|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
תוכן העניינים
| מכס/מס קניה/חוק מסים עקיפים |
קבלת פטור מתשלום חוב מסי יבוא – הסתמכות על התנהגות רשות המכס |
| היטלי סחר |
צימוקים או דומדמניות – פסק דין שלישי (!) בשאלת הפירות המיובאים |
| מכס |
בית משפט השלום חוזר וקובע – הסתמכות על תעודת יורו 1 (שנפסלה) לא תספק הגנה לצורך חוק מסים עקיפים
|
| הובלה ימית |
העדר קשר סיבתי: המוביל הימי התרשל, לטובין נגרם נזק, ובכל זאת המוביל לא חויב בתשלום פיצויים
|
דבר המערכת
לקהל קוראינו,
חזרנו אליכם עם הגליון העשירי של "יבוא ויצוא".
בגליון זה, כהרגלנו, כתבות ומאמרים בתחום הסחר הבינלאומי, והפעם – תוך מתן דגש על דיני המכס וההובלה הימית.
קריאה נעימה,
גיל נדל, עו"ד
מכס/ מס קניה
קבלת פטור מתשלום חוב מסי יבוא – הסתמכות על התנהגות רשות המכס
במהלך שנים ארוכות, יבואן לא שילם מסי יבוא בעת שייבא טובין לישראל. לימים, פנתה אליו רשות המכס בדרישה לשלם, באופן רטרואקטיבי, את מסי היבוא. טוען היבואן כי הוא הסתמך על התנהגות רשות המכס, בכך שלא דרשה ממנו, בעת היבוא, ובמשך כל אותם שנים שחלפו מאז, את תשלום מסי היבוא, ולכן אין עליו לשלם את מסי היבוא. האם היבואן צודק ? באילו מקרים?
חוב רטרואקטיבי של מסי יבוא (בלשון החוק: "חסר מס") יכול להתקיים, על פי רוב, בשלושה סוגי מקרים: הראשון: כאשר רשות המכס טוענת כי היבואן (או סוכן המכס שלו) סיווג הטובין באופן לא נכון, ועל פי הסיווג הנכון היה על היבואן לשלם מסי יבוא (למשל: מסך ווידיאו סווג במקור כמסך מחשב); השני: כאשר רשות המכס טוענת כי היבואן לא הציג נכון את ערך הטובין לצורכי מכס, והערך הנכון הינו גבוה יותר, דבר הגורם לסכום מסים גבוה יותר (למשל: היבואן לא הוסיף לערך הטובין עמלות מסויימות); השלישי: כאשר רשות המכס טוענת כי הטובין אינם זכאים להנחת מכס, על פי הסכמי אזור סחר חופשי, בניגוד לעמדת היבואן (למשל: כאשר רשות המכס אימתה את תעודת היורו 1 שהציג היבואן מול רשות המכס הזרה, והתברר לה כי התעודה אינה קבילה).
על פי החוק (חוק מסים עקיפים, מס ששולם ביתר או בחסר, תשכ"ח - 1968), רשאית רשות המכס לגבות מסי יבוא באופן רטרואקטיבי 5 שנים אחורנית (ובמקרים חריגים - אף יותר). יחד עם זאת, על פי סעיף 3 לחוק, הרשות תוותר על החוב אם יתקיימו שלושה התנאים הבאים:
(1) החסר לא נבע מחמת ידיעה בלתי-נכונה שמסר הנישום או מחמת שלא מסר ידיעה שהיה חייב למסרה;
(2) הנישום לא ידע, ובנסיבות הענין לא היה צריך לדעת, על קיומו של החסר;
(3) הנישום מכר את הטובין בתום-לב, לפני דרישת תשלום החסר במחיר שלא נכלל בו אותו חסר.
הרעיון העומד מאחורי סעיף זה הוא לבוא לקראת יבואן שפעל בתום לב שלא גלגל את המס על הלקוחות. בסופו של דבר, מסים עקיפים אינם מוטלים על הרווחים אלא נוספים לעלות המוצר, וחיוב רטרואקטיבי במסי יבוא עלול לגרום לנזק עצום ליבואן שלא גלגל את המס על הקונים.
נקודת מפתח ביישומו של הסעיף הוא ס"ק (2), דהיינו, שרשות המכס תוותר ליבואן על חוב מסי היבוא אם הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על קיומו של חוב המס. נוסיף ונציין, כי את שאלת הידיעה בודקים לא רק מבעד למשקפיו של היבואן אלא גם מבעד למשקפיו של סוכן המכס של היבואן, כלומר – האם סוכן המכס ידע או היה עליו לדעת על קיומו של חוב המס.
וכאן אנו חוזרים אל אותה הסתמכות על התנהגות רשות המכס שהובאה בתחילת דברינו. בפסיקה נקבע, במספר מקרים, כי יבואן יוכל לעמוד בתנאי ס"ק (2) הנ"ל אם יראה שהוא הסתמך על התנהגות רשות המכס ועמדתה. הנה שתי דוגמאות:
במקרה אחד, הנוגע לדרישת גרעון בשל סיווג לא נכון, טען היבואן כי לפחות באחד השחרורים עברו הטובין בדיקה פיזית ע"י רשות המכס, והסיווג שמסר היבואן התקבל. בנסיבות אלו טען היבואן כי לא ידע ולא היה עליו שהסיווג אינו נכון. עמדת היבואן התקבלה.
במקרה אחר, הנוגע למחלוקת בשאלת ערך טובין (קביעת המחיר הסיטוני לצורך תשלום מס קניה), טען העוסק כי לא היה עליו לדעת שהבסיס לדיווחיו אינו נכון, שכן רשויות המס ערכו אצלו ביקורות במהלך השנים, אישר את דו"חותיו, ולא העירו לו על הטעויות. בית המשפט קיבל את עמדת העוסק וקבע שהתנהלות העוסק נראית לו סבירה ואין לזקוף לחובתו של העוסק את טעויותיו.
האם הסתמכות על התנהגות רשות המס תספיק בכל מקרה לקבלת הפטור לפי סעיף 3 לחוק?
התשובה היא שלילית. ראשית, כפי שציינו לעיל, סעיף 3 לחוק כולל שלושה תנאים מצטברים. גם אם היבואן יצליח, באמצעות אותה הסתמכות על התנהגות רשות המכס, להראות שהוא עומד בתנאי השני (ס"ק 2), עדיין יהיה עליו להראות שהוא עומד בתנאים האחרים, ולא תמיד זה הולך.
למשל, במקרה של פסילת תעודות יורו - 1. לכאורה, במצד זה היבואן מסתמך על מסמך החתום על ידי רשות המכס האירופית, הקובע כי הטובין עומדים בכללי המקור, ובמצב דברים זה, הגיוני יהיה להסיק כי היבואן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהטובין, למעשה, אינם זכאים להנחת המכס. ואולם, הסתמכות זאת, אינה מספקת לקבלת הפטור המיוחל. רשות המכס נשענת על התנאי הראשון של סעיף 3 לחוק, וטוענת שתעודת מקור שנפסלה הינה בבחינת ידיעה בלתי נכונה שמסר היבואן. אין זה משנה לרשות המכס שבעת שחרור הטובין התעודה היתה בתוקף והיבואן הסתמך עליה בתום לב. לטענת רשות המכס, המבחן הוא אובייקטיבי לחלוטין, ותעודה שנפסלה נחשבת לידיעה שאינה נכונה. עמדה זאת הינה תמוהה, לכל הפחות ביחס לתעודות מקור מהאיחוד האירופי, המונפקות וחתומות ע"י רשויות המכס באירופה. אם שורשו של הפטור נעוץ בעיקרון תום הלב, מדוע יש "להעניש" יבואן אשר הסתמך על תעודה שהונפקה ע"י רשות מכס ממלכתית? האם יש לצפות שהיבואן יאמת את נכונותה של תעודה רשמית? על אף התימהון הרב, עמדת רשות המכס אושרה על ידי בתי משפט השלום בישראל. אנו מקווים ומצפים שהדבר ייבחן בערכאות גבוהות יותר ויתהפך.
ככל שהיבואן יוכיח שמדובר במספר חוזר ונשנה של "אישורים" שסופקו על ידי רשות המכס (בדיקות של הטובין, ביקורת של ספרי חשבונות וכיו"ב), או שמדובר באישור ספציפי ומיוחד לאחר פניית היבואן, כך מצבו יהיה יותר טוב.
רצוי שהיבואן יביא נתונים נוספים התורמים גם הם למסקנה שהוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על חוב המס. נכון יהיה להדגיש, במקרים המתאימים, שלשון תעריף המכס אינה ברורה, שרשויות אחרות התלבטו גם הן בנוגע למהות הטובין וכיו"ב. מלכתחילה, רצוי לצאת לדרך לאחר קבלת אישור/חוות דעת מסוכן המכס בנוגע לעמדת הסיווג (או הצהרת ערך הטובין לצורכי מכס), ולצורך כך חשוב שהיבואן יעביר לסוכן המכס את כל המידע הרלבנטי ולקבל ממנו התייחסות ברורה.
במקרה אחד, יבואן ייבא צימוקים וסווג אותם כאוכמניות (החייבות במסי יבוא בשיעור נמוך יותר). ליבואן הוצאה דרישת תשלום חוב, והיבואן טען להגנתו כי לא ידע שמדובר בצימוקים. בחינה עובדתית התברר כי אכן מדובר בצימוקים, אך היבואן הופטר מתשלום חוב המס, שכן הוכח לבית המשפט, בין היתר, שאנשי משרד החקלאות התבלבלו אף הם ביחס לאותם טובין ולא ידעו האם הם צימוקים או שמא אוכמניות. (יחד עם זאת בפסק דין אחר, סירב בית המשפט לעניק את הפטור, מהטעם שהיבואן עצם את עיניו מלראות שמדובר בצימוקים).
על מה ניתן להסתמך ועל מה לא?
מהפסיקה שהובאה לעיל, ניתן ללמוד שבתי המשפט שעו לטענות היבואן, כאשר דובר באישור אקטיבי של הרשות, דהיינו שהרשות בדקה בפועל את הטובין / המסמכים ואישרה את עמדת היבואן, או, למצער, לא העירה על כך דבר. המצב יהיה שונה כאשר מדובר על הסתמכות על שתיקתה של הרשות בעקבות אי עריכת ביקורת מצידה. במצב זה, אין אישור ממשי בידו של היבואן. נקודה זאת חשובה ביותר, שכן רובם המכריע של הרשימונים מקבלים התרה אלקטרונית, מבלי שהטובין או המסמכים נבדקים על ידי רשות המכס.
לסיכום: בנסיבות המתאימות, הסתמכותו של היבואן על התנהגות רשות המכס עשויה להעניק לו פטור מתשלום חוב של מסי יבוא.
לראש העמוד
היטלי סחר
צימוקים או דומדמניות – פסק דין שלישי (!) בשאלת הפירות המיובאים
עובדות המקרה:
חברת פוליבה בע"מ עוסקת בייצור מחיות פירות לתעשית המזון. לצורך ייצור המחיות היא ייבאה מארה"ב לישראל פירות מסויימים (currants) אשר תוארו על ידה ברשימוני היבוא כאוכמניות מיובשות, וסווגו בפרט מכס 08.13.4000. לאחר בדיקת הטובין, הסתבר למכס כי מדובר בענבים מיובשים, שסיווגם הנכון הינו בפרט מכס 08.06.2000 . כתוצאה מכך חויבה פוליבה בהיטל ביטחה החל על יבוא ענבים מיובשים.ב
פוליבה הגישה ערעור לפי סעיף 50 לחוק היטלי סחר על החלטת המכס, וטענה מספר טענות: כי עמדת הסיווג שלה היא הנכונה, כי אין להטיל על הטובין היטל ביטחה – יהיה סיווגם אשר יהיה, כי היא זכאית לקבל פטור לפי סעיף 3 לחוק מסים עקיפים, וכי המוצר המוגמר יוצא מישראל ועל כן היא זכאית לקבל הישבון מס.
פסק הדין:
1. בשאלת הסיווג, קיבל ביהמ"ש את עמדת המכס, הן לאור הודאתה של פוליבה במהלך המשפט והן לאור חוות דעתם של המומחים וממצאי הבדיקות של משרד החקלאות ומכון התקנים.
2. באשר לתקפותו של היטל הביטחה - ביהמ"ש קבע כי ההיטל הוטל כחוק ע"י שר התמ"ס, לאחר התייעצות עם משרד החקלאות, במטרה להגן על יצור מקומי של ענבים מיובשים מפני יבוא מתחרה. ביהמ"ש ציין, כי אין כל משמעות לעובדה שהזן הספציפי של הטובין אינו גדל בארץ, לאור העדויות שהובאו בפניו, על קיומו של ייצור מקומי תחליפי של ענבים מיובשים מזנים אחרים וכי התרת היבוא תגרום לנזק קונקרטי לייצור המקומי.
3. ביהמ"ש דחה גם את טענתה של פוליבה כי הטובין שייבאה – גם אם מדובר בענבים מיובשים – זכאים לפטור מהיטל ביטחה במסגרת המכסה השנתית (570 טון) הפטורה מהיטלים. בית המשפט קבע כי הואיל ולפוליבה לא היה רשיון ליבוא הטובין מארה"ב במסגרת מכסה, כנדרש בתוספת הראשונה לצו יבוא חופשי, אין היא זכאית להיכנס לפטור של המכסה.
4. ראוי לציין, כי ביהמ"ש סרב להכיר גם באפשרות של מתן רשיון יבוא בדיעבד, בין היתר היות והליך הענקת הרשיונות נעשה בדרך של מכרז, ומתן אפשרות מעין זו יכול ליצור אפליה וחוסר שוויון כלפי יבואנים אחרים. בית המשפט קבע כי הואיל ופוליבה לא פעלה בהליך מתאים על מנת לקבל רשיון מראש, אין כל משמעות לכך שהתברר בדיעבד, שלא כל הכמות השנתית של הפטורים נוצלה בפועל.
5. בית המשפט קבע כי פוליבה אינה זכאית לקבל פטור מתשלום הגרעון לפי סעיף 3 לחוק מסים עקיפים, שכן היא עצמה עיניה מלדעת שמדובר בענבים מיובשים. בית המשפט ביסס את קביעתו על כך שבחלק מהתכתובות של פוליבה מול הספק צוין מפורשות כי מדובר בצימוקים, מכאן, קבע בית המשפט, שפוליבה ידעה או היה עליה לדעת על החיוב בהיטל.
6. לעניין עמידתה של פוליבה בתנאי סעיף 156 לפקודת המכס, המתיר הישבון של 90% מסכום המכס אשר שולם על טובין שיובאו ויוצאו תוך 6 חודשים, מבלי שנעשה בהם כל שימוש בישראל, נקבע כי היות והסעיף מחריג "טובין שיוצאו בצובר", מתחייבת בדיקה פיזית של הטובין שיובאו לצורכי זיהוי והוכחת העדר שימוש. בדיקה פיזית כזו לא נעשתה במקרה הנוכחי, ומכאן שפוליבה אינה עומדת בתנאי סעיף 156.
פרשנות:
א. פסק דין זה הינו פסק הדין השלישי הדן בהודעות חיוב שהוצאו ליבואני ה – currants. בכל המקרים נקבע כי מהותית מדובר בענבים מיובשים, אך, יחד עם זאת, באחד המקרים, קבע בית המשפט המחוזי בנצרת כי היבואן זכאי לקבל פטור מתשלום החוב מכח סעיף 3 לחוק מסים עקיפים, וזאת בהתבסס על "נוהג סוחרים" שהניח שהמוצר הינו אוכמניות/דומדמניות, ובהסתמך על כך ששרר בלבול כללי בשאלת מהות הטוביןבקרב אנשי משרד הבריאות ומשרד החקלאות שבדקו את הסחורה לצרכים אחרים. ראו סקירתנו בגליון מס` 2 של יבוא ויצוא (Index.asp?ArticleID=63&CategoryID=91&Page=1). במקרה שלפנינו, בית המשפט לא קיבל טענות אלו שכן הוכח בפניו שפוליבה ידעה (או עצמה עיניה מלדעת) שמדובר בענבים מיובשים.
ב. פסק הדין אינו נקי מביקורת, ונציין שתי נקודות עיקריות – אשר שתיהן נוגעות לחוקיות היטל הביטחה. ראשית, ההיטל שנדון בפסק הדין הינו "היטל בטחה להגנה על הייצור המקומי", והוא נועד להגן על הייצור המקומי מפני "נזק ממשי". בפסק הדין לא נבחן האם אכן היה נגרם נזק ממשי כתוצאה מהיבוא, ובית המשפט הסתמך על עמדת משרד החקלאות ש"כל יבוא גורם נזק". לדעתנו, אין בכך די, שכן יש להבחין בין נזק ממשי לסתם נזק.
ג. נקודה נוספת – ענין המכסה. פוליבה הצליחה להראות שלא כל מכסת הענבים המיובשים הפטורה מהיטל – נוצלה. אז גם אם נכון הדבר – כפי שבית המשפט קבע – שפוליבה אינה זכאית לקבל רשיון יבוא בדיעבד, הרי שבפועל, בשל אי ניצול מלוא המכסה של יבוא ענבים מיובשים בפטור, מעיד על כך שהטובין שייבאה פוליבה לא גרמו לנזק לייצור המקומי.
ע"ש (ת"א) 3471/98 פוליבה בע"מ נ` מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ ומשרד המסחר, פס"ד מיום 4.8.2005
לראש העמוד
מכס
בית משפט השלום חוזר וקובע – הסתמכות על תעודת יורו 1 (שנפסלה) לא תספק הגנה לצורך חוק מסים עקיפים
עובדות המקרה
חברת "שי מכר סחר" ("היבואנית") יבאה סחורות מאנגליה שלוו בתעודת יורו 1, ושילמה בעת היבוא מכס מופחת. המכס שלח את תעודת היורו1 לאימות ברשויות המכס באנגליה, ולאחר כחצי שנה התקבלה תשובת רשויות המכס באנגליה לפיה לספק הטובין לא היו הוכחות למקור הטובין, ולכן אין לראות בטובין כזכאים ליהנות משיעורי מכס מופחתים.
לאחר כשנתיים מהגעת תשובת רשויות המכס באנגליה, הוציאו רשויות המכס בישראל גירעונות ליבואנית, ודרשו ממנה לשלם את הפרש המיסים.
היבואנית ביקשה לקבל פטור מתשלום הגרעונות, על פי חוק מיסים עקיפים, והסבירה, בין היתר, כי היא מכרה את הסחורה על סמך שיעור המיסים הנמוך, ואין זה הוגן לחייב אותם לשלם את מסי היבוא באופן רטרואקטיבי.
רשות המכס טענה כי מאחר שתעודת היורו1 שמסרה היבואנית נחשבת כמסירת ידיעה בלתי נכונה, לא מתקיים התנאי הראשון לפטור מתשלום חסר על פי חוק מיסים עקיפים (סעיף 3(1) לחוק). בתשובה לכך, טענה היבואנית כי היא מסרה את התעודה בתום לב ולכן היא לא נחשבת כמי שמסרה ידיעה בלתי נכונה.
עוד טענה היבואנית כי העיכוב הרב בהודעת החיוב שהוצאה מטעם המכס, ועיכוב נוסף במסירת המסמך המכיל את תשובת שלטונות המכס באנגליה, גרם לה נזק ראייתי, שכן בשל העיכוב נבצר ממנה להוכיח בפני רשויות המכס באנגליה, שערכו את הבדיקה, שמקור הטובין הוא אירופי.
פסק הדין
1. הדיון המרכזי היה בשאלה האם לאור העובדה ששי מכר סחר הגישה את התעודה בתום לב ולא היה עליה לדעת שהיא בלתי נכונה (עובדה שלא היתה עליה מחלוקת)
היא לא תיחשב כמי שמסרה ידיעה בלתי נכונה.
בית המשפט קיבל את עמדת המכס לאחר שהסתמך על שורה של פסקי דין קודמים בעניינים דומים, וקבע שאין חשיבות לתום הלב של הנישום, עצם העובדה שמסר ידיעה בצורת תעודה שבדיעבד התגלתה כלא נכונה מונעת ממנו מלעמוד בתנאי סעיף 3(1) לחוק.
2. בית המשפט קבע כי לא הוכח כי המכס התרשל בכך ששלח את הודעת החיוב שנתיים לאחר הגעת תשובת רשויות המכס באנגליה מאחר שלא הובאו די נתונים כגון נוהלי העבודה של הגורם שאחראי על משלוח הודעות החיוב.
3. כמו כן קבע בית המשפט כי יתכן שלשי מכר סחר יש אשם תורם באי יכולתה להביא ראיות באשר למקור הטובין כיוון שבעצמה התמהמה מלפנות לספק הטובין.
4. יחד עם זאת, בית המשפט מתח ביקורת על רשות המכס בכך שסירבה להמציא את תשובת רשויות המכס באנגליה לשי מכר סחר במשך זמן רב, וזאת למרות פניותיה הרבות של שי מכר סחר. לאור זאת לא נתן בית המשפט צו להוצאות.
פרשנות
א. תוצאה זו של פרשנות התנאי בסעיף 3(1) כך שאינו תלוי בתום לב של מוסר הידיעה, הנה תוצאה קשה עבור יבואנים המסתמכים על תעודות יורו1 ומוכרים את הסחורה, ללא גלגול ורק בדיעבד מתברר כי המיסים שעליהם לשלם בגין הסחורה גבוהים יותר. לדעתנו יש מקום לנסות ולהפוך הלכה זו. אין לשכוח כי תעודת יורו1 (בשונה מהצהרת חשבונית) הינה מסמך רשמי שנחתם ע"י רשות מכס אירופית. בנסיבות אלו, לדעתנו, יש לקבל את הסתמכות היבואן על המסמך.
ב. נדגיש כי בית המשפט מביע עמדה לפיה על רשויות המכס להמציא לנישום את המסמכים הרלוונטיים להודעת החיוב, לרבות התכתבות בין רשות המכס הישראלי לרשות המכס הזרה, וזאת ללא עיכובים מיותרים. יש לקוות שרשות המכס תיקח לתשומת ליבה עמדה זאת, שכן לפי שעה רשות המכס מסרבת להעביר מסמכים כגון אלו ליבואן.
ת.א. (חיפה) 20625/03 שי מכר סחר 1996 בע"מ נ` מדינת ישראל, פס"ד מיום 1.8.05
לראש העמוד
הובלה ימית
העדר קשר סיבתי: המוביל הימי התרשל, לטובין נגרם נזק, ובכל זאת המוביל לא חויב בתשלום פיצויים
עובדות המקרה:
התובעת, חברת שפיט, רכשה שום טרי מספק סיני, בתנאי C.I.F חיפה. הטובין הוטענו ונשלחו ע"י הספק מסין במכולת קירור ושוטענו מאוחר יותר לאונייה של חברת צים אשר הובילה את מכולת הקירור עם הטובין לנמל חיפה. עם פתיחת המכולה בנמל חיפה התברר כי הטובין נגועים בפטריה. שפיט החליטה לשלוח את המטען חזרה לספק בסין, הודיעה על כך לצים והתחייבה לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בכך, באם הספק הסיני לא יעשה זאת. כשהגיע המטען לסין סירב הספק לקבל אותו או לשאת בעלויות שנצטברו בגין הובלתו והשמדתו.
לטענת שפיט, הפטריה אשר גרמה לנזק לטובין התפתחה כתוצאה מהובלת הטובין בטמפרטורה נמוכה מהנדרש בשטר המטען. בהתאם לכך, הגישה שפיט כנגד צים תביעה לפיצוי בשל הנזק שנגרם לטובין בשל רשלנותה של צים, שלא פיקחה על תקינות מכולת הקירור ולא וידאה כי הטובין מועברים בתנאי קירור ראויים. מנגד, צים הגישה כנגד שפיט תביעה שכנגד לתשלום ההוצאות בעקבות החזרת המטען לספק בסין, למעט עלות ההובלה, אשר שולמה ע"י שפיט.
פסק הדין:
1. ביהמ"ש דחה את טענתה המקדמית של צים, כי שפיט אין זכות תביעה נגדה בגין שטר המטען, מאחר ושפיט אינה גורם מתקשר אלא מופיעה בשטר המטען כ- "NOTIFY" בלבד. ביהמ"ש קבע, כי הנשגר בשטר המטען, בנק לאומי, הסב את השטר לשפיט ולפיכך היא נחשבת כנסב, אשר בהתאם לסעיף 8(א) לפקודת הובלת טובין בים, מהווה צד לשטר המטען.
2. משנקבע כי לשפיט יש זכות עמידה בפני ביהמ"ש, עבר ביהמ"ש לדון בשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה להראות היכן נגרם הנזק ומי אחראי לו. ביהמ"ש קבע כי היות ולא ניתנה לצים אפשרות לוודא את מצב המטען במכולה, שכן הטובין הומכלו במכולה סגורה ע"י הספק, והואיל ומדובר בנזקים הדורשים אבחנה מקצועית ולא ניתנים לזיהוי בעין רגילה, הוצאת שטר מטען נקי ע"י צים אינה מעבירה אליה את הנטל להוכיח העדר התרשלות.
3. עוד קבע ביהמ"ש, כי שפיט לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להראות כי המטען הומכל נקי וללא הפטריה. ביהמ"ש ייחס משקל ראייתי מועט מאד לתעודה הפיטוסניטרית שהונפקה בסין, מאחר ולא הובאו בפניו הקריטריונים העומדים בבסיס למתן התעודה, מאחר והמטען הומכל רק כשבוע לאחר שהוצאה התעודה מבלי ששפיט הצביעה על פיקוח כלשהו שנעשה למטען במהלך אותה תקופה ומאחר ולא הובאו כל ראיות לגבי ביצוע תהליך precooling,המגן ושומר על השום ממזיקים.
4. בשלב זה, בחן ביהמ"ש האם צים הצליחה לשכנע שלא התרשלה ושמרה את המטען בטמפרטורה הנדרשת. בעניין זה, עמדו בפני ביהמ"ש נתוני הטרמוגרף המכני המצורף למכולה ורישום ידני של חובל האוניה. לאחר שנמצאו סתירות בין הרישומים ומשלא הוצג בפני ביהמ"ש הסבר המצביע על תקלה בטרמוגרף, העדיף ביהמ"ש את נתוני הטרמוגרף, אשר הראו כי המטען שהה חלק מזמן ההפלגה בטמפרטורה נמוכה מהנדרש.
5. עם זאת, ביהמ"ש קבע, כי לא קיים קשר סיבתי בין המצאות המטען בטמפ` נמוכה מהנדרש, לנזק שנתגלה בו, שכן ירידה בטמפרטורה עשויה לפגום בטעם השום ובאיכותו, אך אינה יכולה לגרום להתפתחות פטריות. משכך, נדחתה תביעתה של שפיט כנגד צים.
6. התביעה הנגדית נדחתה אף היא, מאחר וצים לא יידעה את שפיט בשום שלב לגבי ההוצאות הנוספות שנגרמו לה ולא ביקשה משפיט הוראות כיצד לטפל במטען לאור העיכובים והעלויות המצטברות.
פרשנות
א. פסק הדין חידד את דרישת הקשר הסיבתי הקיימת בתביעות נזיקין: לא די בכך שנגרם נזק ליבואן, ולא די בכך שהמוביל הימי התרשל. יש צורך להוכיח כי התנהגותו של המוביל היא זו שגרמה לנזקו של היבואן.
ב. שטר מטען נקי אינו אישור חותך ליבואן / יצואן שהטובין הוטענו על האוניה במצב טוב. לא ניתן לצפות ממוביל ימי שמקבל מכולה מומכלת, שיתן אישור על כך שהטובין בתוך המכולה מוחזקים במצב טוב.
ג. בקשר לתביעה שכנגד של צים – נחזור על מה שכתבנו פעמים רבות: טענות כלליות ובלתי מבוססות אינן מתקבלות בבית המשפט.
ת"א (שלום - חיפה) 14294/03 שפיט 1991 בע"מ נ` צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פס"ד מיום 27.7.2005
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
