פסק דין
המערערת עוסקת ביבוא ושיווק כלי בית בישראל. במהלך שנת 1997 ייבאה המערערת קומקומים חשמליים ושילמה בגינם מס קניה כדין. המס שולם בחודשים מאי, יוני 1997.
לימים התלוננו לקוחות על פגם שנתגלה בקומקומים במהלך השימוש ודרשו החזר כספם.
בסופו של יום, הוסכם בין המערערת ליצרנית הקומקומים הזרה, להשמיד את כל המשלוח. יצרנית הקומקומים השיבה למערערת את הכספים ששולמו עבורם.
ב- 1.12.98 פנתה המערערת למשיבה בדרישה להשבת מס הקניה. דרישתה נדחתה. אי לכך הגישה המערערת לבית משפט השלום בתל-אביב יפו תביעה להשבת הכספים.
המשיבה עתרה לסילוק התביעה על הסף בהיותה נעדרת בסיס שבדין. המערערת התנגדה לבקשה והפנתה אל סעיף 27(ב) לחוק מס קניה (טובין ושירותים), התשי"ג - 1952, סעיף 130 לפקודת המכס (בנוסח הרלוונטי למועד הארועים נשוא הערעור) ודיני עשיית עושר ולא במשפט.
בית משפט קמא (כב' סגן הנשיא יהודית שבח), סקר את הדין והגיע למסקנה כי בענייננו חל סעיף 150 לפקודת המכס. על פי סעיף זה ניתן לקבל החזר מכס ששולם על טובין שלא היה בהם שימוש בישראל ואולם משך הזמן להגשת הדרישה נקצב על ידי המחוקק (6 חודשים מיום השחרור מהמכס). הדרישה שבפנינו הוגשה באיחור רב ועל כן פקעה זכותה של המערערת להשבת מס הקניה ששולם בעת שחרור הקומקומים מהמכס.
נקבע כי סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) תשכ"ח – 1968, לא חל על הענין. בענייננו מדובר בהשבת מלוא סכום המס ששולם על פי דין ולא במס ששולם ביתר.
אשר לעילה על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, לא מצא בית משפט קמא מקום להיזקק לה, מפאת קיומו של דין ספציפי בנושא השבת מס.
אי לכך, התקבלה הבקשה לסילוק התביעה על הסף, קרי דחיית התביעה מכח תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
על החלטה זו, נסב הערעור בפנינו.
המערערת טוענת כי נפלה שגגה בקביעת בית משפט קמא כי היא מנועה מלסמוך תביעתה על הוראות סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים, סעיף 130 לפקודת המכס וסעיף 27 לחוק מס קניה. לדבריה טעה בית המשפט משלא בחר בדרך פרשנות אפשרית וצודקת יותר של הוראות הדין. בעניין זה מפנה המערערת אל פרשת ע"א 180/99 מנהל מס קניה נ' טמפו פ"ד נז(3) 625. כאשר קיימת אי בהירות בחוקי מיסוי, ראוי לאמץ פרשנות הנוטה לטובת משלם המס.
מנגד טענה המשיבה כי צדק בית משפט קמא בדחותו התביעה על הסף שכן הוראת החוק החלה במקרה דנן (סעיף 150(2) לפקודת המכס), מציבה מגבלת זמן שהמערערת לא עמדה בה. לדידה, סעיף 27 לחוק מס קניה, סעיף 130 לפקודת המכס וסעיף 6 לחוק מיסים עקיפים, אינם רלוונטים לענייננו.
הצדק עם המשיבה. הממצאים שנקבעו בבית משפט קמא תומכים במסקנה המשפטית כי הוראת החוק הרלוונטית לענייננו הנה סעיף 150 לפקודת המכס:
"150. החזרת מכס ששולם.
המנהל רשאי להחזיר מכס או לוותר על תשלומו, כולו או מקצתו, באחת מאלה:
(1) הטובין אבדו, הושמדו, ניזוקו או נעזבו לרשות המכס, בין בעודם בפיקוחה ובין לפני כן;ובלבד שלא תוגש תביעה להחזרה או לויתור אחרי שסולקו הטובין מפיקוח רשות המכס.ב
(2) הטובין סולקו מפיקוח רשות המכס ותוך ששה חודשים לאחר סילוקם נתגלו בהם אי-התאמה לתנאי המכר או ליקוי, שהיו קיימים בהם בשעת סילוקם;ובלבד שהתביעה על החזרה או ויתור הוגשה מיד לאחר הגילוי האמור והוכח להנחת דעתו של גובה המכס כי לא היה בטובין כל שימוש בישראל, או אם היה שימוש, לא היה זה אלא השימוש שגרם לגילוי אי-התאמתם לתנאי המכר או לגילוי ליקוי שהיה קיים בהם בשעת סילוקם ואילולא אותו שימוש לא היו אי ההתאמה או הליקוי ניתנים לגילוי".
הוראות הפקודה הוחלו על חוק מס קניה (טובין ושירותים), תשי"ב – 1952 (סעיף 29ג).
עינינו הרואות כי המחוקק הסדיר השבת מס שנגבה על טובין שלא ניתן היה לעשות בהם שימוש בישראל, אך מצא לראוי להגביל את מועד הדרישה מטעמים מעשיים, הקשורים בנטל הראיה ואפשרות הבירור אם אמנם התקיימו תנאי ההשבה הקבועים בסעיף 150 לפקודה.
נציין כי לנוכח סעיף 150 לפקודת המכס, הפרשנות שגזרה המערערת מע"א 180/99 מנהל מס קניה נ' טמפו, פ"ד נז(3) 625, נראית כמאולצת. לא מדובר במס ששולם, מסיבה שתהא אשר תהא, ביתר, אלא במס ששולם על פי דין אך לימים התברר כי לא ניתן לעשות שימוש בטובין נשוא אותו מס. למצבים מעין אלה מכוון סעיף 150 לפקודת המכס והמערערת היתה רשאית לתבוע השבת מס הקניה אילו עמדה במגבלת הזמן שמציב הסעיף. אולם, עקב האיחור הרב בהגשת הדרישה, אין היא זכאית לסעד של השבה.
לאור האמור לא נפלה טעות שבחוק בפסיקת בית משפט קמא המבוססת היטב על הממצאים שבעובדה.
הערעור נדחה.
לנוכח נסיבות העניין, ישא כל צד בהוצאותיו.
ניתן היום כ"ט בניסן, תשס"ד (20 באפריל 2004).
י' גולדברג, שופט סגן-נשיא אב"ד
ר' שטרנברג אליעז, שופטת סגן-נשיא
ע' פוגלמן, שופט
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
