גיל נדל משרד עורכי דין

 

תא 017616/00 (השלום ת"א) עמילות מכס ותחבורה עמית נגד הדר חברה לביטוח ואח'

 
נושאים נוספים
תק 005577/00 (בית משפט לתביעות קטנות - חיפה) גרבר צבי נ' מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ
א 028093/05 (השלום תל אביב-יפו) ניולוג נ' אלפאטק טכנולוגיות 1994
א 001003/06 (השלום נצרת) אורגל יצחק נ' מדינת ישראל - האוצר/אגף המכס והמע"מ
א 001003/06 (השלום נצרת) אורגל יצחק נ' מדינת ישראל - האוצר/אגף המכס והמע"מ ואח'
נושאים נוספים
ת"א 2780/00 (המחוזי תל-אביב - יפו) שרכאת יאמכו ללתגאריה אלעאמה נ' מסוף 207 ואח' נ' מדינת ישראל
עמה 000589/04 (מחוזי חיפה) אריאלה שחר ואח' נ' פקיד שומה חדרה
א 000568/99 (מחוזי נצרת) עומוסי ירון נ' מדינת ישראל
ע"א 9257/06 (המחוזי ירושלים) גרנט - מרכז האבטחה הישראלי למיגון חיצוני נ' מדינת ישראל-רשות המיסים
בשא 005697/06 (מחוזי חיפה) לוסקי משה ואח' נ' פקיד שומה חיפה
עא 003457/01 (מחוזי תל אביב-יפו) למיט יבוא ויצוא נ' מע"מ גוש דן ואח'
בש"א 158987/06 (השלום ת"א) יתיר שירותי יבוא יצוא סוכנות מכס נ' רונית דגלי אומות
בש"א 2221/06 גרנט - מרכב האבטחה הישראלי למיגון חיצוני (2001) בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף המכס ומע"מ.
א 003619/02 (השלום ראשון לציון) שוקרי לחאם נגד מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ
בש"א 2942/05 חברת כמאל למסחר נגד מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ
ת.א. 000195/01 מדינת ישראל – אגף המכס נגד גיל אימפורט ואח'
א 000634/02 (מחוזי חיפה) כרמל תעשיות חלפים נגד מדינת ישראל (אגף המכס ומע"מ)
עש 001181/04 (מחוזי תל אביב-יפו) בר גל נגרות נגד אגף המכס והמע"מ
א 133120/01 (השלום תל אביב-יפו) איירגייט (ישראל) נגד תג-פוינט
ע"א 9257/06 (מחוזי ירושלים) גרנט - מרכז האבטחה הישראלי למיגון חיצוני נגד מדינת ישראל-רשות המיסים
ע"ש 5010/05 (מחוזי י-ם) בי.אי.סי.סי. החברה הבלגית ישראלית להלבשה נגד מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ
בש"א 1632/06 (מחוזי ירושלים) פרמה גורי נגד מדינת ישראל - רשות המיסים - אגף המכס
בשא001197/06 (השלום בית-שמש) לנגר סוכנויות נגד מדינת ישראל - רשות המיסים - אגף המכס
ע"א 9257/06 (מחוזי ירושלים) גרנט - מרכז האבטחה הישראלי למיגון חיצוני נגד מדינת ישראל-רשות המיסים
תא 012560/98 תשרי מערכות מתקדמות נגד מדינת ישראל אגף המכס ומ"מ בית המכס נתב"ג
בג"ץ 7961/03 טל-רון תעשיות (1979) ואח' נגד שר המסחר, התעשייה והתעסוקה ואח'
בג"ץ 7428/01 איגוד לשכות המסחר בישראל ואח' נגד שרת התעשייה והמסחר ואח'
תא 220153/02 (השלום ת"א) תכשיטי ג'י.בי. תעשיות 1993 נגד גובה המכס מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ
עא 002176/01 (מחוזי ת"א) אליהו ספקטור ושות' נגד מדינת ישראל-משרד האוצר
ע"א 10608/02 (עליון) שריף הזימה נגד אגף המכס ומע"מ
תא 007125/01 (השלום ראשל"צ) י.ד.שלוס נגד ואח' מדינת ישראל - מנהל המכס, מע"מ ומס קניה ואח'
תא 020625/03 (השלום חיפה) שי מכר סחר 1996 נגד מדינת ישראל-משרד האוצר מנהל המכס ומע"מ
תא 025256/98 (השלום חיפה) צדקוביץ סרגיי נגד מדינת ישראל ואח'
ת.א. 62971/94 (השלום ת"א) מוהטרם אגהיי מהרביניאן ואח' נגד מדינת ישראל האוצר אגף המכס ומע"מ ואח'
בשא 013645/05 (מחוזי ת"א) קלינטון סחר בינלאומי 2000 ואח' נגד Sanyo Electric Co. Ltd ואח'
בג"ץ 2830/05 (עליון) צנציפר - חברה ליבוא תבואות ומספוא נגד משרד החקלאות ופיתוח הכפר ואח'
עא 002089/00 (מחוזי ת"א) פרג' זאק' ואח' נגד מדינת ישראל משרד האוצר - אגף המכס ומע"מ
פ 002588/99 (השלום ת"א) מדינת ישראל נגד חברת מע"ש פלדות ואח'
עפ 071428/03 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל (מס קניה ומע"מ תל-אביב) נגד צבי שטיין
בשא 12713/03 (מחוזי חיפה) מפעלי פלדה מאוחדים ואח' נגד עו"ד א. שביט ואח'
פ 002323/03 (השלום ת"א) מדינת ישראל – אגף המכס ומע"מ נגד י. ג. סלפטר (1983) ואח'
פ 005522/02 (השלום חיפה) מדינת ישראל נגד רפקור חברה לקירור ואח'
פ 006508/02 (השלום חיפה) הלשכה המשפטית בית המכס חיפה נגד חב' קסקו בנדא ואח'
פ 002941/01 (השלום ת"א) מדינת ישראל נגד חב' "למיט" יבוא ויצוא ואח'
פ 004997/98 (השלום ת"א) מדינת ישראל נגד לוינשטיין יעקב ואח'
עפ 001161/04 (מחוזי חיפה) קיבוץ יד מרדכי נגד מדינת ישראל - בית המכס חיפה ואח'
פ 001090/02 (השלום אשדוד) מדינת ישראל נגד א.ג. שיווק גז ירוק ואח'
עפ 002539/01 (מחוזי חיפה) מדינת ישראל בית המכס חיפה נגד גינל אריה
עפ 070773/03 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל (מכס נתב"ג) נגד חב' כרמל תעשיות חלפים ואח'
עש 003471/98 (מחוזי ת"א) פוליבה נגד מדינת ישראל -אגף המכס ומע"מ ומשרד המסחר
בשא019698/04 (השלום חיפה) מדינת ישראל / מנהל המכס חיפה נגד סעד סלח
עש 000759/93 (מחוזי ת"א) י.ד שלוס נגד מס קניה תל אביב
תא 049944/03 (השלום ת"א) פידן סחר נגד (מדינת ישראל) אגף המכס ומע"מ
תא 001526/99 (השלום ירושלים) מ. סידס ובנו נגד מדינת ישראל משרד המסחר והתעשיה הנהלת המכס ומע"מ
פ 007201/02 (השלום ת"א) מדינת ישראל נגד נירוסנטר מוצרי נירוסטה ואח'
ע"א 6743/03 (עליון) תחנת שירותי רכב רוממה חיפה נגד פקיד שומה חיפה
תא 026540/03 (השלום ת"א) נורטל נטוורקס ישראל נגד מדינת ישראל
תא 030938/00 (השלום ת"א) מראפ מכשירים אוטומטיים נגד מדינת ישראל בית המכס ונתב"ג
תא 000537/99 (מחוזי נצרת) מראפ מכשירים אוטומטיים נגד מדינת ישראל-אגף המכס
תא 029066/03 (השלום ת"א) חברת סוניקו נגד מדינת ישראל
בשא 032420/05 (מחוזי ת"א) ניסן תעשיות רפואיות נגד מדינת ישראל-משרד הבטחון ואח'
ע"א 1761/02 (עליון) רשות העתיקות נגד מפעלי תחנות
עש 000938/02 (מחוזי חיפה) המכללה הערבית להכשרה מקצועית נגד מס ערך מוסף
עש 001174/03 (מחוזי ת"א) אהרון בר ואח' נגד מנהל מס ערך מוסף ת"א
עש 000870/02 (מחוזי חיפה) תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל נגד מנהל מס ערך מוסף
עש 001550/04 (מחוזי באר שבע) תדמור תעשיות עין צורים נגד מע"מ באר-שבע
תא 001464/03 (שלום אשדוד) ג.ח. פארק השקעות נגד האוצר / אגף המכס והמע"מ
עא 4351/01 (העליון) איתן ארז, עו"ד מפרקן של חב' ח.א מזון ואח' נגד מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ
תא 010957/02 (שלום חיפה) מור בייקרס בע"מ נגד מדינת ישראל/משרד האוצר/אגף המכס
תא 133453/01 (שלום ת"א) מ.ד.ק. ניהול סחר ושיווק חיפה ואח' נגד מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ
בג"ץ 7691/03 (ביהמ"ש העליון ירושלים) טל-רון תעשיות (1979) ואח' נגד שר המסחר, התעשייה והתעסוקה ואח'
תא 000548/04 (מחוזי חיפה) רדואן ראדי עבד אלקאדר ערפאת נגד מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ/בית המכס אשדוד
בשא 001806/04 (שלום חיפה) האנייה KAPTAN MURAT ואח' נגד מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ
בשא 185402/03 (שלום ת"א) לייטנינג מצתים נגד מדינת ישראל
תא 009848/04 (שלום חיפה) דז'נאשוילי מישל נגד מדינת ישראל - משרד האוצר אגף המכס והמע"מ ואח'
בשא 015631/04 (שלום חיפה) מדינת ישראל - משרד האוצר - אגף המכס והמע"מ נגד MAVRIKOS IMPORTS SA ואח'
הפ 001118/05 (שלום חיפה) גיא קרד נגד מדינת ישראל
הפ 2007113/03 (שלום ת"א) בר דקל נגד מדינת ישראל/האוצר/אגף המכס ומע"מ/מח' תפיסות וחקירות
תא 044198/03 (שלום ת"א) אביז'דיד יעקב ואח' נגד מדינת ישראל/אגף המכס
תא 018518/03 (שלום ת"א) שחורי תקשורת סלולרית נגד מדינת ישראל, אגף המכס והמע"מ
תא 107252/00 (שלום ת"א) קשר אור נגד מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ
תא 164884/02 (שלום ת"א) אבנוע נגד מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ
עא 165/92 (מחוזי ירושלים) מדינת ישראל נגד יוסף לוי, עסקי מזון
הפ 200335/04 (שלום ת"א) מדינת ישראל בית המכס נגד חברת רד ג'ורג'יה יבוא ויצוא ואח'
בג"ץ 7309/05 (ביהמ"ש העליון) DNA Tecnologies ואח' נגד מר ראובן פסח ,הממונה על היטל היצף ואח'
עא 7308/00 (ביהמ"ש העליון) שר האוצר ואח' נגד ט.ל.ש טבק יבוא שיווק והפצה
תא 099086/00 (שלום ת"א) אופטקס מרכז האבטחה הישראלי ואח' נגד מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ
תא 105458/97 (שלום ת"א) מדינת ישראל נגד גסטטנר (ישראל)
בשא 005926/04 (מחוזי ת"א) עמרם אבנר נגד פקיד שומה נתניה
תא 000195/01 (מחוזי חיפה) י.גיל אימפורט ואח' נגד מדינת ישראל-אגף המכס
פשר 00159/04 (מחוזי ת"א) א.צ.ברנוביץ ובניו (1985) נגד בנק הפועלים ואח'
עא 2910/98 (עליון) אריה חברה לקלפים נגד מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ
תא 091454/99 (שלום ת"א) ארגנטולס נגד מדינת ישראל (אגף המכס ומע"מ)
תא 007743/03 (שלום רשל"צ) אס.די.אר שריון יבוא ושיווק נגד דקל מחסני ערובה
עש 001083/99 (מחוזי ת"א) אמקור מקררים נגד מנהל המכס ומע"מ
עש 000242/00 (מחוזי ת"א) אלכס אוריגינל נגד מנהל המכס ומע"מ
עא 000219/03 (שלום חיפה) בעלי האוניה "אלבטרוס 1" ואח' נגד מדינת ישראל משרד האוצר אגף המכס ומע"מ
תא 037461/97 (שלום ת"א) א.ד.י. מערכות סטריאו נגד לביא ציון הפצת סטריאו לרכב ואח'
נושאים נוספים

פסק הדין 

1. עובדות רקע:

בשנת 1999 טיפלה התובעת, חברת עמילות מכס ותחבורה עמית בע"מ (להלן: "התובעת") בשחרור מוניות מתוצרת סקודה עבור הנתבעת 2, חברת ס.כ.ו קאר שיווק רכב בע"מ (להלן: "הנתבעת"), אשר ייבאה לישראל רכבים מתוצרת סקודה, בעלי מנוע דיזל אשר ישמשו כמוניות בארץ (להלן: "המוניות").

התובעת סיווגה את המוניות אשר יובאו ע"י הנתבעת תחת פרט מכס 87.03.2310/2. סיווג זה הינו סיווג למוניות מונעות במנוע בנזין ופטורות ממכס (להלן: "הסיווג השגוי" או "הטעות"), בעוד שהסיווג הנכון למוניות אשר יובאו ע"י הנתבעת הוא פרט מכס 87.03.3120/3, המתאים למוניות המונעות במנוע דיזל ומחויבות במכס בשיעור של 7% (להלן: "הסיווג הנכון").

בחודש אפריל 1999, לאחר שחרור 280 מוניות מהמכס, התברר לתובעת כי הסיווג היה שגוי ובהתאם לכך לא נדרש ולא שולם בגין המוניות מכס בשיעור 7%.

עם גילוי הטעות, פנתה התובעת לנתבעת והמליצה לה לשלם לאלתר את סכומי המכס שלא שולמו על מנת למזער את הנזק ולמנוע חיוב בקנסות הפרשי הצמדה וריבית.

התובעת הודיעה גם לגובה המכס על הסיווג השגוי ושילמה ביום 29.4.99 את סכום המס החסר בסך 765,752 ₪.

ביום 03.05.99 מסרה התובעת לנתבעת 1, הדר חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הדר" או "חברת הביטוח") הודעה על הטעות.

התובעת היתה מבוטחת אצל הדר בפוליסת ביטוח מסוג אחריות מקצועית מס' 99/11/68/712345 (להלן: "הפוליסה").

ביום 09.05.99 הודיעה הנתבעת לתובעת כי היא רואה בה אחראית לסיווג השגוי ולנזק  שנגרם לנתבעת בסכום המס ששולם.

על יסוד הודעה זו קיזזה הנתבעת את סכום המכס אשר שולם, מתוך תשלומים שוטפים אותם היתה חייבת לשלם לתובעת.

ביום 11.05.99 נעשתה פניה לרשויות המכס לשם קבלת פטור מתשלום המיסים החסרים, על פי הוראות סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח -1968 (להלן: "חוק מיסים חסרים"). הבקשה סורבה על ידי רשויות המכס וכן נדרש תשלום יתרת חוב בסך 87,758 ₪ בגין ריבית והפרשי הצמדה.

במסגרת הדיון הגישו הצדדים חוות דעת לענין הנזקים הנטענים אשר נגרמו לנתבעת.

כמו כן הוגשה חוות דעת של מומחה מטעם בימ"ש בענין זה.

יש לבחון עתה באופן מפורש את טענות הצדדים במסגרת כתבי הטענות.

2.  טענות התובעת בכתב התביעה:

מתוך כתב התביעה עולה כי התובעת טעתה, לדבריה, טעות מקצועית בעת סיווג המכס של המוניות. לכן, מתחילת תקופת יבוא המוניות ועד אפריל 99 לא שולם ע"י הנתבעת סכום המס בשיעור 7%, כפי שאמור היה להשתלם עפ"י הסיווג הנכון.

התובעת טענה בכתב התביעה כי בשלב ראשון קיבלה הנתבעת את המלצתה והורתה לה לשלם עבורה לאלתר את סכומי המכס החסרים בסך של 765,752 ₪.

הנתבעת העבירה לחשבונה אצל התובעת את מרבית הסכום אותו יש לשלם והתחייבה כי גם הסכום הנותר ישולם על ידה.

על חשבון תשלום המכס החסר הועבר ע"י הנתבעת סך של 435,128 ₪ ביום 29.4.99 וסך של 200,000 ₪ ביום 30.4.99.

ביום 9.5.99 הודיעה הנתבעת לתובעת כי היא רואה בה את האחראית לטעות המקצועית בגין הסיווג השגוי של המוניות ולנזק אשר נגרם בסכום המכס אשר שולם, שכן לא ניתן לגבות את המכס מאת רוכשי המוניות.ו

לאור זאת קיזזה הנתבעת כאמור את מלוא סכום המכס.

התובעת מסרה כאמור הודעה להדר בגין הטעות המקצועית הנטענת, אולם לא קיבלה תגובה לאותה הודעה.

התובעת טענה כי על הדר לשאת בתשלום הנזק. זאת עפ"י הוראה סעיף 8א למפרט הביטוח הקובע כי "המבטח מתחייב לשפות את המבוטח בגין סכומים שהמבוטח יהיה חייב לשלם... בגין אובדן או נזק... בשל הפרת חובה מקצועית אשר מקורה במעשה רשלנות, טעות או השמטה".

עד ליום הגשת התביעה לא נענתה דרישת התובעת מאת הדר לשלם את סכום המכס אשר קוזז ע"י הנתבעת, ולא את הפרשי ההצמדה והריבית, אשר קוזזו אף הם ע"י הנתבעת.

בסופו של דבר ביקשה התובעת לחייב את הדר לשלם את סכום הנזק שקוזז ע"י הנתבעת, תוך המחאה להדר של זכויות התובעת להחזרים המגיעים לה מצד שלישי כלשהו, לרבות הנתבעת. לחלופין התבקש בימ"ש לקבוע כי הקיזוז אשר נעשה, נעשה כולו או חלקו שלא כדין, ואין הוא משקף את הנזק אשר גרמה, אם גרמה, התובעת לנתבעת.

3.   כתב הגנה ותביעה שכנגד מטעם הנתבעת:

בכתב ההגנה נאמר ע"י הנתבעת כי היא מייבאת מזה שנים רבות מכוניות בעלות מנוע בנזין. במהלך שנת 98' החליטה הנתבעת להכנס גם לשוק המוניות ולייבא דגמי סקודה דיזל. קודם למועד זה פנתה הנתבעת לתובעת על מנת שתבדוק אם חל מכס על יבוא מוניות דיזל ומה שיעורו.

הנתבעת טענה כי מידע זה הינו חיוני לצורך תמחור עלות הרכב וקביעת המחירון לצרכן.

התובעת, במסגרת הטיפול בשחרור מכוניות עבור הנתבעת מהמכס, היתה אחראית להעברת פרטי המכוניות המיובאות וכן מספר פרט המכס לשלטונות המכס לצורך קביעת החיוב במס.

הנתבעת טענה כי על מנת ששחרור המוניות יבוצע כהלכה ולשם הסיווג הנכון, העבירה לתובעת את כל המסמכים אותם דרשה. למרות זאת, טעתה הנתבעת בסיווג המוניות.

התובעת הודיעה כי המוניות פטורות ממכס אולם הנתבעת נדרשה לשלם מכס בשיעור 7%, כאשר איחרה כבר את המועד בו יכלה, לטענתה, לתמחר את המוניות באופן הלוקח בחשבון את סכום המכס.

בתקופה הרלוונטית יובאו 266 מכוניות סקודה מדגם אוקטביה דיזל ו- 14 מכוניות סקודה מדגם פליסיה קומבי דיזל אשר יועדו לשמש כמוניות.

הנתבעת טענה כי הודעת התובעת לנתבעת לשלם את סכום המכס אשר לא שולם עקב טעות, היה בגדר נסיון לחייב את הנתבעת לשאת בתוצאות המחדל של התובעת בגין הסיווג השגוי.

התובעת עצמה מודה באחריותה לסיווג וכל טענותיה אשר נוגעות לנתבעת הינן ראיה לגובה הנזק בלבד.

התובעת ראתה בסכום בו חויבה ע"י הנתבעת כסכום נזק אשר נגרם לה עקב מחדל שלה, ולכן תבעה בגינו את חברת הביטוח.

עוד טענה הנתבעת כי הוראתה לתובעת לשלם את סכומי המכס החסרים נעשתה לאור העובדה כי התובעת אחראית לסיווג השגוי, ולכן היה עליה לשלם את תשלום המכס החסר.

אין כל מקום לטענתה של התובעת כי הנתבעת העבירה לחשבונה כספים המיועדים לתשלום סכומי המכס החסרים.

אין גם כל מקום לטענת התובעת כי הנתבעת התחייבה להשלים את הסכומים.

הנתבעת קיזזה את מלוא הסכומים אשר שולמו על ידה למכס בגין המוניות, מהסכומים אותם היא חייבת לתובעת.

הכספים אשר הועברו, הועברו כדבר שבשגרה אגב העסקת התובעת ע"י הנתבעת וללא כל קשר לטעות נשוא התביעה.

אין גם כל קשר בין הסכומים אשר הועברו לבין סכום המכס החסר.

יתרה מזאת, במכתב מיום 9.5.99 הודיעה הנתבעת לתובעת כי מאחר והיא אחראית לסיווג השגוי, עליה לשאת בתשלום הסכומים החסרים אשר נדרשו ע"י המכס.

הנתבעת הבהירה לתובעת כי היא רואה בה אחראית לנזקים אשר ייגרמו לנתבעת בעתיד בקשר עם הטעות.

פנייתה של הנתבעת לגובה המכס לשם קבלת הפטור, נעשתה מבלי לגרוע מטענותיה כלפי התובעת לענין אחריותה המקצועית ולנזקים אשר נגרמו.

הנתבעת טענה כי הקיזוז נעשה על ידה כדין ואין הוא משקף את מלוא הנזק אשר נגרם לה.

לאור זאת, הגישה הנתבעת גם תביעה שכנגד בסכום של 1.5 מליון ₪.

הנזק אותו פרטה התובעת הינו סכום מכס של 2,800 ₪ בממוצע למונית, כשהוא מוכפל ב- 950 מוניות, שהוא מספר המוניות אשר יובאו ע"י התובעת מיום 1.5.99, היום בו התגלה הסיווג השגוי, עד ליום 31.12.99, יחד עם המוניות אשר יובאו על ידה מיום 1.1.00 ועד ליום 30.6.00.

לטענת הנתבעת במסגרת התביעה שכנגד, נקבעו מחירי המוניות עוד לפני היבוא וזאת תוך הסתמכות על חוות דעת מקצועית של הנתבעת אשר התבררה כאמור כשגויה.

הנתבעת אחרה לכן את המועד בו יכלה להוסיף את סכום המס למחיר המכירה של המוניות.

לא ניתן היה להעלות את מחירי המוניות אשר נמכרו לאחר גילוי הטעות וזאת לאור התחרות הקיימת בענף. לכן, נאלצה הנתבעת לספוג הפסדים נוספים בגין הסיווג השגוי.

הנתבעת טענה כי היא ספגה הפסדים גם בנוגע למלאי המוניות בשנת 2000, מאחר והיא נאלצה פעם נוספת להקלע לתחרות הקיימת בענף, ולהמנע מלהעלות את מחירי המוניות בשיעור העולה על השינוי במחירי מוניות של יבואנים אחרים.

גם בעתיד לא תוכל הנתבעת להוסיף את סכומי המכס וזאת לאור תנאי השוק.

אילו לא טעתה התובעת, היתה הנתבעת יודעת מראש כי עליה לשקלל בתמחור המוניות את רכיב תשלום המכס בשיעור 7%. לאור זאת היתה דואגת למיצוב המוניות באופן אשר יצדיק את המחיר אשר נקבע עבורן. 

התובעת העמידה את תביעתה לצרכי אגרה על סכום של 1.5 מליון ₪, למרות שסכום המס אשר שולם על ידה בגין המוניות שיובאו מגיע לסך של 2.6 מליון ₪.

הנתבעת הגישה את התביעה שכנגד גם כנגד הדר, בטענה כי קמה לה חבות לשלם לתובעת את תגמולי הביטוח וזאת עפ"י סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981.

4.  כתב ההגנה של הדר, הן בפני התביעה והן בפני התביעה שכנגד:

הדר הודתה בקיומה של פוליסת הביטוח. עם זאת, נאמר על ידה כי בנסיבות האירוע נשוא התביעה אין הנזק הנתבע והמוכחש מכוסה עפ"י הוראות הפוליסה.

הדר טענה כי בעל הדין הנכון של התובעת היא הנתבעת, אשר בינה לבין התובעת נכרת הסכם מכללא שהופר ע"י הנתבעת, הפרה שאיננה מכוסה ע"י הפוליסה.

עוד נאמר בכתב ההגנה כי התובעת שילמה את סכומי המכס על דעתה וכמתנדבת, ובטרם הודיעה על האירוע הנטען להדר ובלי לקבל את הסכמתה לביצוע התשלום.

כפי שטענה התובעת עצמה, נכרת בינה לבין הנתבעת הסכם מכללא  לפיו שילמה התובעת את סכומי המכס עבור הנתבעת אשר התחייבה להשיבם.

הפרת ההתחייבות מטעם הנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים ששולמו, אינה נזק המכוסה ע"י הפוליסה, שכן מדובר בנזק בגין הפרת הסכם או התחייבות.

הנתבעת לא שילמה לתובעת כספים בגין עסקאות אחרות אשר נעשו ביניהן. פוליסת הביטוח קובעת במפורש כי אין היא מכסה אובדן רווחים או אי קבלת תמורה כספית. לכן, ברור כי בין אותן עסקאות ובין הפוליסה בגין אחריות מקצועית אין כל קשר.

סכומי המכס היו אמורים להשתלם מלכתחילה ע"י הנתבעת. עובדת תשלומם באיחור עבורה ע"י התובעת לא גרמה לנתבעת כל חסרון כיס ולכן ניזקה הוא לכל היותר אפס.

הנתבעת לא העלתה מיד לאחר גילוי שיעור המכס את מחירי המוניות. עובדה זו מהווה ראיה לכך כי סכומי המכס אשר שולמו עבורה ובשמה אינם מהווים את הנזק שנטען וכי אין מדובר בנזק כלל. לכן, החובה להשיב את הכספים לתובעת חלה על הנתבעת בלבד.

באשר לתביעה שכנגד, טענה הדר כי פוליסת הביטוח הסתיימה ביום 31.1.00 ומאז נפסק הביטוח.

הפוליסה היא מסוג CLAIMS MADEכלומר, הכיסוי ניתן עפ"י מועד ההודעה הראשונה על התביעה ולא מועד התרחשות האירוע הנטען. ההודעה הראשונה אותה קיבלה הדר על התביעה שכנגד היתה ביולי 2000 ובמועד זה כבר לא היה כל כיסוי ביטוחי.

לגופו של ענין נטען כי קביעת מחירי הרכב תלויה בגורמים רבים, לרבות מחירי יבואנים  מתחרים, מטרת חדירה לשוק וכדומה. להדר לא ידועים השיקולים אשר הנחו את הנתבעת בקביעת המחיר.

הדר חזרה על טענותיה בכתב ההגנה לענין החיוב המוטל על הנתבעת לתשלום המס.

עוד נאמר כי הודעת הקיזוז אינה מכוסה עפ"י הוראות  הפוליסה.

הדר חזרה וציינה את העובדה כי הנתבעת לא העלתה את מחירי המוניות. זאת לאור טענתה שהסיבה לכך היא התחרות הקיימת בענף.

עוד נטען כי אין כל קשר סיבתי בין הסיווג השגוי לבין הנזק הנטען, שכן הסיבה היחידה לאי העלאת המחירים היא שיקולים  מסחריים של הנתבעת.

5.  האם נגרם נזק לנתבעת?

השאלה הראשונה והעיקרית שבה יש להכריע היא השאלה האם נגרם לנתבעת נזק כתוצאה מהסיווג השגוי.

בשאלה זו הוגשו חוות דעת של מומחים, הן מטעם הנתבעת והן מטעם הדר. כמו כן ניתנה חוות דעת על ידי מומחה אשר מינה בימ"ש.

א.  חוות הדעת מטעם המומחים השונים:

בחוות הדעת אשר ניתנה ע"י המומחה מטעם הדר, רו"ח יניב בוכניק, נאמר כי לצורך עריכת חוות הדעת נבדקו על ידו כתבי הטענות, מחירים לדגמי סקודה אשר נקבעו ע"י הנתבעת, נתונים ותחשיבים אשר הועברו ע"י הנתבעת למומחה מטעם בימ"ש, רו"ח בועז יפעת. כמו כן הועברו אליו מסמכים נוספים ע"י הנתבעת לענין בחינת הנזק ודו"ח אשר הכינה הנתבעת בינואר 2001 לענין חישוב הנזק.

המומחה טען כי המסמכים אשר היו בידיו היו מסמכים חסרים.

עם זאת, גם על סמך המסמכים אשר היו בפני רו"ח בוכניק,  יש לשלול את טענות הנתבעת וניתן להוכיח כי לא נגרם לה כל נזק.

עפ"י טענות הצדדים, אין כאמור מחלוקת כי שיעור המכס של 7% התגלה ביום 29.4.99.

ממועד זה ואילך בחרה הנתבעת שלא לשנות את מחירי המוניות. מאוחר יותר שינתה את המחירים בשיעורים אשר נקבעו על ידה על סמך שיקוליה הבלעדיים.

בתקופה שלאחר מועד גילוי הסיווג השגוי, הגדילה הנתבעת באופן משמעותי את כמות המכירות של המוניות ומפעילות זו אף נבע לה רווח בשיעורים משמעותיים.

רו"ח בוכניק ציין כי המרווח בדגמי המוניות (אוקטביה לשנת 2000) עולה על 20%, כאשר מחיר המכירות לדגמי שנת 2000 גבוה רק ב- 2,000 ₪ ממחיר המכירה של דגמי 99'. מכאן ניתן לדבריו ללמוד כי לא נגרם לנתבעת כל נזק כתוצאה מהמכירות לאחר גילוי שיעור המס הנכון.

הנזק המקסימלי עד לגילוי שיעור המכס באפריל 99' יכול לדבריו להסתכם בסכום המכס בסך 765,762 ₪ בגין המוניות שנמכרו עד לאותו מועד. זאת, רק אם תתקבל הטענה כי כל שיעור המכס היה מגולגל ע"י הנתבעת לצרכן. דבר זה לא היה נעשה וגם אם היה ידוע לנתבעת שיעור המכס הנכון, היתה היא סופגת אותו ולכל היותר מבצעת העלאה סימלית. סכום המכס אשר שולם הינו בגדר חובה חוקית אשר על היבואן לשלם.

לא ניתן בכל דרך להוכיח כי הנתבעת היתה מגלגלת את סכום המס אל הצרכן.

המסקנה הסבירה המתבקשת היא כי מחירי המוניות לא היו  משתנים בכל מקרה. זאת במיוחד לנוכח מטרת הנתבעת לחדור לשוק המוניות, למצב את מותגיה החדשים ומשיקולי תחרות.

רו"ח בוכניק מפנה לטענות הנתבעת בכתב התביעה שכנגד, על פיהן היא נאלצה להכנע לתחרות הקיימת בענף ולהמנע מלהעלות את מחיר המוניות. עוד נאמר בכתב התביעה שכנגד כי לא התאפשר לנתבעת להעלות את מחירי המוניות.

טיעונים אלה מצביעים לדבריו על כך, כי גם אילו היתה הנתבעת מודעת מראש לשיעור המכס של המוניות, לא היתה קובעת מחירון שונה מהמחירון שנקבע על ידה.

רו"ח בוכניק הצביע גם על טיעוני הנתבעת בדו"ח אשר נכתב על ידה, בו נאמר כי נגרם לה נזק בגובה של 4 מליון ₪, וכי הם מפחיתים את התביעה לסכום של 2.3 מליון ₪ מטעמי אגרה.

לעומת זאת, בכתב התביעה שכנגד נטען נזק בגובה של 2.6 מליון ₪ ואילו התביעה הועמדה לצרכי אגרה על סך 1.5 מליון ₪. פערים אלה מלמדים לדבריו על ניפוח סכומי הנזק מצד הנתבעת לסכומים בלתי סבירים.

כמו כן נאמר כי מהנתונים אשר ניתנו ע"י  הנתבעת עולה כי התכנית אשר הנחתה אותה בקביעת מחיר המוניות היתה, בין היתר, קביעת מחיר מכירה אשר גבוה ב- 2,500 ₪ לעומת הרכב המתחרה שהוא "סיטרואן קסרה". לכן, מטרת מיצוב הרכב, המוניות אשר יובאו ע"י הנתבעת, לעומת המתחרה העיקרית היתה גוברת בהכרח על שיקולי שיעור הרווח, וזאת גם אם הנתבעת היתה מודעת לשיעור המכס.

מתוך נתוני המחירים של מוניות אוקטביה לעומת הסיטרואן קסרה. ניתן לראות כי על מנת לעמוד במחירי המיצוב אשר תוכננו מראש ע"י הנתבעת, היא אף הורידה את מחירי האוקטביה בשיעורים ניכרים בפרק זמן קצר, כאשר המתחרה העיקרית עשתה זאת. כך עולה מנתונים המתייחסים לנוב' 98' לעומת נתונים של פברואר 99'.

לכן, ברור כי שיקולי התחרות וכוחות השוק גוברים בכל מקרה על שיעור המס.

קביעה זו של המומחה מתחזקת לדבריו לנוכח העובדה כי המרווח הראשוני במכירת המוניות היה גבוה בהרבה מהמרווח המקובל בכלי רכב פרטיים, כך שלנתבעת היה מרחב רב ביותר אשר במסגרתו יכלה לספוג את שיעור המכס ועדיין להשאר עם מרווח גבוה.

העובדה כי הנתבעת לא העלתה את המחיר למרות גילוי שיעור המכס, מחזקת את טענתו כי גם אם היתה יודעת על שיעור המכס הקיים מלכתחילה, ספק אם היתה משנה את מחיר המוניות.

המומחה הפנה גם למכתב אשר כתבו מנהלי הנתבעת לתובעת ביום 12.5.99 בו נאמר כי אי העלאת המחיר לאלתר נובעת מתחרות קשה. בפקס מיום 22.8.99 נאמר שוב כי מחירי המתחרים הם הגורם המכריע לקביעת מחירי המוניות.

מבדיקות אשר נערכו ע"י המומחה בעצמו עולה כי שינוי בשיעור מכס אינו מביא בהכרח לשינוי במחיר לצרכן.

לכמות המוניות הנמכרת אשר קובעת את גודל שוק החלפים חשיבות רבה יותר מהרווח הנקודתי בגין מכירת כל מונית. לכן, לא סביר כי הנתבעת היתה מסתכנת בהקטנת שוק המוניות ע"י העלאת מחיר והיתה מעדיפה בכל מקרה להקטין את הרווח.

גם אם היה סכום המס בסך כ- 2,800 ₪ מקוזז ממרווחי המכירה עפ"י תחשיבי הנתבעת, היה המרווח נותר גבוה הן כשלעצמו והן בהתייחס למרווח בדגם המקביל לשוק הפרטי.

לאור כל האמור לעיל נטען ע"י רו"ח בוכניק כי אין מקום לטענת הנזק, וכי מחירי המוניות נקבעו עפ"י נתוני השוק בהתאם לתחרות כאשר הדגש הוא על מחירי המתחרים.

ספיגת המכס היתה הכרחית בשל התחרות בענף, והיא עדיין היתה משאירה מרווח גבוה בכל קנה מידה.

 

חוות הדעת מטעם הנתבעת היתה חוות דעת של רו"ח צבי יוכמן. בחוות דעת זו נאמר כי לנתבעת נגרם נזק בסך 1.070,774 ₪, על פי הפרמטרים וההנחות כלהלן:

- הנזק נוצר מטעות התובעת אשר בגינה נוצר פער בין ממוצע רווחי החברה בפועל מיבוא המוניות, לבין הרווחים שהיו מתקבלים אילו היה ידוע לה מלכתחילה שיעור המכס עפ"י הסיווג הנכון. לכן, העובדה כי החברה הרוויחה בפועל אינה רלוונטית מאחר והנזק הינו הפסד הרווחים הנוספים שהיו אמורים להתקבל.

- הרווח הנוסף היה צפוי מחסכון בעלויות ולאו דווקא מהעלאת המחיר לצרכן.

אילו היה ידוע שיעור המכס בעת קבלת ההחלטות ע"י הנתבעת, ניתן היה לגלגל חלק מהתוספת על הגורמים השונים הקשורים ביבוא: היצרן, המפיץ והצרכן.

לדברי רו"ח יוכמן, היבואן היה בא לקראת החברה בעת המו"מ ומשפר את מחיר הרכישה. כמו כן יכלה הנתבעת להקטין את עלות הרכישה ע"י שינוי אבזור הרכב.

למפיץ הוקצבה עמלה של 3% לכל מונית וניתן היה להפחית עמלה זו.

ניתן היה להעלות את מחיר המכירה של הרכב בכ- 1,200 ₪ ללא השפעה משמעותית על הכמות הנמכרת. זאת למרות העובדה כי מדובר בשוק תחרותי.

לאור כל האמור לעיל, ניתן היה לדברי המומחה מטעם הנתבעת לגלגל סכום של לפחות 2,220 ₪ מתוך סכום המס בסך 2,800 ₪ לכל  מונית על הגורמים אשר צוינו לעיל.

הנזק אשר נגרם לנתבעת עפ"י חישוב זה מגיע לסך של 1,070,774 ₪. זאת עפ"י הכפלה של 470 מוניות (המוניות שהוזמנו מהספק וטרם נמכרו עד ליום היוודע הסיווג השגוי).

חוות הדעת התבססה על עובדות שנמסרו למומחה ע"י הנהלת הנתבעת, ועל תצהירים ונתונים כספיים אותם קיבל המומחה מאת הנתבעת.

לדברי המומחה, אמור היה המרווח הגולמי להיות 16% וזאת על רקע הסיכון הגבוה במגזר המוניות. הוספת המכס הובילה להקטנת המרווח לשיעור הנמוך בכ- 30% משאר כלי הרכב. המומחה ציין את הסיכון העסקי במגזר המוניות הנובע בעיקר מסוג האוכלוסיה אשר מייחדת את הלקוחות. לכן, התשואה המבוקשת בגין שיווק מוניות אמורה להיות גבוהה יותר בהשוואה לתשואה בגין שיווק רכבים פרטיים.

המומחה ציין את השיקולים המכתיבים את הביקוש למכוניות, כגון המחיר, החסכון בצריכת הדלק, אבזור וערך מימוש עתידי. מכאן עולה לדבריו, כי המחיר הינו רק אחד השיקולים למיצוב המוניות.

ניתן היה לכן לדבריו להעלות את מחיר המכירה לצרכן בסכום של 1,200 ₪ מבלי לפגוע בכמות המוניות אשר נמכרו בפועל. בכל מקרה לא ניתן לקבוע, כפי שקבע המומחה מטעם הדר והמומחה מטעם בימ"ש, כי לא ניתן היה להעלות את מחיר המוניות ולו בשקל אחד. 

כפי שציינתי לעיל, מונה רו"ח בועז יפעת כמומחה מטעם בימ"ש על מנת לבחון את טענת הנזק.

כבר בשלב זה יש לציין כי אין כל מקום לטענות אשר הועלו באשר לזהותו של המומחה במסגרת סיכומי הנתבעת.

שאלת הקשר שבין המומחה מטעם בימ"ש לבין רו"ח בוכניק נבחנה ע"י כב' השופטת שבח במסגרת הבקשה לפסול את חוות דעתו. אין כל מקום לדון בשאלה זו פעם נוספת וכל קביעותיה של כב' השופטת שבח עומדות על כנן.

יש לכן להתייחס לחוות דעת זו כאל חוות דעת אוביקטיבית מטעם מומחה אשר בימ"ש נותן בו את אמונו.

מסקנתו של המומחה מטעם בימ"ש, רו"ח יפעת, תאמה את מסקנת המומחה מטעם הדר.

בחוות הדעת ציין המומחה כי קיבל את כתבי הטענות של הצדדים. כמו כן ביקש מהנתבעת מסמכים נוספים. לפי בקשתו נפגש עם מר גור ומר סונינו מטעם הנתבעת ובעקבות פגישה זו הועברו אליו מסמכים נוספים וכן מסמך עמדה מטעם הנתבעת.

עוד התקבלה אצלו חוות דעת מטעם הדר.

יש לציין כי המומחה מטעם בימ"ש לא קיבל חוות דעת מטעם הנתבעת אלא את מסמך העמדה בלבד.

המומחה התייחס לאותן 280 מוניות אשר שוחררו תוך כדי טעות בסיווג המכס הנדרש בגינן. לדבריו, בשוק תחרותי בו יש מספר ספקים, מחיר המכירה של כל מוצר נקבע לפי תנאי השוק וכל פירמה שואפת למקסם את רווחיה. הפירמות הפועלות באותו שוק אינן יכולות לקבוע את מחיר המכירה בשיטת העלות פלוס. עקרון זה נכון גם באשר למוניות נשוא חוות הדעת.

המומחה הפנה לאמירות הנתבעת על פיהן לא יכולה היתה להעלות את מחירי המוניות באופן פתאומי לאחר גילוי הסיווג השגוי, לאור התחרות הקיימת בענף ולאור כך שהיא נאלצה להכנע לאותה תחרות.

משתי טענות אלה נובעות לדבריו שתי מסקנות:

-  קביעת מחיר המונית תלויה בתנאי השוק.

- הנתבעת לא הפסידה ממכירת המוניות בשוק המוניות בתקופה השניה, לאחר גילוי הטעות, שכן אם היה הפסד היתה המכירה מפסיקה.

המומחה מטעם בימ"ש הניח כי מרווח היבואן, המחושב באחוזים ממחיר המכירה, אינו צריך להיות שונה בהתייחס לאותה מכונית (במקרה הנוכחי: אוקטביה), הן בהיותה רכב פרטי והן בשוק המוניות.

בעקבות פגישה עם מר גור ומר סונינו מטעם הנתבעת, הועבר למומחה מטעם בימ"ש מסמך העמדה בו פורטו לדבריו לראשונה הנחות עליהן נבנו עיקרי תכנית היבואן עם כניסתו לתחום המוניות.

עפ"י מסמך זה היו ההנחות להלן:

- מחיר המכירה של האוקטביה כמונית יהיה גבוה בכ- 2,500 ₪ לעומת הרכב המתחרה: הסיטואן קסרה. קיים שוק פוטנציאלי גדול למונית מדגם אוקטביה.

- המרווח אשר נצפה למכונית מסוג זה אשר תימכר כמונית הינו 16%. שיעור זה גבוה מהמרווח בשוק הפרטי וזאת כפיצוי על הסיכונים המוגדלים בשוק המוניות.

לא תוכננה באותה תקופה מכירה של אוקטביה כרכב פרטי בגין המרווח הנמוך אשר עלה מהחישוב בשיעור של 8%.

הנתבעת פרטה במסגרת מסמך העמדה את הסיכונים המוגדלים הקיימים לדבריה בשוק המוניות, כגון יכולת נמוכה להעלות מחירים ביחס למתחרים בהשוואה למכונית פרטית; החדרת המותג כרוכה בשיווק אגרסיבי; שיעור העמלות המשולמות לסוכנים גבוהה יחסית; המונית פועלת בבלאי גבוה בהשוואה למכונית רגילה; נהגי המוניות מתאפיינים בדרישות תובעניות והקשר ביניהם מביא לזרימת מידע מהירה.

לא נמסרו לידי המומחה כל מסמכים אשר נערכו על ידה בעת היבוא או בעת ההחלטה על הכניסה לשוק המוניות.

המומחה מטעם בימ"ש התייחס לטענת הנתבעת במסמך העמדה, על פיה מחיר המכירה יהיה כאמור גבוה ב- 2,500 ₪ ממחיר הרכב המתחרה וכי היכולת להעלות מחירים ביחס למתחרים נמוכה מאד בהשוואה למכונית פרטית.

המומחה ציין כי זו נקודת ההנחה ועל פיה יש לבחון את טענות הנזק אשר הועלו ע"י הנתבעת.

המומחה הציג טבלת נתונים מתוך התמחיר אשר נמסר לו ע"י הנתבעת.

מאותם נתונים עולה כי בין אוקטובר 98' לדצמבר 98' הירידה במחיר המכירה של האוקטביה גדולה יותר מהירידה בעלות והמרווח ירד מ- 16% ל- 13.8%.

ההסבר היחיד לירידה במחיר המכירה שהוא גבוה יותר מהירידה בעלות הינו תנאי השוק.

מחיר הקסרה באותה תקופה ירד ב- 6% ואילו מחיר האוקטביה ירד ב- 3% בלבד. לאור שערי המטבע הזר שבו נקובים שני הרכבים, לא חל שינוי  משמעותי  ופער המחירים הושג כתוצאה מהחלטה שיווקית של הנתבעת, באמצעותה הוא מייצב את האוקטביה יחסית לקסרה כפי שצוין שמסמך העמדה - כאשר ההפרש של 2,500 ₪ מעל מחיר הסיטרואן קסרה הינו חסם עליון במחיר.

אותו שינוי יחסי במחיר האוקטביה לעומת הקסרה מוכיח כי גם אם היה ידוע לנתבעת בתחילת היבוא כי היא חייבת במכס, לא ניתן היה להוסיף את הסכום מאחר שהמחיר אשר היה מתקבל היה מעבר לתנאים שהשוק מאפשר.

העובדה כי הנתבעת הורידה את מחיר האוקטביה בחודשים אשר צוינו לעיל, בסכום הגבוה יותר מאשר הירידה בעלות, מוכיחה לדבריו את טענת היסוד כי מחיר המונית לא נקבע בשיטת עלות פלוס אלא עפ"י תנאי השוק.

המומחה התייחס גם לטענת הנתבעת במסמך העמדה, על פיה שווק דגם 2000 של האוקטביה תוך העלאת מחיר של 4% בהתאם להתנהגות כלל החברות בענף. לכן, אין קשר בין העלאת המחיר לבין המכס שנדרש.

אין גם מקום לדבריו לטענת הנתבעת במסמך העמדה, על פיה אילו ידעה על החיוב במכס, היתה יכולה לפנות ליצרן על מנת להפחית את המחיר הבסיסי.

טענה זו אינה מקובלת על המומחה מטעם בימ"ש, שכן בעקבות גילוי הסיווג השגוי לא נעשתה כל פניה מעין זו.

לאור כל האמור לעיל, לא נגרם לנתבעת כל נזק.

המומחה מטעם בימ"ש בדק גם את טענות הנתבעת, כפי שהועלו על ידה במסמך העמדה, לגבי המרווח ושיעורו ממחיר המכירה.

הנתבעת טענה כאמור כי בתחילת הפעילות הניחה שיעור מרווח של 16% לפני הוצאות ישירות נוספות וכי מרווח זה אמור היה להיות מלכתחילה גבוה מהמרווח ברכבים פרטיים, שם קיים ממוצע של 15% לפני הוצאות ישירות וזאת בשל הסיכון הגבוה יותר בענף המוניות.

אין לדבריו כל מקום לטענה בדבר סיכון מיוחד בענף המוניות.

בבדיקה אשר ערך המומחה באשר למרווח שהיה לנתבעת לפני גילוי הסיווג השגוי, עולה כי המרווח היה 23.2% עם תחילת היבוא וחודשיים לאחר מכן ירד המרווח ל-20.8%.

המרווח לאחר שנודע כי על המוניות מוטל מכס, עפ"י המחיר מה- 24.12.98, ירד ל- 15.56%. שיעור זה דומה למרווח של 15% על מכוניות פרטיות, כפי שהוצג במסמך העמדה מטעם הנתבעת. כלומר, גם לאחר תשלום המכס היה המרווח קרוב למרווח על מכוניות פרטיות. לכן אין מקום לטענה כי לא הושגה התשואה הראויה למכירת רכב למונית.

באשר לנזק העתידי ביחס לתקופה הנוספת, קבע המומחה מטעם בימ"ש כי כשם שלא ניתן היה להעלות את המחיר בסכום המכס בגין התחרות בשוק בגין המוניות אשר יובאו לפני גילוי הסיווג השגוי - לא ניתן היה לבצע את אותה העלאה גם לאחר מכן בגין תנאי השוק.

יתרה מזאת, המרווח בשנת 2000 מהווה כ- 23% ממחיר המכירה.

המסקנה הסופית היא כי מחיר האוקטביה אשר נמכרה כמונית נקבע תוך התחשבות במחירי  מתחרים בשוק ובעיקר מכירה של סיטרואן קסרה. לכן, בכל מקרה לא ניתן היה להעלות את המחיר בסכום המכס.

ב.  דיון והכרעה בין חוות הדעת:

מקובלת עלי לחלוטין חוות הדעת מטעם המומחה אשר מונה ע"י בימ"ש, על פיה לא נגרם לנתבעת כל נזק בגין הטעות בסיווג ע"י התובעת.

הנחת היסוד ממנה יצא המומחה מטעם בימ"ש, בדבר קביעת המחיר תוך התחשבות במחירי המתחרים בשוק, הינה הנחה הגיונית ונתמכת כאמור בדברי הנתבעת עצמה, הן בכתבי הטענות והן במסמך העמדה אשר הוצג על ידה.

במהלך חקירתו הנגדית חזר המומחה מטעם בימ"ש והסביר כי קביעת המחיר ע"י הנתבעת היתה מונחית בהפרש המקסימלי בסך 2,500 ₪, אותו ביקשה לשמור בין מונית האוקטביה לבין המונית המתחרה, סיטרואן קסרה. לכן, לא ניתן היה להעלות את המחיר גם אילו היה נושא המכס  ידוע לפני היבוא.

מקובלת על גם  מסקנת המומחה מטעם בימ"ש, על פיה לא היה מקום להערכת רווח גבוה יותר בשוק המוניות, שכן לא הוכח כל סיכון מיוחד בענף זה. מסקנה זו עולה גם בקנה אחד עם קביעתה של הנתבעת במסמך העמדה על פיה צפתה מרווח של 16% במוניות, לעומת 15% ברכבים הפרטיים. עפ"י החישובים אותם הציג המומחה מטעם בימ"ש נשמר מרווח זה.

העובדה כי ניתן היה להעלות את המחיר בשקל או ב- 50 ₪, אינה משנה באופן עקרוני את קביעת המומחה מטעם בימ"ש, על פיה לא ניתן היה בכל מקרה להעלות את מחיר המונית בגין כוחות השוק ומחיר המתחרים.

מסקנה זו עולה גם בקנה אחד עם ההתנהגות בפועל מטעם הנתבעת, אשר לא העלתה את המחיר לאחר גילוי הסיווג השגוי ובסופו של דבר, במסגרת מודל 2000, העלתה את המחיר ב- 4% בלבד.

בנושא זה העיד מר משה נגל, סמנכ"ל הנתבעת.

מתוך עדותו של מר נגל עולה כי למר נגל נסיון רב ביבוא ושיווק מכוניות ומוניות.

מר נגל העיד (עמ' 40-41 לפרו') כי מחירי המוניות לא הועלו על ידי הנתבעת עד להחלפת הדגם כאשר הגיע דגם חדש בשנת 2000.

ההחלטה שלא להעלות את המחיר היתה החלטתו של העד והמחיר לא הועלה כאמור, למרות שפורסם מחירון חדש לפני דגם 2000.

מר נגל אישר כי בין אוקטובר לדצמבר 98' היו אכן 4 מחירונים.

מטעם הנתבעת העיד גם מר צבי גור, המשמש כסמנכ"ל הכספים של הנתבעת.

בחקירתו הנגדית העיד מר גור כי הוא היה אחד מאלה אשר לחצו להעלות את המחיר לאחר גילוי הסיווג השגוי על מנת לראות כיצד מגיב השוק.

עפ"י עדותו, שוכנע ע"י מנכ"ל החברה לא לשנות את המחיר שכן "זה יהיה בשבילנו מפלה מאד  גדולה לשנות את המחיר" (עמ' 180 לפרו').

לדברי מר גור, ניסה לשכנע את מנכ"ל החברה (הכוונה למר נגל) להעלות את המחיר אפילו באחוז אחד, אולם המנכ"ל השקיע הרבה אנרגיה בלשכנע לא להעלות את המחיר "הוא לא הסכים, הוא פחד כמו שמפחדים מפצצת אטום" (עמ' 180 לפרו').

מר גור הסביר כי מר נגל היה בחשש שהעלאת המחיר תהרוס לו את ההצלחה הגדולה שהוא חשב שהולכת ומתגשמת.

מר גור הסביר כי מר נגל רצה להראות מקסימום רווחים, וכי בין היתר רצונו היה למכור יותר מכוניות.

מר גור אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי הנתבעת סברה שלא ניתן להעלות את המחיר בגין התחרות בשוק (עמ' 175 לפרו'), וכי העלאת המחיר בדגם של שנת 2000 נעשתה כחלק מכלל התנהגות יבואני הרכב אשר העלו גם הם את המחירים במחירון החדש (עמ' 179 לפרו').

עדויות אלה של עדי הנתבעת תומכים במסקנת המומחה מטעם בימ"ש, על פיה לא נגרם למעשה כל נזק, שכן השיקול המנחה בקביעת המחיר היה התחרות והתחשבות במחירי המתחרים בשוק.

בהקשר זה עדיפה עלי חוות דעתו של המומחה מטעם בימ"ש על מסקנתו של רו"ח יוכמן.

במהלך חקירתו הנגדית של רו"ח יוכמן, הסתבר כי לא נמסר לו ע"י הנתבעת  על אותה קביעה של פער מקסימלי בין מחיר המונית מדגם אוקטביה לבין הסיטרואן קסרה בסכום  של 2,500 ₪. נתון זה לא היה בפני המומחה מטעם הנתבעת, כפי שעולה מעדותו בעמ' 142-143 לפרו'.

עם זאת, אישר המומחה כי  מידע בדבר מיצוב של רכב בעת החדרתו לשוק חדש, וקביעה כי פער מסוים יישמר עד לנקודה מסוימת - הינו מידע רלוונטי.

לא ניתן להתעלם מהחלטה שיווקית משמעותית זו של הנתבעת אשר הכתיבה את קביעת  המחיר עם יבוא המוניות. העדר התייחסות אליה משמיט את הבסיס לחוות הדעת מטעם הנתבעת.

אינני רואה גם מקום לקבל כרלוונטיות את ההנחות השונות אשר הונחו ע"י המומחה מטעם הנתבעת באשר לאפשרויות הפחתת העלות והעלאת המחיר.

אפשרויות אלה הן נכונות כמובן תאורטית, אולם אין הן רלוונטיות במקרה הנוכחי.

יש לציין כי הנתבעת עצמה התייחסה לכוחות השוק וקבלת הנחה מהיצרן במסמך העמדה אשר הוגש על ידה. האפשרויות של הפניה לסוכן לשם הורדת העמלה ונושא הפחתות כרית אוויר - הועלו לראשונה ע"י המומחה מטעמה. מסמך העמדה הוגש תקופה משמעותית לאחר תשלום המכס. יש להניח כי במהלך אותה תקופה יכלה הנתבעת לגבש עמדה המשקפת את האפשרויות השונות להקטנת עלויות, וכי האמור במסמך העמדה מצביע על האפשרויות הסבירות מבחינתו של יבואן מוניות.

אין מקום לקבל את גרסת הנתבעת כי המסמך הוכן בלחץ זמן.

לגופו של ענין, אינני רואה מקום לקבל את הטענה כי ניתן היה לבקש הנחה מהיצרן.

מר נגל העיד כי לא נעשתה פניה כזאת לאחר שהתברר הסיווג השגוי. יתרה מזאת, התברר למעשה כי המו"מ עם היצרן באשר לכלל המכוניות מדגם אוקטביה, בין למכירה כרכב פרטי ובין למכירה כמונית, נוהל על המחיר המלא של הרכב כשהוא כולל 7% מכס.

"המו"מ אצלנו עם הספק על המחיר המלא של האוטו שכולל 7%, איך אני יכול לבוא ולהגיד לו תשמע, יש עכשיו 7% על המוניות. לגביו לא השתנה דבר כי המכס תמיד היה בתחשיב שהוגש לי עם 7%"(עמ' 46 לפרו' מיום 28.11.01).

הנתבעת גם לא פנתה לסוכן בניסיון להורדת העמלה בשיעור 3% וגם לא נוהל כל מו"מ בענין זה, אשר נזכר גם הוא לראשונה בחוות הדעת ולא נזכר במסמך העמדה אשר הוגש ע"י הנתבעת למומחה מטעם בימ"ש.

נושא כריות האוויר הינו שולי ואין מקום להתייחס אליו.

מכל האמור לעיל עולה כי יש לקבל את חוות הדעת מטעם המומחה של בימ"ש אשר קבע כי לא נגרם נזק לנתבעת.

ג.  ידיעת הנתבעת על קיומו של המכס:

במהלך שמיעת הראיות עלה נושא תעודות המקור למוניות שיש בו כדי להשליך באופן ישיר על נושא הנזק כתוצאה מהחיוב במכס.

מר רונן גולדשטיין, אשר היה מנהל היבוא והרכש בנתבעת, הסביר בחקירתו הנגדית כי פטור ממכס עפ"י תעודת מקור ניתן על סמך העובדה כי סך כל הרכיבים ברכב מסוים מיוצרים בתחום השוק האירופאי.

לאור העובדה כי לפליסיה היו רכיבים מסוימים שיוצרו בשוק האירופאי, התקבלה תעודת מקור בגין חלק מהפליסיות.

הנתבעת טענה, הן במהלך הדיון והן בסיכומיה, כי כל נושא תעודות המקור הינו בגדר הרחבת חזית.

גם אם אין להתייחס לנושא זה כאל טענה עצמאית, שכן היא לא נזכרה במפורש בכתבי הטענות, הרי שניתן להתייחס לעדות עדי הנתבעת בנושא תעודות המקור כחיזוק למסקנת המומחה מטעם בימ"ש, על פיה נושא המכס לא היווה שיקול של ממש בקביעת מחיר המוניות.

יתרה מזאת, הדר טענה כי אין קשר סיבתי בין הטעות לנזק הנטען, ובמסגרת טענה זו ניתן להתייחס לשאלת ידיעת הנתבעת על העדר תעודת מקור.

במהלך חקירתו של מר נגל העיד מר נגל כי שיעור המס של 7% במוניות, הוא פחות משמעותי לענין קבלת ההחלטה לייבא מאשר ביבוא מכוניות בשוק הפרטי, שם המכס הוא כמעט 100% ממחיר הרכב (עמ' 27 לפרו' מיום 28.11.01).

בשלב מאוחר יותר בחקירתו הסביר מר נגל כי בין המוניות שיובאו היו שני דגמים: אוקטביה דיזל ופליסיה דיזל. לפני שיובאו דגמי האוקטביה דיזל נשוא התביעה, נמכרו רכבים מסוג פליסיה דיזל, אשר לא היו חייבים כאמור במכס שכן היתה להם תעודת מקור.

לגבי הרכבים מסוג פליסיה אשר יובאו בתקופה הרלוונטית לתביעה - בתחילת הדרך התקבלה לגביהם תעודת מקור, אולם לאחר מכן בוטלה אותה תעודת מקור (עמ' 48-49 לפרו' לעיל).

מעדותו עולה כי היה ברור שעם ביטול תעודות המקור לפליסיה יש לבצע תחשיבים לפי 7% מכס "כיוון שזה בוטל אני עשיתי תחשיבים של 7% כי הם שוחררו עפ"י 7% מכס". (עמ' 50 לפרו').

באשר למוניות מסוג אוקטביה, היה ברור למר נגל מלכתחילה כי אין לאותן מוניות תעודת מקור ולכן אין להן פטור ממכס בשיעור 7%. "תעודת מקור לא יכלה להיות... כבר בתחילת הדרך ידענו שתעודת מקור לא יכול להיות. כי כדי לקבל תעודת מקור הרכב צריך להיות מיוצר 60% מערכו בערך היצור. באוקטביה היא רק 20%. 80% בא מגרמניה. לכן לא יכולה היתה להיות תעודת מקור בשום אופן".(עמ' 36 לפרו' מיום 28.11.01).

בעמ' 70 לפרו' לעיל אישר מר נגל פעם נוספת באופן מפורש כי ידע מראש שלאף אוקטביה לא היתה מלכתחילה תעודת מקור.

גם מעדותו של מר גור, אשר העיד כי הוא בקי בנושא תעודות המקור, עולה כי היה ידוע לו מראש שלא תהיה לגבי האוקטביה תעודת מקור "מקדמת דנא היה שאין למכונית הזו ולא יהיה לה תעודת מקור, גם אם צביקה יהפוך את העולם כמו שהוא עשה לגבי הפליסיה והצליח".  (עמ' 183-184 לפרו').

מר גור אישר גם באופן ברור כי בלי תעודת מקור, אין פטור ממכס (עמ' 185 לפרו' מיום 6.2.02).

כך עולה גם בבירור מעדותו של מר גולדשטיין.

מכל האמור לעיל עולה במפורש כי לכל אנשי הנתבעת היה ברור וידוע לאורך כל הדרך כי ללא תעודת מקור למונית לא ניתן לקבל פטור, וכי  קיים חיוב במכס בשיעור 7%.

היה ברור גם כי לאוקטביה אין ולא תהיה תעודת מקור. יש לציין כי חלק הארי של המוניות אשר יובאו הן מוניות מסוג אוקטביה.

עוד ברור מעדותו של מר גולדשטיין כי הנתון באשר לקיומה של תעודת מקור לרכב מסוים הינו נתון אשר מתקבל מאת היצרן. נתון זה יכול להיות רק בידיעת היצרן או בידיעת היבואן. על מנת שהתובעת תהיה ערה לנתון זה, היה על הנתבעת להעביר את המידע לתובעת (עמ' 192 לפרו' מיום 6.2.02).

אין בפני כל ראיה פוזיטיבית ממנה ניתן אכן ללמוד כי המידע באשר להעדר תעודת מקור לאוקטביה נמסר לתובעת.

מר נגל הניח כי המידע נמסר. מר גולדשטיין אשר היה בקשר בנושא זה עם התובעת, לא זכר אם הועברו מסמכים כלשהם, אולם הוא מניח שכן. "לא זכור לי. אני בטוח שהעברתי מסמכים. לא זכור לי איזה מסמכים אני העברתי".

גם אם נניח שהמידע בדבר אי קיומה של תעודת מקור הועבר לתובעת, הרי שלפי עדותו של מר גולדשטיין הכל התבסס על שיחת טלפון אחת, והתשובה שקיבל מאת אדם בשם חיים אשר עבד אצל התובעת לאחר בדיקה היתה כי אין מכס.

ברור כי לא ניתן לקבל את טענתה של הנתבעת, על פיה  די היה באותה שיחת טלפון כדי לבטל את המידע המוקדם שהיה לכל הגורמים הרלוונטיים אצל הנתבעת, על פיה אין לאוקטביה תעודת מקור ולכן אין כל דרך לקבל פטור ממס.

לאור זאת, ברור גם כי נושא הפטור לא נלקח בחשבון בחישוב המחיר של האוקטביה, ולכן גם לא נגרם לנתבעת כל נזק בגין העובדה ש"התברר" בדיעבד כי חל חיוב במכס.

העובדה כי התובעת טעתה בסיווג, אינה משנה את העובדה כי לנתבעת היה ברור שלא ניתן לקבל פטור ממכס.

ד.   החיוב בהשבת התשלום אשר בוצע ע"י התובעת:

אין מחלוקת בין הצדדים כי עצם החיוב במכס מוטל על היבואן, כלומר הנתבעת.

הנתבעת לא שילמה סכום זה והסכום משולם בפועל ע"י התובעת. לכן, חלה על הנתבעת חובת ההשבה של סכום התביעה לתובעת.

התוצאה הנוספת מקביעתי לעיל היא כי אין כל מקום לתביעה שכנגד ודינה להדחות, הן כלפי התובעת והן כלפי הדר.

נותרה טענתה של התובעת כי יש לחייב את הנתבעת גם בתשלום סכום הפרשי ההצמדה והריבית, אותם שילמה הנתבעת באופן עצמאי לשלטונות המכס בגין האיחור בתשלום.

סכום זה "קוזז" ע"י הנתבעת מחיוביה השוטפים כלפי התובעת.

סכום זה איננו מופיע במסגרת כתב התביעה ובתחילה ביקשה התובעת רשות לפצל את סעדיה על מנת לתבוע סכום זה בעתיד.

אין מקום לבקשה בענין פיצול סעדים שכן סכום זה נובע מאותה עילה הנתבעת בתביעה והיה ידוע לתובעת בעת תיקון כתב התביעה.

אין גם ספק כי התביעה לא תוקנה ע"י התובעת ע"י הכללת סכום הפרשי ההצמדה והריבית במסגרת סכום התביעה.

עם זאת, החזית הורחבה בפועל ע"י הנתבעת עצמה.

כבר בכתב ההגנה התייחסה הנתבעת במפורש לדרישת הפרשי הצמדה וריבית ע"י המכס. הנתבעת אף הביעה טרוניה בסעיף 11 לכתב ההגנה, על כך שהתובעת עצמה לא שילמה את הסכום החסר ועל כך שנאלצה לשלמו בעצמה, שכן בינואר 2000 עצרו רשויות המכס את פעילותה של הנתבעת בשל אי תשלום הסכום האמור.

בסוף סעיף זה נטען ע"י הנתבעת במפורש כי לענין הקיזוז אותו ביצעה "דין אחד לסכום המכס ולהפרשי ההצמדה והריבית בגין התשלום כאמור. שני הסכומים גם יחד קוזזו  כדין מכל חוב אותו חבה הנתבעת לתובעת".

גם בתצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעת נזכר נושא הריבית והפרשי ההצמדה.

משקבעה הנתבעת עצמה כי דין אחד לשני הסכומים - הרי משחייבת הנתבעת להשיב לתובעת את המכס אשר שולם על ידה - חייבת היא לשלם גם את סכום הריבית והפרשי ההצמדה.

יתרה מזאת, במסגרת חובת ההשבה של תשלום המכס אשר בוצע ע"י התובעת, יש לכלול גם את סכום הריבית והפרשי ההצמדה הנובע מאי התשלום במועד. זאת לאור העובדה כי התברר במהלך שמיעת הראיות שהנתבעת היתה ערה לחלוטין לחיובה בתשלום המכס ונמנעה מלשלמו.

העלאת הטענה מטעם הנתבעת על פיה אין מקום לדרישת התשלום בגין הפרשי ההצמדה והריבית מהטעם שלא תוקן כתב התביעה - הינה טענה בחוסר תום לב ויש בקבלתה כדי לגרום להתעשרות שלא כדין מטעם הנתבעת.

6.   תביעת התובעת כלפי חברת הביטוח

יש לבחון עתה את מערכת היחסים שבין התובעת לבין חברת הביטוח.

כפי שכבר ציינתי לעיל, טענה התובעת בכתב התביעה כי פנתה בתחילת חודש מאי 99' לחברת הביטוח והודיעה לה על הטעות ועל דרישת הנתבעת לתשלום סכום המכס בו חויבה בגין אותה טעות.

משקבעתי כי לא נגרם בסופו של דבר נזק לנתבעת, אין מקום לדרישת השיפוי אותה דרשה התובעת כלפי חברת הביטוח.

עם זאת, טענה התובעת במסגרת סיכומיה כי יש לחייב את חברת הביטוח בתשלום הוצאות משפט סבירות. התובעת טענה כי אין לקבל את טענת חברת הביטוח כי ההוצאות לא נעשו בהסכמה. זאת לאור העובדה כי התובעת נאלצה לנהל את הדיון כלפי הנתבעת בעצמה, כאשר סרבה חברת הביטוח לקבל על עצמה את המחויבות הביטוחית בענין.

יש לכן לבחון האם היה מקום להתנערותה של חברת הביטוח מהודעתה של התובעת.

קביעה בענין זה תתבסס על הכרעה בשאלה, האם היה על חברת הביטוח לשלם לתובעת את סכום התביעה עפ"י פוליסת הביטוח ולחזור בתביעה כלפי הנתבעת.

טענתה העיקרית של חברת הביטוח בהקשר זה, שהיא רלוונטית לשאלה שבפני, הינה כי לא מדובר באירוע ביטוחי המכוסה ע"י הפוליסה.

הדר טענה כאמור כי מדובר בהפרת התחייבות מטעם הנתבעת כלפי התובעת, וכי הפרה מעין זו אינה בגדר נזק המכוסה בפוליסה.

בענין זה יש להכריע במחלוקת נוספת בין התובעת לבין הנתבעת.

עפ"י גרסתה של התובעת, שולם סכום המכס על ידה בשם הנתבעת תוך קבלת התחייבות לתשלום הסכום ע"י הנתבעת.

הנתבעת טענה לעומת זאת כי לא היתה כל הסכמה כאמור, וכי גרסה מלכתחילה שעל התובעת לשלם את המכס לאור הטעות בסיווג שנעשתה על ידה.

מקובלת עלי לחלוטין עדותו של מר רון בארי, מנכ"ל משותף בתובעת, על פיה הורתה הנתבעת לתובעת לשלם עבורה את סכומי המכס לאחר שהתבררה הטעות.

אמינה עלי עדותו כי רק שבוע לאחר מכן הודיעה הנתבעת לתובעת כי היא רואה בה אחראית לחיוב בסכומי המכס החסרים בגין הסיווג השגוי.

במהלך חקירתו הנגדית העיד מר בארי כי מיד עם היוודע הטעות לאחר בדיקה שגרתית, הודע הדבר למר גור אצל הנתבעת. "מר שחשוב לי שאני דיברתי עם צביקה גור והודעתי לו מיד על הטעות".

מעדותו של מר בארי, אשר לא נסתרה, עולה גם כי הנוהל הקבוע ביחסים שבין התובעת לבין הנתבעת היה כי התובעת משלמת לאורך היום את המכס עבור היבואן. בסוף כל יום היבואן מקבל פקס או טלפון ומעביר את הכספים אשר שולמו בגין המכס (עמ' 7 לפרו').

מר בארי העיד כי במקרה הנוכחי, לאור הטעות שהתבררה, התקשר קודם למר גור כדי לברר מה לעשות וניתנה על ידו הוראה לשלם את המכס.

מקובלת עלי גם עדותו כי לאחר מספר ימים חזר בו מר גור מהסיכום והוא ושותפו, אמיר שני, נקראו למר שמלצר שהוא הבעלים המשותפים של הנתבעת ויו"ר של קבוצה בשם "שיר יבואני רכב".

באותה פגישה הודיע מר שמלצר כי "נעמוד אצלכם בחובה של 765,000 ש"ח" (עמ' 12 לפרו').

אמינה עלי עדותו כי ההסכמה אשר היתה בין התובעת לבין הנתבעת באמצעות מר גור הופרה על  ידי הנתבעת באופן חד משמעי (עמ' 12 לפרו').

כמו כן אמינה עלי וסבירה מבחינה עסקית עדותו של מר בארי על פיה, אם היה לו שמץ כלשהו של ספק כי מר גור לא אמין, או כי ישנה סיבה שלא יעמוד בדיבורו, או שמר שמלצר יהפוך את ההחלטה של מר גור - לא היה מעז לשלם (עמ' 13 לפרו').

לאור כל האמור לעיל, מקובלת עלי גרסתה של התובעת, על פיה היתה הסכמה כי תשלום המכס יבוצע ע"י התובעת, כאשר הנתבעת תעביר את סכום המכס כפי שהיה נהוג לעשות בין הצדדים במהלך העסקים הרגיל, וכי לאחר מכן חזרה בה הנתבעת מהסכמה זו.

מקובלת עלי גם גרסתה של התובעת כי סכום המכס אשר שולם על ידה, לא הוחזר ע"י הנתבעת בדרך של אי תשלום בגין עסקאות אחרות.

עם זאת, אין ספק כי כל חיוב או קיזוז אשר נעשה ע"י הנתבעת בוצע בגין אותו סכום מכס ששולם.

השאלה אליה יש לחזור היא האם  מדובר באירוע ביטוחי המכוסה לכאורה ע"י הפוליסה. 

אינני מקבלת את טענתה של חברת הביטוח, על פיה אין האירוע מכוסה עפ"י הפוליסה.

אין ספק כי התובעת טעתה בסיווג המוניות לענין פריטי המכס הרלוונטיים.

אין לכן מקום לטענתה של חברת הביטוח, על פיה לא היתה התובעת אמורה להודות ברשלנות וכי הודאה זו גורמת להעדר כיסוי עפ"י הפוליסה (עמ' 60 לסיכומים).

כאשר ההודאה הינה בטעות שהיא ברורה בעליל, כפי שהיא במקרה שבפני, הרי שלא נגרם למבטח כל נזק מאותה הודאה. גם אם היה מתנהל דיון על ידי חברת הביטוח באשר לטענת הטעות המקצועית בה הודתה התובעת, לא יכולה היתה להיות תוצאה אחרת - אין כל דרך להוכיח כי ניתן היה לסווג את המוניות בפריט מכס אחר מאשר הסיווג הנכון וברור כי הסיווג אשר נעשה ע"י התובעת הינו סיווג שגוי.

אין גם מקום לקבל את  טענתה של חברת הביטוח, על פיה לא מדובר באירוע ביטוחי, לאור העובדה כי היתה כאמור התחייבות להשבת הכספים מטעם הנתבעת וכי התחייבות זו הופרה.

מדובר בדרך חשבונאית רגילה על פיה התנהלו העסקים בין התובעת לבין הנתבעת.

מעדויות שני הצדדים עולה כי התובעת היתה משלמת את המכס בגין הרכבים המיובאים כדבר שבשגרה ומחייבת את חשבונה של הנתבעת.

הנתבעת היתה מעבירה במקביל סכומים שונים לכיסוי חיוביה אצל התובעת.

לאור זאת, מדובר בדרך תשלום בלבד שאין לה כל קשר לשאלה האם הטעות בסיווג מהווה טעות או רשלנות מקצועית המכוסה עפ"י הפוליסה.

העובדה כי תשלום המכס בוצע במהלך העסקים הרגיל משמיטה גם את הבסיס לטענת חברת הביטוח כי התובעת פעלה כמתנדבת.

עפ"י מפרט הפוליסה, מכסה הפוליסה פעילות עסקית של התובעת בעמילות מכס, שילוח בינלאומי, ביצוע הזמנה ועבודות הקשורות למהלך והובלה וכן סיווג מכס (ראה סעיף 2ג למפרט, לענין הכללת סיווג מכס כחלק מעיסוקה של התובעת, כהגדרתו בפוליסה).

מקרה ביטוח מוגדר בסעיף 8א למפרט כ"סכומים שהמבוטח יהיה חייב לשלם עפ"י דין לצד שלישי, בין היתר בשל הפרת חובה מקצועית אשר מקורה במעשה רשלנות, טעות או השמטה".

אין ספק כי טעות בסיווג יוצרת חבות עפ"י דין לתשלום נזק.

העובדה כי בסופו של דבר נקבע שלא נגרם נזק בגין אותה טעות או רשלנות - איננה מוציאה את האירוע מגדר מקרה ביטוח המכוסה בפוליסה.

לאור זאת, מכוסה הטעות בסיווג, שהוא האירוע הביטוח, בפוליסה נשוא התביעה.

אין גם מקום לטענתה של חברת הביטוח, על פיה יש להתייחס לסיווג של כל אחת מהמוניות כאירוע בפני עצמו ולדרוש בגינו השתתפות עצמית - בין בסכום של 1,000 דולר ובין בסכום של 7,500 דולר.

הטעות בסיווג היא טעות אחת והעובדה כי היא מתייחסת למספר רב של פריטים, איננה הופכת כל פריט לאירוע בפני עצמו.

לאור כל האמור לעיל, היה אכן על חברת הביטוח לנהל את הדיון המשפטי כלפי הנתבעת.  בהעדר תגובה כלשהי להודעת התובעת בדבר האירוע, לא נותרה אכן כל ברירה לתובעת אלא להגיש את התביעה ולנהל את הדיון בעצמה.

לאור זאת, יש לקבל את תביעתה של התובעת כנגד חברת הביטוח, ככל שהיא מתייחסת להפרש, אם יהיה, בין הוצאות משפט סבירות אשר הוצאו על ידה - לבין ההוצאות אשר ייפסקו כנגד הנתבעת במסגרת פסק הדין. זאת בהתאם להוראות סעיף 8ב 3) למפרט הפוליסה.

7.  סיכום

התוצאה היא כי תביעת התובעת כנגד הנתבעת 1 מתקבלת באופן חלקי.

הנתבעת 1, חברת הביטוח, תשלם לתובעת את ההפרש שבין הוצאות משפט סבירות לבין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד אשר נפסקו לה בתביעתה כנגד הנתבעת 2. זאת בצרוף מע"מ והפרשי הצמדה כדין מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

תביעת התובעת כנגד הנתבעת 2 מתקבלת.

הנתבעת 2 תשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בסך 765,752 ש"ח, וכן את הסכום של 87,758 ש"ח, המהווה ריבית והפרשי הצמדה בגין אי תשלום המכס במועד. סכומים אלה

ישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל.

הנתבעת 2 תשלם את הוצאות התובעת בגין קבלת התביעה העיקרית ודחיית התביעה שכנגד וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15% מסכום פסק הדין בתביעה העיקרית + מע"מ, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

הנתבעת 2 תשלם את הוצאות הנתבעת 1 בגין דחיית התביעה שכנגד בסך 100,000 ש"ח + מע"מ, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

למען הסר ספק, תשלם הנתבעת 2 את הוצאות המומחה מטעם בימ"ש ואת הוצאות המומחה מטעם הנתבעת 1.

 

ניתן היום כ"ח באב, תשס"ד (15 באוגוסט 2004) במעמד הצדדים.

    

דניה קרת – מאיר, שופטת