|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
תוכן הענינים
| מכס |
תשלום מכס אגב מחאה |
| חוק מסים עקיפים |
על יבואן שלא הצליח להוכיח שלא גלגל את המס על הקונים |
| אחסנה |
מחסן רשוי חויב לפצות יבואן בשל אי מסירת הודעה על מכירת הטובין כסב"ן |
| אחסנה |
העברת נטל ההוכחה – סוגיה משפטית שמי שעוסק במטענים צריך להכיר |
דבר המערכת
לקהל קוראינו,
אנו שבים אליכם עם הגליון השנים-עשר של "יבוא ויצוא", הכולל התייחסות לנושאים מגוונים – תשלומי מסים אגב מחאה, השבת מס ששולם ביתר, מכירת טובין כסב"ן, עיכבון, והיפוך נטל ההוכחה בתביעות בגין נזק למטענים.
מן הסתם שמתם לב לשינוי שחל בעיצוב הגליון ובהגשתו, דבר שיקל על קבלת הגליון בדואר האלקטרוני, ואנו תקווה כי שינוי זה יתקבל בברכה. כתמיד, נשמח לקבל את הערותיכם ותגובותיכם.
גיל נדל, עו"ד
מכס
תשלומי מכס אגב מחאה
מאת: עו"ד גיל נדל
סעיף 154 לפקודת המכס קובע כך:
(א) התגלע סכסוך בנוגע לסכום המכס או לשיעור המכס המשתלם על טובין מסויימים, או בנוגע לחבות הטובין במכס לפי דיני המכס, רשאי בעל הטובין לשלם אגב מחאה את הסכום הנדרש על ידי גובה המכס, וסכום ששולם בדרך זו ייחשב לגבי בעל הטובין כשיעור המכס הנכון המשתלם על הטובין, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בתובענה שהוגשה לפי סעיף זה.
(ב) בעל הטובין רשאי, תוך שלושה חדשים מיום התשלום, להגיש תובענה נגד הממשלה להחזרת הסכום ששילם כאמור, כולו או מקצתו.
(ג) אין להגיש תובענה להחזרת כל סכום לפי סעיף זה, אלא אם לפני התשלום נכתבו ברשמון הטובין המלים "שולם אגב מחאה" ונחתמו בידי בעל הטובין או בידי סוכנו.
בתי המשפט מקפידים על הוראות סעיף 154
בתי המשפט דנו לאחרונה בתחולתו ויישומו של סעיף 154 – תשלומי מכס – והניבו מספר פסקי דין/החלטות של בתי משפט השלום. שלושה מהם הציגו גישה מחמירה, ואחד – גישה מקילה.
פסקי הדין / ההחלטות המחמירים הם:
א. בית משפט השלום בחיפה – ת.א. 10957/02 מור בייקרס בע"מ נ` מדינת ישראל, פסק דין מיום 14.8.03;
ב. בית משפט השלום בתל אביב – בש"א 115467/04 מדינת ישראל נ` גסטטנר (ישראל) בע"מ, פסק דין (חלקי) מיום 1.7.04;
ג. בית משפט השלום בתל אביב - בש"א 180471/04 נורטל נטוורקס ישראל בע"מ נ` מדינת ישראל, החלטה מיום 11.11.2004.
ככלל, פסקי הדין הללו קבעו שני עקרונות חשובים (מבלי להיכנס כעת לניואנסים שבין פסקי הדין):
האחד: תביעה להשבת מס ששולם אגב מחאה חייבת להיות מוגשת תוך שלושה חודשים מיום התשלום. תביעה שתוגש לאחר שלושה חודשים תתיישן ובית המשפט לא ידון בה.
השני: במקרה של מחלוקת לפני/בעת שחרור הטובין, בית המשפט ידחה את התובענה אם לא צוין על גבי הרשימונים שהמסים שולמו אגב מחאה. מכאן, שלא ניתן לעקוף את העקרון הראשון באמצעות כך שלא ייכתב על הרשימון שולם אגב מחאה (ואז, כביכול, לא תהא תחולה לסעיף 154).
אנו מדגישים נקודה זאת שכן היה מי שהמליץ ליבואנים שלא לשלם את המסים אגב מחאה, דבר שהתברר כמנוגד לשני פסקי הדין של בית משפט השלום בתל אביב.
יצויין, כי אמנם מדובר בפסקי דין של ערכאה נמוכה – בית משפט שלום, שאינם מהווים הלכה מחייבת, ועל אחד מפסקי הדין הוגש ערעור (לכל הפחות). נציין גם כי דעתנו אינה נוחה מפסקי הדין, וכי יש בסיס לעמדה משפטית אחרת מזו שהובאה בפסקי הדין, וכי בתי המשפט המחוזיים נדרשים כעת לשאלות דומות (ראו גם בהמשך). ואולם, מצד שני, אין בטחון שעמדת בתי משפט השלום תידחה על ידי ערכאות הערעור, וגם אין בטחון שבתי משפט אחרים לא ילכו בעקבות פסיקת בתי משפט השלום הנ"ל.
מכאן, שנכון בשלב הנוכחי לנקוט בגישה שמרנית, וכי במקרה של מחלוקת עם רשות המכס יש, ראשית, לרשום על גבי הרשימון שולם אגב מחאה, ושנית – להגיש תביעה לבית המשפט תוך שלושה חודשים, בכפוף לאמור להלן.
ממתי מונים את שלושת החודשים?
ככלל, את שלושת החודשים מונים מיום תשלום המסים (וכך גם מורה סעיף 154(ב) לפקודת המכס).
מכאן ניתן להגיע למסקנה כי על היבואנים להקפיד להגיש לבית המשפט את התובענה לא יאוחר מהמועד החוקי, גם כאשר ממתינים לתשובת המכס (אם נעשתה פניה אל המכס לפני הגשת התביעה המשפטית).
ואולם, אליה וקוץ בה. מו"מ ליישוב מחלוקות בין רשות המכס ליבואן נמשך, פעמים רבות, מעבר לשלושת החודשים ואינו מגיע לידי מיצויו אלא לאחר תקופה ארוכה יותר. היחפזות בהגשת תובענה לבית המשפט עלולה לסכל את המו"מ, ותכביד על כיסו של היבואן, אולי שלא לצורך. סוף סוף, מדובר באינטרס משותף של היבואן ושל רשות המכס, לנסות ליישב את המחלוקת מבלי להזדקק לערכאות משפטיות, ואף באינטרס של מערכת המשפט, ליישב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, ולהקטין את הלחץ המוטל על בתי המשפט.
על כן, יש מקום לפתרון ביניים שיגשר בין לוח הזמנים של שלושת החודשים לבין הצורך במיצוי המו"מ.
פתרון כזה קיים, ומאומץ בפרקטיקה מזה זמן רב. בתוך תקופת שלושת החודשים שמיום תשלום המסים, פונה היבואן (באמצעות באי כוחו) לרשות המכס, במכתב פניה להארכת המועד של שלושת החודשים, וזאת בד בבד עם מכתב תביעה להשבת המסים. הרעיון הוא שהיבואן ורשות המכס מגיעים להסכמה כי לצורך ניהול מו"מ "בראש שקט", לא תעלה רשות המכס את טענת חלוף המועד, גם אם בסופו של דבר המו"מ ייכשל ותוגש תובענה לבית המשפט, כל עוד יעמוד היבואן בלוח זמנים מוסכם.
נציין כי הפתרון הנ"ל אינו נקי מספיקות ברמה המשפטית, אולם בפרקטיקה - הפתרון עובד. כאמור, מדובר בפתרון המגלם אינטרס משותף של כל הצדדים: היבואן, רשות המכס ואף בתי המשפט.
פסק הדין בעל הגישה המקילה
כפי שציינו לעיל, בפסק דין אחד ננקטה גישה מקילה בנוגע לתחולתו ויישומו של סעיף 154. מדובר בהחלטה של בית משפט השלום בחיפה – בש"א 19698/04 מדינת ישראל נ` סעד סלח, החלטה מיום 29.5.05. באותו מקרה, הוגשה תביעה להשבת מס לאחר כחמש שנים מיום התשלום, ורשות המכס טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף שכן התובע לא עמד בדרישת שלושת החודשים של סעיף 154.
בית המשפט דחה את עמדת רשות המכס וקבע כי תביעתו של התובע הוגשה מכח סעיף 6 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968, ולא מכח סעיף 154, ועל כן התובע אינו נזקק לעמוד בתנאי סעיף 154. בית המשפט הבחין בין מחלוקת המתגלעת לפני שחרור הטובין מפיקוח רשות המכס (שעליה חל סעיף 154) לבין מחלוקת המתגלעת לאחר שחרור הטובין (שעליה לא חל סעיף 154).
פסק דין זה מעלה שאלה חשובה ביותר והיא – היחס בין תקופת ההתיישנות שבסעיף 154, לבין תקופת ההתיישנות שבסעיף 6 לחוק מסים עקיפים, שהרי סעיף 6 לחוק מסים עקיפים קובע כי יתר יוחזר אם הוא נדרש תוך חמש שנים.
שאלה חשובה זאת תידון, ככל הידוע לנו, בשני תיקים, לכל הפחות, התלויים ועומדים בבתי המשפט המחוזיים. במידה ותינתן בכורה לסעיף 6 לחוק מסים עקיפים, תשתנה תמונת המצב המשפטית באופן ניכר.
ואולם, המצב המשפטי הנכון להיום, גם על פי פסק הדין בעל הגישה המקילה, הינו שבתי משפט השלום קבעו כי במקרה של מחלוקת לפני/בעת שחרור הטובין, יש לשלם את המסים אגב מחאה ולהגיש תובענה לבית המשפט תוך שלושה חודשים.
הערה חשובה: האמור לעיל נוגע לתשלומי מכס המשולמים אגב מחאה. אשר למס קניה, המצב מעט שונה, ונרחיב על כך בגליון הבא.
לראש העמוד
חוק מסים עקיפים – מס ששולם ביתר
על יבואן שלא הצליח להוכיח שלא גלגל את המס על הקונים
מאת: עו"ד גיל נדל, עו"ד רותם וירניק
השבתו של מס ששולם ביתר כרוכה בכך שהיבואן יוכיח שלא גלגל את המס על הקונים. מפאת חשיבות הנושא ומורכבותו, אנו מביאים בפני הקוראים סקירה אודות פסק דין שניתן בתחילת שנה זו, בצירוף דברי פרשנות.
סיפור המקרה:
היבואן, שחורי תקשורת סלולרית בע"מ, ייבא לארץ בין השנים 1995- 1999 סוללות שיועדו לשימוש בטלפונים סלולריים. בעת היבוא הטובין, סווגו הטובין כסוללות רגילות וחוייבו במס קניה אפקטיבי בשיעור של 45%.
ביום 19.7.01, ניתן ע"י ביהמ"ש העליון פסק הדין בענין יורוקום תקשורת סלולרית, ובו נקבע, כי אין לסווג את הטובין כסוללות רגילות אלא כסוללות המתאימות לשימוש בלעדי או עיקרי עם טלפון סלולרי- סיווג הפטור ממס קניה.
בעקבות פס"ד יורוקום, פנה היבואן לרשות מכס וביקש להשיב לו את כל סכומי מס הקניה ששילם בגין יבוא הטובין במהלך השנים 1995-1999. מנגד, טענה רשות המכס כי אין להשיב ליבואן את סכומי מס הקניה ששולמו ביתר, שכן היבואן גלגל את המס על הקונים ועל כן אינו עומד בתנאי סעיף 6 לחוק מסים עקיפים, מס ששולם ביתר או בחסר, תשכ"ח – 1968. על כך הוגשה תביעה לבית המשפט.
פסק הדין:
1. בית המשפט הזכיר את ההלכה שנקבעה בע"א 180/99, מנהל מס קניה נ` טמפו, לפיה הסוגייה של אי גלגול המס על הקונים הינה שאלה שבעובדה, אשר יש להכריע בה על יסוד מכלול הנסיבות הספציפיות בכל מקרה לגופו. בית המשפט קבע כי חוות הדעת הכלכלית, שהוגשה מטעם היבואן אינה מספקת שכן אין היא כוללת התייחסות מפורטת לענין אופן תמחור הטובין והשיקולים שהנחו את היבואן בקביעת המחיר. היעדרה של עדות ממשית כזו מטעם היבואן, נזקף לחובתו.
2. עוד קבע ביהמ"ש, כי מאחר ומס הקניה על הטובין בשיעור מצטבר של 45% הוטל עוד בשנת 1991 ופס"ד יורוקום, המבטל את המס, ניתן רק בשנת 2001, הרי שבעת ייבוא הטובין ע"י היבואן (בין השנים 1995-1999), היה המס בבחינת עובדה מוגמרת ומוכרת, אשר היבואן מן הסתם לקח אותו בחשבון וכלל אותו בתמחור הכללי של הטובין.
3. בית המשפט ייחס חשיבות מכרעת גם לתקופה הארוכה בה יובאו הטובין ע"י היבואן וקבע, כי להבדיל מתקופת ייבוא קצרה, בה ניתן לומר כי היבואן ספג את המס במספר חודשי בחינה או כי היבואן ביקש לצמצם רווחים לאחר שנוכח כי חדר לשוק לא רווחי, הרי שייבוא הטובין במשך תקופה המשתרעת על פני מספר שנים מעיד על כך שהיבואן תמחר את המס ואף הפיק רווחים מן הטובין, למרות שכלל את המס במחיר המכירה המס. ביהמ"ש הוסיף, כי חזקה על היבואן, שאילו ראה שייבוא הטובין אינו מביא כל רווחים וכי הוא נאלץ לספוג מס בשיעור 45%, היה מושך ידו מייבוא זה, כפי שהיה נוהג בנסיבות העניין כל בעל עסק נבון, ולא ממשיך בפעילות הפסד זו במשך חמש שנים.
4. בית המשפט קבע, כי העובדה שדוחותיו הכספיים של היבואן מצביעים על הפסד, אינה יכולה לשמש לכשעצמה, ראיה חותכת לאי גלגול המס, אלא יש בה רק כדי להצביע לכאורה בלבד, על הנחת היעדר גלגול, הניתנת לסתירה, ומהווה רק רכיב אחד מכלל הרכיבים שעל ביהמ"ש לקחת בחשבון בבואו להחליט אם הוכח גלגול או לא.
5. ביהמ"ש קבע, כי בענייננו, לאור האמור לעיל, לא עמד היבואן בנטל המוטל עליו להוכיח מס היתר לא גולגל על הקונים, ובהתאם דחה את תביעת היבואן.
פרשנות:
א. פסק הדין של בית המשפט העליון בענין קמור (ע"א 6080/97) התייחס לשאלה כיצד יוכל היבואן להוכיח שלא גלגל את המס על הקונים, וקבע שההוכחה אינה יכולה להיות בדרך של אומדן, וגם לא ע"י הצבעה על מדיניות מחירים, אלא בראיות.
מהו אותן ראיות שיש להביא? פסק הדין בענין קמור לא קבע קריטריונים בענין זה.
יחד עם זאת,פסק הדין בענין קמור התייחס לתיאוריות כלכליות הטוענות כי בשוק מחירים תחרותי כל מס מגולגל רק באופן חלקי על הקונה וחלקו האחר נספג על ידי המוכר, ולפי תיאוריות אלו, כאשר יוכח כי מדובר בשוק בשוק תחרותי הרי שתהיה בכך הוכחה כי רק חלק מהמס גולגל. פסק הדין בענין קמור לא שלל, עקרונית, אפשרות זאת, אלא, שכאמור לעיל, היבואן יידרש להוכיח בראיות מהו סכום המס שלא גולגל על הקונים.
בפסק הדין שלפנינו בית המשפט לא קיבל את חוות הדעת הכלכלית של היבואן בהיותה תיאורטית, וכן בשל ממצאין נוספים שנראו כמנוגדים לחוות הדעת (ראה לעיל). יחד עם זאת, אין בכך כדי לשלול, עקרונית, הסתמכות על תיאוריות כלכליות.
ב. בית המשפט היה ער לכך שתוצאות פסק דינו קשות מאד ליבואן:
"נטל ההוכחה המוטל על התובעת המבקשת את החזר המס הינו כבד ביותר, יתכן אף כבד מדי, לאור העובדה לפיה אין חולק כי מדובר במס ששולם ביתר וכי התובעת מבקשת למעשה להשיב לה מס שלא היתה צריכה לשלמו מלכתחילה.
הפסיקה מכירה בכך כי מדובר בנטל הוכחה קשה למדי, וזאת לאור הקושי לבודד את רכיב מס הקניה מיתר הרכיבים על מנת להראות כי דווקא הוא נספג על ידי היבואן, ולא גולגל אל עבר הקונה.
יתכן וניתן היה להסתפק בנטל קל יותר, למשל בהוכחה לפיה נמכרו הטובין בהפסד או בהוכחה לפיה נמכרו הטובין, תוך מתן תשומת לב לכל עלויות הרכישה (מחיר רכישה, מס, הוצאות הובלה, ביטוח ועמיל מכס) במחיר נמוך ממחיר הרכישה.
יתכן וצריך היה להסתפק בהוכחת הנישום בדבר הפסדים ובמקרה כזה, להחזיר את הנטל אל המדינה להוכחת אלמנט הגלגול.
מכל מקום, מלשונו של המחוקק, מן הפסיקה הקיימת ומדחיית בקשות לדיון נוסף בסוגיה זו, לא נותר לי אלא לבחון את הסוגיה מבחינת הנטלים הקיימים ולדבוק במסקנתי הקודמת ולפיה לא הצליחה התובעת להוכיח את העדר הגלגול"
יש לקוות שפסיקות עתידיות ירככו את נטל ההוכחה המוטל על היבואן.
ג. בית המשפט קבע כי "הצגת רווחים מצביעה בעליל על עובדת הגלגול וסותמת את הגולל על תביעת השבה". עם כל הכבוד, לא ניתן לקבל קביעה גורפת זאת. בהחלט הגיוני, שבעקבות אי גלגול המס, יבואן ירוויח פחות ממה שהיה מרוויח לולא היה מוטל מס, אבל עדין ירוויח. יבואן יוכל להשוות את שיעור הרווח על המוצר הנדון מול מוצרים אחרים, ובכך להראות על מדיניות תמחור אחידה שלא הביאה בחשבון את שיקולי המס. היבואן יוכל גם להראות כי תנודתיות בשיעור המס על אותו מוצר לא הובילה לשינוי במחיר המכירה. כל אלו, אם יגובו בראיות מפורטות, עשויים להצביע על אי גלגול מס למרות שמדובר במכירה ברווח.
ת.א. 18518/03 שחורי תקשורת סלולרית בע"מ נ` מדינת ישראל, אגף המכס והמע"מ, בית משפט השלום בתל אביב.
לראש העמוד
אחסנה
מחסן רשוי חויב לפצות יבואן בשל אי מסירת הודעה על מכירת הטובין כסב"ן
מאת עו"ד גיל נדל, עו"ד דנה בן צבי (אש)
סיפור המקרה:
יבואן הגיש תביעה כספית כנגד מחסן רשוי בנוגע לשני אירועים. האירוע הראשון מתייחס לסחורה שאוחסנה אצל המחסן, הוכרזה כסחורה בלתי נתבעת (סב"ן) ונמכרה במכרז לצד שלישי. היבואן טען כי המחסן לא הודיע לו על הכוונה למכור את הסחורה כסב"ן, ודרש פיצוי הכולל הן את עלות הסחורה, הן את אובדן הרווחים וכן השבת דמי אחסון. האירוע השני מתייחס לסחורה אשר לטענת היבואן עוכבה על ידי המחסן שלא כדין כאמצעי לחץ לפרעון חוב אחסנה, וכתוצאה מהעיכבון שלא כדין לא יכל היבואן להחזיר את הסחורה לספק. לגבי סחורה זו תובע היבואן את עלות הסחורה.
פסק הדין:
הסחורה שנמכרה כסב"ן
בית המשפט ניתח את הוראות התאמ"ו (תדריך אגב המכס ומע"מ – נוהל של רשות המכס) ומצא כי המחסן מחויב לשלוח הודעה בדואר רשום לבעל הטובין לפי הכתובת האחרונה הידועה, ובה יודיע שהטובין הוכרזו כסב"ן. מטרת המשלוח בדואר רשום הינה לוודא כי בעל הטובין יידע על מכירת הטובין הצפויה. בית המשפט מצא כי המחסן לא הוכיח שההודעה בדבר מכירת הטובין הצפויה כסב"ן נשלחה בדואר רשום, ואף לא הוכיח שהיבואן ידע בפועל על מכירת הטובין הצפויה (מאחר ומטרת משלוח ההודעה בדואר רשום הוא שבעל הטובין ידע על המכירה, הרי שאם מוכח שבעל הטובין ידע על המכירה, אין עוד חשיבות לשאלת המשלוח בדואר רשום).
בית המשפט הדגיש את חשיבות הודעת הסב"ן, ואת חשיבות המשלוח בדואר רשום, נוכח המשמעויות הכלכליות שיהיו למכירה כזו על בעל הטובין.
בהתאם, קבע בית המשפט כי המחסן אחראי כלפי היבואן בכך שלא שלח אליו הודעת סב"ן בדואר רשום ובכך שלא הפנה תזכורת עדכנית בכתב.
עם זאת, קבע בית המשפט כי יש לייחס אשם תורם בשיעור של 50% ליבואן, מאחר ועל בעל טובין לעקוב באופן עקבי ושוטף אחר מצב הסחורה, תקופת האחסנה ותשלומי המכס.
בכל הנוגע לסכום הפיצוי, קבע בית המשפט, כי הפיצוי ישולם עבור ערך הסחורה בלבד (בניכוי 50% אשם תורם). בית המשפט קבע כי אין לפצות את היבואן עבור אבדן רווחיו מן הטעם שהיבואן לא הוכיח את נזקו, שכן היבואן לא הציג הצעות מחיר או פניות קונקרטיות של לקוחות שביקשו לקנות את הסחורה, אלא מחירון כללי בלבד, ובכך אין די. בנוסף, הסחורה הושמדה על ידי המכס בטענה שהינה מזויפת, באופן שהיבואן לא הוכיח שהסחורה היתה כשרה למסחר עתידי. בית המשפט גם קבע כי אין להשיב ליבואן את דמי האחסון, שכן שירותי האחסון ניתנו בפועל על ידי המחסן (גם אם בסופו של דבר הסחורה הנכרה כסב"ן).
עכבון סחורה על ידי מחסן רשוי
בית המשפט קובע, כי זכות העיכבון של המחסן כלפי סחורה מוגבלת לחוב הנובע מסחורה זו. אם קיים חוב דמי אחסנה בגין סחורה מסוימת, ניתן לעכב בגין חוב זה רק את הסחורה שיצרה את החוב ולא סחורות אחרות אשר לגביהן אין חוב. בית המשפט קבע, כי חייבת להיות זיקה בין הטובין המעוכבים לבין העסקה נשוא הטובין. בענייננו לא היה קשר בין הסחורה שעוכבה לחוב, ולכן העכבון הוטל שלא כדין. היבואן הוכיח, כי הטובין היו פגומים והוא ביקש להחזירם לספק וכתוצאה מהעכבון לא יכול היה לעשות כן, ולכן איבדו הטובין את ערכם. בהתאם חוייב הנתבעת המחסן לשלם ליבואן את ערך הטובין שעוכבו שלא כדין.
ת"א 7743/03 אס.די.אר שריון יבוא ושיווק בע"מ נ` דקל מחסני ערובה, בית משפט השלום בראשון לציון.
לראש העמוד
אחסנה
העברת נטל ההוכחה – סוגיה משפטית שמי שעוסק במטענים צריך להכיר
מאת עו"ד גיל נדל, עו"ד קרן לוי
סחורה של יבואן נפרקת במחסן. כשהיבואן רוצה למשוך את הסחורה מהנמל הוא מבחין שיש חסר במטען. המחסן טוען שהחסר לא ארע אצלו. בתביעה שהיבואן מגיש לבית המשפט הוא לא מצליח באופן פוזיטיבי להוכיח שהחסר נוצר כשהמטען שהה במחסן, ובכל זאת בית המשפט פוסק לטובת היבואן ומחייב את המחסן לפצות את היבואן בגין החסר. כיצד הדבר אפשרי?
לעיתים קרובות תביעת נזיקין המוגשת כנגד נתבע שהתרשל במילוי חובתו נכשלת, כיוון שהתובע לא מצליח להוכיח שהנתבע באמת התרשל. סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ופסיקת בתי המשפט, מספקים כלל משפטי, אשר קובע כי בנסיבות מסוימות, התובע אינו צריך להוכיח שהנתבע התרשל, אלא הנתבע צריך להוכיח שהוא (הנתבע) לא התרשל. כלל משפטי זה משנה את כל התמונה, שכן כעת – אם הנתבע לא יצליח להוכיח שהוא לא התרשל – יפסוק בית המשפט לטובת התובע.
הכלל המשפטי שלנו מכונה בשם "הדבר מדבר בעד עצמו". הוא מופיע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ובשל חשיבותו נביאו במלואו:
בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.
במספר מקרים, בתי המשפט הסכימו לרכך את הדרישות של הסעיף, וקבעו באופן כללי שהסתברות של רשלנות, על פי ניסיון החיים, עשויה להספיק כדי להטיל על הנתבע את חובת הראיה להוכיח שלא היתה התרשלות מצידו או להוכיח את הגורם לנזק שאיננו בשליטתו.
הנה מקרה שנדון לאחרונה באחד מפסקי הדין הממחיש את הענין:
מטען של כלי נגינה יובא לישראל ובוטח ע"י חברת ביטוח. המטען הגיע לישראל ואוחסן במסוף מטענים. כשהיבואן (באמצעות סוכן המכס שלו) ביקש לשחרר את המטען מהמסוף, התברר ליבואן כי קיים חסר במטען, ונציג המכס שהוזמן לצורך דיווח על החסר אישר את דבר קיום החסר. נחברת הביטוח, ששילמה ליבואן פיצוי עבור החסר, תבעה את המסוף בטענה שהמסוף אחראי לחסר, שכן, לטענתה, החסר ארע כאשר המטען היה ברשות המסוף, והוא ארע כתוצאה מרשלנות המסוף. מנגד, המסוף טען שהמטען הגיע לרשותו עם אריזות קרועות, והחסר ארע כאשר המטען לא היה ברשותו.
בית המשפט הגיע לממצאים העובדתיים הבאים:
א. מקובל היה במסוף שכאשר קיים נזק - הדבר נרשם.
ב. כאשר המטען הוכנס למסוף, לא רשם נציג המסוף הערה כלשהי כאשר בדבר חסר או בנוגע לכך שאריזות הטובין קרועות, בו בזמן, שלגבי טובין אחרים מאותה מכולה נרשמו הערות נזק.
ג. ליבואן נודע על החסר לאחר שהמטען שהה במחסני המסוף ששה ימים (דהיינו, שבמשך תקופה מסוימת למסוף היתה שליטה מליאה על המטען).
על בסיס צירוף העובדות הנ"ל קבע בית המשפט שהכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" מתקיים בענייננו: החסר אירע כשהמטען היה במסוף, ושהתרחשות העניינים מתיישבת יותר עם הנחה של רשלנות מצידו של המסוף מאשר חוסר רשלנות, ועל כן, קבע בית המשפט שנטל ההוכחה הינו על המסוף.
ואולם, המסוף לא הוכיח שלא היתה התרשלות מצידו, ועל כן, חויב המסוף לשלם לחברת הביטוח את סכום הפיצוי שחברת הביטוח העבירה ליבואן.
ת.א. 45862/03 אליהו בע"מ – חברה לביטוח נ` קונטרם בע"מ, בית משפט השלום בתל אביב.
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
