תא 009848/04 (שלום חיפה) דז'נאשוילי מישל נגד מדינת ישראל - משרד האוצר אגף המכס והמע"מ ואח'

 
פסק דין
 
העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת

1. במועד הרלוונטי לתובענה היה התובע סטודנט במוסד הטכניון מכון טכנולוגי לישראל (להלן: הטכניון) והיה בבעלותו רכב סובארו מספר רישוי 11-989-23 (להלן: הרכב). ביום 15.4.04 עצר פקיד-מכס את הרכב בשער הכניסה לטכניון שעה שנהג בו הנתבע 2, אבי התובע (להלן: האב) וערך בו חיפוש במהלכו נמצאו בתוך תיק שהיה מונח ברכב עשרים חבילות סיגריות (פקטים), שהן טובין חבי-מכס במובן המונח בפקודת המכס (להלן: פקודת המכס או הפקודה). משלא היה בידי האב להראות כי שולם מכס בעדם, נתפסו הטובין והרכב, וחולטו על ידי הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת או המדינה).
 
2. הרכב חולט מכח הוראת סעיף 188 לפקודת המכס לאחר שלפקיד המכס היה חשד סביר כי מובלים בו טובין מוברחים. בעקבות מידע מודיעיני נערכה תצפית בסמוך לבית התובע ואביו במהלכה נצפה האחרון כשהוא מניח ברכב תיק החשוד כמכיל טובין שלא שולם עליהם מכס. בהמשך נערך מעקב אחריו עד שנעצר בשער הכניסה לטכניון, כאמור.
 
3. בעת התפיסה מסר פקיד-המכס לאב "אישור בדבר תפיסה" בנוגע לרכב לפיו הרכב מחולט מכח סעיף 188 לפקודת המכס, מכח סעיף 7(א) לפקודת היבוא והיצוא (נוסח חדש) תשל"ט-1979 (להלן: פקודת היבוא והיצוא) ומכח סעיף 16 לחוק מס קניה (סחורות ושירותים) תשי"ב-1952 (להלן: חוק מס קניה). הן בכתב ההגנה והן בטיעונים לפניי צמצמה הנתבעת את טיעוניה להוראות פקודת המכס בלבד.
 
4. בעקבות התפיסה פנה בא כח התובע בדרישה להשיב את הרכב לידי התובע. בתשובה הודיעה הנתבעת כי הרכב נתפס מכח הוראת סעיף 203(ג) לפקודת המכס וכי הוא מחולט מכח סעיף 204(1) לפקודה. לפיכך הודיעה לתובע כי אם יש לו השגות "..בכל הקשור לחילוט הנ"ל הריני להודיעך כי עפ"י סעיף 192(א)(1) לפקודת המכס, עומדת לך הזכות להגיש תובענה (תביעה אזרחית לביהמ"ש) להחזרת התפוש ובתנאי שתוגש בתוך חודשיים ימים מתאריך מכתבנו זה. במידה ולא תעשה כן יוחרם התפוס ללא כל הודעה נוספת" (השיבושים הלשוניים במקור).
 
5. בעקבות ההודעה האמורה הגיש התובע תובענה זו להחזרת הרכב לידיו. בהחלטתי מיום 8.7.04 ניתן צו זמני להחזרת הרכב לידיו מותנה בהמצאת ערובות מתאימות, שהומצאו. תוקף הצו כפוף להכרעה בפסק דין זה.
 
מהות ההליך

6. זכותו של מי גוברת - זכות הקניין של הבעלים של רכב אשר חולט על ידי שלטונות המכס על מנת להחרימו לאחר ששימש להובלת טובין מוברחים או זכות המדינה לפעול למיגור נגע ההברחות - היא  השאלה הניצבת בפני בית משפט בהליך דנן.
 
7. משמעות המונח "חילוט" בפקודת המכס שונה מזו בחקוקים אחרים בהם פקודת היבוא והיצוא וחוק מס קניה. בעוד הפקודה מבחינה בין "חילוט" כפעולה מנהלית המפקיעה את הרכוש באופן זמני עד קרות אירוע מסוים לבין "החרמה" שמשמעה שלילת הרכוש באופן סופי ומוחלט משמעות המונח "חילוט" בחקוקים האמורים זהה למונח "החרמה" בפקודת המכס (ראה התייחסות לסוגיה בע"א 545/96 Sheridon Exim Ltd. נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נג(2), 289 [להלן: פרשת [Sheridon).
 
8. לפי סעיף 192 לפקודה עמדה במקרה דנן בפני הנתבעת הברירה לפנות לבית המשפט בבקשה להחרים את הרכב (סעיף 192(א)(2) או לא לנקוט בהליכים להחרמתו ולהודיע לתובע כי עליו לפנות לבית המשפט בתובענה להחזרתו. תוצאת אי-הגשת תובענה במקרה האחרון הנה החרמת הרכב לטובת המדינה [ראה סעיף 192(א)(1)].
 
9. בהיות החילוט לפי פקודת המכס פעולה אשר אינה שוללת את הרכוש לעולמים אין בה כדי לפגוע בזכות קניינית של הבעלים, כך שאין הצדקה להתערב בזכות הנתבעת לנקוט בפעולה זו. השאלה מתעוררת ביחס לזכותה להחרים את הרכוש, במקרה דנן הרכב, ולשלול בדרך זו את הרכוש באופן סופי ומוחלט.
 
10. השאלה הטעונה הכרעה אינה אפוא האם רשאי היה פקיד-המכס לחלט את הרכב אלא האם רשאית הנתבעת להחרימו עקב השימוש שנעשה בו להובלת טובין חבי-מכס שלא שולם מכס בעדם. מסקנה זו עולה מנוסח סעיף 192 לפקודת המכס ובעיקר מהתוצאה הנובעת מאי-הגשת תובענה על ידי הבעלים של הטובין המחולטים. למותר לציין כי בע"א 189/64 יוסף זובידה בע"מ בפירוק על ידי המפרק (עמירם מ' קיטרין עו"ד) נגד הממונה על תחנת המכס והבלו, חדרה פ"ד יח(4) 398(להלן: פרשת זובידה) עליו מסתמכת הנתבעת נדונה בקשת המערערת "לבטל את צו ההחרמה". מכאן, שעל אף השימוש שנעשה במונח "חילוט" השאלה שהוכרעה היתה זכות המדינה להחרים את כלי ההובלה.
 
11. הנתבעת הודיעה על תפיסת הרכב. לכאורה נפל פגם בהודעתה שכן זו נמסרה רק לאב שהיה ברכב בעת התפיסה ולא לתובע, שהוא הבעלים הרשום. בהתאם לסעיף 190 לפקודה חייבת הנתבעת למסור הודעה על תפיסת כלי הובלה בתור מחולט לידי הבעלים (או לסוכנו). מכל מקום התובע מחל על פגם אפשרי זה שעה שפנה לנתבעת באמצעות בא כחו בדרישה להחזיר לידיו את הרכב (על חשיבות ההקפדה במתן הודעה ראה התייחסות בפרשת Sheridon).
 
הבעלות על הרכב

12. הרכב רשום ברשות הרישוי על שם התובע. אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לקבוע כי הוא גם בעל הזכות הקניינית ברכב. הלכה פסוקה היא כי הרישום ברשות הרישוי הנו בעל אופי דקלרטיבי גרידא (ראה ע"א 492/64 לוי נ' רייס, פ"ד יט, 588). אף כי להלכה זו קמו עוררין (ראה בין היתר ע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל קודס נגד מנהל מס ערך מוסף פ"ד מג(2) 564) והסוגיה טרם הוכרעה סופית ניתן במקרה דנן לבחון את זכות הבעלות של התובע ברכב בהסתמך על ההלכה שנפסקה בעניין לוי הנ"ל (ראה בסוגיה זו גם רע"א 510/00  ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' אילנה ענבר  פ"ד נד(2), 712).
 
13. לפי עדותו, רכש התובע את הרכב מכספו שלו, שמקורו מפדיון מכירת רכב אחר שהיה בבעלותו ומחסכונות שצבר בזמן עבודתו בעיר אילת. הרכב שימש אותו בעבודה ולנסיעותיו לטכניון. עם זאת, עד לתפיסת הרכב על ידי פקיד-מכס  אפשר לאביו להשתמש בו מידי פעם לצרכיו הוא, כגון קניות, הסעת אמו או ביקור אצל בני משפחה. לדבריו, ידע כי אביו נכה צה"ל ומתקיים מגמלת נכות ממשרד הבטחון. לא ידע כי אביו עסק בהברחות וממילא לא התיר לו להשתמש ברכב למטרות פסולות כלשהן.
 
14. גרסת התובע לא נסתרה, והיא נתמכת בדברי האב בפני פקיד-המכס בעת תפיסת הרכב. כמו כן יש לה תימוכין ברישום ברשיון הרכב שם צוינה כתובת התובע בעיר אילת. גם העובדה שביטוח הרכב נעשה על שם התובע תומכת במסקנה כי במועד הרלוונטי היה הבעלים של הרכב.
 
15. על כך ניתן להוסיף, כי לא הונחה תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק כי לאב היו מקורות כספיים אשר אפשרו לו לרכוש את הרכב.
 
16. גם העובדה שהאב הסיע את התובע ללימודיו בטכניון תומכת במסקנה כי התובע הוא הבעלים. לולא היה הרכב שייך לתובע אין להניח שהאב היה מסיע אותו לטכניון,  שהרי אין זו דרכם של הורים לבנים בוגרים להסיע אותם ללימודים במוסד אקדמי גבוה אלא אם הרכב שייך לבן וההורה נזקק לו לענייניו הוא.
 
17. אני קובעת אפוא כי משקלן המצטבר של הראיות מביא למסקנה כי הרכב הנו בבעלות התובע.
 
ידיעת התובע על הובלת טובין מוברחים ברכב

18. לגרסת התובע לא ידע כי אביו החזיק ברכב סיגריות מוברחות, ממילא לא ידע כי האב עסק במכירת סיגריות שלא שולם בעדן מכס ובשום פנים ואופן לא הסכים כי ישתמש ברכב למטרות אסורות.
 
19. הנטל להוכיח שהתובע היה מעורב בדרך כלשהי במעשה שלא כדין או למצער כי פעל בחוסר תום לב מוטל על הנתבעת (ראה דברי בית המשפט בפרשת Sheridan והפסיקה המוזכרת שם).
 
20. כמות הסיגריות שנתפסה אפשרה הכנסתה לתוך תיק יד והנחתו ברכב, בין בתא המטען ובין בתוכו, מבלי לעורר תשומת לב, לא כל שכן חשד. לכן אין לתמוה על כי התובע לא נתן את דעתו לטובין המוברחים. כזכור, נערכה תצפית על ביתם של התובע ואביו. היות שהתובע ואביו עזבו את הבית יחדיו שעה שתצפיתן צפה במעשיהם, ניתן להניח שלו הבחין התצפיתן בדבר מה בהתנהגות התובע, הקושר אותו לטובין, היתה נשמעת בעניין זה עדות מטעם הנתבעת.  אין אלא להסיק כי לא היה בהתנהגותו רמז לכך שידע שאביו מוביל ברכב סיגריות מוברחות.
 
21. אני קובעת אפוא שהתובע לא ידע על השימוש שעשה אביו ברכב.
 
22. למותר לציין כי הנתבעת לא חלקה למעשה על אי-ידיעת התובע כי אביו השתמש ברכב להובלת טובין מוברחים שהרי לדעתה, די בידיעת אבי התובע על מנת לאפשר את חילוט הרכב והחרמתו לאחר מכן.
 
המצב המשפטי

23. הגדרת המונח "בעל" בסעיף 1 לפקודת המכס לעניין כלי-הובלה, בתוכם רכב, כוללת גם "... אדם הפועל כסוכנו של הבעל..". אין טענה וממילא אין ראיה כי אביו של התובע פעל כסוכנו כך שלענייננו יש לקבוע כי הובלת הטובין שלא שולם בעדם מכס נעשתה על ידי מי שלא היה הבעלים של הרכב בו הם הובלו.
 
24. סעיף 203(ג) לפקודה שזו לשונו "כלי-הובלה אינו כלי-שיט ושימש בהברחה, או שימש ביודעין להוביל שלא כדין טובין מוברחים או מחולטים, יחולט למדינה" מאפשר אפוא לנתבעת לחלט רכב ששימש ביודעין כדי להוביל טובין מוברחים ולאחר מכן להחרימו בין בעקבות הכרעה שיפוטית לפי פנייתה או פניית הבעלים לערכאות ובין כפועל יוצא של חוסר מעש מצד הבעלים (ראה סעיף 192 לפקודה המוזכר לעיל).
 
25. כאמור, בהסתמך על פרשת זובידה טוענת הנתבעת כי פרשנות המונח "ביודעין" בהוראת סעיף 203(ג) לפקודה משמעו כי אין הכרח שהידיעה בדבר שימוש בכלי-הובלה להובלת טובין מוברחים תהא של בעליו אלא די בידיעת המשתמש בו כדי לאפשר את חילוטו והחרמתו לאחר מכן.
 
26. אכן, בפשרת זובידה כך פורש סעיף 203(ג) על ידי הנשיא אולשן והשופט מני בעוד השופט ויתקון הסכים בנסיבות לתוצאה בציינו כי גם אם אין לייחס למחוקק כוונה להטיל על הבעלים אחריות מוחלטת אין הוא מנקה עצמו כאשר כל טענתו היא כי לא ידע על השימוש הבלתי חוקי שנעשה ברכב אך ככל הנראה התיר את השימוש בו. בכך הותיר פתח לבחון את היסוד הנפשי של הבעלים בעת שהתיר את השימוש ברכב.
 
27. השאלה היא האם ראוי כיום, לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק-היסוד) בה הועלתה זכות הקניין לדרגה של זכות חוקתית על-חוקית, ליתן לסעיף 203(ג) את הפרשנות שניתנה לו בשנות השישים של המאה הקודמת. לעניות דעתי אף מבלי להזקק לחוק-היסוד ניתן להגיע לתוצאה שונה מזו אליה הגיע בית המשפט העליון בפרשת זובידה. לא כל שכן נוכח הוראות חוק-היסוד.
 
28. סוגיית פרשנות חקיקה קודמת לחוק-היסוד נידונה לא אחת בפסיקה. נקבע כי לאחר חקיקתו יש צורך לשקול מחדש את המדיניות שהיתה מקובלת קודם לכן ולבחון האם היא מתיישבת עם עקרונות חוק-היסוד. עוד נפסק כי בפרשנות הדין הישן יש לתת משקל מוגבר לאופי החוקתי של זכויות האדם המעוגנות בחוק- היסוד שכן לאחר חקיקתו נוצר איזון חדש בין הפרט לבין השלטון (ראה בין היתר בש"פ 537/95 גנימאת נגד מדינת ישראל פ"ד מט (3), 355; ע"פ 6182/98 שמואל שינביין נגד היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נג(1), 625; בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נגד רחאל ג'מאל פ"ד מט(3), 164).
 
29. הסוגיה האמורה עלתה מפורשות ביחס לפרשנות סעיף 203(ג) לפקודת המכס בפרשת Sheridon ולא הוכרעה. עם זאת נאמר "...שאלה היא אם אין זה ראוי לשקול מחדש את הדין בעניין זה, לאחר חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע (בסעיף 3) כי זכות הקניין היא זכות חוקתית. יתכן, במיוחד לאור חוק היסוד, שיש מקום לתת להוראות ההחרמה שבפקודת המכס פירוש מצמצם ככל שמדובר בבעלים תם-לב. השוו ע"א 666/88 מדינת ישראל נ' מונוגיל תעשיות מזון בע"מ, פ"ד מו(4), 1, עמ' 9 - 10" (שם, בעמ' 329).
 
30. במקרה דנן לא הוכח כאמור שלתובע היתה ידיעה בדבר השימוש הבלתי חוקי שעשה ברכב. כמו כן, אין כל ראיה כי ידו היתה במעל בכל הקשור להברחה עצמה או להחזקת טובין מוברחים. בנסיבות אלו, נראית החרמת רכב כפגיעה במידה העולה על הנדרש בזכות יסוד המעוגנת בחוק-היסוד.
 
31. זאת ועוד, אין לחוקי מס, ביניהם פקודת המכס, כללי פרשנות משלהם (ראה ע"א 900/01 רון קלס ואח' נגד פקיד שומה תל אביב 4, פ"ד נז(3), 750 והפסיקה המוזכרת שם. נפסק כי  "..חוק מס כמו כל חוק יש לפרש על פי תכליתו, כשנקודת המוצא היא לשון החוק ובהמשך נבחנת תכלית החוק על פי המבחנים הנקוטים בידינו...").
 
32. תכלית פקודת המכס הנה למגר את נגע ההברחות. אחת הדרכים להשגת תכלית זו הנה החרמת הטובין המוברחים והאמצעים שהקלו על ביצוע המעשה הבלתי חוקי. עם זאת, בהיות אמצעי זה סוג של ענישה יש להשתמש בו בדרך הצמצום. החרמת רכבו של מי שלא היה קשור במעשה העבירה ואף פעל בתום לב, מהווה ענישה ללא עבירה. מה גם, שלפי סעיף 203(ג) לפקודה יש צורך שהשימוש בכלי-הובלה יהיה "ביודעין", משמע שאין די ביסוד נפשי של רשלנות ולא כל שכן, הטלת אחריות מוחלטת על צד תמים שהיא פועל יוצא מייחוס ידיעת המשתמש לבעלים של הרכב או התעלמות מאי-ידיעתו.
 
33. על כך ניתן להוסיף כי עצם העובדה שהחרמת כלי-הובלה, להבדיל מחילוטו, מחייבת הכרעה שיפוטית (אלא אם ויתר הבעלים ולא פנה לבית המשפט על אף שקיבל הודעה לפי סעיף 190 לפקודה) מלמדת כי שיקול הדעת להחליט אם הנסיבות מצדיקות את החרמת הטובין או כלי-ההובלה, לפי העניין, אם לאו, מסור לבית המשפט.
 
סוף דבר

34. אני מורה על החזרת התפוס (הרכב) לידי התובע.
 
הערובות שנתן התובע בהתאם להחלטתי מיום 8.7.04 יוחזרו לידיו.
 
הנתבעת תשא בהוצאות התובע בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ.
 
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
 
ניתן היום ב' בשבט, תשס"ה (12 בינואר 2005) בהעדר הצדדים.
 
אריקה פריאל, שופטת
 
לראש העמוד