעור, בכפוף לכך שנבטל את הקנסות שהוטלו בקשר למס שבחסר וכן נקבע כי בחישוב המס המגיע לא יילקחו בחשבון החיובים הנלווים בגין התקופה שמיום יבוא המוצרים לישראל ועד למועד בו נדרש לבצע את התשלום, כמפורט בסיפא להודעה בדבר החיוב במס מיום 5.12.01.
ש. ברלינר – סגן הנשיאה
אב"ד
השופט י. עמית:
אני מסכים.
התנהגות לא נאותה של הרשות על פי הלכות המשפט המינהלי, הביאו לחיוב הרשות בפיצויים בדיני הנזיקין - ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 193 (2005).
אותיר בצריך עיון, אם התנהגות רשלנית של הרשות, עשויה בנסיבות מסוימות לפטור או להפחית חיוב במס לפי סעיף 154 לפקודת המכס.
י. עמית – שופט
השופט ר. סוקול:
מבלי שאדרש להביע עמדה לגבי הסוגיות השונות המתעוררות בתיק זה, ובשים לב לנסיבות המיוחדות של המקרה כפי שפורטו על ידי חברי אני מצטרף לתוצאת פסק הדין כפי שפורטה על ידי חברי סגן הנשיאה השופט ברלינר.
ר. סוקול – שופט
הוחלט כאמור בחוות דעתו של סגן הנשיאה השופט ש. ברלינר [אב"ד].
אין צו להוצאות בערעור.
הפקדון יוחזר למערערת.
ניתן היום כ"ד בשבט, תשס"ז (12 בפברואר 2007), בהעדר בעלי הדין.
המזכירות תמציא העתקי פסק הדין לצדדים, בדואר.
ש. ברלינר
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
