פסק דין
השופט א' שילה:
לפנינו ערעור המדינה על הכרעת הדין של בית משפט השלום בת"א (סגנית הנשיא השופטת זיוה הדסי-הרמן) שבה זוכה המשיב מעבירות שיוחסו לו על חוק מס קנייה (טובין ושירותים) התשי"ב - 1952 (להלן: "החוק"), בשילוב עם צו תעריף המכס והפטורים ממס קנייה על טובין, התשנ"ד - 1994 (להלן: "הצו").
אלה העובדות הרלוונטיות:
המשיב היה מנהלה הכללי של חברת מעש פלדות בע"מ (להלן: "החברה") שעסקה ביבוא ברזל, עיבודו, שיווקו ומסחר בו ובמוצרים שייצרה ממנו. בתקופת השנים 94' עד 96' ייבאה החברה מזמן לזמן ברזל גולמי בכמות כוללת של כ- 30,000 טונות בצורה של מוטות פלדה בסלילים ("הטובין" או "הברזל הגולמי"). החברה הצהירה ברשימוני היבוא שהטובין שייבאה היו ברזל שיש לסווגו לפי פרט 72.13 לצו ("מוטות מעורגלים בחום, בסלילים שליפופם בלתי סדור"); המס החל על היבוא לפי פריט זה היה בשיעור של 15% מערך הטובין והגיע לסכום כולל של 2,544,499 ₪. החברה לא שילמה את המס בזמן היבוא מפני שביקשה וגם קיבלה פטור מותנה מתשלומו לפי פרט 415 לצו. פרט 415 מאפשר קבלת פטור מותנה מתשלום המס בגין יבוא של ברזל גולמי החייב במס במקום שבו היבואן מתחייב לייצר ממנו מוצרי ברזל המתאימים לפרט 73.14 או לפרט 72.17 של הצו.
ומה תוכנו של הפטור המותנה ? לפטור זה שני רכיבים: האחד דחייה של תשלום המס עד למועד מכירת המוצר המעובד והשני הפחתה בתשלום המס באופן ששיעור המס שישולם יהיה לפי שיעור המס על המוצר המעובד. בענייננו התוצאה של הפטור המותנה הייתה דחיית המס והפחתתו משיעור מס של- 15% לשיעור מס של 7.5%.
אין חולק שהחברה הפרה את תנאי הפטור; היא מכרה את הברזל הגולמי שייבאה ללקוחותיה בלי שעשתה בו פעולת עיבוד וייצור כלשהי. הנאשם השתתף במכירת הברזל ואף הטביע על מסמכי המכירה חותמת ובה כיתוב: "התיל מיועד לייצור טובין", ככל הנראה במטרה להציג את החברה כמי שמקיימת את התנאי שביסוד הפטור. השופטת קמא מצאה שלא היה בהטבעת החותמת כדי לעמוד בדרישות הפטור המותנה, ואפשר לומר שעצם הטבעתה של החותמת העידה על כוונתם של החברה ושל הנאשם להפר את תנאיו של הפטור.
בעקבות זאת הואשמו החברה ומנהלה המשיב, בכתב אישום מתוקן, בשלושה פרטי אישום (אחד לכל שנה מהשנים הרלוונטיות) של מסירת הטובין שיובאו בפטור ממס שלא בהתאם לתנאי הפטור שניתן לפי פרט 415 לצו (על יסוד ס' 26 לחוק), והשתמטות מתשלום המס בכוונת הונאה – שתי עבירות לפי שתי החלופות שבס' 22 (א) לחוק כדלקמן:
"22. (א) אדם שעשה אחד מאלה:
(3א) מסר טובין שיבואם או מכירתם פטורים ממס לפי סעיף 26, לאדם אחר שלא בהתאם לתנאי הפטור;
...
(5) עשה מעשה כדי להתחמק מתשלום מס שנתחייב בו."
החברה, שנכנסה בינתיים להליכי פירוק, הודתה בעובדות שיוחסו לה בכתב האישום המתוקן, הורשעה לפי הודאתה ודינה נגזר לקנס סמלי בשל מצבה הכלכלי-משפטי, ומאחר שעובר להרשעתה שילמה את המס שמתשלומו התחמקה.
המשיב כפר בעובדות, אף על פי שלא הייתה מחלוקת שהוא חב בגין מעשי החברה, בין היתר על יסוד הוראת ס' 23 לחוק הקובעת את אחריותם של נושאי משרה לעבירות שביצעה החברה.
בפסק הדין נושא הערעור סקרה השופטת קמא את כתב האישום המתוקן, את הראיות ואת הוראות החוק והצו הרלוונטיות והגיעה למסקנה שיש לזכות את המשיב. כדי לעמוד על הדברים ועל דרך מחשבתה של השופטת קמא אין טוב משנביא כלשונם את דבריה בפרק מתוך פסק הדין שכותרתו "ממצאים ומסקנות":
"במשך שנים רבות מייבא הנאשם טובין בידיעה שמדובר בברזל הנופל בגדר פרט 72.13 המחויב בשיעור מס של 15% אלא אם כן קיבל פטור מותנה ומילא אחר תנאי הפטור המותנה.
כל אותן שנים מבקשים הנאשמים לזכות בפטור המותנה, נותנים התחייבויות לקיומו אך בפועל, אינם עומדים בתנאים: הסחורה נמכרת לאחרים מבלי שעברה הליכי ייצור וגירסת הנאשם בדבר מעבדי המשנה והחותמת אינה עומדת בתנאי הפטור גם אם הנאשם טוען, בלהט רב, אחרת.
פרשת התביעה עוסקת בנושא אי עמידת הנאשם בתנאים לפטור ובדרך בה הלך הנאשם על מנת להסתיר עובדה זו. מפרשת התביעה נלמד כי הנאשם, המתגלה כמנהל כל יכול אשר על פיו ישק דבר, מבקש להתגבר על תנאי הפטור בדרך לא דרך(ההדגשות במקור – אש"ש).
אכן, עד לשלב החקירה הנאשם אינו מעלה כל טענה של טעות בסיווג והטעות, אליבא דנאשם, נגלית לו בדיעבד, לאחר בדיקה ודרישה בנושא האישומים המיוחסים לו. (רק בחקירה השניה, ת/12, נזכר לראשונה פרט 72.14 שגם הוא אינו גירסה אחרונה בנושא).
התביעה טוענת כי ענין לנו בגירסה כבושה אשר לא בא זכרה קודם לכן וטענה זו יש בה טעם. אולם, לא הגירסה ולא הטענה כמו לא הגדרת הנאשם את הברזל הם היוצקים "תוכן" לברזל והם הקובעים את סיווגו. מדובר בחומר אותו יש להגדיר על פי תכונותיו שלו ולהצליבו עם קביעותיו של המחוקק.
אם הייתה התביעה מוכיחה כי על פי פרט 72.13 יסווג הברזל, לא מן הנמנע כי הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו.
אך לא זה המצב. התביעה לא השכילה להציג חוות דעת עניינית ומעשית, כפי שנקבע לעיל, ואילו נ/34 שימש להגנה עוגן אחיזה לביסוס טענותיה, בעזרתו היא חלפה על פני שלושת המשוכות הקבועות בפסיקה והצליחה לערער את גירסת התביעה על פיה הטובין המיובאים נופלים בגדר פרט
72.13.
סיכומו של דבר:
לא הוכחה עובדת היסוד שעניינה סיווג הטובין המיובאים ומשכך, לא הצליחה התביעה להרים את נטל ההוכחה ואני מזכה את הנאשם ... "
רואים אנו שבית המשפט מצא שהוכחו הן המעשה הפלילי הן הכוונה הפלילית, למעט רכיב נסיבתי אחד של המעשה הפלילי והוא הרכיב של היות הטובין שבגינם ניתן הפטור המותנה טובין חייבים במס כאמור בפרט 415; אם הטובין לא היו חייבים במס הרי שלא היה צורך בפטור מותנה בגין יבואם, ומכאן שלא התקיימו יסודותיו של מעשה העבירה שעניינו מכירת טובין שיובאו בפטור מותנה שלא בהתאם לתנאי הפטור.
בעיני בית המשפט עמדה ונפלה הכרעתו בין הרשעה לבין זיכוי על שאלה אחת בלבד: מה היה סיווגם הנכון של הטובין שייבאה החברה ? האם היו הטובין צריכים להיות מסווגים בפרט 72.13
כפי שהצהירו החברה והמשיב בעת היבוא, או שהיו צריכים להיות מסווגים בפרט 72.15 (" ... מוטות אחרים מברזל או פלדה בלתי מסוגסגת") כפי שטען המשיב בבית המשפט. כאן המקום לציין ששיעור המס לפי פריט 72.15 הוא 7.5%, וטענת המשיב הייתה שהחברה נשאה בסופו של דבר בתשלום המס הנכון ואף יותר ממנו (מפני ששילמה את שיעור המס לפי שווי המוצר המעובד שהיה גבוה יותר משווי הברזל הגולמי).
לפני השופטת המלומדת היו אפוא שתי גרסאות בשאלת הסיווג הנכון של הברזל הגולמי שייבאה החברה: מחד גיסא גרסתה של התביעה שהסתמכה בראש ובראשונה על רשימוני היבוא שבהם הצהירה החברה שהטובין שייבאה הם ברזל גולמי המסווג לפי פרט 72.13, ומאידך גיסא גרסתו (הכבושה) של המשיב שהברזל היה צריך להיות מסווג מלכתחילה לפי פרט 72.15.
השופטת מצאה שנטל ההוכחה בעניין סיווג הטובין לפי פרט 72.13 רבץ על התביעה והיא לא עמדה בנטל זה. אף על פי שהייתה לפני ביהמ"ש חוות דעת של מומחה מטעם המשיב, שהשופטת בחנה היטב, היא לא קיבלה את גרסתו של המשיב בעניין סיווג הטובין לפי פרט 72.15 ולא הייתה מוכנה לקבוע את ממצאיה על יסוד חוות הדעת הזאת. כל אשר קבעה השופטת הוא שהתביעה לא הוכיחה שהטובין היו צריכים להיות מסווגים לפי פרט 72.13; מכאן המשיכה השופטת ומצאה שלא הוכח שהטובין שיובאו היו חייבים מס, שעל כן לא התקיימו כל יסודותיו של מעשה העבירה. כפועל יוצא ממסקנה זו זיכתה השופטת את המשיב.
אנו סבורים שהשופטת הנכבדה טעתה, הן בהגדרת השאלה, הן במסקנות שהגיעה אליהן במסגרת התשובה שנתנה לאותה שאלה, ונבאר דברינו:
אכן, כדבריו של השופט אנגלרד שהובאו בפסק הדין נושא הערעור: "... קשה סיווגם של מוצרים כקריעת ים סוף" (ע"א 655,725/99 יורוקום תקשורת סלולרית בע"מ נ' אגף המכס והבלו, פ"ד נה (5) 577 בעמ' 579). אולם פסק דין זה ופסקי דין אחרים של בית המשפט העליון, שהשופטת הביאה כתנא דמסייע (ע"א 2102/93 מ"י נ' מירון, מפעלי תעשיות הגליל (ממ"ת) בע"מ, פ"ד נא (5) עמ' 160; ע"א 6934/99 ניתוב לניהול ולפיתוח בע"מ נ' מנהל אגף המכס ומע"מ, פ"ד נו (1) 491, וכך גם פסקי הדין שצירף ב"כ המשיב ל"הודעה על הבהרת נתונים", שמסר לאחר שהסתיימה שמיעת הטיעונים לפנינו ועל פי בקשתנו) עוסקים כולם בסוגיות של סיווג טובין בעת יבואם, ובמחלוקות אזרחיות שבין יבואנים לבין שלטונות המכס באשר לסיווג הנכון שמטרתו שומת המס.
ואולם אין הנדון דומה לראיה, שהרי בענייננו עסקינן באישום פלילי הנדון ex post facto, על יסוד מערכת עובדתית שאותה יצרו ובה פעלו הנאשמים.
לפני השופטת קמא הוגשו ראיותיהם של שני הצדדים בשאלת הסיווג הנכון של הטובין שייבאו הנאשמים. מטעם התובעת העיד עד מומחה שהסתמך בעיקר על הרשימונים שהגישו הנאשמים בעת יבוא הטובין ובקשת הפטור המותנה.
בפסק הדין דחתה שופטת קמא את עדותו של המומחה מטעם התביעה בדבר סיווג הטובין ואמרה:
"דעתי כדעת ב"כ הנאשם: משקלם הראייתי של הרשימונים המכילים את הצהרת הנאשמים (ת/6) אינו משקל מכריע. מדובר בראיה אשר לצד ראיות נוספות עשויה ללמד על סיווג הטובין. ברם, ראיה זו אינה יכולה למלא את הצורך בהבהרת טיבם של הטובין, מהותם, ותכונותיהם ואינה יכולה, לכשעצמה, להיות בסיס לקביעה מעשית או משפטית. לצורך זה יש להציג ראיה עצמאית העוסקת בסיווג הטובין לאחר בדיקתם וניתוח תכונותיהם או אף יעודם. חוות דעת המומחה, במקרה זה, היתה צריכה לקבוע ממצאים לאחר 'מישוש' הטובין ובדיקתם בפועל, בשטח. בהסתמכו על הצהרות, כאלה או אחרות, לא מלא המומחה את תפקידו ולא יצא ידי חובתו."
אין אנו יכולים להסכים עם גישה זו. הא כיצד נצפה משלטונות המכס שיבררו את מהותם של הטובין וסיווגם שש ושמונה שנים לאחר שאלה יובאו ונמכרו? דרישה שכזו תשים לאל את כל שיטת הפטורים המותנים, שכן היא תחייב את שלטונות המכס לדחות את שיטת ההצהרה העצמית של היבואנים בדבר סיווג הטובין המיובאים ותצריך בדיקות יסודיות של טובין המיובאים בפטור מותנה ואף שמירה של דוגמאות מהם כראיות למקרה של טענות שיטענו בעתיד בדבר הפרת תנאי הפטור.
פעמים רבות במשך שנים אחדות סיווגו הנאשמים את הטובין שייבאו בפרט 72.13, וכפי שקבעה השופטת קמא, עשו כן בכוונת מכוון וכדי "להתגבר על תנאי הפטור בדרך לא דרך". רק לאחר שחלפו יותר מ- 8 שנים מהמועד שבו החלו הנאשמים לייבא ברזל ולהצהיר על סיווגו כפי שהצהירו, כדי שלא לשלם את המס שחבו למדינה, ו- 6 שנים לאחר שסיימו לייבא בדרך זו, בחר המשיב לטעון כטענת הגנה במשפט פלילי שהסיווג הנכון של הברזל היה צריך להיות שונה מזה שעליו הצהיר בזמנים שבהם ייבאה החברה את הטובין ונדרשה לשלם את המס או לפנות בבקשה לפטור (מותנה).
פשיטא שבמקרה כזה נטל הטיעון וההוכחה שנפלה אצל הנאשמים טעות בסיווג הטובין בעת יבואם צריך היה לחול על המשיב ולא על המדינה. הדעת נותנת והחוק מחייב שאדם שהצהיר הצהרה שאינה אמת, ועשה כן כדי להיפטר מחיוב במס, שאלמלא ההצהרה היה צריך לשאת בו, יתכבד ויוכיח את טענתו שהצהרתו לא הייתה אמת ויוכיח את טענתו בדבר הסיווג הנכון. אין להטיל על המדינה, לאחר שנים כה רבות, להוכיח שהסיווג שסיווג היבואן את הסחורה היה נכון, ואין צריך לומר שהמדינה הייתה רשאית להסתפק בהצהרות של הנאשמים ברשימונים כפי שניתנו לה בזמן יבוא הטובין. ניסיונו של המשיב ליהנות מכל העולמות ולטעון בהזדמנויות שונות תרתי דסתרי אינו מקובל עלינו ודינו להידחות מכל וכל. טענת הטעות בסיווג, היא טענת הגנה מובהקת שהעלה המערער, ועליו הנטל להוכיחה.
אמנם המשיב הגיש לבית המשפט, בהסכמת התביעה, חוות דעת מטעמו בדבר הסיווג הנכון לשיטתו של הטובין לפי פרט 72.15, אך לא על דרך זו תהיה תפארתו. חוות הדעת שהגיש המשיב נערכה בשנת 2002 על יסוד תשתית עובדתית שלא הובאה במלואה לפני בית המשפט, והכוונה במיוחד לטובין שיובאו בשנים הרלוונטיות, שהם עצמם לא היו לפני המומחה בעת שערך את חוות דעתו. חוות הדעת עוסקת בפרשנות של לשון הפרטים הרלוונטיים שבצו, אך פרשנות זו אינה הפרשנות היחידה האפשרית וכשלעצמנו לא השתכנענו כי היא הפרשנות הנכונה.
גם השופטת המלומדת לא קבעה את ממצאיה ולא סמכה את מסקנותיה על חוות הדעת מטעם המשיב, אף על פי שדנה בה וניתחה בפרוטרוט את תוכנה. כל אשר אמרה השופטת בממצאיה ובמסקנותיה הוא, שהתביעה לא השכילה להוכיח את הסיווג הנכון ובכך כאמור טעתה.
בסופו של דבר החברה והמשיב ייבאו טובין שהיו חייבים במס, בין בשיעור של 15% לפי פרט 72.13 ובין בשיעור של 7.5% לפי פרט 72.15. בין כך ובין כך לא שילמו החברה והמשיב את המס על היבוא, עתרו לפטור ואת תנאיו הפרו ביודעין. מאי נפקא מינה אם הטובין שיובאו היו חייבים מס בשיעור פלוני או בשיעור אלמוני, כאשר בשני המקרים המשיב והחברה הם שעתרו לקבל פטור מותנה והפרו את תנאי הפטור, ובשני המקרים הם לא שילמו את המס בעת יבוא הטובין. גם על פי דרכו של המשיב, שאומצה על ידי בית משפט קמא, אין לקבל את הטענה שלא התקיים בעניינו הרכיב העובדתי בדבר היותם של הטובין שייבאה החברה פטורים ממס לפי פרט 415. אילו מלכתחילה היו החברה והמבקש מסווגים את הטובין שיובאו תחת פרט 72.15 ונמנעים מבקשת פטור מותנה, עדיין היה עליהם לשלם את המס במועד היבוא, ולא לדחות את תשלומו עד למכירת הטובין.
ועוד! עם יבוא הטובין ארצה וכל עוד לא נמכרו הם היו חייבים במס והמס לא שולם אלא במועד המכירה. מכאן קצרה הדרך למסקנה שהחברה "החזיק[ה] טובין טעונים מס שלא שולם המס המגיע עליהם" (ס' 22(א)(3) לחוק), לפחות במשך התקופה שממועד יבואם ועד למכירתם, וכבר מצאה השופטת קמא שמעשי המשיב נעשו "כדי להתחמק מתשלום מס" (ס' 22(א)(5) לחוק). אי תשלום המס במועד היבוא, בדרך של בקשת פטור בטענות שאינן אמת, הוא כשלעצמו עבירה הן לפי ס' 22(א)(5) לחוק והן לפי ס' 22(א)(3) לחוק. אילו היינו מקבלים את גרסת המשיב ומזכים אותו מעבירה לפי ס' 22(א)(3א) לחוק עדיין היה עלינו להרשיעו בעבירה לפי ס' 22(א)(3) – עבירה שיסודותיה הוכחו ושהייתה למשיב הזדמנות מלאה להתגונן בפני הרשעתו בה (ס' 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982).
עולה מן המקובץ שיש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן היינו עבירות לפי ס' 22(א)(3א)+(5) ביחד עם ס' 23 וס' 26 לחוק.
א' שילה, שופט
השופט ז' המר: אני מסכים.
ז' המר, שופט
השופטת ד' ברלינר סג"נ-אב"ד:
אני מסכימה לאמור בחוות דעתו של חברי, כב' השופט א' שילה, וברצוני להוסיף הערה קצרה בלבד.
השיטה, לפיה מסווג היבואן עצמו את הטובין המיובאים על ידו, משלם את המס על סמך הסיווג הנ"ל, ו/או מקבל פטור מותנה - היא שיטה המבוססת על אמון. אמון שניתן ביבואן – על-ידי שלטונות המכס.
אין ספק כי האמון במקרה זה הופר, כפי שקבע בית-משפט קמא, וקבע חברי, כב' השופט שילה.
המשיב טען, ובית משפט קמא קיבל עמדתו, כי הפרת האמון אינה שקולה כנגד ביצוע העבירה, שהרי אם לא התחייב המשיב בתשלום מס (על פי הסיווג הנכון) - כל מעשה שעשה - אינו יכול להיחשב כמעשה שנעשה כדי להתחמק מתשלום מס, או מעשה בניגוד לתנאי הפטור.
ולא היא. לשיטתי, העובדה שמדובר בשיטה המבוססת על אמון, מחייבת לקרוא לתוך המילים ש"נתחייב בו" (סע' 22(א)(5)) או לתוך המילים "פטורים ממס" (סע' 22(א)(3א)) גם את המילים - על פי הצהרתו (או מילים בעלות תוכן דומה).
אם לא תאמר כך - נשמט בסיס השיטה, קרי האמון בהצהרת היבואן.
אם סבור יבואן בדיעבד - כי טעה, יפנה לשלטונות המכס בבקשה להחזרת סכומים ששילם ביתר וכדו'.
כל עוד הטובין מסווגים על פי הסיווג שלו - עליו לשלם ולפעול בהתאם לדיווח זה. על כן, הדרך בה פעל המשיב - מהווה עבירה על כל אחת מחלופות סע' 22(א) שהואשם בהן.
ד' ברלינר, שופטת - סג"נ אב"ד
לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של השופט א' שילה, לקבל את הערעור ולהרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, היינו עבירות לפי סעיף 22(א)(3א)+(5) ביחד עם סעיף 23 וסעיף 26 לחוק מס קניה (טובין ושירותים), התשי"ב-1952.
התיק יוחזר לבית משפט השלום שישמע את הטיעונים לעונש ויגזור את דינו של המשיב.
ניתן היום, י"ט באלול תשס"ד, 05 בספטמבר 2004, במעמד הצדדים ובאי כחם.
ד' ברלינר, שופטת - סג"נ אב"ד
ז' המר, שופט
א' שילה, שופט
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
