פסק דין
1. המערערים פנו לבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 31.12.03 בבקשה דחופה להורות על שחרור האנייה KAPTAN MURAT (האנייה) המעוכבת בנמל אשדוד ע"י המשיבים.
2. הבקשה הובאה ביום 4.1.04 בפני כב' השופט סוקול שהורה להעביר את התיק לבית משפט השלום מאחר ובבוקר הדיון נשלחה למערערים הודעת המשיבים בדבר הטלת קנס בסך 570,885 ₪ (הקנס). ובנסיבות כאלה משניתן להגיש ערעור על הקנס בבית משפט השלום נמצא שראוי להעביר התיק כאמור.
3. בינתיים הוגש גם ערעור על הטלת הקנס מכוח סעיף 203 א' לפק' המכס. הבקשה והערעור נידונו בפני במאוחד. הערעור הוגש ביום 13.1.04 הדיון נקבע ליום 14.1.04 אולם נדחה לבקשת הצדדים ליום 25.1.04. במעמד שמיעת הערעור נתקבלה תשובת המשיבים, נטענו טענות מלאות ולהלן הכרעתי.
4. הבקשה והערעור עניינם בהוראת סעיף 203 ו- 203 א' לפקודת המכס. המשיבים טענו כי בלילה של 12.12.03 נערכה על האנייה פעילות שבמהלכה נתגלתה הברחת טובין – סיגריות. האנייה עוכבה ע"י המשיבים בנמל אשדוד מאז 13.12.03 והיא מעוכבת שם עד עצם היום הזה. המשיבים טוענים כי האנייה (שהקיבול הרשום שלה עולה על 250 טון) שמשה בהברחת הסיגריות ועל כן פתחו בהליכים האמורים.
צריך להבחין בין שני שלבים: בשלב הראשון – עוכבה האנייה בטרם הוטל קנס, בשלב השני – משהוטל הקנס ולא שולם מעוכב כלי השייט עד לתשלום הקנס, או עד שתינתן ערובה לתשלומו.ב
הוראות החוק הרלבנטיות לעניין הן סעיפים 203 ו- 203 א' לפק' המכס כפי שתוקנו רק לאחרונה בשנת תשס"ג:
"203 חילוט כלי שיט:
א. אלה כלי שיט שיחולטו למדינה אם אין הקיבול הרשום שלהם עולה על 250 טונות:
(1) כלי שיט ששימש בהברחה, או ששימש ביודעין להוביל שלא כדין טובין מוברחים או מחולטים;
(2) כלי שיט שנמצא במימי חופין של ישראל ולא נעצר כדי לאפשר את העליה אליו לאחר שנדרש כדין לעשות כל; .....
(ב) אניה שהקיבול הרשום שלה עולה על 250 טונות, והיו מחלטים אותה אילו היה הקיבול הרשום שלה 250 טונות או פחות, רשאי המנהל להטיל על בעל האניה קנס בשיעור שלא יעלה על פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, או פי שלושה מסכום מסי היבוא שנחסכו או שאמורים להיחסך, הגבוה מביניהם ומותר לעצור את האניה עד שישולם הקנס או עד שתינתן ערובה לשילומו.
(ג) כלי הובלה שאינו כלי שיט ושימש בהברחה, או שימש ביודעין להוביל שלא כדין טובין מוברחים או מחולטים, יחולט למדינה.
203א. דרישת קנס ותשלומו וערעור עליו:
(א) קנס ישולם, לפי דרישת המנהל בכתב, בתוך שלושים ימים מיום קבלת הדרישה; הדרישה תוצא לאחר שהודע למי שאליו נועדה על הכוונה להוציאה וניתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו.
(ב) לא שולם הקנס במועד, יווספו עליו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן – הפרשי הצמדה וריבית), עד לתשלומו.
(ג) (1) על דרישה לתשלום קנס ניתן לערער לפני בית משפט שלום בתוך שלושים ימים מהיום שהודע על הטלת הקנס.
(2) אין בהגשת הערעור כדי לעכב את תשלום הקנס, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת.
(3) התקבל הערעור, יוחזר סכום הקנס וייווספו עליו הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומו עד יום החזרתו.
(4) על החלטת בית מפשט השלום בערעור ניתן לערער ברשות לפני שבית המשפט המחוזי, שידון בערעור בדן יחיד".
4. המשיבים טענו כי לפי מידע מודיעיני שנתקבל ביום 12.12.03 מדובר בהברחה שאמורה להתבצע על האנייה שהיא מטרת יעד. צוותים של המכס, המשטרה וחיל הים נערכו וקיימו תצפית על האנייה. עוד נטען שבשעה 01:00 אור ליום 13.12.03 נצפתה חבירה של כלי שייט ("התואמים פרופיל של כלי שייט המיועדים להברחה") אל האנייה שבנדון. נצפה שמן האנייה הושלכו חבילות רבות, הועלו על כלי השייט האחרים במשך כמה דקות, אלה נעו לחוף שם המתינו כלי רכב לפריקת החבילות. נתפסו בחוף כמות רבה של ארגזים עטופים ניילון בהם סיגריות ונעצרו חשודים, אלה הובאו לבית המשפט ושוחררו בערבות. צריך לציין כי באנייה בוצע חיפוש ולא נמצא בה דבר. הטובין שחשודים כמוברחים נתפשו על החוף כשהם בידי פלונים - שככל הנראה אינם מבין עובדי האנייה.
5. בדיון שהתקיים בפני היה, אפוא, ברור כי עסקינן בערעור על הקנס שהוטל ובקשה לשחרור האנייה ככל שהדבר נוגע לשלב השני, דהיינו, משעה שהוטל הקנס. נראה לי, כי עד לשלב שבו הוטל הקנס, עוכבה האנייה ללא כל בסיס בדין. "מעצר" האנייה נעשה ללא סמכות. המשיבים היו ערים ככל הנראה לבעיית תוקפו המשפטי של העיכוב, ונחפזו להטיל את הקנס, שכן משעה שהוטל הקנס עומדת למשיבים הזכות לעצור את האנייה עד לתשלום הקנס.
המשיבים ביקשו להצדיק את עיכוב האנייה עד להטלת הקנס, בהוראת סעיף 203 א'(א), לפיו דרישת הקנס תוצא לאחר שהודע למי שאליו נועדה, על הכוונה להטיל הקנס וניתנה לו הזדמנות לטעון טענותיו. הטענה היא שעומדת למשיבים הזכות לעכב את האנייה גם בשלב ה"שימוע" טרם הטלת הקנס. הוראה זו שבדין נועדה לאפשר למי שאמור לשאת בקנס לטעון טענותיו טרם יוטל עליו, אולם המחוקק לא העניק למנהל המכס את הסמכות לעכב או לעצור את כלי השייט עד להטלת הקנס. גם אילו ניתן היה לפרש את הוראת סעיף 203 א'(א) הנ"ל כמעניקות "סמכות עזר" לעצור את האנייה או לעכבה עד למיצוי זכות הטיעון, (ואיני נוטה להסכים לכך) הרי שמדובר בסמכות מרחיקת לכת הפוגעת בזכות הקניין ואין להרחיבה מעבר לנדרש. במקרה הנדון היה העיכוב ארוך וממושך ללא כל סיבה סבירה. לא היה כל טעם המצדיק עיכוב של ימים כה רבים, מה גם שב"כ המערערים דרש הסברים ושחרור האנייה מלכתחילה.
בכל מקרה, עתה משהוטל הקנס, עומדת למשיבים הזכות לעכבה מכוח סעיף 203 ב' לפקודה.
6. טוענים המערערים כי גם עתה, משהוטל הקנס, אינם רשאים לעוצרה שכן לא התקיימו התנאים הקבועים בדין, לאמור שלא הוכח כי האנייה "שמשה בהברחה". המשיבים טוענים כי הטלת הקנס מתחייבת מן הראיות הקיימות המובילות כולן למסקנה שהאנייה אכן שמשה בהברחה וגלל כן רשאי המנהל להטיל על בעל האנייה קנס לפי סעיף 203 (ב) לפקודה.
מטענות הצדדים עולות מספר שאלות שיש להשיב עליהן. עיקרן:
א. האם התקיימו התנאים המוקדמים הקבועים בסעיף 203 (ב) לפק' המכס, לצורך הטלת הקנס.
המשיבים סומכים ידיהם על הוראות סעיף 203 (א) (1) – (הברחה) לפיכך השאלה היא האם הונחה תשתית ראויה להוכחת הטענה שהאנייה "שמשה בהברחה". בכלל זה תתעורר השאלה מהי רמת ההוכחה הנדרשת לשם כך?
ב. אם נתקיימו התנאים הנ"ל, האם פעל המנהל כדין בשעה שהחליט להטיל קנס, והאם שיעור הקנס שהוטל סביר בנסיבות.
7. במסגרת תיקון לפק' המכס מיום 27.6.03 תשס"ג, שונו סמכויות המנהל ביחס לחילוט כלי שייט, כפי שראינו לעיל. במקרה דנן פעלו המשיבים מכוח הסמכות שבסעיף 203 (ב) לפקודה והחליטו על הטלת הקנס, כאשר ביסוד ההחלטה להטלתו הטעם כי האנייה נשוא הדיון שימשה בהברחה של סיגריות לארץ, כאמור בסעיף 203 (א) (1) לפק'.
ב"כ המשיבים טען כי תיקון הפקודה נועד לשמש כלי חשוב במסגרת המלחמה במכת ההברחות, המתבצעות בשיטות שונות ובאמצעות כלי שייט, וכי כדי להתגבר עליהם נזקקים המכס והמשטרה גם לדרך הטלת הקנס על בעלי האנייה ומעצרה עד לתשלום הקנס. תהא המטרה אשר תהא, ברור כי הסמכות להטיל קנס מותנית מלכתחילה בכך "שהיו מחלטים אותה אילו היה הקיבול הרשום שלה 250 טונות או פחות" – כאמור ברישא לסעיף 203 (ב), לאמור שיש לבדוק תחילה האם היה דין האנייה לחילוט כמי ששימשה בהברחה.
"חילוט" טובין וחילוט כלי שייט מוסדר בפקודת המכס תוך שימוש במושגים שאינם תמיד ברורים. האם חילוט על פי סעיף 203 הנ"ל, משמעו הפקעת הבעלות? האם החילוט עונשי הוא או מנהלי? במה שונה החילוט מן ה"החרמה", שני מושגים המשמשים בפקודת המכס ואין להם הגדרה ספציפית.
סעיף 203 לפקודה עוסק בחילוט כלי שייט וסעיף 204 בחילוט טובין. בפסק הדין בע"א 545/96 האנייה SHERIDON EXIM LTD נגד רשות הנמלים ואח', נפסק בבית המשפט העליון מפי כב' השופט אריאל, (בפסק דין מאלף ומעניין) כי יש להבחין בין "חילוט" ל"החרמה" לעניין פק' המכס. אני סבור שהקו המנחה שנקבע בפסה"ד הנ"ל ביחס לטובין שחולטו, חל מקל וחומר גם על כלי שייט, דהיינו שלא מדובר באקט סופי של שלילת הבעלות, להבדיל מהחרמה.
הקניין בנכס מוגן כיום בחוקי היסוד כזכות חוקתית, ואין להעלות על הדעת שזכות הבעלות תישלל מאדם אלא במקרים קיצוניים וכאשר קיימת לכך הצדקה. החילוט שבפקודת המכס אינו אקט עונשי, אלא אקט מנהלי גרידא. חילוט אינו אלא המונח המקובל במשפט האנגלי FORFEITURE והוא נבדל באורח מהותי מהמונח החרמה. גם בפסק הדין בעניין בג"צ 335/82 למדן ואח' נגד מנהל המכס והבלו פד"י לו (4) 785, פסק כב' השופט אור שמדובר באקט (חילוט) במישור האזרחי להבדיל מן המישור הפלילי. אכן הסנקציה של חילוט, גם לפי סעיף 203 לפקודת המכס, אין משתמשים בה אחרי בירור משפטי מלא של הליך משפטי רגיל, שבו נמצא בעל הנכס אשם בעבירה. הסנקציה מוטלת ע"י מנהל המכס במישור האזרחי, או לכל היותר האזרחי/מינהלי. ברור שחילוט, ולו גם זמני, פוגע בזכות הקניין, ויש בו ענישה כלפי הבעלים, אולם נבדל הוא באורח קיצוני מכל סנקציה פלילית.
חילוט כלי השייט, כמי ששימש בהברחה, אינו מצריך אפוא הוכחה מלאה כי אכן נעברה עבירה פלילית של הברחה. המחוקק אינו דורש זאת והשאלה היא מהי מידת ההוכחה הנדרשת כדי להוות בסיס להחלטת "חילוט" או הטלת הקנס? מה הזיקה הדרושה בין כלי השיט לבין העבירה שבוצעה, אם בוצעה, כדי להצדיק חילוטו. כך, למשל, תתעורר השאלה מה דינו של בעל האנייה או הטובין, שהינו בעלים תם לב ואין לו כל קשר או זיקה שהיא להברחה.
8. טוען ב"כ המשיבים, כי מדובר באמצעי המשמש במלחמתה של המדינה בנגע הברחות המתבצעות בכלי שייט. מסופקני אם זוהי המגמה היחידה העולה מתיקון סעיף 203 לפק', אולם גם אם היתה זו מטרה מבין מטרות החקיקה, עדיין עלינו לזכור כי מדובר בנקיטת הליך שפוגע בזכות הקניין. גם חילוט של כלי שייט קטן (עד 250 טון) וגם הטלת הקנס על כלי שיט גדול (מעל 250 טון) שניהם פוגעים בקניינו של בעל האנייה. זאת ועוד, הטלת הקנס מותנית מלכתחילה בכך שניתן היה לחלט את האנייה אילו היתה בת 250 טון בלבד, מכאן שחלק ממערכת השיקולים שצריכה להנחות את המנהל בשני המקרים דומה. הסמכות המסורה לו חייבת לקחת בחשבון גם את זכות היסוד של האדם, לרבות זכות הקניין. ערכים אלה מול האינטרס הציבורי שביסוד פק' המכס – עומדים על כף המאזניים, ואין להקריב את זכות הקניין כקורבן "אוטומטי", על מזבח טובת הכלל ו/או הליכי אכיפה של גביית מכס ומיסים. חילוט גורם לפגיעה קשה בזכות הקניין, גם כאשר הינו אקט זמני (כפי שפירש אותו כב' השופט אריאל בפרשת SHRIDON הנ"ל), ועל כן שומה עלינו לשקול היטב ולאזן את האינטרסים הדרושים להפעלת ההוראה שבדין, בשים לב במיוחד שיש להימנע מפגיעה בזכות הקניין מעבר לנדרש. זו היתה גם, אגב, הסיבה שבית המשפט העדיף לראות במונח "חילוט" מעשה בעל אופי זמני ולא נטילת הבעלות לעולם. (פרשת SHRIDON).
9. האנייה נשוא הדיון שימשה בהברחה של סיגריות, כך טוענים המשיבים. על פי טענת המשיבים הנטל המוטל עליהם להוכחת ההברחה אינו כבד, אלא חייב לעמוד במבחני הנטל הקיים במשפט המנהלי או לחילופין בדין האזרחי הרגיל. ב"כ העוררים סבור שכל חומר הראיות שהוצג אינו עולה אפילו כדי הנטל הנדרש במשפט האזרחי, או הוכחה לכאורה ועל כן, לא קמה למנהל הסמכות להטיל הקנס.
שאלת הנטל וכמות ההוכחה, ראויה למלים אחדות.
ב"כ המשיבים טען כי נטל ההוכחה הוא על המערערים, שכן הם שעתרו לביטול הקנס ולכן עליהם להוכיח שלא היה בסיס להטלתו. הויכוח הוא סמנטי ביסודו. ברור שהמבקש ביטולו של קנס או ביטול מעצר האנייה, חייב לשכנע את בית המשפט ביסוד הבקשה, אולם בסופו של דבר עומדת למבחן פעולתו של המנהל שהטיל קנס, ובדיקת פעולתו היא העומדת לביקורת.
המשיבים הגישו תשובה ולטענתם יש בראיות שהוצגו כדי להרים את הנטל, קרי, להוות בסיס מוצק בידי המנהל, להטיל את הקנס. לתשובתם לבית המשפט צורפו ראיות, שהיה בהן לטענתם גם כדי לבסס הרשעה פלילית בהברחה. חייב אני לומר מיד כי הנחה זו אינה עולה כלל ועיקר מן החומר שבפני, ואין תימא שעד היום טרם הוגש כתב אישום.
המשיבים טענו בתגובתם (סעיף 14) הראיות הקיימות מספיקות להוכחת הברחה ע"י האנייה, הם התבססו על ראיות אלה:
א. מודיעין שנתקבל כי באנייה הנדונה אמורה להתבצע הברחה. (לא פורט דבר וחצי דבר על ה"מודיעין" - פרט לאיזור כללי וסתמי של הדבר).
ב. תצפית מוקלטת – בה מתעד חיל הים את ההברחה - בתוספת ת.ע.צ. של מפקד מוצב השליטה בחיל היום - משם בוצעה התצפית.
ג. קרטוני הסיגריות וסירת דייג שנתפסו על החוף ע"י אנשי המכס - סמוך לאחר הגעתם מן האנייה.
כאן המקום לומר, שהוגשה הקלטת שצולמה ע"י תצפיתן במהלך הלילה ע"י אמצעי ראיית לילה. צפיתי בקלטת ארוכות. ניתן להבחין שהצילום נעשה מנקודת תצפית רחוקה בחוף, הצילום מטושטש מאוד, כנראה עקב הצילום הלילי באמצעים לראיית לילה, לא ניתן לזהות אדם כל שהוא, לא ניתן לזהות את האנייה או את שמה. כל שניתן לראות הם צללית מטושטשת. המצלמה עוקבת מרחוק אחר אנייה העוגנת מחוץ לנמל (כנראה) כאשר כלי שייט קטנים מגיעים אליה ויוצאים ממנה בנסיעה לכיוון הנמל או לכיוון החוף. לא ניתן לזהות בדיוק את הפעילות המתבצעת, למעט קטע קצר שבו רואים חפצים כל שהם (גושים מטושטשים) מושלכים מן האנייה לכוון הסירות ולא ברור אם לתוך הסירות או לידן – כל הקטע מאד לא ברור. כמו כן לא ברורה זהות כלי השייט הקטן ולא ניתן להבחין בבירור הגעתה של אותה סירה לחוף וחבירתה לכלי רכב הממתינים בחוף, כפי שנטען. בקלטת לא ניתן לזהות אנשים ספציפים או אף את מספר האנשים המעורבים במעשה.
הקלטת מעוררת תמיהות רבות, אולם נתלוותה לה ת.ע.צ. של יאיר בן דוד מפקד מוצב שליטה אזרי באשדוד אשר אומר בין השאר: "ביום 13.12.03 בין השעות 01:00 – 02:30 צולמה מתצפית קלטת המתעדת חבירה של האנייה KAPTAN MURAT נשוא הערעור (להלן האנייה) וכלי שייט בטווח שלושה מייל מהחוף מערבית לנמל אשדוד. הקלטת מתעדת השלכה של מטענים מן האנייה אל כלי השייט אשר שטים עם המטען האמור אל עבר החוף, שנמצא צפונית לחברת חשמל אשכול. בחוף כאמור מתבצעת חבירה של כלי השייט האמורים אל כלי רכב המצויים על החוף...".
כמו כן הוגש תצהיר מר גד ועקנין עובד המכס מאשדוד, העוסק במדיניות הנוגעת להברחת סיגריות ופעולות המכס בנדון. העד מוסיף שבמקרה הנדון נתקבל מידע מודיעיני ביום 12.12.03 מיחידת המודיעין במכס שאמורה להתבצע הברחה ע"ג האנייה הנדונה, ולכן הוכנה התצפית ע"י חיל הים.
העד טוען כי מתוך האנייה "הושלכו כמות רבה של חבילות אל תוך כלי השייט במשך מספר דקות" אח"כ שטו לחוף ושם חברו לכלי רכב ממתינים. כן הוסיף, שבפשיטת המשטרה נתפסה על החוף (לא באנייה) כמות רבה של חבילות עטופות ניילון ונעצרו חשודים.
זאת ועוד. ביום 21.12.03, הוגשה לבית משפט השלום בת"א בקשה למעצר ושחרור בערובה של קפטן האנייה. הנ"ל שוחרר בערבות. לא נאסר עליו לצאת מן הארץ לאחר הפקדת הערובה.
כל הנחקרים כולל הקברניט הכחישו כל מעורבות – כך נמסר בדיון.
כן הוצגו תעודות תפיסה של חבילות סיגריות שונות. כולן מתאריך 14.12.03.
האם יש בראיות אלה כדי להוות בסיס להטלת הקנס, האם ניתה היה על יסוד ראיות אלה לחלט את האניה אילו היתה בת 250 טון בלבד.
ברור שבחקירה אשר התנהלה נגבו עדויות ומותר להניח שנאסף חומר ראיות אחר, כל אלה לא הוצגו בבית המשפט. המשיבים אינם מגלים מהו החומר הנוסף, ואפשר גם להבין את הטעם לכך. גילוי חומר חקירה בטרם זו הושלמה אינו אפשרי ואינו ראוי תמיד, גם לחשודים אין זכות לעיין בחומר זה טרם נסתיימה החקירה כולה. המשיבים סבורים אפוא שדי בחומר הנ"ל. ב"כ המשיבים אף הרחיק לכת וטען כי בחומר האמור די כדי לבסס אישום בפליליים. ברור שטענה זו תלושה מן המציאות וטוב שלא הועלתה משהועלתה.
10. כפי שנאמר לעיל המשיבים סבורים שהוכחת השימוש באנייה לצורך הברחה תעשה על פי הנהוג במשפט אזרחי קרי על פי מאזן ההסתברות, או לחילופין לפי נטל הראיה הנהוג בדין המינהלי. ב"כ המערערים סבור שאין בראיות שהוצגו כדי להרים אפילו את הנטל הקל ביותר הנהוג במשפטים אזרחיים.
בין נטל ההוכחה הנהוג במשפטים אזרחיים לבין הנטל במשפט הפלילי, נמצא גם מיתחם הפעולות המינהליות, שקרוי "הראיה המינהלית". ב"כ המשיבים טען כי מבחני "הסבירות" הנקוטים בעניין ההליך המנהלי יפים גם לענייננו. הפסיקה העוסקת ב"ראיה המינהלית" (ראה ריכוז אסמכתאות בספרו של קדמי על הראיות חלק ד'), אכן קיבלה את העקרון שבד"כ הראיות להן נזקקת רשות סטטוטורית, אינן חייבות ללבוש לבוש של ראיות הקבילות בדיני הראיות. היא רשאית לבסס החלטותיה על ראיות ללא סיוע. מקום שבד"כ נדרש סיוע, והכלל סוכם: "מה שדרוש בדרך כלל הוא כי יובא בפני הרשות חומר שאדם סביר היה רואה בו יסוד מספיק להחלטתו ... בשים לב לתוכן ולאדם שמסר אותו" (בג"ץ 159/84 שהאין, פד"י לט (1) 327).
נראה לי שמבחני "הראיה המינהלית", או קביעת אמות מידה של סבירות אין בהם כדי לספק את דרישת סעיף 203(ב) הנוגעת לפעולות המנהל. ברור שהחלטת המנהל להטלת הקנס חייבת לעמוד בכל המבחנים הנדרשים לכל פעולה מינהלית של גוף או אדם הפועל לפי דין, לרבות מבחני הסבירות, השיקולים הרלבנטיים ועוד, אלא שבמהלך החלטתו יזקק המנהל גם לשאלת הוכחתו של התנאי שבסעיף 203(א) קרי "ההברחה". ולשם כך לא יעלה על הדעת שיסתפק במבחני "סבירות" בלבד. לעיתים נדרשת מידת הוכחה מוגברת במשפט האזרחי מכוח דין ספציפי. יש והדרישה נובעת מטיב העניין הנדון. כך הוא כאשר נדרשות ראיות בעלות משקל מוגבר בנושאים בהם מעורבת טענה של מעשי מירמה, או עבירות פליליות. במשפט האזרחי שבו מיוחסת לבעל דין פעולת מירמה, הונאה, ביצוע עבירה פלילית וכיוצא באלה, נפסק "שאך טבעי הוא שבית המשפט היושב לדין בהליך אזרחי ידרוש הוכחה יותר קרובה לתוצאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מרמה ולא למשל רשלנות..." (ע"א 260/82 סלומון נגד אמנון, פד"י לח
(4) 253). הדגש מושם לא על מידת ההוכחה המוגברת אלא על דרישה לראיות במשקל גבוה יותר, ככל שהעניין חמור ורציני יותר.
בפסיקה הועלו גם הרהורים על קיומה של רמת הוכחה שלישית , לא אזרחית ולא פלילית. גישה זו לא נתקבלה בפסיקה. נפסק שרק שתיים הן מידות ההוכחה ולא שלוש אלא שהמשקל הסגולי של הראיות (כמות ו"רצינות") יכול להשתנות לפי חומרת העניין שבמחלוקת.
במקרה דנן – מקובלת עלי הגישה הבסיסית שעסקינן במידת הוכחה הנקוטה במשפט האזרחי, אלא שנדרשת מידה מוגברת של ראיות, קרי, ראיות במשקל גבוה מן המקובל במשפט אזרחי רגיל. מדובר בייחוס של התנהגות פלילית של ממש. ההברחה היא עבירה פלילית חמורה, והטלת קנס היא בעלת אופי מעיין פלילי, גם אם הוא נובע מהליך אזרחי. הטלת הקנס הינו במקרה זה תחליף לחילוט פיזי של כלי השייט. גם ב"כ המשיבים שם דגש מיוחד על האופי ההרתעתי של הקנס במסגרת הלוחמה בנגע הברחות בנמלים באמצעות כלי שייט. בנסיבות כאלה, ראוי לדרוש מן המנהל מידת הוכחה אזרחית מוגברת, וזאת במיוחד ביחס לקיום יסוד ה"הברחה" שבבסיס הקנס.
11. ב"כ המערערים טען כי סדרת הראיות שהוצגו כה קלושה עד כי אין בסיס מנימלי למסקנה כי האניה שימשה בהברחה.
לא בלי היסוס הגעתי למסקנה שהחומר שהיה בפני המשיבים היה בו כדי להגיע למסקנה שנתמלאו התנאים שבסעיף 203א(1) לפקודה אם כי צריך לומר שלמסקנה זו ניתן להגיע בדוחק רב. והעניין גבולי ביותר. הפעולות החקירתיות שנעשו ע"י המכס והמשטרה בחלקן לא גולו לבית המשפט, אך ניתן היה להבין שאיש מבין הנחקרים, ימאי האנייה וקברניטה, לא הודו בקשר כלשהו לסיגריות מוברחות: הראיות שהוצגו יכולות לשמש בסיס למעורבות כלי השייט באירוע שבו הורדו לחוף קרטונים של סיגריות, אם כי גם בעניין זה לא הובאו ראיות בעלות משקל ממשי המצביע על מעורבות אישית של בעל האנייה או קברניטה בכל חלק בהליכי ההברחה. אכן הקלטת מאוד לא ברורה ואילו נדרשה לשמש ראיה במשפט פלילי, הדבר היה מעלה קושי ברור, אך יש לזכור שמפקד מוצב השליטה של חיל הים שבצע את התצפית אישר, בתעודת עובד הציבור, את שהתרחש ונצפה בקלטת. מפקד המוצב ציין את שם האנייה שזוהתה על ידו, כמי שמופיעה בקלטת, ולצורך עניננו ראייה זו מספקת. מאידך, לא הושמעה כל גרסה מטעם בעל האנייה הדוחה את מעורבותו או מציע הסבר כל שהוא לראיות הקיימות.
הטענה כי היה "מידע מודיעני", שאמורה להתבצע הברחה, איננה כשלעצמה ראייה רלבנטית ומהותית. מאידך, תפיסת חבילות הסיגריות על החוף יש בה משום ראייה שקושרת את כלי השייט עם ההברחה. לא הובאה כל ראיה בדבר מעורבים אחרים כלשהם בהברחה, כך למשל, המשיבים לא גילו את אזני בית המשפט מיהם בעלי הסירות שהובילו את הסיגריות מהאנייה לחוף, מיהם מקבלי הסיגריות ועוד כיוצא באלה נתונים. יתכן ומניעת המידע נובעת משיקולים עניניים אולם אני סבור שכאשר המשיבים מבססים את הטלת הקנס על טענה של מעורבות ישירה בהברחה, ראוי שמירב המידע הרלבנטי יימסר. אם לא נמסר מידע כאמור ההנחה הראשונית המתבקשת היא שמידע כזה מוטל בספק רב.
באתי אפוא למסקנה שהיה יסוד, דחוק אמנם, לעצם הפעלת הסמכות להטלת הקנס.
אעיר בעניין זה שהסמכות להטיל קנס היא סמכות רשות ולא סמכות חובה שכן בלשון סעיף 203(ב) לפקודה נקבע שבהתקיים תנאים "רשאי המנהל להטיל על בעל האנייה קנס".
ישנן נסיבות בהן יהיה המנהל מנוע מלהטיל את הקנס גם אם נתקיימו לכאורה התנאים. הדבר תלוי בנסיבותיו של מקרה ומקרה. נסיבות המקרה דנן הינן גבוליות אך לא מצאתי מקום לומר כי הפעלת שיקול הדעת נעשה שלא כדין או בלא כל בסיס המניח את הדעת.ב
12. הקנס המוטל הוא כאמור תולדה של תיקון פק' המכס בשנת 2003. בתשובת המדינה לבקשת שחרור האנייה, ובתשובה לערעור, נטען שתכלית התיקון היא בין היתר מאבק בתופעת ההברחות והקניית "כלי אכיפה הרתעתי כלפי המברחים". עוד נטען כי נגד תופעת ההברחות שהפכה לעסק משגשג לא היתה בידי השלטונות סנקציה משמעותית עובר לתיקון האחרון של הפקודה, ואילו כעת עושה מערכת האכיפה מאמצים כדי לבלום את "תופעת ההברחות" שיש לה השלכות בטחוניות פליליות כלכליות ובריאותיות. ולכן, יש לתת משקל רב לחשיבות ההרתעה בקרב המבריחים וזאת בהטלת סנקציה משמעותית שהיא הקנס הנדון.
הקנס שהוטל בסך 570,885 ₪ הינו קנס גבוה. גובה המכס פעל עפ"י החלופה השניה שבסעיף 203(ב) לאמור על יסוד מסי היבוא שנחסכו או שאמורים להחסך. המשיבים לא טרחו לפרט בפני בית המשפט, או גם בפני המערערים עצמם, מה חישוב עומד בבסיס הקנס. לא טרחו לפרט מה ערכם של הטובין שנתפסו או כמותם, מה שעור מסי המכס והמסים האחרים המוטלים על יבואן. המידע שנמסר זעום ביותר ודל. כל מה שנמסר הוא העתק של טופס אישור תפיסה ובו תאור הטובין ותו לא. כדוגמא בלבד אציין מספר שורות מתוך טופס התפיסה:
כמות תיאור הטובין הערות
9 קרטונים (BOX) מסוג CONT LIGHTS
של סיגריות
46 פקטים של סיגריות מסוג
וכו'.
עיננו הרואות שמתוך המידע האמור לא ניתן אפילו לדלות את הכמות הפיסית של הסיגריות שנתפסו. מה משמעות של "קרטונים"? ומהם "פקטים"? וכיוצא באלה ביטויים שמופיעים ברשימות כגון "מצבור גדול" או "מצבור קטן". כל אלה מוכיחים עד כמה נמנעו המשיבים מלתת פרטים מהותיים לצורך הטלת הקנס.
המשיבים אינם מניחים בפני בית המשפט כל תשתית מנימלית לבדיקת סבירותו של גובה הקנס. מדוע יוטל על הטובין שפורטו בטופס הנ"ל קנס של 570,000 ₪ ולא 5,700 ₪?
הקנס הנדון אמנם קנס שבהליך אזרחי אך יש לו אופי מעין פלילי. במקרה כזה חלה על המשיבים החובה המיוחדת לפרט את חישוב הקנס, בפרט שבחרו בחלופה השניה של סעיף 203(ב) - בחובה זו לא עמדו.
בבואי לשקול את טענות המערערים ביחס להטלת הקנס, אינני יכול להתעלם מהעדרם הבולט של הנתונים דלעיל, וזאת בנוסף לשיקול מרכזי אחר והוא שמדובר בהטלת קנס על בעל האנייה, שאמנם ייתכן שכלי השייט שבבעלותו היה מעורב או שימש בהברחה, אך לא הונחה כל תשתית ראייתית, ולו גם לכאורה, למעורבות כלשהיא מצד הבעלים. ייתכן איפוא שהבעלים הינם צד תמים לחלוטין ובנסיבות כאלה המטרה של הטלת קנס מרתיע אינה רלבנטית. (הקושי קיים למרות ההגדרה הרחבה של "בעלים" של כלי שייט לצורך פק' המכס)
13. כאשר אני בא לשקול את כל השיקולים כפי שפורטו לעיל, אינני יכול שלא לתמוה מה טעם ויסוד היה למשיב להטיל על בעל האנייה קנס כה גבוה. הקנס הגבוה מהווה בנסיבות אלה פגיעה – מעבר למידה הנדרשת – בקניינו וברכושו של בעל האנייה בשים לב לכך שמעורבותו של בעל האנייה מעוררת שאלות רבות. גם אם הטעם המונח ביסוד הטלת הקנס הוא הרתעתי הרי שהמשיבים עצמם טענו שמדובר בהרתעת המבריחים, ובמקרה דנן מסופקני אם ניתן לומר באופן מלא שבעל האנייה נכלל בקטגוריה זו. בכל מקרה אין ראייה הקושרת אותו ישירות למעשה או מצביעה על מודעותו למה שהתרחש.
14. על פי סעיף 203 א' לפקודת המכס קיימת זכות ערעור על דרישה לתשלום הקנס, ואף על פי שלא נקבע במפורש בסעיף כי לבית המשפט סמכות גם להקטין או לשנות את הקנס, הרי שזוהי סמכותו הנלוית המשתמעת והטבועה של בית המשפט בהליך ערעור מסוג זה.
באתי למסקנה שהקנס שהוטל מופרז ואינו משיג את מטרתו, גם אליבא דגירסת המשיבים. חסר ביסוס עובדתי לחישוב בסיס הקנס, ולאור כלל הנסיבות אני סבור שיש מקום להטלת קנס מופחת באופן משמעותי. אציין בהערת אגב, כי אין זה ראוי שהמשיבים יחפזו "ויתלהבו" בהתלהבות יתר בהטלת קנסות מסוג זה, וראוי הוא שירכזו את מאמציהם לתפיסת המבריחים, העמדתם לדין והענשתם. באשר לקברניט ואנשי הצוות גם אותם ניתן היה להעמיד לדין אילו נמצאו ראיות מספיקות. המחוקק קבע קנסות בשיעורים מאוד גבוהים, וראוי כי המשיבים יגבשו לעצמם אמות מבחן ראויות להטלת קנסות, בהתאם לחומרתו של כל מקרה ונסיבותיו.
הסמכות להטלת הקנס אינה תחליף לענישה פלילית ואין לעשות שמוש בכלי זה אלא במקרים מיוחדים ומתאימים לבל יהפוך הדבר לשיגרת יומם של המשיבים בכל מקום שמתעורר חשד למעורבות בהברחה.
15. לפיכך אני מחליט כלהלן:
א. אני מקבל את הערעור באופן חלקי כך שהקנס יופחת ויועמד על סך של 75,000 ₪.
ב. האנייה תעוכב עד לתשלום הקנס או עד שתינתן ע"י המערערים ערובה לשילומו. עניין הערובה יוסדר בין הצדדים עפ"י הדין. עם התשלום או הפקדת הערובה, תשוחרר האניה.
לאור התוצאות אני מחייב את המשיבים לשאת בהוצאות המערערים בסכום כולל של 9,000 ₪.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום ט' בשבט, תשס"ד (1 בפברואר 2004).
א. גנון, שופט
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
