|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
מעבר לנושאים ה"רגילים", כולל הגליון מאמר מיוחד המשלב את תחום דיני העבודה עם תחום השילוח, ודן בסוגיית הגבלת ניידות העובדים. תודתנו נתונה לעו"ד אסתי נדל, שותפה במשרד עורכי הדין רובין - שמואלביץ'', המתמחה בדיני עבודה, על המאמר.
קריאה נעימה,
המערכת
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
16/05/07 1. היצוא הישראלי ותעודות המקור – רק אל תאמר "יהיה בסדר"
16/05/07 2. שילוח בינלאומי – עד כמה ניתן להגביל את ניידות העובדים
16/05/07 3. ההתיישנות חסמה את המשלח
16/05/07 4. עיכבון סחורות בידי מחסן ערובה – גם כאשר היבואן אינו צד לחוזה
16/05/07 5. סיגריות שנגנבו ממסוף מטענים: המסוף יפצה, המכס לא יחזיר את המס
16/05/07 6. נמל אשדוד לא חויב בפיצוי בגין מכולה שנעלמה
16/05/07 7. המשלח התרשל אך לא חויב לפצות את היצואן
16/05/07 8. מה חדש במשרדנו - הצלחות ללקוחות המשרד
16/05/07 1. היצוא הישראלי ותעודות המקור – רק אל תאמר "יהיה בסדר"
עו"ד גיל נדל
עם הגידול המשמעותי בכמות של תעודות המקור הישראליות הנבדקות על ידי רשויות מכס זרות, מספק עו"ד גיל נדל מספר הבהרות וטיפים על אופן ההתמודדות המומלץ עם הליכי הבדיקה והאימות. כידוע מדינת ישראל חתומה על מספר הולך וגובר של הסכמי אזור סחר חופשי, ודי אם נזכיר את ההסכמים עם האיחוד האירופי ועם ארה"ב המכסים נתח נכבד מהיצוא הישראלי. אחד האלמנטים המרכזיים בהסכמי אזור סחר חופשי הינו ביטול מכסים על מוצרים שמקורם באחת מהמדינות החתומות על הסכם הסחר, ועל מנת ליהנות מהקלת המכס, נדרשים המוצרים לעמוד בכללי המקור הקבועים בהסכמים. מימוש הקלת המכס נעשה באמצעות הצגת מסמכים, בפני רשויות המכס במדינה המייבאת, המאשרים כי הטובין המיובאים הינם אכן מוצרים שמקורם במדינה החתומה על ההסכם. מסמכים אלו קרויים תעודות מקור/מסמכי העדפה/תעודת תנועה EUR1.
ואכן, ציבור היצואנים הישראלי רגיל להיעזר בהסכמי סחר אלו, ומשלוחי יצוא רבים מלווים בתעודות מקור המקנות פטור ממכסים במדינות היבוא.
לאחרונה ניתן להיווכח במגמה של הגברת הבדיקות של מסמכים אלו. הסכמי אזור הסחר החופשי קובעים מנגנונים המאפשרים לרשויות המכס לבדוק ולאמת את נכונותן של תעודות המקור. ההסכם עם הקהילייה האירופית קובע מנגנון אימות מפורט הכולל שיתוף פעולה בין רשויות המכס באירופה לבין רשויות המכס בישראל. על פי מנגנון זה, רשות המכס באירופה המעוניינת לאמת תעודה של יצואן ישראלי מעבירה את התעודה לרשות המכס בישראל, אשר תבצע את האימות מול היצואן הישראלי. ההסכם עם ארצות הברית אינו כולל מנגנון מפורט, ומאפשר למעשה לרשות המכס בארה"ב לדרוש מהגורם שעל שמו הוצא רשימון היבוא לספק נתונים התומכים בהצהרה המופיעה בתעודת המקור.
חשיבות שיתוף הפעולה עם דרישות אימות אלו הינה עצומה. על פי ההסכם עם הקהילייה האירופית, למשל, רשות מכס אירופית שאינה מקבלת מענה תוך 10 חודשים מהמכס הישראלי בנוגע לדרישת אימות, רשאית שלא להכיר בתעודת יורו 1 שנלוותה לאותו משלוח, ולדרוש מהיבואן לשלם את הפרשי המכס. ניתן להניח כי היבואן יגלגל דרישה זאת אל היצואן הישראלי. אי היענות לדרישות האימות עלולה גם להביא למשלוח תעודות נוספות לאימות, אף כי הדבר משתנה ממקרה למקרה. ל רשות המכס בארה"ב לוחות זמנים אחרים, והיא אינה נדיבה במתן ארכות.
טריוויאלית, אולי, אבל חשובה עוד יותר, היא החובה לדאוג לכך שתעודת המקור תוצא בהתאם לכללי המקור, ולהימנע מתעודות מקור לא נכונות. אנו מוצאים לנכון להעלות ענין זה שכן הפרקטיקה לימדה כי היו מקרים כאלו בעבר. אם ניקח את החוק האמריקאי כדוגמא, נוכל לציין כי רשויות המכס בארה"ב מוסמכות להטיל קנסות כבדים ביותר כאשר מתברר להן כי היבואן שחרר מטענים עם תעודות מקור בלתי תקינות. מבחינת ההתנהלות מול המכס האמריקאי, כאשר היצואן הישראלי והיבואן מודעים לבעייתיות בתעודות המקור שלו, רצוי שישקלו בחיוב (כמובן, על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה) הליך של גילוי מרצון כלפי הרשויות, וזאת על מנת למנוע הטלת קנסות עונשיים, ולהסתפק בתשלום הפרשי המכס בלבד. קולגות מארה"ב סיפרו לח"מ על יכולת האכיפה החזקות של רשויות המכס בארה"ב.
התמודדות נכונה עם דרישות אימות של תעודות מקור צריכה להתבצע בשני אופנים:
ראשית, בהיבט המניעתי, לוודא היטב את כללי המקור הרלבנטיים למוצר, ולבדוק את העמידה בהם, ובשום אופן לא לצאת מנקודת ההנחה כי עצם העובדה שהמוצר עובר תהליך עיבוד / ייצור כלשהו בישראל מקנה לו מעמד מקור ישראלי. כבר שמענו סיפורים מוזרים על יצואן שהסתמך על מה שאמר לו המשלח הבינלאומי (או שהבין ממנו) שהטובין עומדים בכללי המקור.
הכללים שבהסכם עם ארה"ב, למשל, הינן אחידים וחלים על כלל המוצרים, ללא הבדל בין מוצר למוצר. לפי כללים אלו, על מנת שמוצר יוגדר במוצר מקורי ישראלי לצורך קבלת הקלת המכס בכניסה לארה"ב יש צורך, בין היתר, שהמוצר ייוצר בשלמותו בישראל או שיעבור בה שינוי מהותי, וגם שינתן למוצר ערך מוסף ישראלי של 35% לפחות. לפני שחותמים על תעודת המקור חייבים לבדוק דרישות אלו. חשוב להדגיש כי מדובר בתנאים סבוכים ובלתי פשוטים (שעליהם נרחיב בהזדמנות אחרת), ועל כן נכון וחיוני להתייעץ עם איש מקצוע המבין בתחום זה.
ההסכם עם האיחוד האירופי כולל מערכת כללים הבנויה לפי פרט המכס של כל מוצר. הווה אומר, על מנת לדעת האם מוצר מסויים ייחשב כישראלי / אירופי או לא, יש לדעת קודם כל מהו פרט המכס שלו (ברמה של 4 ספרות), ולאחר מכן לאתר את הכלל הרלבנטי. לעיתים מדובר בדרישה של שינוי סיווג, דהיינו שהמוצר הסופי יסווג בפרט מכס שונה מזה של חומרי הגלם שלו, ולעיתים מדובר בדרישה של ערך מוסף מקומי בשיעור מסויים. גם כאן קיימים ניואנסים רבים המצריכים טיפול על ידי איש מקצוע.
שנית, כאשר דרישת האימות כבר הגיעה לשולחנו של היצואן (בין אם הגיע באמצעות רשות המכס הישראלית, ובין אם הגיע מהיבואן בחו"ל), יש בראש ובראשונה להקפיד על לוחות הזמנים, שכן אי מתן תשובה בזמן עלולה להביא להוצאת גרעונות. בנוסף, הנסיון מלמד כי במקרים אלו נכון ורצוי להתייעץ עם איש מקצוע, שכן גם למקרים שנראו בעייתיים מלכתחילה נמצאו פתרונות.
בהתמודדות עם דרישות אימות (וכצעד מניעתי – כבר בעת החתימה על תעודת המקור) חשוב לזנוח את התפיסה הטיפוסית של "יהיה בסדר". בסופו של דבר, העבודה נעשית מול רשויות מכס בחו"ל אשר אינן פועלות לפי מנטליות זאת, ועל כן נקודת המוצא חייבת להיות מקצועית: בחינה מדוקדקת של כללי המקור, הכרת התקדימים המשפטיים ויישומם לפי הענין.
לראש העמוד
16/05/07 2. שילוח בינלאומי – עד כמה ניתן להגביל את ניידות העובדים
עו"ד אסתי נדל, עו"ד גיל נדל
כידוע, תחום השילוח הבינלאומי הינו תחום תחרותי, המתאפיין בניידות גבוהה של עובדים, לקוחות וספקים. הגורמים השונים בתחום, עושים מאמץ להגן על עצמם מפני תחרות של יריבים, באמצעות ניסיון להגביל את ניידותם של עובדיהם אל מתחריהם. בשל התחרותיות הגבוהה, סיפק תחום השילוח הבינלאומי, הלכות משפטיות הנוגעות לדיני הגבלת העיסוק בכלל, ולדינים המאפיינים את הגבלת העיסוק והסודיות בתחום זה בפרט.
פסק הדין הוותיק בענין פליינג קרגו
עוד בשנת 1996, עסק בית הדין הארצי לעבודה בהגדרת "סודיות מסחרית" בתחום השילוח הבינלאומי, בפסק הדין בענין פליינג קרגו (דב"ע נו/298-3). באותו מקרה, חברת פליינג קרגו הגישה תביעה כנגד אחד מעובדיה, ששימש כאיש הקשר בינה לבין לקוחותיה בדרום. העובד נתפס מצלם מחירונים שניתנו ללקוחותיה של החברה (לקוחות שלא היה לעובד קשר ישיר איתם, ולכן לא היתה גם כל הצדקה שיצלם את המחירונים), ובעקבות אירוע זה הוא התפטר מיד תוך שהוא נוטל עימו את המחירונים. מאוחר יותר, אף הצטרף לחברה מתחרה לפליינג קרגו (קורייר נטוורק).
בבית הדין לעבודה, דרשה חברת פליינג קרגו לאכוף על העובד לכבד את תנית הגבלת העיסוק עליה היה חתום, ואשר הגבילה אותו מעבודה בחברה מתחרה למשך 12 חודשים.
בית הדין הארצי לעבודה, קבע כי לחברה מידע סודי באשר ללקוחותיה, ומידע זה כולל: זהות הלקוחות; אנשי הקשר שלהם; הצרכים המיוחדים של הלקוחות ובעיותיהם הספציפיות; סוג והיקף הפעילות של הלקוחות מבחינת סוגי המשלוחים, לוחות זמנים, מחירונים, תנאי אשראי ומחירי הקניה של פליינג קרגו מול "פדרל אקספרס". עוד הודגש, כי פליינג קרגו נוהגת להרכיב מחירונים אישיים לכל לקוח, התפורים לצרכיו. מחירונים יחודיים אלו גם הם מהווים סוד מסחרי. לאור הסודות שהוכחו, נאכפה תנית הגבלת העיסוק על העובד.
מאז ענין פליינג קרגו חלו התפתחויות משמעותיות בפסיקת בתי הדין לעבודה
ואולם מאז ניתן פסק הדין בענין פליינג קרגו, נפל דבר בתחום דיני התחרות העסקית. בחודש יוני 1999 ניתן פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בענין דן פרומר נ' רדגארד (המוכר יותר בשמו: פסק דין "צ'ק פוינט"). פסק הדין חולל מפנה כה מיידי וכה משמעותי בתחום זה, עד כי שינה לחלוטין את כללי המשחק המקובלים בכל הנוגע להתחיבויות להגבלת עיסוק ואיסור תחרות.
בפסק הדין נקבע, כי תניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה בין עובד למעביד, הינה "חסרת תוקף כלשעצמה", אלא אם כן היא נועדה להגן על אינטרס מוגן של המעביד. אינטרס מוגן יכול להיות "סוד מסחרי"; תמורה מיוחדת שניתנה לעובד כנגד התחיבותו; הכשרה ייחודית ויקרה אותה קיבל העובד מן המעביד; ויחסי אמון מיוחדים בין העובד למעביד. התנאים שפורטו בפסק הדין למתן תוקף לתניה היו כה מחמירים, אשר שנראה היה כי תניות הגבלת העיסוק הופכות לתיאורטיות.
סמוך לאחר שניתן פסק הדין בענין צ'ק פוינט, נתן גם בית המשפט העליון הלכה מנחה ותקדימית בפסק דינו בענין AES System Inc. נ' משה סער (ביום 28.8.00). בפסק דין זה, אישר בית המשפט העליון את הלכת צ'ק פוינט, והפך אותה להלכה מחייבת וקשיחה.
מאז מתן צמד פסקי הדין הנ"ל, מקובל היה לחשוב כי תניות הגבלת העיסוק חלפו מן העולם. עד כדי כך הופנמה ההלכה החדשה, עד אשר עובדים נוטים כיום לראות בתניות הגבלת עיסוק בחוזים עליהם הם חותמים, כאות מתה שניתן להתעלם ממנה. מעבידים, מצידם, נוטים לגלות ייאוש במקרים בהם מופרת תניה מסוג זה, ומוותרים מראש על נקיטה בצעדים משפטיים.
מוקדם להספיד את סעיפי הגבלת העיסוק
ואולם, משורת פסקי דין שניתנו בשנה האחרונה, נראה כי בית הדין חוזר למגמה שעלתה מפסק הדין בענין פליינג קרגו. אמנם, אכיפתן של תניות הגבלת העיסוק עודנה קשה ויוצאת דופן, אולם בודאי שאין הן "אות מתה", והספדתן היתה מוקדמת.
הפסיקה כיום מתמקדת באלמנטים ממוקדים המוכרים כ"סוד מסחרי", ומחדדת את ההגדרות כך שלא יהיו תיאורטיות. כך למשל, רשימת לקוחות, הוכרה כסוד מסחרי לגיטימי ובר הגנה. ואולם יש להדגיש – בהתייחסות אל רשימת הלקוחות, אין הכוונה ברשימה כפשוטה (זהות הלקוחות). הובהר בפסיקה (למשל, בפסק הדין בענין עע' 1141/00 ע"ע 1141/00הר זהב שירותי מזון בע"מ נ' פודליין בע"מ), כי: "במקרים רבים חשיבותה של רשימת לקוחות אינה נובעת מזהות הלקוח אלא מתנאי העסקאות עימו, מהמוצרים שהוא רוכש ומהטיפול שלו הוא זוכה. במקרים רבים ההיבט החשוב לגבי רשימת לקוחות הוא המחירים המיוחדים ותנאי התשלום שניתנו ללקוחות. אמנם בענפים רבים קיים מחירון הכולל מחירים לפי כמויות הרכישה ותנאי התשלום. אולם במקרים אלה, חשיבותו של המידע על לקוחות המעסיק הקודם נובע מהתנאים המיוחדים והייחודיים הניתנים ללקוח מחוץ ומעבר למחירון."
פסיקה עדכנית: פסק הדין בענין טנקו נ' בל מאר
גם בתחום השילוח הבינלאומי, שב בית הדין והחיה את ההגדרות הוותיקות שנקבעו כבר בענין פליינג קרגו. בשנה האחרונה דן בית הדין האזורי בחיפה בעזיבתה של מנהלת שיווק בכירה את חב' טנקו אינטרנשיונל בע"מ (חברה העוסקת בהובלה ושינוע ימי, אווירי ויבשתי של מטענים יבשים ומטענים נוזליים באמצעות איזוטנקים) וחבירתה אל חברת בל מאר בע"מ (בש"א עב (חי') 1800/00 טנקו אינטרנשיונל (97) בע"מ נ' בל מאר ואח'). טנקו טענה, כי המנהלת תיכננה בקפידה את עזיבתה ושמרה אותה בסוד. המנהלת סיפרה כי בכוונתה לעבוד כסוכנת נסיעות או בהיי טק. לאחר חבירתה לחב' בל מאר, החלה בל מאר לעסוק בשינוע ימי (תחום בו לא עסקה עד להצטרפותה של המנהלת לחברה), וחלק מלקוחות טנקו עזבו ופנו אל בל מאר. בית הדין קבע, כי רשימה של מספר לקוחות מרכזיים של חב' טנקו, לאו דווקא בהיבט של זהות הלקוחות, אלא דווקא בהיבט של מכלול המידע שיש לחברה על לקוחות אלו (הצעות המחיר, נוסחת התימחור של הצעות המחיר לרבות עלויות המרכיבים השונים של השירות הניתן ללקוח, הרגלי הרכישה שלו, תנאי האשראי הניתנים לו וכיו"ב) – היא מידע סודי ובר הגנה. גם מידע הנוגע לתנאים "שמחוץ למחירון" הסטנדרטי והאחיד של החברה (כגון: מבצעים מיוחדים, הנחת כמויות ועוד) נחשב מידע סודי. כמו כן, קבע בית הדין כי המנהלת נהגה בחוסר תום לב מופגן (כ"סוס טרויאני"), בייחוד לאור העובדה שהיתה עובדת כה בכירה.
בשל שני הגורמים המשולבים: קיומו של סוד מסחרי, וחוסר תום הלב של המנהלת, החליט בית הדין כי יש לאכוף על המנהלת לכבד את תנית הגבלת העיסוק לגבי הלקוחות המרכזיים שהוכרו כסוד מסחרי. תקופת ההגבלה הועמדה על פרק זמן של 6.5 עד 10 חודשים.
ניתן לסכם ולומר כי כיום, במידה ותנית הגבלת העיסוק החוזית הינה מידתית, ממוקדת בהגנה על הסוד המסחרי, ואינה חורגת מתקופת הגבלה סבירה – ניתן יהיה לפעול לאכיפתה באמצעים משפטיים. מאידך, תניית הגבלת עיסוק "עירומה", שכל כולה נועדה להגביל את התחרות העסקית הלגיטימית בין גופים מתחרים בשוק תחרותי, מבלי שיש בה צורך ממשי בהגנה על סודות או אינטרסים מוגנים אחרים של המעביד – לא תיאכף גם כיום.
עו"ד אסתי נדל הינה שותפה במשרד עורכי הדין רובין - שמואלביץ' המתמחה בדיני עבודה
לראש העמוד
16/05/07 3. ההתיישנות חסמה את המשלח
עו"ד גיל נדל
כידוע, למוביל ימי נקבעה תקופת התיישנות מקוצרת של שנה. החוק קובע כי מוביל ימי יהיה פטור מאחריות כלשהי לגבי הטובין אם לא הוגשה תביעה לבית המשפט תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין (סעיף III 6 לכלל האג ויסבי, שאומצו בפקודת הובלת טובין בים).
מצד שני, סעיף III 6(א) לכללי האג ויסבי כולל חריג, וקובע כי תביעה לשיפוי צד ג' ניתן להגיש גם לאחר תום השנה, בהתאם לדיני ההתיישנות של מדינת ישראל, ואולם בית משפט השלום בתל אביב (בש"א 152317/07) קבע לאחרונה כי משלח בינלאומי לא יוכל להיעזר בסעיף זה.
באותו ענין דובר במשלח בינלאומי שהוציא שטר מטען משלו (FBL) ליצואן, ושהוצא לו שטר מטען "מאסטר" על ידי מוביל ימי. המשלח הבינלאומי נתבע על ידי חברת הביטוח של היצואן בגין אבדן המטען, והוא הגיש מצידו הודעת צד ג' (לאחר תום שנה) כנגד המוביל הימי. המשלח הבינלאומי טען כי תביעתו מושתתת על אדני סעיף III 6א לכללי האג ויסבי, בעוד שהמוביל הימי טען לתקופת התיישנות של שנה על פי סעיף III 6.
בית המשפט קיבל את עמדת המוביל הימי וקבע כי סעיף III 6 מדבר ביחסי המוביל (כלפיו מוגשת תובענה) והשוגר או הנשגר (או מי שבא בנעליהם). לעומתו, סעיף III 6א מדבר על מועד הגשת תביעת שיפוי נגד צד שלישי. מכאן, קבע בית המשפט כי הצד השלישי בו מדובר אינו השוגר או הנשגר (או חליפם) – שהם הצד האחד – ואף אינו המוביל – הוא הצד השני, ועל כן תביעה כנגד מוביל לא תוכל להיכנס לסעיף III6א.
לדעתנו, פסק הדין אינו חף מביקורת. לאור תוצאת פסק הדין, ניצב המשלח הבינלאומי באופן חשוף לחלוטין בתביעות על נזקים למטען. אמנם, שטר המטען של המשלח הבינלאומי כולל בדרך כלל תקופת התיישנות מקוצרת של תשעה חודשים, ואולם הסדר זה אינו מעוגן בחוק, בשונה מתקופת ההתיישנות של המוביל הימי, ומעמדו חלש יותר. הדברים מקבלים משנה תוקף במקרה של משלח בינלאומי, הפועל כמתאם הובלה, ושכלל אינו מנפיק שטר מטען. במקרה כזה, אם הוא נתבע יחד עם המוביל הימי, והתביעה מוגשת כנגדו לאחר תום שנה, אל מי יוכל לחזור?
מצאנו גם דיעה אחרת בענין: לסיטואציה של משלח בינלאומי המנפיק שטר מטען זאת התייחס בית הדין לחוזים אחידים בענין טרנסכלל (ע"ש 7029/99) וקבע כי המשלח הבינלאומי יוכל ליהנות מהחריג של סעיף III6 א: "מהאמור עולה, שתביעת שיפוי כנגד המוביל בפועל, בגין חובות אותן חב המשלח ללקוחו על-פי שטר מטען המוצא על-ידי המשלח, יכול המשלח, לפחות אם ייחשב כ"מוביל" על פי האמנות, להגיש בחלוף שנה ממועד הובלת המטען. משאלו הם פני הדברים, אין מקום להגביל את תקופת ההתיישנות של תביעת הלקוח נגד המשלח לתקופה קצרה מזו הקבועה בתקנות האג ובאמנת ורשה".
נראה, אם כך, שפסק דינו של בית משפט השלום עומד בסתירה לפסק דינו של בית הדין לחוזים אחידים. לא נותר לנו אלא להמתין ולראות האם יוגש ערעור על פסק הדין.
לראש העמוד
16/05/07 4. עיכבון סחורות בידי מחסן ערובה – גם כאשר היבואן אינו צד לחוזה
עו"ד גיל נדל
לאחרונה ניתן (או פורסם) פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד בו התקבלה טענתו של מחסן ערובה לזכות עיכבון על סחורה של יבואן.
ככלל, עיכבון הינו זכות לעזרה עצמית - סעד עצמי שנועד לאפשר לנושה לממש את זכותו כלפי החייב בכוחות עצמו ללא צורך לפנות להתדיינות משפטית. למעשה מדובר במעין בטוחה שעומדת לרשות הנושה. הנושה זכאי לעכב נכס של החייב שבידיו (ולא למסור אותו לבעליו), לצורך הפעלת לחץ לגביית החוב, וזאת ללא צורך לקבל צו של בית המשפט. יחד עם זאת, הדעה הרווחת היא שכדי לממש את הנכס המעוכב (למכור אותו לצורך פרעון החוב) יש צורך בקבלת צו של בית המשפט. עיכוב של המכס ללא אישור בית המשפט – כן. מכירת הנכס – לא.
במקרה שלפנינו עיכב מחסן הערובה מטען של חברה יבואנית בשל אי תשלום דמי האחסנה. מה שאירע הוא שהיבואנית קיבלה שירותים מאת סוכן המכס - חב' רפאל את רון, אשר התקשר עם מחסן הערובה והפנה את הסחורה המיובאת לאחסנה במחסן. סוכן המכס נכנס להליך חדלות פרעון ולא יכול היה לפרוע חובותיו. מחסן הערובה טען כי סוכן המכס נותר חייב לו סך של 65,000 ש"ח בגין אחסנת סחורה השייכת ליבואנית, ובהתאם לכך הודיעה המחסן ליבואנית כי הוא לא ישחרר את הסחורה. בהמשך, על פי צו בית משפט, הומר עיכוב הסחורה הפיזי בקבלת ערבות בנקאית לטובת המחסן, והדיון סב על השאלה מי יקבל את הערבות הבנקאית – המחסן או היבואנית.
היבואנית טענה, בין היתר, שתי טענות עיקריות:
האחת - מדובר בחוב של סוכן המכס בקשר לסחורה ולא של היבואנית, שכן לא נחתם חוזה או הסכם בין היבואנית לבין המחסן, ועל כן היבואנית אינה חייבת למחסן דבר.
השנייה - גם אם ייפסק שקיימת למחסן זכות עיכבון, הרי שזכות זאת חלה רק על חוב הנובע מאחסנת הטובין המעוכבים עצמם, ולא על חוב הנובע מאחסנת טובין קודמים של היבואנית (שכבר שוחררו). מנגד, טען המחסן כי כל הטובין של היבואנית (הן אלו המעוכבים והן אלו ששוחררו) הוחזקו בידי המחסן כחלק מעיסקה אחת ועל כן ניתן לעכב את הטובין בגין חוב של אחסנות קודמות.
בית המשפט דחה את טענות היבואנית.
אשר לטענה הראשונה - בית המשפט נעזר בדברי מלומדים שקבעו כי מחזיק בנכס רשאי לטעון טענת עכבון כנגד בעליו של נכס על אף שהבעלים אינו צד להתקשרות חוזית עימו, אך זאת בתנאי, שמסירת הנכס לנושה נעשתה בהסכמת בעלי הנכס. בית המשפט החיל דברים אלו על המקרה שלפנינו ומצא כי היבואנית ידעה על אחסון הטובין במחסן הערובה אף עמדה בקשר עם המחסן בקשר לטובין. בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי למחסן עמדה הזכות לעכב את נכסי היבואנית, על אף שהיבואנית לא הייתה צד להתקשרות החוזית עם המחסן וזאת מאחר שהיבואנית ידעה ואף הסכימה באופן מפורש לכך, שנכסיה יימסרו לידי המחסן למשמורת בעסקה קבלנית.
אשר לטענה השניה - בית המשפט נעזר בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון, אשר דנה בשאלה מתי רואים פעולות שנעשו במסגרת מערכת יחסים עסקית כוללת כעסקאות נפרדות, ומתי רואים את כולן יחד, כעסקה אחת, היוצרת זכות עכבון לגבי כל הפעולות. למעשה, קיימים שלשה מבחנים עיקריים: המבחן הראשון מתייחס לתחימת העסקה בפרק זמן מוגדר ובמס' פריטים כללי מוגדר; המבחן שני מתייחס לשאלת אחידות המחיר באשר לכל פריט ופריט; והמבחן השלישי מתייחס לפרק הזמן שבו בוצעה ההתקשרות העסקית הנדונה.
בענייננו, מצא בית המשפט כי במהלך תקופת ההתקשרות שבין המחסן לסוכן המכס לא שונו מחירי האחסון (למעט עדכון מחירים חד פעמי בסוף התקופה הרלוונטית), וכי מחירי האחסון היו אחידים ולא שונו מעת לעת. בהתאם לכך, הסיק בית המשפט כי מסגרת המחירים באשר לפריטים הוגדרה מראש, ולא היה צורך בכל פעם להגדיר מחדש, את סך המחיר באשר לשירות שניתן. (המבחן הראשון והשני).
אשר למבחן השלישי, העוסק בפרק הזמן שבו ניתן השירות, מצא בית המשפט כי פרק הזמן שבגינו דורש המחסן את חובו, עומד על כמחצית השנה. בהתאם לכך, הסיק בית המשפט כי השירות ניתן במועדים סמוכים יחסית בין משלוח למשלוח ובמועדים עוקבים.
בית המשפט הוסיף והסביר כי בנסיבות הנ"ל לא יהיה זה נכון לפרק את מכלול היחסים העסקיים בין המחסן לסוכן המכס לעסקאות פרטניות, "ויהיה זה ראוי להתייחס למערכת העסקית בין הצדדים כעסקה אחת, וזאת מתוך החובה לאפשר חיי מסחר גמישים ויעילים אשר יאפשרו לנותן שירות וודאות בכל הנוגע לבטוחה שבידו, וזאת מבלי שידרש בכל עת נתונה לבחון האם הסחורה שבידו מיוחסת לחוב כזה או לחוב אחר. מתן אפשרות לקבלת בטוחה שכזו המבוססת על סעד עצמי זול ויעיל להפעלה, הינה תנאי לחיי מסחר גמישים ויעילים"
בית המשפט הסביר כי לא יהיה זה צודק שמחסן הערובה לא יקבל תמורה עבור שירותי אחסון שניתנו על ידו.
בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי הסחורה אוחסנה במחסן במסגרת "עסקה אחת" שנערכה בין סוכן המכס לבין המחסן.
פרשנות:
א. פסק הדין יצא מנקודת מוצא שהסכם האחסנה אכן אינו בין היבואנית למחסן אלא בין סוכן המכס למחסן, ואף על פי כן רשאי המחסן לעכב את הסחורות של היבואנית, בשל ידיעת היבואנית על האחסנה. לא ברור מפסק הדין האם אכן בפועל הוצג בפניו הסכם חתום בין סוכן המכס לבין המחסן, או שבית המשפט פשוט הסיק שכך הם הדברים. חבל שענין זה לא הובהר, שכן ניתן לטעון, עקרונית, כי סוכן המכס פעל כל בדרך כשלוחו של היבואן ואינו צד עצמאי לחוזה. מבחינת תוצאת פסק הדין לגבי קיומה של זכות העיכבון לא היה בכך שינוי, אולם יש לכך משמעויות אחרות, שכן מפסק הדין עולה שבהתקשרות של סוכן המכס עם צד ג' – סוכן המכס פועל כצד עצמאי ולא כשלוח, תוך נטילת התחייבויות על עצמו.
ב. שתי סוגיות פותחו וחודדו בפסק דין זה – עיכוב נכס של מי שאינו צד לחוזה (אך ידע עליו) וסוגיית עיסקת המסגרת. לסוגיות אלו השפעה ניכרת על כל נותני השירותים בתחום סחר החוץ: מובילים, משלחים, סוכני מכס ועוד, ואנו נרחיב עליה בהמשך.
ג. על זכות העיכבון ראה גם במאמרינו:
עכבון של סחורות בידי סוכן אוניה:
http://www.nadel-law.co.il/Index.asp?ArticleID=191&CategoryID=125&Page=3
סוכן המכס כשלוחו של היבואן/היצואן – זכויות וחובות (חלק שלישי) - זכות העיכבון:
http://www.nadel-law.co.il/Index.asp?ArticleID=692&CategoryID=87&Page=1
ת.א. 110/03 קריזמה נ' אדנים, בית משפט השלום באשדוד, פסק הדין פורסם ביום 19.4.07
לראש העמוד
16/05/07
5. סיגריות שנגנבו ממסוף מטענים: המסוף יפצה, המכס לא יחזיר את המס עו"ד גיל נדל
פסק הדין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב לא יעשה טוב למחסני המטענים.
יבואן פלסטיני ייבא שתי מכולות של סיגריות, אחסן אותם במסוף מטענים, שילם את מסי היבוא, ורשימון היבוא קיבל התרה מרשות המכס. בטרם שחרור הסיגריות, פיזית, ממסוף המטענים, נגנבו הסיגריות מהמסוף.
היבואן הגיש תביעה כנגד מספר גופים: היבואן תבע את רשות המכס ודרש ממנה להשיב לו את המסים ששולמו (כשני מליון ש"ח), וזאת מכח הוראתו של סעיף 150 לפקודת המכס הקובע כי מנהל המכס רשאי להחזיר מכס או לוותר על תשלומו, כולו או מקצת, אם הטובין אבדו, הושמדו, ניזוקו או נעזבו לרשות המכס, בעודם בפיקוחה או לפני כן.
כמו כן, תבע היבואן את מסוף המטענים ואת חברת הביטוח שלו לקבלת פיצוי בגין סכומי מסי היבוא הנ"ל, בגין אי מכירת הסיגריות הגנובות, ובגין נזקים נוספים.
בית המשפט קיבל את תביעת היבואן כנגד מסוף המטענים וחברת הביטוח שלו. בית המשפט קבע כי מסוף המטענים הוא האחראי לאבטחת המטענים שבשטחו, הן מכוח היותו "שומר שכר" והן מכוח החוק שהסמיך אותו להיות "מחסן רשוי" בלעדי, לאחסון סחורות טרם תשלום המכס, ולצורך כך מחויב מסוף מטענים לקבוע נהלי אבטחה יעילים, תוך הישענות על אמות מידה מקצועיות, ובפיקוח הולם על יישומם בשטח.
בית המשפט הוסיף וקבע כי "אם נכון הדבר לכלל הסחורות, נכון הוא שבעתיים לסיגריות - שהן מוצר קל לגניבה ולהפצה מחד, ומאידך משולם בגינם מס גבוה. מסיבות אלה הוגדרו טובין אלה - על ידי כלל הצדדים - רגישים ביותר".
בית המשפט מצא כי הסיגריות הושארו בלא השגחה בשטח הבדיקה ולא הוחזרו למיקומם הרגיל בשטח המסוף - מקום שיועד במיוחד למכולות בהן מאוחסנות סיגריות, שהגישה אליו קשה יותר ומאובטחת יותר.
כמו כן, מצא בית המשפט כי הבודקת בשער המסוף, לא בדקה בקפדנות את המסמכים או את התאמתם למכולות, וכי ניתן היה לזהות את היות המסמכים ששימשו להוצאת הטובין מהנמל כמזויפים, במבט בלבד – דבר שלא נעשה.
מכאן הסיק בית המשפט כי מסוף המטענים לא נהג באופן שניתן וראוי לדרוש ממסוף "סביר ונבון", העוסק במטענים רגישים הניתנים לגניבה, וכי שום אמצעי הגנה - מינימאלי - לא הופעל כדי למנוע ממי שאינו מורשה להוציא מכולות מהמסוף, למרות שהמעשה היה צפוי.
מצד שני, בית המשפט דחה את תביעת היבואן כנגד רשות המכס (ובהתאם לכך דחה הודעת צד ג' שהגישו מסוף המטענים וחברת הביטוח כנגד רשות המכס). בית המשפט קבע כי לא התקיימו תנאיו של סעיף 150 המאפשר את השבת המסים ליבואן, שכן הטובין כבר לא היו בפקוח רשות המכס. בית המשפט נעזר בעדויות שהושמעו בפניו ולפיהן אין צורך לקבל את אשור רשות המכס להוצאת הטובין מהמסוף לאחר שרשימון היבוא קיבל התרה. בהתאם לכך קבע בית המשפט כי "בנסיבות המקרה שלפנינו (עליהן אין חולק במישור העובדתי לעניין זה) הטובין לא היו מצויים עוד ב"פיקוח" רשות המכס, כי אם ב"פיקוח" מסוף המטענים - וחובת תשלום מסי הייבוא הייתה מוטלת על גוף זה.
נעיר שתי הערות פרשנות משלנו:
בכל הנוגע לתביעה כנגד רשות המכס, נראה שבית המשפט פירש את הביטוי "פיקוח" במובן של "שליטה פיזית" על המטען, ולא במובן של "שליטה מכח החוק", ומכאן הסיק בית המשפט כי אם רשות המכס אינה שולטת פיזית על המטען, אין היא מפקחת עליו. על מסקנה זאת של בית המשפט ניתן לחלוק.
תוצאתו של פסק הדין הינה שתחולתו של סעיף 150 הולכת ומצטמצמת, וזאת בנוסף למגבלה נוספת (שלא הוכרעה בפסק הדין) הקשורה לשאלה האם רשות המכס חייבת, כאשר תנאי הסעיף מתמלאים, להחזיר את המסים, או שיש לה שיקול דעת בענין. בכל מקרה, ברור שתוצאתו של פסק הדין אינה מיטיבה עם מחסני מטענים ומבטחיהם, שכן, מצד אחד, הם חשופים לתביעה מצד בעלי מטענים, ומצד שני לא יוכלו לדרוש את השבת המסים מרשות המכס.
ת.א. 2780/00 שרכאת יאמכו נ' מדינת ישראל ואח', פסק דין מיום 6.5.2007
לראש העמוד
16/05/07 6. נמל אשדוד לא חויב בפיצוי בגין מכולה שנעלמה
עו"ד גיל נדל
בית משפט השלום בירושלים דחה לאחרונה את תביעתו של יבואן כנגד נמל אשדוד לקבל פיצוי בגין מכולה "שנעלמה".
לטענת היבואן, מכולה אשר הכילה סיגריות הגיעה לנמל אשדוד ונפרקה מהאניה, אך בעת ששהתה בשטח הנמל היא נעלמה, וככל הנראה נגנבה או הוצאה במרמה מן הנמל או שתכנה נגנב. בהתאם לכך תבע היבואן מנמל אשדוד פיצוי בגין נזקיה. כפי שעולה מפסק הדין, הנמל התגונן בשתי טענות הגנה עיקריות: ראשית, שהיבואן לא הצליח להוכיח שהמכולה אכן נגנבה / נפרצה בנמל; שנית, שהיבואן לא הצליח להוכיח את הנזק.
טענות הגנה אלו התקבלו על ידי בית המשפט, ולהלן נתייחס לטענת ההגנה הראשונה.
היבואן הסתמך בתביעתו, בין היתר, על המסמכים הבאים: הודעה על הגעת טובין, שטר מטען, תעודת שער ותעודת ליווי למכולה. ביחס למסמכים אלו קבע בית המשפט כי אין בהם להוכיח שהמכולה אכן נמסרה לנמל. נציין בענין זה את התייחסותו של בית המשפט לתעודת השער, אשר קבע כי "התעודה מונפקת ללא תלות בהעברה פיזית של המכולה מהאניה לנמל, כך שאין בה כדי להעיד על כך שהמכולה אכן נפרקה מהאניה והועברה לאחריות הנתבעת". כמו כן, בנוגע לתעודת הליווי למכולה, קבע בית המשפט כי החלק של התעודה הכולל אישור קבלת המטען לא היה חתום, כך שלא היה בתעודה כדי להעיד על כך שהמכולה התקבלה.
בית המשפט התייחס גם לכך שהיבואן נמנע מלהביא, ללא הסבר מניח את הדעת, עדויות ומסמכים של חברת המניה, אשר תפקידה למנות את המכולות הנפרקות מן האניה ולרשום את פרטיהן, וכן לא הביא לעדות את בעל תפקיד כלשהו באניה, שיכול היה להעיד על הטיפול במטען, או מי מעובדי הנמל שהיה מעורב בפריקת האניה ובהצבת המטען במקום המיועד לכך בנמל.
חשוב לציין כי על גבי תעודת השער הופיע הכיתוב "נבדק בטחונית ביום ....", ואולם היבואן נמנע מלהביא לעדות את החותם, ולא שפך אור על נסיבות הבדיקה, באופן, לפי קביעת בית המשפט, שלא ניתן היה להסיק מסקנות לטובת היבואן רק מעצם העובדה שנעשתה בדיקה.
כללי הראיות בבתי המשפט הינם קשיחים ותובעניים, ותובע, שעליו מוטל נטל ההוכחה, נדרש לעמוד בהם כדי להצליח בתביעתו. אין זו הפעם הראשונה שתביעה של בעל מטען נדחית בשל אי הבאת ראיות מתאימות.
ת.א. 011893/99, בית משפט השלום בירושלים, פסק דין מיום 26.4.2007
לראש העמוד
16/05/07 7. המשלח התרשל אך לא חויב לפצות את היצואן
עו"ד גיל נדל
יצואנית ישראלית התחייבה לספק 2000 טון מסילות ברזל ישנות לסין. היצואנית התקשרה עם סוכן מכס לביצוע תהליכי היצוא, ועם מוביל ימי לביצוע ההובלה לסין. היצואנית המכילה את המטען במכולות, והמטען הוטען על האוניה, אלא שבהמשך הדרך התעורר הצורך, מסיבות מסויימות שיפורטו בהמשך, לרוקן את המכולות ולהמכיל את המטען מחדש. תהליך זה גרר עלויות נוספות ליצואנית ואבדן רווחים מצידה. בגין נזקים אלו תבעה היבואנית את סוכן המכס, את המוביל הימי ואת סוכן האוניה.
בית המשפט דחה את תביעת היצואנית כלפי כל הצדדים.
אשר לתביעה כנגד המוביל הימי וסוכן האוניה, קבע בית המשפט כי הסיבה העיקרית להמכלה המחודשת נבעה מהמכלה לא נכונה של המטען מלכתחילה, העדר קשירה של המטען והעדר דיפון של המכולות במשטחי עץ. בית המשפט קבע כי בנסיבות אלו היה המוביל הימי רשאי לדרוש את המכלתו המחודשת של המטען באופן תקין, ועל כן החיובים הנוספים של המוביל הימי עבור הוצאות ההמכלה היו מוצדקים.
אשר לתביעה כנגד סוכן המכס, הרי שתביעה זאת התבססה על כך שסוכן המכס סיפק למוביל הימי הצהרת טעינה זמנית בלתי נכונה, שהתבססה על נתונים שרירותיים, ושכללה מידע שגוי על משקל המטען (ההצהרה ציינה משקל מטען נמוך יותר מהמשקל שהיה בפועל).
בית המשפט קבע, בין היתר, כי סוכן המכס התרשל כלפי היצואנית בכך שהוציא את ההצהרה הזמנית בעלת התוכן השרירותי, ובכך שלא יידע את היצואנית על שליחת הצהרה זו ותוכנה. עוד התרשל סוכן המכס בכך שלא הודיע ליצואנית שאם בתום 24 שעות מאז שליחת ההצהרה הזמנית ועד להפלגת האוניה לא תינתן הצהרת טעינה מפורטת – יתכן והמטען לא יועמס על האוניה.
יחד עם זאת, לא חייב בית המשפט את סוכן המכס לפצות את היצואנית בגין נזקיה, מהטעם שלא התקיים הקשר הסיבתי בין רשלנותו של סוכן המכס ובין הנזק שנגרם ליצואנית. זאת משום שהנזק נגרם לא בשל מטען עודף במכולות שלא הוצהר לגביו למוביל הימי אלא מפני שהמטען לא הומכל כהלכה. בית המשפט קבע כי סוכן המכס לא היה צריך לצפות כי ההמכלה לא היתה כשורה, שכן סוכן המכס לא נטל חלק בהמכלה, ורק טיפל בפועל במקצת הנושאים המטופלים כדרך שבשגרה ע"י המשלח הבינלאומי.
פרשנות:
פסק דין זה עוסק בסוכן מכס, שבעצם חבש גם כובע של משלח בינלאומי שפעל כמתאם הובלה (ולא כמשלח המשמש כמוביל ומנפיק שטר מטען), ועקרונית, בית המשפט נכון להטיל אחריות גם על מתאם הובלה כאשר הוא מתרשל בביצוע תפקידיו כמתאם (למשל – העברת הצהרות טעינה בשם היצואן).
ת.א. 031800/03, בית משפט השלום בתל אביב, פסק דין מיום 23.4.07
לראש העמוד
16/05/07 8. מה חדש במשרדנו - הצלחות ללקוחות המשרד
ועדת היבוא הפחיתה לאחרונה, באופן ניכר, את כופר הכסף שהוטל על יבואנית קוסמטיקה ומוצרי טיפוח בשל טענה בדבר אי המצאת אישור יבוא במועד.
נסגר הסדר פשרה עם רשות המכס להפחתת גרעונות בשיעור של כ - 90% (!) שהוטלו על יבואן מוצרים חקלאיים.
רשות המכס קיבלה לאחרונה את עמדת היבואן שטען כי הטובין הובלו במישרין מאירופה לישראל, וביטלה את הודעות הגרעון שהוציאה לו.
רשות המכס קיבלה לאחרונה את עמדת הסיווג של אחד מלקוחות המשרד בנוגע לבקרים בתחום ההשקייה.
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
