יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
תוכן הענינים
דבר המערכת
לקהל קוראינו,
אנו שבים אליכם עם הגליון החמישה עשר של "יבוא ויצוא".
לאחרונה ניתנו מספר פסקי דין בענייני מכס, שיש להם חשיבות רבה ליבואנים ולסוכני המכס. בגליון זה נסקור את עיקר החידושים.
כמו כן, מצאנו לנכון להביא בפני קוראינו סקירה קצרה על חוק התובענות הייצוגיות החדש, המאפשר הגשת תובענות ייצוגיות כנגד רשויות המכס.
לכבוד החג, אנו שמחים להביא לציבור קוראינו את מאמרה של עו"ד אסתי נדל, שותפה במשרד רובין שמואלביץ` ושות`, הדן בענין תשלום דמי חגים לעובדים.
נאחל לקוראינו ולציבור העוסקים בסחר בינלאומי חג פסח כשר ושמח.
גיל נדל, עו"ד
חקיקה
תובענות ייצוגיות נגד רשויות המס
מאת: עו"ד גיל נדל
ממש לאחרונה (12.3.03) פורסם בספר החוקים של מדינת ישראל חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, המהווה הסדר כולל ומקיף בענין התובענות הייצוגיות, וזאת לאחר הסבך שענין התובענות הייצוגיות נקלע אליו בפסיקת בית המשפט העליון.
מטרתו של החוק הינה לקבוע כללים אחידים לענין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ולהביא לאכיפת הדין, והרתעה מפני הפרתו, וניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות.
החוק מאפשר להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, וזאת לאחר שפסיקת בית המשפט העליון חסמה בעבר אפשרות זאת.
החוק אמנם קובע כי בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע. ואולם גם במקרה כזה, יהיה התובע הייצוגי זכאי לקבל את הגמול הכספי המיוחד שלו זוכה תובע ייצוגי שתביעתו התקבלה, ועורך הדין יהיה זכאי לשכר הטרחה המיוחד.
מבלי להיכנס לפרטים, המשמעות הברורה של הדברים הינה כי נפתחה סוף-סוף הדלת בפני הגשת תביעות כספיות כנגד רשויות המס (וכמובן גופים עסקיים) באותם מקרים שסכום התביעה היה נמוך ושלא היה כדאי ליבואן לנהל בהם התדיינות משפטית.
באחד הגליונות הקרובים נדון בענין זה ביתר פירוט.
לראש העמוד
מכס / מס קניה
פרשנות כלל 2 לחלק ה - XVI של צו תעריף המכס
מאת עו"ד גיל נדל
בחודש יולי 2001 נתן בית המשפט העליון את פסק הדין בענין יורוקום (ע"א 655/99 יורוקום תקשורת סלולרית בע"מ נ` מדינת ישראל), אשר במסגרתו נקבע כי סוללות המהוות גב לטלפון סלולרי יסווגו בפרט המכס הכולל חלקים לטלפון סלולרי, ולא בפרט המכס של סוללות.
לצורך גיבוש מסקנתו, נדרש בית המשפט העליון לפרשנותו של כלל 2 לחלק ה – XVI של צו תעריף המכס ומס קניה, הקובע כך:
"2. כפוף לכלל 1 לחלק זה, לכלל 1 לפרק 84 ולכלל 1 לפרק 85, חלקי מכונות (שאינם חלקים של פריטים שבפרטים 84.84, 85.44, 85.45, 85.46, או 85.47) מסווגים לפי כללים אלה:
(א) חלקים, שהם טובין הנכללים בפרט כלשהו שבפרק 84 או 85 (חוץ מפרטים 84.09, 84.31, 84.48, 84.66, 84.73, 84.85, 85.03, 85.22, 85.29, 85.38 ו-85.48), מסווגים בכל מקרה, בפרטים המתאימים להם;
(ב) חלקים אחרים, אם הם מתאימים לשימוש בלעדי או עיקרי עם סוג מסויים של מכונה, או עם מספר מכונות שבאותו הפרט (לרבות מכונה שבפרט 84.79 או 85.43) מסווגים עם המכונות מאותו סוג או בפרטים 84.09, 84.31, 84.48, 84.66, 84.73, 85.03, 85.22, 85.29 ו-85.38. אולם חלקים המתאימים באותה מידה לשימוש עיקרי עם הטובין שבפרטים 85.17 ו-85.25 עד 85.28, מסווגים בפרט 85.17;
(ג) כל החלקים האחרים מסווגים בפרטים 84.09, 84.31, 84.48, 84.66, 85.03, 85.22, 85.29 או 85.38 לפי המתחייב או בהיעדר אפשרות כזאת בפרט 84.85 או 85.48.".
בית המשפט קבע לפני שבאים לסווג טובין כל פי כלל 2(א), יש לבחון האם הטובין נכנסים לכלל 2(ב), דהיינו האם הם מתאימים לשימוש בלעדי או עיקרי עם סוג מסוים של מכונה שבפרק 84 או 85. במלים אחרות, יש, ראשית, לבחון האם הטובין נכנסים לכלל 2(ב), ורק אם אין הם נכנסים לכלל 2(ב) יש לבחון את תחולת כלל 2(א) עליהם.
לאור דרך פרשנות זאת, דחה בית המשפט את עמדת רשות המכס שטענה כי הסוללות הינם בגדר טובין הנכללים בפרט כלשהו שבפרק 84 או 85 (כלל 2(א)), וזאת מן הטעם שיש לבחון ראשית את כלל 2(ב), ורק לאחר מכן ניתן לבדוק את תחולת כלל 2(א).
כשבא בית המשפט לבחון האם הסוללות נכנסות לכלל 2(ב) הוא בחן האם מהותה וייעודה של הסוללה הם כלי לאגירת אנרגיה או חלק של טלפון סלולרי. לאור העובדה כי הסוללה מאבדת ממשמעותה במנותק מהטלפון, והיא אף מהווה גם פריט עיצוב משלים של הטלפון ("גב" של הטלפון), קבע בית המשפט כי המאפיין העיקרי של הסוללה הינו היותה חלק לשימוש עיקרי או בלעדי עם טלפון סלולרי, ובהתאם יש להחיל עליה את כלל 2(ב) לחלק ה – 16 ולסווגה בפרט 85.29.
על פסק הדין נמתחה ביקורת רצינית ומקצועית ע"י הנהלת אגף המכס, במאמר פרי עטם של עו"ד איריס ויינברגר ומהנדס רונן נוריאל, שפורסם בדו ירחון מסים טז(1). בין היתר, טענו המחברים כי בית המשפט העליון התעלם מנוסחו של כלל 2(ב) הנוקט במונח "חלקים אחרים", דהיינו - חלקים שלא נמצאה הדרך לסווגם בכלל 2(א). כמו כן, טענו המחברים כי קביעת בית המשפט העליון מנוגדת לדברי ההסבר של השיטה ההרמונית.
אמנם, בכל הנוגע לסוללות המהוות גב לטלפון סלולרי, תוקן תעריף המכס והוסף פרט 85.25.9032 המטיל שיעור מיסוי זהה לזה של כלל הסוללות. ואולם, פרשנותו של בית המשפט העליון לכלל 2 לחלק ה – XVI נותרה בעינה. על כך הביעו המחברים את המשאלה הבאה:
"המחלוקות בנוגע לסיווג חלקים בכלל לאור פרשנות כלל 2 לחלק 16 לתעריף הן רק בתחילת הדרך. לאור עמדתו של בית המשפט בפרשת יורוקום, מחד גיסא, והצורך ביישום אחיד לאמנת המינוח, מאידך גיסא, יהיה צורך להמתין לפרשנות שונה, אם תצא מבית מדרשו של בית המשפט העליון, תוך בחינת סיווגם של טובין שהם חלקים. לאור השיקולים שהובאו לעיל, הבוחנים את כלל 2 לחלק 16 בהיבט הרחב, הכולל בחובו סיווג אחיד ותכלית מיסוי ראויה, אנו סבורים כי יש מקום לכך שבית המשפט ישקול שנית את עמדת המדינה התואמת את יישום האמנה ביתר המדינות החברות"
ככל הידוע לנו, בית המשפט העליון טרם נדרש לענין זה, אולם הסוגיה הגיע לפתחו של בית משפט השלום בתל אביב בפסק דין שניתן לאחרונה (ת.א. 91454/99 ארגנטולס בע"נ נ` מדינת ישראל, פסק דין מיום 5.1.2006).
באותו ענין נדון, בין היתר, סיווגן של סוללות של מקדחות מתוצרת MAKITA. במישור העובדתי, ציין בית המשפט כי אין חולק שללא הסוללות לא ניתן להפעיל את המקדחות וכן שהן מעוצבות באופן אשר מתאים במיוחד וככל הנראה, רק לדגמים של מקדחות מתוצרת MAKITA. בית המשפט מצא כי חלק מהסוללות מוכנסות לתוך המקדחה "ונבלעות" בה, צורתן מוארכת ותואמת את מבנה הידית של המקדחה, וחלק מהסוללות מתחברות לידית המקדחה בחלקה התחתון כאילו היו תושבת שלה, וצבען שונה מצבע המקדחה. אלו ואלו מסייעות, בזכות משקלן, לייצוב המקדחה, שכן ראש המקדחה כבד מהחלק המשמש כידית.
היבואן טען, בהתאם לפסק הדין בענין יורוקום, כי יש לסווג את הסוללות כחלקים של מקדחות, בפרט 84.67.9919 (פרט שהחליף בינואר 2002 את פרט 85.05.9090). רשות המכס טענה, מנגד, כי יש לסווג את הסוללות בפרט 85.07 הכולל סוללות.
בית המשפט קיבל את עמדת רשות המכס וקבע כי יש לסווג את הסוללות בפרט 85.07. המעניין הוא, שבית משפט השלום, הכפוף להלכותיו של בית המשפט העליון, הרשה לעצמו לסטות מקו הפרשנות של בית המשפט העליון בענין יורוקום ולנקוט בקו פרשנות משלו, המאמץ את עמדתה הפרשנית של רשות המכס. בית משפט השלום ניסה לצמצם את תחולתה של הלכת יורוקום, וקבע כי כלל 2(ב) גובר על כלל 2(א), רק לגבי אותם פרטי מכס שהוחרגו מתחולת כלל 2(א), דהיינו 84.09, 84.31, 84.48, 84.66, 84.73, 84.85, 85.03, 85.22, 85.29, 85.38 ו-85.48. לעומת זאת, לגבי הפרטים האחרים (ובכללם פרט 84.67 של המקדחות), עדין גובר כלל 2(א), ועל כן הסוללות יסווגו בפרט המתאים להן בפני עצמן – 85.07.
לדעתנו, פסק הדין ראוי לביקורת. אמנם, עמדת רשות המכס, שפי שהובאו במאמרם של המחברים הנ"ל, הינה עמדה רצינית ומבוססת, אולם, הבכורה קיימת לפסק הדין בענין יורוקום, שקביעותיו מהוות הלכה מחייבת, ולא בכדי קראו המחברים לפרשנות שונה שתצא מבית מדרשו של בית המשפט העליון. נסיונו של בית משפט השלום לצמצם את תחולתו של פסק הדין בענין יורוקום, אינו עולה בקנה אחד עם דבריו הברורים של בית המשפט העליון.
לראש העמוד
מכס / מס קניה
תשלום מכס / מס קניה אגב מחאה
מאת: עו"ד גיל נדל
שני העקרונות הבאים נקבעו בפסיקת בתי משפט השלום בשנים 2003-2004 בנוגע לתשלומי מסי יבוא אגב מחאה:
האחד: תובענה להשבת מכסים ששולמו אגב מחאה (דהיינו, במקרה של מחלוקת לפני/בעת שחרור הטובין), תידחה על ידי בית המשפט אם לא צוין על גבי הרשימונים שהמסים שולמו אגב מחאה.
השני: תובענה להשבת מסי יבוא ששולמו אגב מחאה חייבת להיות מוגשת תוך שלושה חודשים מיום התשלום. תובענה שתוגש לאחר שלושה חודשים תתיישן ובית המשפט לא ידון בה.
ראו: ת.א. 10957/02 (שלום חיפה) מור בייקרס בע"מ נ` מדינת ישראל, פסק דין מיום 14.8.03; בש"א 115467/04 (שלום תל אביב) מדינת ישראל נ` גסטטנר (ישראל) בע"מ, פסק דין (חלקי) מיום 1.7.04; בש"א 180471/04 (שלום תל אביב) נורטל נטוורקס ישראל בע"מ נ` מדינת ישראל, החלטה מיום 11.11.2004.
לאחרונה, בפסק הדין בת.א 99086/00 אופטקס מרכז האבטחה הישראלי בע"מ נ` מדינת ישראל (פסק דין מיום 5.2.06), ריכך בית משפט השלום בתל אביב את הדרישה של רישום המלים "שולם אגב מחאה" על גבי רשימון היבוא. בית המשפט התייחס למצב שבו היבואן הגיש תביעה משפטית כנגד המכס להשבת מכסים ששולמו אגב מחאה, אך ברשימונים נוספים, שהותרו לאחר הגשת התביעה, שכח לרשום את המלים אגב מחאה. בית המשפט קבע כי בנסיבות הענין עלה בבירור כי רשות המכס ידעה שהתשלום מבוצע אגב מחאה, גם אם הדבר לא נרשם על גבי הרשימונים, ואין לדחות את התביעה רק משום שהמלים אגב מחאה לא נרשמו על גבי הרשימונים.
מספר הערות פרשנות בענין תשלומי אגב מחאה:
ראשית, נבקש להדגיש כי בכל הנוגע לתשלומי מס קניה ביבוא אין חובה חוקית לרשום על גבי הרשימון את המלים אגב מחאה, וניתן להביע את המחאה באופן אחר (מכתב לגובה המכס וכו`). ואכן, בית המשפט בענין אופטקס הנ"ל הסיק מכאן כי הדרישה בענין כתיבת המלים אגב מחאה על גבי רשימון היבוא, בנוגע לתשלומי מכס, הינה טכנית, וניתן בנסיבות מתאימות, לוותר עליה.
שנית, פסק הדין בענין אופטקס אינו הלכה מחייבת, והוא חולק על פסק דין אחר של בית משפט שלום שגם הוא אינו הלכה מחייבת. לפיכך, וכל עוד לא תינתן הלכה מחייבת על ידי בית המשפט העליון, מומלץ לנקוט בגישה שמרנית ולהקפיד על ביצוע הכיתוב "שולם אגב מחאה".
שלישית, פסק הדין בענין אופטקס חוזר על העקרון השני שהוזכר לעיל, ומדגיש כי תקופת התיישנות – שלושה חדשים - להגשת תביעות להשבת מסי יבוא ששולמו אגב מחאה, הינה התיישנות מהותית, דהיינו שזכות התביעה פוקעת לאחר שלושה חדשים. לעניות דעתנו, עמדה זו אינה נכונה, עם כל הכבוד, וקיימת התייחסות באמרת אגב, בפסיקת בית המשפט המחוזי, הרואה במועד שלושת החודשים ענין טכני בלבד, שניתן יהיה, בנסיבות מיוחדות, להאריכו. יחד עם זאת, בהיעדר הלכה מחייבת של בית המשפט העליון בענין זה, ראוי לנקוט בגישה שמרנית, ולהקפיד על תקופת שלושת החדשים. לטיפים מעשיים בענין זה, ראה בכתבתנו: "תשלומי מכס אגב מחאה", שפורסמה בגליון 12 של "יבוא, יצוא ומה שביניהם". ניתן להוריד בכתובת: Index.asp?ArticleID=84&CategoryID=91&Page=2
לראש העמוד
מסי יבוא
השבת מס ששולם ביתר – הוכחת אי גלגול המס על הקונים
מאת: עו"ד גיל נדל
כידוע, סעיף 6 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968, קובע כי השבתו של מס עקיף (הכולל, בין היתר, מכסים ומסי קניה) אשר שולם ביתר מותנית בכך שהיבואן יוכיח שהוא לא כלל את המס במחיר שהקונה שילם, דהיינו שהוא לא גלגל את המס על הקונים. תנאי זה חל גם על השבתו של מס ששולם אגב מחאה (ראו בפסק הדין של בית המשפט העליון בענין קמור, ע"א 6080/97). במלים אחרות, לא זו בלבד שעל היבואן להוכיח שהצדק עמו במחלוקת עם רשות המכס, אלא שעליו גם להוכיח שהוא לא גלגל את המס על הקונים.
בתי המשפט התחבטו בשאלה מה בדיוק צריך היבואן להביא כדי שיוכל שהוא לא גלגל את המס על הקונים, ומהי רמת ההוכחה הנדרשת. אמנם, חלק מהעקרונות נדונו כבר בענין קמור הנ"ל, וכן בענין טמפו (ע"א 180/99 מנהל מס קניה נ` טמפו תעשיות בירה בע"מ), ועדין היישום לא היה ברור.
בענין שחורי (ת.א. 18518/03 שחורי תקשורת סלולרית בע"מ נ` מדינת ישראל, אגף המכס והמע"מ, פס"ד מיום 16.1.05), לא הסתפק בית משפט השלום בתל אביב בחוות דעת כלכלית שהיבוא היבואן ושהצביעה על כך שהוא מכר ספג הפסדים בתקופה הרלבנטית. בית המשפט קבע כי העובדה שדוחותיו הכספיים של היבואן מצביעים על הפסד, אינה יכולה לשמש לכשעצמה, ראיה חותכת לאי גלגול המס, אלא יש בה רק כדי להצביע לכאורה בלבד, על הנחת היעדר גלגול, הניתנת לסתירה, ומהווה רק רכיב אחד מכלל הרכיבים שעל ביהמ"ש לקחת בחשבון בבואו להחליט אם הוכח גלגול או לא. (ראו בהרחבה את סקירתנו בגליון 12 של "יבוא, יצוא ומה שביניהם". ניתן להוריד בכתובת: Index.asp?ArticleID=84&CategoryID=91&Page=2
בענין אופטקס שהוזכר לעיל, קבע בית המשפט כי המס לא גולגל על בסיס הוכחות עובדתיות שלפיהן מחירי הטובין ירדו (ולא עלו) לאחר שהיבואן נדרש לשלם את המיסים לפי דרך הסווג של רשות המכס ולא עלו, ובשל תנאי שוק ותחרות, היה זה בלתי אפשרי מבחינת היבואן להעלות את מחיר הגלאים.
בית המשפט קבע כי אין חובה להביא דווקא חוות דעת של רואה חשבון, וניתן להביא גורם אחר אצל היבואן אשר קבע את תימחור הטובין.
בענין אחר - ת.א. 107252/00 קשר אור בע"נ נ` מדינת ישראל, פס"ד מיום 13.11.05 – התבסס בית המשפט על חוות דעת מומחה שמצאה כי מחירי הטובין ירדו (ולא עלו) לאחר שהיבואן נדרש לשלם את המיסים לפי דרך הסווג של רשות המכס ולא עלו, ומצאה כי משהתקבלה עמדת הסיווג של היבואן לא הועלה מחיר הטובין, ומצאה כי גם יבואנים אחרים של אותם טובין לא העלו את המחיר בתקופה שבה הוטל מכס נוסף.
בענין נוסף - ת.א. 37461/97 אדי מערכות סטריאו לרכב בע"מ נ` מדינת ישראל, פס"ד מיום 14.11.05 - קבע בית המשפט כי הדרך הנאותה להוכיח את הגנת אי הגלגול מחייבת הצגת נתונים השוואתיים, דהיינו, השוואת המחיר שלפיו נמכרו הטובין על ידי הנישום למחיר השוק המגלם גם את מרכיב המס.
נעיר בענין זה כי למרות שבית המשפט העליון בענין טמפו וקמור הציב רף גבוה ליבואן התובע את השבת המס, וזאת בעקבות לשונו של סעיף 6 לחוק מסים עקיפים, הרי שהערכאות הנמוכות מצאו את הדרך להסתייג מהקשחת הנטל.
כך, בענין שחורי, הביע בית המשפט, כמשאלת לב, את עמדתו לפיה: "יתכן וניתן היה להסתפק בנטל קל יותר, למשל בהוכחה לפיה נמכרו הטובין בהפסד או בהוכחה לפיה נמכרו הטובין, תוך מתן תשומת לב לכל עלויות הרכישה (מחיר רכישה, מס, הוצאות הובלה, ביטוח ועמיל מכס) במחיר נמוך ממחיר הרכישה. יתכן וצריך היה להסתפק בהוכחת הנישום בדבר הפסדים ובמקרה כזה, להחזיר את הנטל אל המדינה להוכחת אלמנט הגלגול", אך נאלץ ליישר קו עם פסיקת בית המשפט העליון. בענין קשר אור הציע בית המשפט למחוקק לשנות את הגישה ולקבוע כי המדינה תהיה זו שתנמק מדוע לא יוחזר היתר, ועליה מוטל יהיה לשכנע כי ראוי להותיר את היתר בידיה.
בכל מקרה, נכון יהיה גם בענין זה לנקוט בגישה שמרנית ולהביא את מיטב הראיות והניתוחים המצביעים על כך שהמס לא גולגל על הקונה. למשל, נכון יהיה להביא בפני בית המשפט את על חומר החשבוניות ולא רק חשבוניות מדגמיות, וזאת על אך שבסופו של דבר עשוי בית המשפט להסתפדק בדוגמאות (ראו בענן אופטקס הנ"ל).
סוגיה נוספת הקשורה לענין הוכחת אי גלגול הינה השאלה האם היבואן חייב לפנות קודם לרשות המכס לצורך השבת המס, ורק כאשר נדחית פנייתו הוא רשאי לפנות לבית המשפט, או שאין צורך בפניה מוקדמת לרשות המכס.
בית המשפט השלום בתל אביב, בענין קשר אור הנ"ל, קבע כי אין חובה לפנות בתחילה את רשויות המכס. בית המשפט קבע כי עמדה זאת מגבילה את זכות הנגישות לבית המשפט, ואף נוגדת את חוקי היסוד. בית המשפט הבחין לענין זה בין בקשה לויתור על חסר מס, המצריכה פנייה מוקדמת לרשויות המכס, לבין בקשה להשבת מס ששולם ביתר, שאינה מצריכה פניה. בהקשר זה נזכיר את פסק הדין בענין סידס (ת.א 1526/99 מ. סידס ובנו בע"מ נ` מדינת ישראל ואח`, בית משפט השלום בירושלים) שבו נקבע כי קיימת חובה לפנות לרשות המס לפני פניה לערכאות (ראו סקירתנו בגליון מס` 14 של "יבוא, יצוא ומה שביניהם", בכתובת: Index.asp?ArticleID=86&CategoryID=91&Page=2
בית המשפט בענין קשב אור היה מודע לפסק הדין בענין סידס, והגביל אותו לנסיבותיו.
את סקירתנו בענין השבת מס ששולם ביתר נסיים בשאלה אימתי לא צירך להוכיח שהמס לא גולגל על הקונים. כידוע, ישנם שני סוגים של מס ששולם ביתר, ורק לגבי אחד מהם קובע החוק שההשבה כפופה להוכחת אי גלגול. סוג אחד של יתר הוא: "סכום הישבון וכל סכום אחר ששולם למנהל או הופקד אצלו, על פי חוק מס עקיף, ויש להחזירו". השבתו של סוג זה אינה כפופה להוכחת אי גלגול. סוג שני של יתר הוא "מס עקיף ששולם ביתר", והשבתו כפופה להוכחת אי גלגול.
בעבר הושמעה הדעה, בפסיקת בית המשפט המחוזי, לפיה מס שנגבה באופן בלתי חוקי (למשל, כאשר נקבע שהצו המטיל את המס הותקן בחוסר סמכות), נחשב כיתר מהסוג הראשון, ועל כן השבתו אינה כפופה להוכחת אי גלגול. יחד עם זאת, ברור כי כאשר מדובר במס שהיתה סמכות חוקית לגבותו אולם הנישום שילם יותר מדי (אם בטעות ואם אגב מחאה), הריש במצב כזה מדובר ביתר מהסוג השני והשבתו כפופה להוכחת אי גלגול (ראו בענין טמפו הנ"ל, וכן בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ` דניאל שחר).
בענין זה ניתן לאחרונה פסק דין מפתיע על ידי בית משפט השלום בתל אביב (ענין אדי מערכות סטריאו לרכב שהוזכר לעיל). באותו ענין, התגלעה מחלוקת סיווג בין היבואן לבין רשות המכס, ובית המשפט קיבל את טענת הסיווג של היבואן. בית המשפט קבע כי היבואן זכאי להשבת המס ששולם אגב מחאה, על אף שהיבואן לא הצליח להוכיח שהוא לא גלגל את המס על הקונים, וזאת מן הטעם שלא היה בסיס חוקי לדרישת רשויות המס לאור סוגיית הסיווג. במלים אחרות, בית המשפט פסק כי משמעות ההכרעה לטובת היבואן במחלוקת סיווג, הינה שדרישת הרשות היתה ללא בסיס חוקי.
איננו יודעים האם הוגש ערעור על פסק דין זה. מכל מקום, מדובר בעמדה חדשנית ביותר, שספק אם תצלח את מבחן הביקורת השיפוטית בעתיד.
לראש העמוד
מס קניה
החזר מס קניה במקרה של חוב אבוד
מאת עו"ד גיל נדל
האם יצרן טובין זכאי להחזר מס הקנייה ששילם בגין טובין שמכר, במקרה שתמורת המכירה לא שולמה לו והחוב הפך ל"חוב אבוד"?
בית המשפט המחוזי בבאר שבע ענה לאחרונה על שאלה זאת בחיוב, והכיר בחוב אבוד לצורכי החזר מס קנייה. בית המשפט קבע כי מס הקנייה נכרך מעצם מהותו וטבעו ל"מכירה" שמכר הנישום. כאשר המכירה סוכלה מכל וכל והמוכר לא קיבל ולא יקבל תמורה כלשהי בגינה, הרי שהשארת סכום מס הקנייה בקופת רשות המס הנה מנוגדת היא לתכלית היסוד האובייקטיבית המונחת בבסיס רעיון מיסויו של מוכר טובין בגין מכירתם, קבע בית המשפט.
קביעת בית המשפט אינה חל לגבי מס קנייה ביבוא, שכן חוק מס קנייה קובע מפורשות בסעיף 27(א)(1) כי מס קנייה יוחזר למי ששילמו אם הטובין שעליהם שולם המס לא נמכרו, למעט אלה "שהמס עליהם שולם בשעת יבואן". בית המשפט היה ער לאפליה אפשרית בין היבוא לייצור המקומי, אולם קבע שאפליה זאת, ככל שהיא קיימת, מעוגנת בחוק, ומי שיכול לשנותה הוא המחוקק בלבד. (ע"ש 1550/04 תדמור תעשיות עין צורים בע"מ נ` מע"מ באר שבע, פס"ד מיום 16.2.06).
לראש העמוד
דיני עבודה
תשלום דמי חגים לעובדים
מאת עו"ד אסתי נדל, רובין- שמואלביץ` ושות` עורכי דין
לקראת חג הפסח, שבה ועולה שאלת תשלום דמי חגים לעובדים בשכר (שאינם עובדים חודשיים). בהקשר זה, קיים צו הרחבה החל על כלל העובדים במשק. צו ההרחבה מורה על תשלום דמי חגים לעובדים בשכר העונים על שני התנאים המצטברים הבאים:
1. העובד הינו בעל וותק של 3 חודשים לפחות במקום העבודה.
2. העובד "לא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג) אלא בהסכמת המעביד".
הדרישה לאי היעדרות מהעבודה בסמוך ליום החג לצורך הזכות לתשלום יום החג, ובמיוחד לאור העובדה שצו ההרחבה טורח לציין במפורש כי כוונתו ל"יום לפני ויום אחרי החג", מעלה קושי בהבנת צו ההרחבה. השאלה העולה היא, האם הדרישה הינה לנוכחות העובד במקום העבודה בימים הקלנדריים שלפני ואחרי החג, או שמא מדובר בנוכחות בימי העבודה המתוכננים שלפני ואחרי יום החג ?
בהקשר זה עלינו לציין, כי בית הדין הארצי טרם נתן את פרשנותו המוסמכת והמחייבת לנוסח הצו. עם זאת, במספר פסקי דין של בתי הדין האזוריים ניתן למצוא תשובה לקושי הפרשני הנ"ל (למשל: דמ (ים) 6204/04, מלסה רבה - דים תפעול וביטחון). כך, בתי הדין האזוריים לעבודה פסקו כי בעבודה בה העובד משובץ על ידי המעביד (כך שימי העבודה בפועל הם בשליטת המעביד ולא העובד - למשל בעבודת משמרות או בעבודה לפי קריאת המעביד), יחשבו הימים "שלפני ואחרי החג", כימים אשר בהם שובץ העובד בפועל לפני ואחרי החג (ולאו דווקא ימים קלנדריים). היעדרות של העובד מן העבודה ביום שלפני וביום שאחרי החג, מפאת היעדר שיבוץ, תיחשב כהיעדרות ב"הסכמה" , אשר תזכה את העובד בימי החג.
גם אם העובד היה משובץ למשמרת לפני החג, והוא לוקח חופש ביום זה באישור המעביד, הוא נחשב כמי שנעדר "בהסכמת המעביד" ויהיה זכאי לתשלום בגין יום החג.
יש להעיר כי לא מצאנו עדיין התיחסות בפסיקת בתי הדין לעבודה לנסיבות בהן העובד בעצמו הוא הקובע את ימי עבודתו. האם בנסיבות אלו, אי עבודה של העובד בימים שלפני ואחרי החג בגלל החלטתו האישית ולא עקב שיבוץ שבאחריות המעביד, גם כן תיחשב כ"היעדרות בהסכמה"? כאמור, אין תשובה לכך בפסיקה. עם זאת, נראה לנו שגם בנסיבות כאלו יהיה העובד זכאי לדמי החגים. זאת מאחר שגם אם הוא לא עובד בפועל בימים אלו, לא ניתן לומר שהוא "נעדר ללא הסכמת המעביד", כיוון שההיעדרות הזו היא חלק מן ההסדר המוסכם בין הצדדים.
לסיום נזכיר, על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, עובד זכאי להיעדר בימי חג על פי דתו. צו ההרחבה הנ"ל מתייחס לתשלום ולא לעצם הזכות להיעדרות, והוא אינו עורך הבחנה בין ימי החגים עבור כל עובד לפי דתו. על פי הצו, ימי החג אותם יש לשלם לעובד בכפוף לתנאים הקבועים בו, הינם: 2 ימי ראש השנה, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות, ובלבד שאינם חלים בשבת.
לראש העמוד