פסק דין
1. התובעת, חברה פרטית מאוגדת על פי דין, עוסקת ביבוא ושיווק מוצרי מזון שונים, בכללם מוצרי גלידה מתוצרת חברת MARS, הגישה נגד הנתבעת תביעה כספית, לתשלום סכום של 375,600 ₪. לטענת התובעת, היא שילמה להנהלת המכס ומע"מ סכומי כסף ניכרים, מכח צווי היטלי סחר, ולאחר ששילמה את הכספים, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים, כי הצווים הותקנו באופן פגום, וביטלם. לפיכך, על הנתבעת להחזיר לתובעת את סכומי הכסף ששילמה מכוחם של אותם צווים, המסתכמים בסכום התביעה.
2. הנתבעת טענה להגנתה ראשית דבר, שיש לדחות את התביעה על הסף, מכיוון שהתביעה אינה אלא ערעור על חבות בהיטל, אשר הוגש כשנתיים לאחר המועד הקבוע בחוק, אך טענה זו נדחתה בהחלטה מיום 13.12.01 [בש"א 7559/99].
בקשה נוספת לדחות את התביעה על הסף, בין השאר, גם מחוסר סמכות עניינית, הוגשה ביום 30.9.02, ואף היא נדחתה בהחלטה מיום 29.1.03 [בש"א 7541/02].
טענת ההגנה של הנתבעת מתמקדת, איפוא, בטענה של חוסר סמכות עניינית, בכל הנוגע לתביעת התובעת, בהתבסס על בטלות הצווים מדעיקרם, והשבה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, כאמור בסעיף 9 בכתב התביעה. לטענת הנתבעת, על פי סעיף 50 בחוק היטלי סחר, תשנ"א-1991 (להלן: "חוק היטלי סחר"), הסמכות להכריז על צווים כבטלים או ניתנים לביטול, הינה בסמכות בלעדית של בית המשפט המחוזי, ערעור על היטל יש להגיש תוך 30 ימים, ועל כן, אין לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה, ככל שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 9 בפרשת התביעה.
באשר לטענות האחרות, טוענת הנתבעת, כי בית המשפט המחוזי ביטל את צווי היטלי הסחר מיום מתן פסק הדין ואילך, ולא קודם לכן, ולכן אין הנתבעת חייבת בהשבת הכספים ששולמו קודם למתן פסק הדין, ואשר נגבו כדין במועדים בהם היו הצווים בתוקף. סכום אחד של 8,218 ₪, אשר שולם לאחר מתן פסק הדין, ביום 9.2.97, חל עליו האמור בסעיף 6 בחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) תשכ"ח-1969 (להלן: "חוק מיסים עקיפים"), היינו, על התובעת להוכיח, כי לא גלגלה את המס על הצרכנים. לחלופין, במידה ובית משפט יקבע, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, המבטל את הצווים, חל רטרואקטיבית, יש להחיל על סכומים ששילמה התובעת את סעיף 6 כאמור לעיל, היינו, על התובעת להוכיח, כי לא גלגלה את סכומי ההיטל על הצרכנים.
3. על פי החלטת בית המשפט, היה על בעלי דין להגיש את העדויות הראשיות בתצהירים. התובעת הגישה תצהירי עדות מטעמה, תצהיר של דני סידס, בעל רוב המניות ודירקטור בחברה התובעת, ותצהיר של עופר ברטמן, העובד בחברת אמן מחשבים בע"מ, ומוצב מטעם חברה זו בחברה התובעת.
כמו כן, הוגשה חוות דעת מומחה של פרופ' יורם עדן, רואה חשבון, אשר נתן חוות דעתו ביחס לשאלה, האם התובעת העלתה את מחירי המוצרים נשוא צווי היטלי הסחר, ובכך גלגלה את הסכומים שהיה עליה לשלם למכס בתקופה הרלוונטית.
הנתבעת לא הגישה תצהירי עדות מטעמה, והודיעה, כי תסתפק בחקירה נגדית של המצהירים ושל המומחה [עמ' 12 שו' 5].
במועד שהיה קבוע לדיון לחקירה נגדית של עדי התובעת, הגישו ב"כ הצדדים הודעה מוסכמת, לפיה, ב"כ הנתבעת וויתר על חקירת העדים מטעם התובעת, והם הגישו סיכומים בכתב. אחרון כתבי הסיכומים הוגש ביום 2.12.04.
4. אין מחלוקת בין הצדדים, כי צווי היטלי הסחר בוטלו על ידי בית המשפט המחוזי, וכי התובעת שילמה את הסכומים הנטענים בכתב התביעה, מכח אותם צווים שבוטלו [ראו סע' 1-7 בכתב התביעה, וסע' 5 בכתב ההגנה, וכן עמ' 7 שו' 12-13]. עיקר העובדות מוסכמות, והמחלוקת מצטמצמת בעצם לשאלה, האם התובעת גלגלה את המס על כתפיו של הצרכן. התובעת טוענת שלא עשתה כן, ואילו הנתבעת טוענת, שהתובעת כן עשתה כך, ולכן לא נגרם לה כל נזק, ואין יסוד לתביעה. אין גם מחלוקת בין הצדדים, שהנטל להוכיח את גלגול המס, הוטל על התובעת.
שאלה נוספת במחלוקת הינה, האם התרשלה הנתבעת בכך שחרגה מסמכותה בעת שחייבה את התובעת לשלם כספים בהתבסס על צווים שהיו נגועים בפגמים, אם לאו.
5. מכיוון שהמצהירים מטעם התובעת לא נחקרו חקירה נגדית על תצהיריהם, אין סיבה של ממש שלא לקבל את האמור בתצהיר כגירסה אמינה [ראו ד"ר י' זוסמן "סדרי הדין האזרחי" (אמינון מהד' שביעית בעריכת ש' לוין, 1995) סע' 557 עמ' 718]. כך גם לגבי חוות דעת המומחה.
מקובלים עלי דברי ב"כ התובעת בסיכומים, לפיהם, העובדה שהנתבעת לא הביאה ראיות לסתור את עדויות התובעת, וויתרה על זכותה לחקור את מצהירי התובעת ואת המומחה מטעמה, מקימה חזקה ראייתית, לפיה, האמור בתצהירים ובחוות דעת המומחה הוא נכון ואמת. בהתאם להלכה הפסוקה, ולאור העובדה שהנתבעת לא הציגה הסבר אמין וסביר להימנעות זו, קמה גם חזקה ראייתית, לפיה הימנעות הנתבעת מהבאת ראיות ומהצגת שאלות לעדי התובעת ולמומחה, מחייבת את המסקנה, שאילו הובאו ראיות מטעמה, היה בכך כדי לתמוך בגירסת התובעת. הלכה פסוקה היא, כי מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, אשר לפי תכתיב השכל הישר, עשויה לתרום לגילוי האמת, ואם נמנע מהבאת ראייה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר למחדלו, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה ראייה היתה פועלת נגדו [ראו ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר פ"ד מד(4) 595, 602; ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון קבלנות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מט(1), 450]. הנחה זו, המבוססת על ציפיה הגיונית, ניתנת אומנם לסתירה, ברם, כאמור, בנסיבות דנן, לא הובאו כל נימוקים במגמה לנסות ולסתרה [ראוגם גם י' קדמי על הראיות הדין בראי הפסיקה מהד' משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003 הוצאת דיונון, חלק שלישי]. כמו כן, מקובלים עלי דברי ב"כ התובעת בסיכומים, ביחס להשתק פלוגתא בנוגע לעובדות שקבע בית המשפט המחוזי, בפסק הדין, אשר ביטל את הצווים נשוא התביעה, ובמיוחד הקביעה, כי משרד המסחר והתעשייה התקין את הצווים, תוך חריגה מכללי המשפט המינהלי, וכי הם בטלים מדעיקרא [סע' 39-40 בפסק הדין]. קביעות אלה מהוות השתק פלוגתא. מדובר במימצאים ביחס לשאלה זהה, כשאחד מבעלי הדין שהמימצאים מכוונים נגדו, הוא צד במשפט המאוחר יותר. בענייננו, משרד המסחר והתעשייה היה צד להליך בו ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, היה לו את יומו בבית המשפט, וכן את הההזדמנות לומר את דברו סביב תוקפם של הצווים, ונקבע שהם בטלים.
6. באשר לסעיף 9 בכתב התביעה, טוענת התובעת, כי טענות הנתבעת נדחו פעמיים על ידי בית המשפט. התובעת רשאית לתבוע את הכספים, הן מכח עוולת הרשלנות, והן בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, כפי שאף הוסכם בין הצדדים בקדם המשפט ביום 29.1.03 [עמ' 7 בפרו']. ניתן לתבוע השבת כספים ששולמו בניגוד לדין, בתביעה כספית רגילה, גם כאשר קיים מנגנון אחר בחוק, מכוחו הוטלה החובה לשלמם. ראשית, הכלל קובע, כי רשות ציבורית שגבתה כסף מהאזרח שלא כדין, חייבת להחזירו [ראו סע' 30, 31 בסיכומים וההפניות שם, לרבות ההפניה לספרו של פרופ' ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט].
גם בענין זה מקובלים עלי טיעוני ב"כ התובעת בסיכומים. עילת התביעה מושתתת על עשיית עושר ולא במשפט, יחד עם טענה של התרשלות הרשויות, ואינה מבוססת על חוק היטלי סחר. טענת התובעת פשוטה, היא שילמה לנתבעת כספים, על פי צווים שהתברר שהיו פגומים, ולא כדין, ועל כן, על הנתבעת להשיב לה כספים אלה. גם אם התובעת לא הגישה ערעור, על פי סעיף 50 בחוק היטלי סחר, עדיין היא זכאית לתבוע, במישרין, מכח דיני עשיית עושר, את השבת הכספים. אין לי אלא לחזור על הדברים שכבר כתבתי בהחלטה מיום 13.12.01, המבוססים על ספרו של פרופ' ד' פרידמן "דיני עשיית עושר ולא במשפט" חלק שני, מהד' שניה "אבירם", הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ח-1998, עמ' 876-884 [בש"א 7559/99]. לדעת פרופ' ד' פרידמן, השאלה היא שאלה של פרשנות החוק הרלוונטי, וישנם מקרים, בהם עשויה להתעורר שאלה, אם החוק ביקש לשלול את כל עילות ההשבה האפשריות, או שנותרו עילות תביעה, הממשיכות להתקיים, מחוץ למסגרתו של החוק הרלוונטי. לדבריו, הדעת נותנת שהוראה בחוק בענין שומה, או הליכים להשבה, לא תחסום תביעת השבה של האזרח, אם הרשות בפעולתה חרגה מסמכותה (פעולה שהיא ULTRA VIRES).
השאלה לא מתעוררת, אם החוק הנוגע בדבר, לא קבע הליכים להחזרת המס, כך שמדובר פשוט בתביעה רגילה להשבת מס ששולם, למרות שלא הגיע [ראו פרופ' ד' פרידמן, שם]. עוד נאמר בספרו, כי הדעת נותנת, שהזכות להשבה תשלל, במקרה שבו היה התשלום רצוני, באופן שנעשה במגמה לחתום את הפרשה, יהיה המצב המשפטי אשר יהיה. אולם, בענין זה, גורס פרופ' פרידמן, כי נטל ההוכחה הוא על הרשות, בהנחה כמובן שמלשון החוק לא עולה, כי נטל ההוכחה בנקודה זו, הוא על האזרח.
במקרה דנן, הוכח שהרשות חרגה מסמכותה בהתקנת הצווים, חרגה מכללי המשפט המינהלי, ולכן, אין לחסום את תביעת ההשבה של התובעת. לא מדובר בתשלומי מס ששילמה התובעת באופן רצוני, במגמה לחתום את הפרשה אלא בתשלומים מכח צווי היטל, ללא כל ברירה. בכל מקרה, הנתבעת לא הוכיחה שהתשלומים ששילמה התובעת היו רצוניים, והנטל בענין זה מוטל עליה, כפי שגורס פרופ' פרידמן.
זאת ועוד, בצד ההחמרה הנובעת מן הפירוש שניתן להליכי השומה, קיימת מגמה ליברלית, המשתקפת בהוראות השבה ספציפיות שנקבעו בחוקי מס אחידים, כגון חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) תשכ"ח-1968. בהקשר זה ראוי לאזכר את בג"צ 333/78 חברה לנאמנות של בנק לאומי נ' מנהל מס עזבון פ"ד לב(3), 202. בפסק דין זה נקבע, כי ניתן לתבוע השבה, בהסתמך על הוראת סעיף 28 בחוק מס עזבון (המורה על השבת מס עזבון ששולם ביתר), זאת על אף שעשתה שומה בשעתו, שעליה לא הוגש ערעור, ואחת היא, אם תשלום היתר נעשה מחמת טעות בחוק, או בעובדה, וזאת כדי למנוע עשיית עושר ולא במשפט (יוער, כי בינתיים בוטל חוק מס עזבון).
במקרה דנן, כפי שצויין לעיל, טוענת הנתבעת, כי היה על התובעת להעלות את טענותיה במסגרת סעיף 50 בחוק היטלי סחר. סעיף זה קובע, בין השאר, בסעיף קטן (ה), כי בית המשפט רשאי להורות לממונה, או ליושב ראש הוועדה, להביא תלונה או בקשה לבחינה מחדש לפני הועדה, וכן לאשר, להפחית, להגדיל, או לבטל את השומה, או את ההיטל, או לתבוע שלא חל היטל כלל, או לפסוק באופן אחר, הכל כפי שיראה לו.
אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי בית המשפט המחוזי קבע בפסק דין, שהצווים מכוחם חוייבה המשיבה לשלם היטל ביטחה על מוצרי גלידה שייבאה, הותקנו באופן פגום, והם בטלים [נספח ב' לכתב התביעה].
פסק הדין הנ"ל, ניתן מכוח סמכותו של בית המשפט המחוזי, על פי סעיף 50(ה) הנ"ל, בהליך שהתובעת לא היתה צד לו, כך שממילא לא יכול היה בית המשפט המחוזי, להתייחס לטענותיה להשבת הכספים.
אין גם חולק, שהתובעת לא הגישה ערעור לגבי הודעות החיוב, מכוחן שילמה את התשלומים שאת החזרתם היא תובעת. אין בתביעה משום השגה על הצווים אלא כאמור, תביעת השבה בעילת רשלנות, ובעילת עשיית עושר ולא במשפט. התביעה אינה באה להשיג על תוקפם של הצווים (גם אם ניתן להסיק זאת, נוכח ניסוח כתב התביעה) אלא תביעה להשבה של סכומי כסף ששולמו בגין צווים שבית המשפט קבע שהם בטלים מדעיקרא, לאחר שהמבקשים סירבו להשיבם [סע' 11 בתביעה]. בפסק דין מתמור הביע בית המשפט את דעתו, כי ניתן למצוא עיגון לסמכות בית המשפט להורות על השבת סכומים ששולמו ביתר, אם מכח סעיף 50(ה) בחוק היטלי סחר, המסמיך את בית המשפט "לפסוק באופן אחר, הכל כפי שיראה לו", או מכח סמכותו הכללית, לפי סעיף 75 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, או מכח סמכותו הטבועה. השאלה שם אינה מהיכן קונה בית המשפט את סמכותו אלא האם הליך הערעור הינו הליך נכון, להצהיר על זכותה של המערערת להשבת הכספים ששילמה.
יודגש, כי המשיבים בפרשת מתמור, היו משרד המסחר והתעשייה ומנכ"ל משרד המסחר והתעשייה, שהם גם בעלי הדין בתביעה זו אלא שכאן הצטרפה גם הנהלת המכס ומע"מ כנתבעת נוספת. כולם כאחד, יוצגו אז וגם עכשיו על ידי פרקליטות מחוז ירושלים.
המדינה בפרשת מתמור טענה, כי הליך הערעור אינו הדרך הנכונה לתבוע את השבת הכספים, וכי על המערערת למצות תחילה את ההליכים, בפנייתה אל מנהל המכס והבלו. לא נטען שם, כמו שנטען כאן, כי איחור בערעור על חבות במס, מהווה מעשה גמור כמעשה בית דין, שאין אחריו ולא כלום.
אכן, הלכה פסוקה היא, כי צד להליך אינו רשאי לטעון טענה אחת בהליך מסוים, ואת היפוכה בהליך אחר. בעל דין שטען טענה בהליך אחד, וטענתו נתקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו, גם בהליך נגד יריב אחר [ראו ע"א 513/89 Interlego A/Sנ' Exin-Lines Bros.S.Aואח'פ"ד מח(4), 133, 194-200]. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי בפסק דין מתמור, לא דחה על הסף את הערעור לגבי הצו החדש, והדגיש, כי במידה ובית המשפט ימצא, כי הצו החדש הינו בטל מדעיקרא (VOID) תהיה המערערת זכאית, בתנאים מסויימים, להשבת הכספים ששילמה. כדברי בית המשפט: "משמע בהצהרת בית המשפט, כי הצו בטל מדעיקרא, קובע בית המשפט, כי הצו כלל לא היה, ובמשתמע, כי כל פעולה שנעשתה לפיו, נעשתה בחוסר סמכות ויש להשיב את המצב אחור" [סע' 47 בפסק דין מתמור]. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי ואמר, כי "הדרך הנכונה שעל הדברים להיעשות, היא שבמידה ויקבע כי הצו בטל מדעיקרא, תמצה תחילה המערערת את ההליכים, כפי שקבוע בחוק, בפנייתה אל מנהל אגף המכס והבלו, להשבת הכספים ששילמה. מה גם שעל המערערת להוכיח בפנייתה למנהל, כאמור בסעיף 6 בחוק המסים עקיפים, כי הטובין לא נמכרו, או שהטובין נמכרו והיתר לא גולגל על הצרכן. במידה ותשיג המערערת על קביעת המנהל, רשאית היא לפנות בתובענה כספית להשבת הסכומים שלטענתה חבים לה, בדרך הקבועה לכך בחוק" [סע' 49 בפסק הדין].
במילים אחרות, כל השאלה בפרשת מתמור היתה, האם הדרך בה הלכה המערערת, קרי, הליך ערעור, בגדרו מועלית טענת השבה, כאשר הערעור מתייחס, בין השאר, גם לצו ישן, לאחר המועד הקבוע בחוק, היא נכונה. בית המשפט קבע, שדין הערעור בכל הנוגע לצו הישן, להידחות על הסף, בשל חלוף המועד להגשתו, ולמחוק מהערעור, הנוגע לצו החדש, את טענת ההשבה, מאחר וההליך נשוא הערעור, אינו ההליך המתאים להצהרה על השבת הכספים ששולמו ביתר. הדרך הנכונה הינה, למצות תחילה את ההליכים לפי החוק, במידה ויקבע שהצו בטל מעיקרו, בטרם פנייה אל בית המשפט להשבת הכספים.
בענייננו, בית המשפט המחוזי כבר פסק שהצווים בטלים מעיקרם (כב' השופטת י' צור ע"ש 793/95). התובעת, לטענתה, בסעיף 11 בכתב התביעה, פנתה למבקשים לקבל החזר, אך נענתה בשלילה. בנסיבות אלה, אין כאן תקיפה עקיפה של הצווים או החבות במס אלא קמה למבקשים עילת השבה, מכח עשיית עושר ולא במשפט, ואף בעילת רשלנות. התובעת הלכה בדרך בה הציע בית המשפט המחוזי לעשות בפסק דין מתמור. נשאלת השאלה, האם חוק היטלי סחר, ביקש לשלול את כל עילות ההשבה האפשריות, או שנותרו עילות תביעה הממשיכות להתקיים מחוץ למסגרתו. חוק היטלי סחר לא קבע, הליכים להחזרת המס, להבדיל מחוקים פיסקאליים אחרים, אשר בהם ראה המחוקק לנכון לעשות כן. אין גם בחוק היטלי סחר הוראה החוסמת דרך הפנייה בתביעה רגילה להשבה. הדעת נותנת, שאם בוטלו הצווים מכוחם חוייבה התובעת, מכיוון שהיו נגועים בפגמים מהותיים, דהיינו, פעולת הרשות (המבקשים) חרגה מסמכותה, היא אף התרשלה, ולא תחסם תביעת השבה.
חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979 קובע בסעיף 1 חובת השבה כדלקמן:
"א. מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת
(להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה
את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את
שוויה.
ב. אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך
אחרת."
בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1 הנ"ל, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות, העושות את ההשבה בלתי צודקת [סע' 2 בחוק הנ"ל]. אין זה המקרה לפנינו.
סיכומו של דבר, אני דוחה את טענות הנתבעת, וקובעת, כי לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה, הן בעילת הרשלנות והן בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. וכי התובעת היתה זכאית להגיש את התביעה, גם אם לא נקטה הליך מכח סעיף 50 בחוק היטלי סחר.
בהקשר זה, יש לציין, כי גביית הכספים שלא כדין, פגעה בזכות הקנין של התובעת, זכות יסוד בהתאם לסעיף 3 בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ואין למנוע ממנה את זכותה לתבוע השבת הכספים. גם זכות הגישה לבית המשפט, הפכה בשנים האחרונות לזכות חוקתית, ולכן אין לחסום את דרכה של התובעת לבירור טענותיה [ראו ד"ר ש' לוין "תורת הפרוצדורה האזרחית" מבוא ועקרונות יסוד, ירושלים תשנ"ט-1999].
7. בסיכומים טוען ב"כ הנתבעת, כי אין כל רלוונטיות לשאלה, האם הצווים בטלים מעיקרא, או מיום מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי ואילך, שהרי בכל מקרה, על התובעת להוכיח, כי לא גלגלה את המס על הצרכנים, בהתאם לסעיף 6 בחוק מיסים עקיפים [סע' 26 בסיכומים].
לאור זאת, יש להניח, כי הנתבעת מסכימה לכך, שאם בית משפט יגיע למסקנה שהתובעת הוכיחה שלא גלגלה את ההיטל על הצרכנים, הרי שעליה להשיב לה את הכספים רטרואקטיבית מאז שילמה את סכומי ההיטל על פי אותם צווים שבוטלו.
התובעת עמדה בדרישה המופיעה בסעיף 6 בחוק מיסים עקיפים, בנוגע למועד בו היה עליה לבקש את החזר הכספים. היא פנתה בדרישה לנתבעת, בתוך התקופה הקובעת, כאמור בסעיף 1 בחוק מיסים עקיפים, היינו, תוך 5 שנים מהיום בו התהווה החסר או היתר. דני סידס הצהיר בסעיפים 5, 6, בתצהיר עדותו, מתי הותקנו הצווים, ומתי שולמו התשלומים מכח אותם צווים. אין ולא יכולה להיות מחלוקת, שפסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר ביטל את הצווים, ניתן ביום 20.1.97. כאמור, דני סידס לא נחקר על תצהירו. דרישת ההחזר הראשונה של התובעת, נמסרה לנתבעת ביום 9.4.97 [נספח ז' לתצהיר סידס], כך גם יתר מכתבי התובעת שהופנו לנתבעת באמצעות בא כוחה. גם כתב התביעה הוגש בתוך התקופה הקובעת, שהרי הוגש ביום 14.1.99. התובעת גם עמדה בתנאי הנוסף בסעיף 6(2) בחוק מיסים עקיפים, בכך שהוכיחה במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, כי לא "גלגלה" את סכומי ההיטל ששילמה, על צרכניה. התובעת הוכיחה בתצהיר עדותו המפורט של דני סידס, את העובדות המובילות למסקנה, כי לא גלגלה את סכומי ההיטל על הצרכן. דני סידס הצהיר בתצהיר עדותו [ראו סע' 11], בצירוף נספחים של פלטי מחשב, המשקפים את מחירי מוצרי הגלידה שייבאה התובעת ושיווקה לצרכנים, לפני התקנת הצו הראשון, ואף לאחר התקנתו, לרבות התקנתו של הצו השני, ואף לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כמו כן, הצהיר על סכומי המס ששולמו, ותמך את עדותו בהעתקי חשבוניות מהתקופה הרלוונטית, ובטבלת חישובים המשקפת את השינויים במדד המחירים לצרכן בתקופה הרלוונטית.
עדותו נתמכת גם בתצהיר עדותו של עופר ברטמן, מנתח מערכות מיחשוב, אשר עובד עבור התובעת מזה מספר שנים, לרבות בתקופה הרלוונטית, שהעיד על אמצעי ההגנה מפני חדירה למחשבים, בהם נוקטת התובעת באורח סדיר. הן דני סידס והן עופר ברטמן, לא נחקרו חקירה נגדית על תצהיריהם, כפי שצויין בסעיף 3 דלעיל, וכאמור, אין כל סיבה שלא לקבל את העובדות בתצהירים כאמת.
עדותו של סידס נתמכת אף בחוות דעת המומחה מטעמו, רואה החשבון פרופ' יורם עדן, המפרט בחוות דעתו את מחירי חטיפי הגלידה בתקופה הרלוונטית, ואת שיעור השינוים במחירי המכירה, אל מול שיעור השינוי במדד המחירים לצרכן, ומגיע למסקנה, כי סכומי ההיטל ששילמה התובעת, כמפורט בתצהירו של סידס, לא הוספו למחיר המוצרים לצרכן, וכי השינויים במחירי המוצרים באותה תקופה, ככל שהיו, היו שינויים סבירים ביותר, ואף פיגרו אחר עליית מדד המחירים לצרכן. מהחישוב של דני סידס, ושל פרופ' עדן ניתן ללמוד ולהסיק, כי סכום המס אכן נספג על ידי התובעת, כטענתה.
8. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת להשיב לתובעת את סכומי ההיטל שנגבו ממנה בין השנים 1994-1997, משוערכים למועד הגשת התביעה, ובסך הכל 375,600 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה 14.1.99 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאות המשפט, סכומי האגרה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום התשלום בגזברות בית המשפט, ועד ההשבה בפועל, וכן שכ"ט עו"ד 60,000 ₪ בתוספת מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום כ"ט בניסן, תשס"ה (8 במאי 2005) בהעדר הצדדים.
ר' שלו- גרטל, שופטת
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
