פסק-דין
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א. זיסקינד) מיום 25.4.06 (בת"א 9749/05), לפיו נדחה עיקר תביעתה של המערערת על הסף מחמת התיישנות. בגדר הערעור משיגה המערערת גם על החלטת בית המשפט, הדוחה בקשתה להארכת המועד להגשת התביעה בגין חלק התביעה אשר התיישן.
המערערת היא יבואנית של גלאים שונים למערכות אזעקה ובקרת כניסה. ביום 27.9.05 הגישה המערערת נגד המשיבה תביעה ע"ס 734,987 ש"ח, להחזר מיסי יבוא ששילמה בגין גלאים שיובאו על ידה בין השנים 2002-2005, ואשר, על פי הנטען, שולמו ביתר בשל סיווג הגלאים באופן מוטעה ע"י המשיבה. עוד עתרה למתן סעד הצהרתי הקובע את סיווגם של הטובין. כל הגלאים שיובאו שוחררו ע"י המערערת מן המכס, על פי הנטען בכתב התביעה, תוך תשלום סכום המס שנדרש בגינם אגב מחאה.
המשיבה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, בהתייחס ל-83 מתוך 89 הרשימונים שנכללו בתביעה, אשר התביעה בגינם הוגשה לאחר חלוף שלושה חודשים מיום תשלום המס בגינם. הבקשה הוגשה בהתבסס על הוראת ס' 154 לפקודת המכס [נוסח חדש], הקוצבת את המועד להגשת תביעה לתשלום מס ששולם ביתר, אגב מחאה, ל"שלושה חודשים מיום התשלום".
בפסק הדין שניתן ע"י בית משפט קמא נתקבלה טענת המשיבה ונקבע כי המערערת איחרה את המועד להגשת עיקר תביעתה. בית המשפט קבע כי הוראת ס' 154 לפקודת המכס הינה הוראת התיישנות מהותית הקובעת תקופת התיישנות בת שלושה חודשים להגשת תביעה להשבת סכום מכס ששולם ביתר אגב מחאה. בהתאם נקבע, כי התביעה התיישנה ביחס ל-82 רשימונים שסכום המס בגינם שולם למעלה משלושה חודשים לפני הגשת התביעה. חרף מסקנתו זו, הוסיף בית המשפט ודן בבקשת המערערת להארכת המועד להגשת תביעתה ביחס לאותם הרשימונים תוך שקבע כי לא נתקיימו "הטעמים המיוחדים" הדרושים להארכת המועד להגשת התביעה.
2. המערערת מעלהבערעורה שתי טענות: האחת, ס' 154 לפקודת המכס אינו מתווה דרך יחידה ובלעדית להגשת תביעה להשבת סכום מכס ששולם בגין יבוא טובין אגב מחאה, וכי במקביל פתוחה בפניה הדרך לתבוע השבה מכוח ס' 6 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), התשכ"ח-1968, הקובע תקופת התיישנות בת חמש שנים. השנייה, וככל שס' 154 מתווה מנגנון ייחודי ובלעדי, כי הוראתו איננה הוראת התיישנות כלל אלא הוראה דיונית בלבד הקובעת את סדרי הדין להגשת התביעה לרבות המועד להגשתה. ככל שמדובר בהוראה דיונית, היא מוסיפה וטוענת, רשאי בית המשפט להאריך את המועד הקצוב בה, מכוח הוראת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.
המשיבה טוענת כי מקום בו שולמו מיסי יבוא "אגב מחאה", אין תחולה להוראת ההתיישנות הקבועה בחוק מיסים עקיפים, והמועד הקובע לצורך הגשת התביעה הוא המועד הנקוב בהוראת ס' 154 לפקודת המכס. לעניין זה היא מפנה לבר"ע204/82 ד"ר משה וינברג, עו"ד נ' גובה המכס(לא פורסם, בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א בע"א85/81 ד"ר משה וינברג נ' גובה המכס).עוד היא טוענת כי הוראת ס' 154 לפקודת המכס קובעת תקופת התיישנות מהותית, במובחן מהתיישנות דיונית, בת שלושה חודשים ממועד תשלום המס אגב מחאה. עם חלוף שלושה חודשים, פוקעת מאליה זכות התביעה העומדת ליבואן.
3. טרם דיון בטענות המערערת, מן הראוי להקדים ולהביא את נוסחו של ס' 154 לפקודת המכס [נוסח חדש], הקובע כדלהלן:
(א) התגלע סכסוך בנוגע לסכום המכס או לשיעור המכס המשתלם על טובין מסויימים, או בנוגע לחבות הטובין במכס לפי דיני המכס, רשאי בעל הטובין לשלם אגב מחאה את הסכום הנדרש על ידי גובה המכס, וסכום ששולם בדרך זו ייחשב לגבי בעל הטובין כשיעור המכס הנכון המשתלם על הטובין, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בתובענה שהוגשה לפי סעיף זה.
(ב) בעל הטובין רשאי, תוך שלושה חדשים מיום התשלום, להגיש תובענה נגד הממשלה להחזרת הסכום ששילם כאמור, כולו או מקצתו.
(ג) אין להגיש תובענה להחזרת כל סכום לפי סעיף זה, אלא אם לפני התשלום נכתבו ברשמון הטובין המלים 'שולם אגב מחאה' ונחתמו בידי בעל הטובין או בידי סוכנו.
ס' 154 לפקודת המכס חל, אם כן, באותם המקרים שבהם הנישום סבור, עוד לפני שחרור הטובין מן המכס ותשלום המס, כי מדובר בחיוב מוטעה, ולפיכך כי נדרש ממנו תשלום יתר. במקרים אלה, רשאי בעל הטובין לשלם המס הנדרש תחת מחאה, ולהגיש תביעתו להשבה תוך שלושה חודשים מיום תשלום המס.
אין לקבל טענתה של המערערת כי הוראת ס' 154 לפקודת המכס, והוראת ס' 6 לחוק מיסים עקיפים קובעות שני אפיקי תביעה נפרדים ומקבילים. טענה זו נדחתה ע"י בית המשפט העליוןכבר בעניןוינברגמן הטעם שזו אינה עולה בקנה אחד עם הוראותיו הברורות של ס' 154 לפקודת המכס. כך נקבע, כי קבלת טענה זו פירושה ביטול מוחלט של הוראת ס' 154 לפקודה אשר נותר על כנו גם לאחר חקיקת חוק מסים עקיפים, ואף שסעיפים 151 ו-155 לפקודה הסמוכים לו, בוטלו. מאידך, טענתה הנוספת של המערערת, לפיה הוראת ס' 154 לפקודת המכס איננה הוראת התיישנות אלא הוראה דיונית שנועדה להסדיר את דרך הגשתה של תביעה להשבת מס ששולם אגב מחאה ולתחמו בזמנים, הינה טענה כבדת משקל ושובת לב שיהיה מקום ליתן עליה את הדעת בבוא העת. בענייננו, וגם אם נניח לטובת המערערת כי כך הוא הדבר, עדיין על המערערת, גם לשיטתה, להצביע על טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת תביעתה. טעם כזה לא הראתה.
4. את בקשתה להארכת המועד להגשת תביעתה מעגנת המערערת על הטעמים הבאים: ידיעתה של המשיבה על המחלוקת שבין הצדדים בסוגיית סיווג הטובין ועל כוונת המערערת לתבוע את השבת המס, וניהול מו"מ בין הצדדים לגבי החלת תוצאות התביעה שנוהלה ע"י הצדדים בבית משפט השלום בת"א על הטובין דנן. המערערת סבורה כי טעמים אלה הינם טעמים "כבדי משקל" המצדיקים הארכת המועד להגשת תביעתה.
המשיבה התנגדה להארכת המועד. לטענתה, הוגשה הבקשה באיחור ניכר, רק בחודש פברואר 2006, לאחר שחלפה התקופה הקצובה להגשת כתב התביעה, חודשים לאחר הגשת כתב התביעה, ורק לאחר שהמשיבה הגישה בקשתה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. הבקשה אף הוגשה ללא תצהיר התומך בעובדותיה. עוד היא טוענת כי המערערת ידעה על מצב הדברים לאשורו, לרבות על כוונתה להגיש תביעה, אולם ישנה על זכויותיה לאורך שנים. אף לא הוכחו כל נסיבות של מניעה אובייקטיבית שמקורה בגורם חיצוני, אשר למערערת לא הייתה שליטה עליו, אשר מנעו הגשת התביעה. גם ניהול מו"מ איננו טעם מיוחד להארכת המועד, ואין בו כדי להצדיק את הימנעותה של המערערת מלהגיש את תביעתה משך תקופה כה ארוכה.
המערערת מודה כי אכן לא צורף תצהיר בתמיכה לבקשתה להארכת המועד. יחד עם זאת, היא טוענת, כי טיעוניה להארכת המועד הינם טיעונים משפטיים אשר אינם טעונים תצהיר. עוד היא מפנה לתצהיר מנהלה, מר ברוך גרנט, אשר הוגש במצורף לתגובתה לבקשת המשיבה לסילוק התביעה על הסף. לפי תצהיר זה, בעת שהחלה המערערת לייבא את הטובין דנן, הייתה כבר תלויה ועומדת נגד המשיבה תביעה של שתי חברות נוספות שבשליטת גרנט שעיסוקן דומה, בת"א 99086/00 של בית משפט השלום בת"א, שאף במרכזה עמדה שאלת סיווגם של גלאים המיובאים ע"י המערערת. לטענת גרנט, לאורך שנים ניהלה המערערת עם המשיבה מו"מ להחלת תוצאות התביעה גם על הטובין נשוא הערעור, אולם עד היום לא קיבלה מן המשיבה "תשובה ברורה וחד משמעית להצעתה". עוד נטען כי מעצם תשלום המיסים "אגב מחאה", כמו גם מהגשת התביעה האחרת לבית משפט השלום בת"א, ידעה המשיבה, או היה עליה לדעת, כי בכוונת המערערת לפעול להשבת המס ששולם, לטענתה, ביתר. המערערת מודה כי טענת התיישנות זהה נטענה ע"י המשיבה כבר בשלביה המוקדמים של ההתדיינות בת"א 99086/00 הנ"ל, אולם לטענתה, זו הוכרעה רק בפסק הדין שניתן בשנת 2006.
אין בכל אלה משום טעם, לא כל שכן טעם מיוחד, המצדיק הארכת המועד להגשת התביעה. הכלל הוא כי על בעל דין לקיים את המועדים שנקבעו בדין. כטענת המשיבה, אין בית המשפט מאריך מועדים שנקבעו בחיקוק כדבר שבשגרה, והנטל על המערערת להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך. במסגרת בחינה זו ניתן משקל גם למידת האיחור בהגשת ההליך (בש"א 5636/06 נפתלינשר נ' שלומי גפן,ניתן ביום 23.8.06, בש"א 4936/06, בש"א 4959/06 אלי ארוך ואח' נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ ואח', ניתן ביום 25.9.06).
בענייננו, סכום המס בגין הרשימונים שהתביעה בגינם סולקה על הסף, שולם החל מיום 21.1.02 וכלה ביום 9.5.05. עיקרם שולם בשנים 2002-2004. התביעה להשבת סכום המס ששולם הוגשה רק ביום 27.9.05. עצם תשלום המס אגב מחאה, או אף ידיעתה של המשיבה כי אין המערערת משלימה עם שיעור המס ששולם, אינם עילה להארכת המועד עד בלי גבול, או עד שיעלה הרצון מלפני המערערת להגיש תביעתה. יתר על כן, בענייננו פנתה המערערת באופן מפורש למשיבה, כבר ביום 1.7.03, בבקשה למתן אישורה לאי העלאת הטענה לחלוף המועד לפי ס' 154 לפקודת המכס, ככל שהתביעה תוגש תוך זמן סביר שיקבע ע"י המשיבה. אף שאישורה של המשיבה לא ניתן, לא פעלה להגשת תביעתה אלא לאחר שנים. ויודגש, לא הוכח, ואף בתצהירו של גרנט לא נטען, כי המשיבה נתנה הסכמתה להסדר הנטען במכתב האמור. אין מקום להתייחס, אפוא, לטענות עובדתיות שנטענו לראשונה בתשובת המערערת לתגובת המשיבה, אשר נטענו בעלמא וללא תמיכה ראייתית בתצהירו של גרנט.
המצב העובדתי והמשפטי לאשורו, לרבות המועד הקצוב בס' 154 לפקודת המכס, היה נהיר, אפוא, למערערת, במועד תשלום המס "אגב מחאה" על פי כל רשימון ורשימון. אף היה בכוונתה מלכתחילה, על פי הנטען, להגיש תביעה להחזר המס ששולם ביתר. חרף זאת, לא הצביעה על כל נסיבות אשר מנעו ממנה להגיש תביעתה במועד, תחת הגשתה, ביחס לחלק מן הרשימונים, באיחור של שנים. גם ניהול משא ומתן כשלעצמו, אינו מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד, אלא אם נלווה אליו מצג מטעם המשיבה מתוכו השתמע כי זו תסכים להארכת המועד הקצוב להגשת התביעה. מצג כזה לא נטען בתצהירו של גרנט וממילא לא הוכח. אף בהתחשב בעובדה כי מדובר בהגשת תביעה, במובחן מערעור, אשר טרם נבחנה ע"י פורום שיפוטי כלשהוא, תוך ריכוך הקריטריונים הדרושים להארכת המועד, עדיין יש לקבוע כי המערערת לא הראתה כל טעם, ולו דל וקלוש, המצדיק הארכת המועד.
הערעור נדחה, אפוא.
המערערת תשלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך 10,000 ש"ח.
המזכירותתמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ט"ו בחשון תשס"ז (6 בנובמבר 2006), בהעדר הצדדים.
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
