החלטה
בפני בקשה לדחיית התביעות שבכותרת על הסף.
הבקשה מצומצמת לרשימונים אשר פורטו בסעיפים א' ב' בה.
עוד מבוקש לדחות את עתירת התובעת להשבת הכספים.
רקע כללי:
עסקינן בארבעה תביעות שקובצו להן יחדיו, בהן עתרה התובעת לסעד כספי והצהרתי כלפי הנתבעת.
הרקע לתביעות הם מכשירים שייבאה התובעת לארץ שתכליתם העברת תקשורת נתונים במחשבים וברשתות מחשבים (להלן: "המכשיר").
המכשיר סווג בשעתו כ"ציוד תקשורת דיגיטאלית" על פי הגדרה זו היה פטור ממכס.
בחודש אוקטובר 1999 שונה הסיווג ל"ציוד מיתוג טלפוני וטלגראפי".
בהתאם לפרט סיווג זה הוטל על המכשיר מס בשיעור של 3.5%.
התובעת גורסת, כי שילמה את המס אגב מחאה.
לטעמה, אין להגדיר את המכשיר כציוד מיתוג טלפוני וטלגראפי שכן במהותו הוא ציוד לתקשורת דיגיטאלית.
משכך, לטעמה של התובעת, יש להשיב את סיווגו הקודם של המכשיר על כנו.
היא תובעת להשיב את הסכומים ששולמו בשלושת החודשים שקדמו, תחת מחאה.
לשם האיזון יצוין, כי בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את התביעה.
הנתבעת גרסה, כי מעת שהתגלע הסכסוך לגבי החבות במס, היה על התובעת לפעול במסגרת סעיף 154 לפקודת המכס ולעמוד בכל תנאיו.
עוד היה עליה להוכיח כי התקיימו תנאי סעיף 6 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר התשכ"ח-1968) לגבי סכום תביעה אשר שולם לטענתה ביתר .
קרי, היה עליה לפעול תחילה בדרך של פנייה למנהל.
משלא עשתה כן, לא תוכר פנייתה אל בית המשפט.
לגופם של דברים, טענה הנתבעת, כי לא היא אלא סוכן המכס מטעמה או שקבע את סיווגם של הטובין שייבאה על פי צו תאריך המכס והיא זו שערכה את הרשימונים אשר הוגשו לנתבעת.
המכשיר נשוא התביעה, ולו בחלקו, הוא בגדר ציוד מיתוג טלגראפי והמס הוטל עליו כדין.
אין המדובר בהחלטה שרירותית אלא בהחלטה שהתקבלה לאחר בדיקת מהותם ומאפייניהם של הטובין האמורים וישום עקרונות הסיווג של תעריף המכס.
אשר לרשימונים שצורפו לכתב התביעה, טענה הנתבעת, כי חלק מהם שוחררו למעלה משלושה חודשים מהגשת התביעה ולכן טענות מחאה לא תישמענה לגביהם.
הבקשה:
המבקשת, הנתבעת תומכת יתדותיה בהוראות סעיף 154 לפקודת המכס.
לפי סעיף קטן ב' שם , רשאי בעל הטובין תוך שלושה חודשים מיום התשלום להגיש תובענה להחזרת הסכום ששילם כאמור, כולו או מקצתו.
לפי סעיף קטן ג' שם, אין להגיש תובענה להחזרת כל סכום לפי סעיף זה אלא אם לפני התשלום נכתבו ברשומון הטובין המילים "שולם תחת מחאה".
ארבעה תנאים נחוצים לצורך הגשת תובענה להגשת תביעה על ידי היבואן:
א. סכסוך שהתגלע.
ב. שחרור הטובין על ידי היבואן.
ג. תשלום המס השנוי במחלוקת אגב מחאה.
ד. הגשת תביעה להשבת הכספים, תוך שלושה חודשים מיום תשלומם.
המבקשת סבורה, כי המשיבה לא עמדה בשני התנאים האחרונים.
לגבי התנאי האחרון, בחלקם מהרשימונים.
בנוסף, גורסת המבקשת, כי על פי סעיף 6 לחוק מסים עקיפים, התובעת היתה חייבת לפנות תחילה אל המנהל, כלומר אל הנתבעת עצמה.
זו היתה אמורה לבחון את החומר המובא בפניה.
רק לאחר מכן, אילו היה המנהל מסרב, היתה נפתחת הדרך בפני הנתבעת לפנות אל בית המשפט.
עמדת המשיבה:
המשיבה מציינת, כי ימי שביתה או השבתה אינם חלים במניין הימים.
בנוגע לרשימונים ת/7 עד ת/14, מדובר באיחור של שלושה ימים.
יחד עם זאת, בין התאריכים 25.2.03 עד 26.2.03 פרסמה הנהלת בתי המשפט "הודעה על השבתה" ולכן לא ניתן היה להגיש את התביעה באותו מועד.
התביעה אומנם הוגשה ביום 10.4.03 אולם לטענת המשיבה, יש לגרוע יומיים של השבתה ומכאן שהתביעה הוגשה בדיוק ביום האחרון למניין שלושת החודשים.
לחילופין, נסמכת המשיבה על קיום תקנה 528 לתסד"א תשמ"ד-1984 אם כי אינה מציינת מהו הטעם המיוחד, בשל לו היא זכאית לשיטתה להארכת המועדים.
לחילופי חילופין, מגייסת המשיבה לעזרתה את עילת ההשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
היא מקשטת זאת גם באמירות על הלכה תקדימית של בית המשפט העליון שאולי הושגה בע.א. 180/99.
אשר להעדר רישום "אגב מחאה", גורסת המשיבה, כי המבקשת לא צרפה את הרשימונים הללו לבקשתה וכי יתכן כי הרישום "אגב מחאה" מצוי דווקא על צידם האחורי של הרשימונים.
זאת ועוד, המשיבה סבורה כי הדרישה לרישום "אגב מחאה" אינה מהווה תנאי סף להגשת התביעה. זאת משום שמדובר בעשרות רבות של רשימונים ועל כן די ברישום המילים "אגב מחאה" ברשימון הראשון מתוך הרשימה.
בנוגע לפנייה למנהל המכס על פי סעיף 6 לחוק מסים עקיפים, טוענת המבקשת, כי פרשנותה של המשיבה לעניין זה שגויה שכן סעיף 6 אינו קובע כל מנגנון לפיו יש לפנות למנהל המכס קודם הגשת התביעה לבית המשפט. היא סבורה, כי לא מוטלת עליה חובה לפנות על מנת להוכיח כי סכומי היתר לא גולגלו אל הקונה, שכן מלכתחילה היא מכחישה כי המדובר פה בתשלום יתר.
בשולי תגובתה מעירה המשיבה כי לטעמה יש לדון תחילה בתביעה כולה ובשאלות שעלו בבש"א בכלל זה.
הכרעה:
יאמר לאלתר, כי סבורני שהבקשה במקומה ואין להמתין עם בירור הסוגיות שעלו בה עד להכרעה בתיק העיקרי.
מטרתו של קדם המשפט, בשל בקשות מקדמיות מסוג זו שלפני היא לזקק את הדיון ולצמצמו אך ורק לשאלות השנויות במחלוקת באמת.
כך יש לעשות גם בבקשה זו.
ראה בספרו של המלומד דר' עדי אזר: "קדם המשפט" ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשנ"ט-1999 שם בעמ' 129: "הסמכות הראשונה מבין סמכויות בית המשפט בקדם המשפט, על פי תקנה 143 (1) לתקנות, נוגעת לבדיקת כתבי הטענות, לתיקונם, למחיקת דברים שאינם רלבנטים, לבירור השאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת..... יש כאן איפוא שורה נכבדה של סמכויות שונות, ועיקרן – בירור השאלות השנויות באמת במחלוקת. בירור זה הנעשה לבקשת הצדדים, ואף מיוזמת בית המשפט, הוא עיקרו של קדם המשפט. על בית המשפט לעורכו גם אם הצדדים אינם מעוניינים בכך, תוך הפעלת הסמכויות השונות לשם בירור המחלוקת, וצמצומה ככל האפשר ולהעמדת שאלות קצרות, פשוטות ומצומצמות להכרעה במשפט".
נבחן את הסוגיות העיקריות שעלו בבקשה.
ראשית, מועד הגשת התביעה – האם באיחור לגבי חלק מן הרשימונים.
שנית, הרישום "אגב מחאה" או העדרו מחלק מן הרשימונים ומשמעותו.
שלישית, העדר הפנייה אל המנהל תחילה.
אשר למועד הגשת התביעה, כאמור התביעה הוגשה ביום 10.4.04. אין חולק גם לא לשיטתה של הנתבעת, כי יש להגיש תובענות תוך שלושה חודשים מיום תשלום המכס.
תובענות שהוגשו בחלוף שלושה חודשים, כלומר באיחור, לא תקובלנה.
כאן, התובעת מסכימה כי היה איחור, אולם מבקשת לקזז יומיים מתוך שלושת הימים בגין השבתה שהיתה אי אז בראשית הדרך.
אומנם האיחור מינימלי, אך הוא קיים ואין להתעלם ממנו.
גם נקבל את פרשנותה של המשיבה, כי יש לקזז יומיים בשל ההשבתה, עדיין ישאר יום אחד של איחור שאין לו פיתרון.
המשיבה לא הביאה "טעם מיוחד" כמובנו של ביטוי זה בתקנה 528 סיפא לתסד"א תשמ"ד-1984, שיש בו כדי להסביר את האיחור.
העובדה שמדובר באיחור בן יום אחד בלבד, אינה מפחיתה מן הדרישה למתן טעמים נוספים. ראה בש"א 7378/98 נתנזון נ' הועדה המקומית חולון, פד"י נ"ג 1, עמ' 856.
התקופה כאן היא תקופה קצרה של שלושה חודשים, וכל יום נחשב .
אשר על כן, אני קובעת, כי הרשימונים שהוגשו באיחור, לא יכללו בתביעות.
בשוליים אציין כי טענותיה החדשניות של המשיבה, בדבר תחולת דיני עשיית עושר ולא במשפט, או הלכות תקדימיות, אינן מקובלות עלי.
היצירתיות הרבה בטענות ראויה להערכה אך אין בה כדי לשנות את הדין והפסיקה ואת החובה להקפיד על המועדים, כלומר הגשת התביעה תוך שלושה חודשים בדיוק.
אשר להעדר הרישום "אגב מחאה", אני סבורה, כי מצד הדין יש לבצע רישום כזה על כל רשימון ורשימון ולא על רשימון מדגמי בלבד.
במידה והרישום לא בוצע, יש להשמיט את אותו רשימון מגדר התביעות.
אכן הנתבעת לא צרפה לבקשה את כל הרשימונים, צילום פנים וגב.
ברם, אינני שוהה לטענות המשיבה/תובעת, כי בכך שגתה הנתבעת.
ממילא הקובע הוא המקור ולא הצילום.
אני קובעת, כי הרשימון המקורי המצוי ביד הנתבעת ובו לא מצויות המילים "אגב מחאה" לא יבוא בגדר התביעות.
אשר לחובת הפנייה למנהל תחילה, במישור זה עדיפה בעיניי עמדת המשיבה.
הסעיף מדבר על החזר תשלום ששולם ביתר אולם לגרסת המשיבה בכתב התביעה , אין המדובר בתשלום יתר אלא בתשלום שהוא בטל ופסול מעיקרו.
מכאן, לא הייתי משיתה ואף אינני משיתה בפועל, על התובעת את החובה לפנות אל הנתבעת תחילה.
סיכום:
הבקשה מתקבלת בחלקה.
הרשימונים שהוגשו באיחור, אפילו אם הוא בן יום אחד, לא יבואו בכלל התביעות.
רשימונים שלא מופיע בהם הביטוי "אגב מחאה" לא יבואו בכלל התביעות.
נא להגיש רשימה מסודרת של רשימונים שהושמטו.
העדר הפנייה לנתבעת תחילה, אינו מכשיל את דרכה של התובעת.
אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות הדיון בבקשה, בהתחשב בכך ששתיים מתוך שלוש עתירות התקבלו, בסך של 3,000 ₪ פלוס מע"מ.
אני קובעת לקדם משפט ליום 7/4/05 בשעה 13:00, עד אז יערכו הצדדים את כתבי הטענות ויבצעו הליכים מקדמיים.
ניתנה היום כ"ז בחשון, תשס"ה (11 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים.
גרוסמן נועה, שופטת