פסק דין
בפני תביעה להחזרת טובין בהם מחזיקה הנתבעת, היא מדינת ישראל – אגף המכס, השבת קנס מנהלי בסך 7,150 ₪ אשר שולם ע"י התובעת, וביטול כל חיוב כספי שהושת על התובעים.
רקע והעובדות הצריכות לעניין
התובע והתובעת הינם תושבי ישראל המצויים בקשרי ידידות קרובה, מזה תקופה. הנתבעת הינה מדינת ישראל – אגף המכס.
ביום 12.8.02 נחתה התובעת 2 בנמל התעופה בן גוריון, ויצאה את אולם הנוסעים ב"מסלול הירוק", שם נתבקשה לעצור לביקורת על-ידי בודק מטעמה של הנתבעת.
בבדיקת התובעת בידי עובדות אולם הנוסעים, נתגלו בחפציה תכשיטים משובצים, המהווים טובין חבי מכס. התובעת עוכבה לחקירה בידי חוקרי המכס והמע"מ ובסופה נתפסו הטובין, על פי הפירוט שב"אישור בדבר תפיסה" המצורף לכתב ההגנה: 3 טבעות בצבע לבן משובצות ביהלומים ו 2 שרשראות בצבע כסף משובצות ביהלומים (להלן "הטובין" או "התכשיטים").
במהלך החקירה, הודתה התובעת כי קיבלה את התכשיטים מבחורה במוסקבה בשם נטאשה ונתבקשה להעבירם אל התובע. כמו כן, התובע ביקש ממנה להעביר את התכשיטים במסלול הירוק, מבלי להצהיר עליהם לרשויות המכס (ר' טופס הודעה אשר מולא ע"י חוקר המכס, מר אילן מינסטר).
לאחר מתן הודעה זו, אם בחקירה נוספת אשר נערכה לטענתה ביום המחרת ואם בהתכתבויותיה עם הנתבעת, חזרה בה התובעת מדבריה וטענה כי יצאה את הארץ עם תכשיטים אלו, אשר הושאלו לה על ידי ידידה, הוא התובע 1, לצורך חתונה במוסקבה אליה נסעה.
לטענת התובעת, לא סיפרה את גרסתה זו בחקירתה הראשונה משום שבתה היתה נוכחת בחקירה ולא רצתה כי יוודע לה דבר יחסיה עם התובע.
ביום 01.09.02, הודיעה הנתבעת לתובעת כי, הטובין שנמצאו ברשותה ביום 12.8.02, ואשר לא הוצהרו על ידה, עת יצאה מהארץ, מחולטים לפי סעיף 204 לפקודת המכס. עוד נקבע, בהחלטת הוועדה לתפיסות מקומיות, מיום 26.08.02, כי התובעת תשלם קנס מנהלי בסך 6,745 ₪.
התובעים ניסו לשאת ולתת עם הנתבעת, כדי לשכנעה כי הטובין שייכים לתובע, אך ללא הצלחה.
ביום 11.6.03, פנתה הנתבעת לתובעת, בדרישה חוזרת לתשלום הקנס המינהלי, שאם לא כן, ינקטו כנגד התובעת אמצעים משפטיים, לרבות עיקולי מיטלטלין.
התובעת שילמה את הקנס, לטענתה תוך מחאה, וכעת טוענת להשבתו ולהשבת הטובין שחולטו.
טענות הצדדים
טענות התובעים
התובע עבד כשכיר בחברה העוסקת בתחום ענף התכשיטנות, במשך כ- 12 שנה עד בסמוך לחודש מאי 2002, שם הכיר את התובעת. במהלך חודש מרץ 2002, כחודשיים לפני פרישתו מעבודתו ומתוך רצון לפתוח בקריירה עצמאית, פנה התובע לחברת "אדירן-אברמוביץ תכשיטים בע"מ" (להלן: "החברה"), עמה היה בקשרים עסקיים במסגרת עבודתו, בבקשה לקבל מס' תכשיטים כפיקדון, בעסקת קונסיגנציה, אשר בכפוף למכירתם על ידו, ישלם תמורתם מכספי המכירה לחברה.
בהתאם למוסכם בין התובע לחברה, הופקדו בידי התובע 5 פריטים: 2 טבעות, שרשרת ו- 2 תליונים, אשר אחד מהם מחובר יחד עם שרשרת, המפורטים בתעודת קומיסיון מס' 4275. כמוסכם בין הצדדים וכאמור בתעודת הקומיסיון, פריטים אלו הינם בבעלותה הבלעדית של החברה, עד למועד תשלום תמורתם ע"י התובע לחברה.
ביום 23.07.02 ולבקשת התובעת, השאיל התובע לתובעת 6 תכשיטים, הכוללים: טבעת אישית של התובע וכן 5 הפריטים דלעיל, הם הטובין, על מנת שזו תענדם בחתונה משפחתית אשר התקיימה ברוסיה ואליה טסה באותו היום עם בתה. התובעת ענדה את הטובין על גופה בעת יציאתה מהארץ, יחד עם בתה, לחתונה המשפחתית האמורה.
ביום 12.8.02, עת חזרה התובעת מחו"ל, נעצרה כאשר היא עונדת את הטובין על גופה ונחקרה ע"י יחידת תפיסות וחקירות בנתב"ג של הנתבעת. התובעת שוחררה בתום החקירה, כאשר הטובין נותרו בידי הנתבעת.
התובעת "הודתה" בחקירה, בניסיון הברחת הטובין על אף שהדבר אינו אמת, באשר לא היה ברצונה לחשוף בפני בתה, שהיתה לצידה, את מהות הקשר האישי עם התובע ואת נסיבות השאלתם של הטובין לצורך אירוע החתונה האמור. אולם, מיד למחרת היום, כשנחקרה בשנית והפעם שלא בנוכחות ביתה, סיפרה היא את הדברים כהווייתם ולרבות העובדה שהתובע מסר לה את הטובין בהשאלה, לצורכי החתונה בלבד.
ביום 1.9.02, קיבלה התובעת מהנתבעת את ההודעה לפיה, הטובין מחולטים, כי הושת עליה קנס מנהלי בסך 6,745 ₪ וכי הטובין שנמצאו ברשותה יוחרמו.
ביום 4.9.02, פנה ב"כ התובעים למר יוסי בן ישי, ממונה המחלקה מטעמה של מדינת ישראל אגף המכס, היחידה לתפיסות וחקירות וגובה המכס (להלן: "הממונה"), במכתב דרישה, להשבת הטובין לתובע, הואיל והטובין הינם רכושו האישי ובחזקתו של התובע והבהיר כי כל ראיה, מצויה ואפשרית, שתידרש להוכחת בעלות התובע בטובין, תומצא לפי דרישה.
בתשובת הממונה, מיום 3.10.02, דרש הממונה מהתובע להציג ראיות להוכחת בעלותו בטובין וביום 14.10.02, השיב ב"כ התובעים לתשובת הממונה, תוך צירוף מסמכים ותצהירים מטעם התובע ומטעם בעלי החברה, מר שלמה אברמוביץ, להוכחת החזקתו הבלעדית של התובע בטובין.
מתצהירים ומסמכים אלו מוכח לטענת התובעים באופן ברור, שהטובין הינם בבעלות (ו/או ברשות) התובע בלבד. לאחר שלא נתקבל מענה למכתבו האחרון, פנה ב"כ התובעים לנתבעת שוב ביום 04.02.03. ביום 10.02.03, השיב הממונה כי הטיפול בעניין דנא הועבר לדיון נוסף בועדת תפיסות מקומיות, אצל הנתבעת ובמעמד דיון זה הוחלט כי הראיות שהוצגו בועדה אינן מספקות ובנסיבות כאמור מתבקשת התובעת לשלם את הקנס המנהלי.
בסמוך ליום 11.3.03 ולאור תשובת הממונה, מיום 10.2.03, פנה ב"כ התובעים לממונה, בבקשה לקביעת פגישה משותפת בהשתתפות התובעים, בו יפורט, ככל שניתן נושא הטובין ויחסי התובעים. ואכן, ביום 11.3.03, נתקיימה פגישה בה נכחו התובעת, הממונה, היועצת המשפטית של הנתבעת וב"כ התובעים.
בפגישה פורט בהרחבה דבר בעלות התובע בטובין, הורחב בנושא יחסי התובעים והקשר שביניהם ולבקשת הממונה, התובע אף שרטט את הטובין וצורתם (כתוצאה מטעות הממונה אשר ראה בצילום הטובין שהועבר לידיו, כצילום כל הטובין, נשוא התפיסה).
עוד הוצע בפגישה, שעל מנת להסיר כל פקפוק בנכונות טענות התובעים, יעבור התובע בדיקת פוליגרף לאימות טענותיו ואם וכאשר בבדיקה יוכח, כי התובע דובר אמת, יבוטלו הקנסות, התשלומים וההוצאות שהושתו על מי מהתובעים בעניין הטובין ואלה יוחזרו מיידית לתובע. עוד הוסכם שב"כ התובעים יאתר מכון פוליגרף ויציעו כמכון הבודק.
בעקבות האמור, נשלחה הודעה לממונה מטעם הנתבעת ביום 1.5.03.
ביום 14.4.03, פנתה הנתבעת לתובעת, בדרישה חוזרת לתשלום הקנס המינהלי, שאם לא כן, ינקטו כנגד התובעת אמצעים משפטיים, לרבות עיקולי מיטלטלין.
ביום 11.6.03, ללא כל נימוק סביר, חזרה בה הנתבעת מכל שהוסכם בפגישה מיום 11.3.03 וכן, אישרה הנתבעת אורכה בת 30 יום להגשת תובענה להחזרת הטובין התפוסים (להלן "ההודעה"). ואכן, בנסיבות אלו הוגשה התביעה דנן.
בנסיבות שנוצרו ועל מנת למנוע נזק לתובעת ועל אף ידיעתה את שסוכם בין התובע והנתבעת, בפגישה מיום 11.3.03, שילמה זו, באילוץ ותחת מחאה, את הקנס המנהלי, ביום 15.6.03 וכל זאת על מנת למנוע הטלת עיקולים כלשהם וכיוצ"ב בביתה.
לטענת התובעים, הנתבעת פועלת ופעלה בחוסר תום לב ובדרך שאינה מקובלת, באשר הודעתה מיום 11.6.03, נוגדת את כל שהוסכם ואושר בין הצדדים. זאת ועוד, בחילוט הטובין וגביית הקנס המנהלי פגעה הנתבעת בקניינו של התובע, אם מכח החזקתו בטובין ואם מכח בעלותה של החברה בטובין, טרם תשלום שווים לחברה, ומשכך דין הודעתה להידחות, עת אין הנתבעת מראה כל הצדק סביר להחלטתה כאמור ו/או לשינוי ו/או התכחשות לכל אשר הוסכם והותנה בין הצדדים.ו
בהודעתה ובהפרת כל אשר הוסכם בין הצדדים ובחילוט הטובין ובגביית הקנס המנהלי בגינו, התעשרה הנתבעת שלא כדין על חשבון התובעים.
התובעים מבקשים לחייב את הנתבעת להשיב לתובע את הטובין המוחזקים בידיה, להשיב את הקנס המנהלי בסך 7,150 ₪ אשר שולם ע"י התובעת, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם, הוא יום 15.6.03 ועד למועד השבתם בפועל, לבטל כל חיוב כספי שהושת על מי מהתובעים, כמו גם דמי אחסון הטובין אצל הנתבעת ו/או מי מטעמה, לחייבה בהוצאות משפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, וכן בשכ"ט בצירוף מע"מ, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
כתב התביעה נתמך בתצהיריהם של התובעים ושל מר שלמה אברמוביץ מבעלי החברה, שנמשך ע"י ב"כ התובעים, בשלב ההוכחות.
כמו כן לכתב התביעה צורפו: העתק תעודת קומיסיון מס' 4275, מיום 17.3.02, העתק צילומי של 5 הפריטים, העתק אישור בדבר התפיסה מיום 12.08.02, העתק הודעת החילוט ותפיסת הטובין מיום 01.09.02, העתק מכתב מיום 04.09.02, העתק מכתב הממונה, מטעם הנתבעת, מיום 03.10.02, העתק מכתב ב"כ התובעים, מיום 14.10.02, העתק מכתב תזכורת, מיום 4.2.03, העתק תשובת הנתבעת, מיום 10.2.03, העתק קבלה בדבר תשלום הקנס המנהלי מיום 15.6.03,העתק הודעת הנתבעת, מיום 14.4.03.
טענות הנתבעת
דין התביעה להידחות מכח תקנה 100 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "תקסד"א"), בהיעדר עילת תביעה של התובעים כנגד הנתבעת.
התובע 1, טען בעצמו כי הפריטים נשוא תביעתו, הינם בבעלותה הבלעדית של החברה (חברת אדירן-אברמוביץ תכשיטים בע"מ), עד למועד תשלום תמורתם ע"י התובע לחברה, אך בד-בבד, מבקש הוא כי הטובין שחולטו יושבו לחזקתו. לפיכך, לא קיימת עילה כלשהי בדין, מכוחה זכאי התובע כי הטובין יושבו לידיו.
התובעת 2 הודתה, בחקירה שנערכה במשרדי הנתבע, כי עובר לנסיעתה, התבקשה על-ידי התובע 1 להעביר את התכשיטים, המהווים טובין חבי מכס מתוך כוונה להונות את הנתבעת. לפיכך, לא עומדת לתובעת 2 כל עילה כנגד הנתבעת. התובעים מבקשים למעשה מבית המשפט סעדים אשר אין להם כל עילה בדין מכוחה הם זכאים לסעדים אלה.
למיטב ידיעת הנתבעת, התובעת יצאה את הארץ, ובשובה הביאה בכליה את הטובין חבי המכס לשם מסירתם לידי התובע, מתוך כוונה לייבאם שלא כדין. עוד ציינה התובעת כי התובע ביקש אותה להעביר את התכשיטים במסלול הירוק, מבלי להצהיר עליהם לרשויות המכס והמע"מ, כנדרש, מתוך כוונה לייבאם שלא כדין.
הנתבעת לא "חזרה בה משום מה וללא כל נימוק סביר" משהוסכם בפגישה מיום 11/3/03, כטענת התובעים. במכתבה של הנתבעת מפורט כי, נסיונו של התובע להגביל את כמות השאלות, לרבות אופיין, הוא שנגד את שסוכם בפגישה האמורה וגרם לסירובה של הנתבעת לבדיקת הפוליגרף.
התובעים עברו על הוראות החוק, ובחרו שלא להצהיר על הטובין, ומשכך - חילוט הטובין וגביית הקנס המנהלי - בדין נעשו.
הנתבעת פעלה מכח סמכותה הנתונה לה בסעיף 188 (א) לפקודת המכס (להלן: "הפקודה") הקובע כהאי לישנא: "פקיד-מכס, שוטר או קצין בצבא-הגנה לישראל רשאי לתפוס בין בים ובין ביבשה כל אניה, כל כלי הובלה וכל טובין שהם מחולטים או שיש לו יסוד סביר לחשוב שהם מחולטים".
סעיף 204 לפקודה מפרט אילו טובין יחולטו למדינה. סעיפים קטנים (1), (15) ו-(9) לסעיף 204 רלוונטים לענייננו.
סעיף 1 לפקודה מגדיר מהי הברחה בזו הלשון: "'הברחה' - ייבואם של טובין, או ייצואם, או הובלתם לאורך החוף או דרך גבולות היבשה, בכוונה להונות את האוצר או לעקוף כל איסור, הגבלה או תקנה בענין ייבואם, ייצואם והובלתם של טובין כאמור, ולרבות כל נסיון לעשות אחד המעשים האלה בכוונה כאמור;"
סעיף 204 (1) לפקודה קובע כי טובין מוברחים הם טובין שיחולטו למדינה ועל כן, בחילוט הטובין, פעלה הנתבעת מכח הדין.
כתבי טענותיה של הנתבעת נתמכו בתצהיריהם של מר אילן מינסטר, עובד באגף המכס ובעת הרלוונטית לתביעה, חוקר באגף המכס ושל מר עמוס גולדמן, אף הוא עובד באגף המכס ובעת הרלוונטית לתביעה, מעריך באגף המכס.
דיון
התובעים עותרים לשני סעדים: האחד, השבת הטובין שהוחרמו ע"י הנתבעת והשני, השבת הקנס המנהלי ששולם על ידם לנתבעת. לטענת שני הצדדים, הסעד השני לו טוענים התובעים הינו נלווה לסעד הראשון. היינו, באם יוכח כי התובע הינו בעליהם החוקיים של הטובין הזכאי להשבתם לידיו אזי, ממילא זכאי הוא גם להשבת הקנס, באשר נגבה הימנו שלא כדין ואם לאו, הרי שהדיון בשאלת השבת הקנס, מתייתרת.
משכך, אדון תחילה בשאלה הראשונה והיא מהותם של הטובין, אשר נתפסו ע"י הנתבעת, בעת חזרת התובעת מרוסיה.
שאלה זו מורכבת מהשאלות: מיהו הבעלים של הטובין והאם כטענת התובעים, יצאה התובעת את הארץ כאשר הטובין אשר הושאלו לה ע"י הנתבע היו כבר בידיה, או האם כטענת הנתבעת, ניסתה התובעת להבריחם ארצה תוך ניסיון להתחמק מתשלום המכס בעבורם, כנדרש על פי החוק?
שאלת בעלותו של התובע בטובין
לאחר תפיסת הטובין ע"י הנתבעת, פנו התובעים אל הנתבעת, באמצעות בא כוחם במכתב מיום 4.9.02 בו טענו כי "הואיל והטובין לא היו ואינם רכושו של צד ג' אחר כלשהו (לרבות הגב' חייט – היא התובעת – הדגשה שלי א.ס), מלבד מרשי... (הוא התובע – הדגשה שלי א.ס) דורש מרשי את שחרורם לידיו..".
לאחר שנתבקש התובע, במכתב הנתבעת מיום 3.10.02 להציג הוכחות על בעלותו בטובין התפוסים, שלח ב"כ ביום 14.10.04 את תצהירו של התובע ותצהירו של מר שלמה אברמוביץ, מבעלי חברת אדירן אברמוביץ תכשיטים. על פי תצהיריהם שנשלחו אל הנתבעת, התכשיטים (למעט טבעת אחת) הינם בבעלות חברת אדירן אברמוביץ' וניתנו לתובע במסגרת עסקת קונסיגנציה. התובע כתב בתצהירו (סע' 5) כי: "בנסיבות כאמור, ברור לחלוטין שמרבית הטובין שנתפסו אינן בבעלותי, אך מצויים היו בידי לבקשתי.." כך גם כתב מר אברמוביץ (סע' 4 לתצהירו): "כמוסכם ביני ובין מר אבוג'דיד, כל עוד לא שילם את תמורת הפריטים לחברתי, הבעלות בפריטים הינה של חברתי בלבד".
התובע צרף למכתבו לנתבעת ולכתבי טענותיו, תעודת קומיסיון מס' 4275, חתומה על ידו, מיום 17/3/02 אשר ניתנה לתובע ע"י החברה והמפרטת את פרטי התכשיטים דלעיל – משקלם, גובה הקראט אשר הם מכילים וסכומם בדולרים.
הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי, דין התביעה להידחות בהיעדר עילת תביעה של התובעים כנגד הנתבעת, באשר הפריטים נשואי התביעה, הינם כפי שטען התובע, בבעלותה הבלעדית של החברה. טענה זו של הנתבעת לא נטענה בסיכומיה, אך טענה הנתבעת על שינוי גרסת התובע באשר לבעלות בתכשיטים.
שאלות בעלותו של המחזיק בסחורה שנתקבלה לידו בעסקת קונסיגנציה, נדונה בפסיקה (ר' ע"א 89 / 455 קולומבו, מאכל ומשקה בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פד"י מה (5) 490). די לו לתובע שהינו מחזיק כדין בתכשיטים, כדי שיהא רשאי לתבוע השבתם לידיו (כך גם על פי סעיף 1 לפקודת המכס המגדיר "בעל" לעניין טובין, גם את "..כל המחזיק, או זכאי לטובת הנאה בהם, או שיש לו שליטה עליהם או כוח לעשות בהם").
עם זאת כפי שיובהר להלן, לא הרים התובע את הנטל להוכיח כי התכשיטים היו בידיו, אם כבעליהם ו/או אם כמחזיקם בדין של התכשיטים, טרם יציאת התובעת את הארץ.
לאחר התכתבויות בין הצדדים, בהן ניסה התובע לשכנע את הנתבעת בדבר טענתו כי התכשיטים שנתפסו היו תכשיטים שבבעלותו ושניתנו לתובעת לשימושה האישי, ללא הצלחה, נפגשו התובעים ובא כוחם עם מר יוסי בן ישי, ממונה מחלקה אצל הנתבעת ועם היועצת המשפטית של הנתבעת.
התובעים אשר ניסו לשכנע את נציגי הנתבעת בנכונות טענתם, הציעו לעבור בדיקת פוליגרף לאימות טענותיהם. הנתבעת נתנה הסכמתה להצעה זו וביום 1/5/03, פנה ב"כ התובעים לאחר בדיקה במס' מכוני פוליגרף והציע לנציגי הנתבעת, כי הבדיקה תתרכז בשלוש שאלות בלבד לעניין התכשיטים. בשל חלוף הזמן ותניית התובעים כי בדיקת הפוליגרף תתרכז בשלוש שאלות בלבד, חזרה בה הנתבעת מההסכמה והעמידה את החלטתה מיום 10.2.03 בעינה. היינו, כי הטובין מחולטים וכי התובעת תשלם את הקנס האמור.
שוכנעתי כי בפני התובעים היתה אפשרות כנה ואמיתית מטעם הנתבעת, להוכיח טענותיה. מטעמיהם בחרו הם שלא לעשות כן. התובעים השתהו זמן רב מדי לטענת הנתבעת ונמנעו מבדיקת הפוליגרף על פי תנאיה ועל כן, לא איפשרה להם זו, את הבדיקה.
הימנעותם של התובעים מחקירת האמת, לה טוענים הם והוצאתה אל האור, אינה מוסיפה אלא אף גורעת מרף השכנוע וההוכחה, אליהם אמורים להגיע אלו בפני בית המשפט להוכחת אמיתותן של טענותיהם.
המשיכו ועשו התובעים באי העדת עד חשוב אשר יכול והיה מוסיף לאימות טענותיהם. התובעים צרפו לכתבי טענותיהם, את תצהירו של מר אברמוביץ. מר אברמוביץ לא הופיע לדיון ההוכחות ועל אף הסכמת ב"כ הנתבעת לחקור את מר אברמוביץ במועד מאוחר יותר, וויתר ב"כ התובעים על עדותו של זה.
ההלכה היא שאי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערער או אף שולל את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות.
ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736 , נאמר:
"מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק אילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו".
כך גם בע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, נקבע כי:
"אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד."
שאלת ההתאמה בין התכשיטים התפוסים לתכשיטים שלטענת התובע חברת אדירן אברמוביץ' הפקידה בידיו
נוסף על האמור, לא הצליחו התובעים להוכיח כי התכשיטים שנתפסו הם התכשיטים המצוינים בתעודת הקומיסיון.
לטענת הנתבעת, אף אחת מן הטבעות שנתפסו במכס, לא שוקלת במשקל של אף אחת מהטבעות המפורטות בתעודת הקומיסיון. הטבעות שנתפסו שוקלות 7, 8 ו 9 גרם ואילו הטבעת שבתעודת הקומיסיון שוקלת 5.2 גרם. על כך ענה התובע בחקירתו: "אני עובד עם כמה יצרנים בענף הזה כבר שנים ולכן אין לי תשובה מדויקת למה המשקל לא תואם" (עמ' 7 לפרוטוקול). בנוסף טענה הנתבעת כי שרשרת אחת המצוינת בתעודת הקומיסיון הינה שרשרת 18 קראט וזו שנתפסה היא שרשרת שתכולת הזהב שבה הוא 14 קראט. על כך ענה התובע: "אני לא יודע בדיוק למה גב' סרוסי (ב"כ הנתבעת – הדגשה שלי א.ס) מתכוונת. השרשרת הזו היתה אמורה להיות 18 קראט וכך חתמתי עליה, אם היא 14 קראט אני צריך לפנות לאדון אברמוביץ' בטענות" (עמ' 8 לפרוטוקול).
אין בתשובותיו אלה של התובע, כל הסבר מניח את הדעת לאי ההתאמה בין התכשיטים הנטענים, לתכשיטים התפוסים.
בנוסף, צרפו התובעים לכתבי טענותיהם ולמכתבם לנתבעת תצלום של התכשיטים. לטענת מר עמוס גולדמן, הוא לא הצליח להתאים בין הצילום לבין הטובין עצמו (עמ' 14 לפרוטוקול). לטענתו "אפילו אם יש דמיון קשה אפילו באמצעות צילום כזה לעשות השוואה כלשהי, משום שלא ניתן לבדוק את היהלומים או את סוגם".
בפועל התברר מסיכומי התובעים, כי התצלום התייחס רק לחלק מהטובין, לשרשרת ולתליון בלבד. התובעים הודו בעצמם כי הניסוח בתובענה, ממנו משתמע כי התצלום מתייחס לטובין המחלוטים, לא היה מדויק והיה בו כדי להטעות.
אשר על כן, ממילא לא ניתן ללמוד מהתצלום על התאמה בין התכשיטים הנטענים ובין התכשיטים התפוסים ועל הימצאותם של הטובין בידיו של התובע, טרם טיסת התובעת.
התובעים לא הוסיפו כל ראיה נוספת לתצלום, אשר משמעותו הובהרה.
אם אכן טבעת אחת מתוך הטובין התפוסים, הינה טבעת אישית של התובע, הרי ניתן להניח כי ישנה באמתחתו של התובע ראיה כי הטבעת היתה בבעלותו, טרם טיסת התובעת, אפילו בדמות תמונה מן העבר.
כך גם התכשיטים אשר נטענו כי הינם בבעלות החברה והוחזקו על ידי התובע. ככל חברה העוסקת במסחר, ניתן להניח כי היה ניתן למצוא בחברה כל ראיה ו/או רישום של התכשיטים הנטענים (רשימון יבוא/יצוא, שטר מטען, חשבון מכר קביל) או כל מסמך אחר המעיד על יבואם או יצואם של התכשיטים או הימצאותם במלאי של החברה. במיוחד כאשר המדובר בתכשיטים אשר לתיאורם נדרשים פרטים מדוייקים.
כך גם, הינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה התכשיטים התפוסים לא כוללים הטבעה של מכון התקנים הישראלי כמתחייב על פי התקן הישראלי. (ולכן, כך או כך, הוברחו בזמן זה או אחר וחילוטם נעשה כדין לפי ס' 204 (1) לפקודה (טובין מוברחים)).
במיוחד חשובה טענה זו של הנתבעת באשר המדובר בתכשיטים של חברה ישראלית העוסקת בתחום זה ונדרש ממנה לפעול על פי הדין.
התובעים לא הצליחו להרים את הנטל כי התכשיטים היו בידיהם, טרם טיסת התובעת ואף לא המציאו סיבה משכנעת, מדוע לא הצהירו בעבור תכשיטים אלה, כנדרש בחוק.
שאלת ההצהרה על הטובין טרם יציאת התובעת את הארץ
לטענת הנתבעת, מנהל המכס והמע"מ פרסם, מתוקף סמכותו לפי תקנה 30ו לתקנות המכס התשכ"ו 1965 (להלן "התקנות"), הודעה בדבר חובת הצהרה לפיה נוסע נכנס רשאי להביא מחו"ל, בפטור ממסים, חפצים שערכם הכולל, אינו עולה על 200 $. כך גם העיד מר אילן מינסטר: "כל מי שיוצא עם תכשיטים שערכם מעל 200$, צריך להצהיר על כך ביציאה" (עמ' 10 לפרוטוקול).
סעיף 30ד לפרק התשיעי לתקנות אשר כותרתו "מתן הצהרות בנמל תעופה בנמלים ובמסוף מעבר יבשתי" קובע כי:
"נכנס שאינו נושא עמו, ואין במטען הלוואי שלו, אלא טובין פטורים ממכס לפי פרק 7 לתוספת לפקודת תעריף המכס והפטורים, 1937, שפורטו בהודעה כאמור בתקנה 30ו, רשאי לעבור במסלול הירוק, ומשעשה כן יראוהו כמי שהצהיר שאין הוא נושא עמו, ושאין במטען הלוואי שלו, אלא טובין שהם בגדר הפטור וההודעה האמורים"
כאשר עברה התובעת במסלול הירוק הצהירה למעשה כי אין ברשותה טובין חבי מכס ולכן חילוט הטובין שברשותה נעשה כדין לפי ס' 204(9) ו- 204(15) לפקודת המכס הקובעים את הטובין שיחולטו למדינה:
סעיף 204 (9) -
"טובין שעליהם נמסרו, נעשו או הוגשו רשמון, חשבון מכר, הצהרה, תשובה, אמרה מצג או תעודה שהם כוזבים או שהם מטעים במזיד לגבי פרט מסויים;"
סעיף 204 (15) -
"טובין חבי מכס שנמצאו בהחזקתו או במטען-לואי של אדם שיצא או נחת מכלי שיט או מכלי הובלה, או שנכנס לישראל בדרך אחרת, והוא אמר שאין בהחזקתו טובין חבי מכס בכלל, או לא גילה בתשובה לשאלותיו של פקיד-מכס שכל הטובין האמורים הם בהחזקתו או במטען-לואי שלו;"
מעדותה של התובעת, ניתן ללמוד כי היתה מודעת לתקנה המחייבת אותה בהצהרה על טובין העולים כדי הסך של 200$ שכן, ביציאתה את הארץ נשאה עימה גם שני שעונים, אשר הצהירה עליהם. כשנשאלה איך ידעה כי עליה להצהיר על השעונים ענתה כי, קיבלה את השעונים לפני עלייתה למטוס מחברת ממ"ן בכדי להעבירם לנציג החברה ברוסיה ועם השעונים היה טופס עליו חתמה שהכל חוקי (עמ' 5-6 לפרוטוקול). בחקירה החוזרת, הבהירה התובעת מדוע אין קשר בין התכשיטים לשעונים ולטענתה, השעונים שייכים לחברה איי.די.סי ושאר הדברים הם פרטיים.
אינני מקבל טענה זו של התובעת. על פי טענות התובעים, התובעת עבדה בתחום התכשיטים שנים רבות ושם הכירה את התובע. ניתן להניח כי התובעת, הן כאזרחית והן כעוסקת בתחום אשר נהגה לנסוע לחו"ל כי עליה להצהיר אודות טובין המצויים ברשותה ויוצאים איתה את הארץ. ראיה לכך היא כי התובעת הצהירה אודות השעונים.
אף התובע, אשר עוסק כטענתו, בתחום התכשיטנות במשך שנים רבות לא ראה לנכון להדריך את התובעת עת יציאתה מן הארץ, כי עליה להצהיר על התכשיטים. כשנשאל ע"י ב"כ הנתבעת "למה לא הדרכת אותה מה לעשות טרם יציאתה או ציידת אותה במסמכים שיעידו שהתכשיטים הם תכשיטים שהיא יצאה איתם את הארץ?" ענה התובע: "לא חשבתי בכלל להדריך, כי אין על מה להדריך.." (ר' עמ' 8-9 לפרוטוקול).
מהימנות העדים
התובעת נחקרה ביום 12.8.02, עת נתפסה בעוברה במסלול הירוק של אגף המכס בשדה התעופה נתב"ג. הנתבעת צרפה לכתבי טענותיה את דוח החקירה אשר מולא ע"י חוקר המכס והמע"מ, מר אילן מינסטר, שהגיש תצהיר מטעם הנתבעת ונחקר על טענותיו.
בחקירתה, הודתה התובעת כי ניסתה להבריח את הטובין. כשנשאלה מה לקחה עימה כשיצאה את הארץ ענתה "2 שעונים" ולא הזכירה דבר לעניין התכשיטים. כשנשאלה ממי קיבלה את התכשיטים ברוסיה ענתה: "אשה הגיעה לשדה התעופה במוסקבה, קוראים לה נטשה והיא מסרה לי את התכשיטים האלה ליעקב אבושדיד". כמו כן על פי תשובותיה בחקירה, ערכם של התכשיטים בערך 10,900 $ ויעקב אבוג'דיד, הוא התובע, ביקש ממנה להעביר את התכשיטים עבורו, במסלול הירוק ולא היה בכוונתה להצהיר עליהם (עמ' 2 לדוח החקירה).
לטענת התובעים, נחקרה התובעת פעם שניה ביום המחרת ובה מסרה את הגרסה הנכונה והיא כי קיבלה את התכשיטים בהשאלה, מאת התובע לרגל נסיעתה לחתונת אחיה. בגרסה זו ששונתה לאחר החקירה, דבקה התובעת בכתב התביעה. לטענת התובעת, לא סיפרה את האמת בחקירה הראשונה מכיוון שלא רצתה כי דבר יחסיה עם התובע, יתגלה לביתה אשר חזרה עימה מחו"ל. כשנשאלה מדוע לא סיפרה בחקירה שיצאה עם התכשיטים מהארץ, ענתה: "כי לא הייתי לבד, הייתי עם הבת שלי... כי בכלל לא רציתי שבתי תשמע את הסיפורים בקשר למר אביז'דיד. לא רציתי שבתי תשמע על הקשר שלי עם מר אביז'דיד, בכלל" (עמ' 5 לפרוטוקול) וזאת למרות שבת התובעת לא נכחה בחקירה. אף כשסגרו את דלת חדר החקירות, לא סיפרה התובעת את גרסתה האחרת לטענתה כי הייתה "בלחץ נוראי".
לא היה ידוע למי מנציגי הנתבעת, אודות חקירה נוספת שעברה התובעת ביום המחרת, היינו ביום 13.8.02, שם לטענתה הציגה את הגרסה האמיתית וכטענת מר אילן מינסטר בעדותו: "לא זכור לי שיום למחרת נחקרה הגב' חייט. לא ידוע לי שנחקרה יום למחרת בירושלים. אני לא ראיתי בתיק שגב' חייט נחקרה פעם נוספת בירושלים" (עמ' 12 לפרוטוקול). כך גם טען מר עמוס גולדמן כי אינו יודע על חקירה נוספת בירושלים ואין על כך כל תיעוד (עמ' 15). אמנם הוסיף מר גולדמן כי יכול להיות שגורם אחר ביצע חקירה ולא העבירו אליו (עמ' 15 שורות 7-6) אולם, הנטל להוכיח כי בוצעה חקירה נוספת בה סיפרה התובעת את גרסתה השניה מוטל על כתפי התובעים. התובעים לא הרימו נטל זה, לא בהצגת דוח חקירה, לא במסירת פרטים אודות החקירה ולא בכלל ועל כן, אינני מקבל טענתם.
הנתבעת, לא היססה להודות בפה מלא כי שיקרה בחקירת המכס. הסיבה לכך היתה כי חששה לחשוף את קשר הידידות שלה עם התובע. לא ראיתי כל קשר בין העובדות להן טוענת התובעת ובין חשיפת הקשר האישי עם התובע 1 במיוחד לאור כך כי בשום שלב של החקירה, לא נשאלה התובעת באשר למהות הקשר שלה עם התובע.
בכדי למסור גירסה לפיה, קיבלה את התכשיטים מידידה, אשר את שמו לא היססה לציין בחקירה, לא היה כל צורך לחשוף כל קשר ופרט אודות היחסים ביניהם. טענתה זו של התובעת תמוהה בעיני, ואינני מקבלה. לא מצאתי כל טעם וסיבה מצדקת לכך כי התובעת תשקר בחקירה של גוף ממשלתי, הוא אגף המכס ואם הרהיבה עוז לעשות כן פעם אחת, מדוע ולא תעשה כן פעם שנייה, בפני בית משפט זה.
גם עדותו של התובע אינה מהימנה בעיני באשר נתגלו סתירות בדבריו. מחד, טענו התובעים לאורך כל תביעתם כי התכשיטים ניתנו לתובעת בהשאלה, לצורך חתונה של המשפחה/חתונת אחיה ברוסיה מאידך, טען התובע בסוף חקירתו כי, ידידתו נטאשה, היא זו ש"ביקשה תכשיטים להתהדר בהם באירוע המשפחתי שלנו". שמה של נטאשה, הוזכר לראשונה בחקירת התובעת בנתב"ג שם טענה התובעת כי נטאשה, היא זו שמסרה לה את התכשיטים להעבירם למר אבוג'דיד.
בין גרסאות התובעים אין כל התאמה (או שמא נאמר יש סתירה) ואינני מקבל את גרסתם.
מכל הסיבות המנויות לעיל, אינני מקבל את טענת התובעים כי הינם זכאים להשבת הטובין אשר חולטו על ידי הנתבעת. התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי קיבלו את הטובין מאת חברת אדירן אברמוביץ, לא הוכיחו התאמה בין התכשיטים אשר היו בידיהם לתכשיטים אשר חולטו על ידי הנתבעת ואף אם היו הטובין בחזקת התובעת טרם היציאה
את הארץ, לא הובהר על ידם מדוע לא הוצהר אודותם בעת יציאת התובעת את הארץ. כמו כן לא נתנו התובעים כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא מסרו את הגרסה לה הם טוענים כעת כבר בחקירת התובעת ולא הבהירו את הסתירות בטענותיהם.
כמו כן, אף שאין הדבר מוסיף או גורע לענייננו, אני מקבל גם את טענת הנתבעת לפיה, מכיוון שהתכשיטים לא כוללים הטבעה של מכון התקנים הישראלי, כנדרש עפ"י חוק התקנים תשי"ג – 1953, לגבי כל תכשיט המיובא או מיוצר בארץ, אזי מוחזקים הם כמוברחים וגם אז מתחייב חילוטם.
משכך, אני דוחה את בקשת התובעים להשבת הטובין, שכן בדין חולטו. כפי שהובהר בפתח הדיון, ההכרעה בטענת התובעים להשבת הקנס המנהלי ששולם ע"י התובעים, תיגזר מההכרעה בתביעה להשבת הטובין. משהכרעתי בתביעה הראשונה כי אינני רואה כל מקום להשבת הטובין, באשר בדין חולטו, כך גם לעניין הקנס המנהלי אשר הינו סנקציה נלוות לחילוט בגין הברחת טובין, אינני רואה כל מקום להשבתו.
אשר על כן, תביעת התובעים, על כל חלקיה, נדחית.
למטה מן העניין, אציין כי בשלב הסיכומים העלתה הנתבעת טענה כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בשאלת השבת הקנס המנהלי באשר הקנס המינהלי בא לכפר על אישום מכס שהינו הליך פלילי והליך דנן הינו הליך אזרחי.
מטעמיהם של התובעים לעניין מועד העלאת הטענה ע"י הנתבעת סמכותו הנגררת של הסעד הנלווה אחר הסעד העיקרי ומהטעם כי ממילא התביעה להשבת הקנס נדחתה באשר התביעה להשבת הטובין נדחתה, לא ראיתי כל מקום לדון בטענת התובעת לעניין סמכותו של בית משפט זה לדון בהשבת הקנס.
אשר על כן, לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה יהיה צמוד למדד ויישא ריבית כחוק מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל.
ניתן היום כ"ה בתמוז, תשס"ד (14 ביולי 2004) בהעדר הצדדים
ד"ר אחיקם סטולר, שופט
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
