החלטה

1.      בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ובהיעדר עילה. הבקשה מעוררת שאלה עקרונית באשר לתחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

אקדים ואומר, כי למרות אורכו של כתב התביעה המתוקן (בפעם השלישית), ולמרות המלל הרב בטיעוני המשיבים, הרי שעילות התביעה על רקע המעשים והמחדלים המיוחסים למבקשת אינן ממוקדות, מה שהקשה על בית המשפט במלאכתו. אעשה אפוא כמיטב יכולתי "לחדד" את עילות התביעה והעוולות המיוחסות למבקשת בכתב התביעה.

            העובדות הצריכות לעניין        

2.         המשיבה 1 (להלן: המשיבה) היא יבואן של סוללות למגוון רחב של מוצרים, ולטענתה, כבשה במהלך השנים כ-40% מהשוק הרלוונטי.

            בשנת 1992, החלה המשיבה לייבא סוללות לטלפונים סלולאריים (להלן: הסוללות), ולטענתה, הייתה בין היחידים בארץ שייבאו סוללות לטלפונים סלולאריים באופן עצמאי, והמשלוחים הראשונים אותם ייבאה נמכרו מייד.       

באותה עת, סווג המכס את הסוללות כ"מצבר" (פרט 85.07.3011 לצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין התשנ"ב-1991, להלן: צו המכס) ואילו המשיבה גרסה, שהסיווג המתאים הוא "חלקים המתאימים לשימוש בלעדי או עיקרי עם טלפונים סלולאריים" (פרט 85.25-85.28 לצו המכס). עקב סיווג המכס, נדרשה המשיבה לשלם סכומי מס נכבדים עבור הסוללות המיובאות. 

3.         המשיבה ניסתה לשנות את רוע הגזירה, וביום 15.3.1992 פנתה במכתב למר אסאקורה, ראש הועדה הבין-מכסית לסיווג טובין שמושבה בבריסל, בשאלה אם נכון יהיה לסווג את הסוללות לפי פרט 85.28-85.25 ולא לפי סיווג המכס. נציין, כי עמדת הועדה בבריסל רלוונטית לפרשנות צו המכס ולסווג הפריטים בו, לאור הצטרפותה של מדינת ישראל לאמנת בריסל.

            ביום 27.5.1992 קיבלה המשיבה מכתב תשובה ממר אסאקורה, בו נאמר כי תשובה עניינית לשאלתה נשלחה למר אוהב עמי, הממונה על יחידת הסיווג הארצית במכס, ועליה  לפנות אליו.

משלב זה התקיימו חילופי דברים בין המשיבה לבין מר אוהב עמי לבירור הסוגיה, שבמהלכם הודיעה המשיבה למר עמי במכתב מיום 4.10.1992, כי לאור רמת המחירים של הסוללות בשוק הישראלי, אין לה אלא להסיק שיבואנים אחרים של סוללות מייבאים את הסוללות לפי הפרט לו טוענת המשיבה, ובהיעדר יכולת לעמוד בתחרות עם היבואנים האחרים, ועל מנת להקטין את נזקיה, היא נאלצת להפסיק לייבא את הסוללות. נקדים ונציין כבר עתה, כי מהמכתב הנ"ל עולה שהמשיבה טענה להפלייה כבר באותו מועד.

4.         במקביל לתכתובת שהתנהלה בין הצדדים, הגישה המשיבה ביום 23.7.1992 תביעה לבית המשפט השלום בחיפה (ת.א. 11612/92) לפסק דין הצהרתי בנושא סיווג הסוללות (להלן: התביעה הראשונה). לטענת המשיבה, רק בעקבות מכתבה של המבקשת הנושא תאריך  26.1.1994, במסגרת הליכי גילוי המסמכים במשפט, נחשפה בפניה התכתובת המלאה בין מר אוהב עמי לבין ועדת בריסל, ונתברר לה שכבר ביום 25.7.1992 התקבלה תשובה מהועדה שיש לסווג את הפרטים כטענת המשיבה, מה שמעיד כי המבקשת ומר אוהב עמי מטעמה, נהגו עם המשיבה בחוסר תום לב (סעיף 4.29 לכתב התביעה המתוקן בתביעה כאן). 

בעוד התביעה הראשונה תלויה ועומדת, הגישה בשנת 1996, חברת יורוקום תקשורת סלולרית בע"מ, שייבאה באותה עת סוללות לטלפונים סלולאריים, תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בסוגיה זהה, הנוגעת לסיווג הפרט ולפרשנות צו המכס. ביום 15.12.1998 קיבל בית המשפט המחוזי את טענת יורוקום לעניין הסיווג, ודחה טענות אחרות שלה שאינן מענייננו. ביום 19.6.2001 אישר בית המשפט העליון פה אחד את קביעת בית המשפט המחוזי בסוגיית הסיווג  (להלן: הלכת יורוקום).

5.         ויהי לאחר הדברים האלה, וכחמש שנים לאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם, נתן בית המשפט השלום בחיפה (כב' סגן הנשיא כ. ח'יר) ביום 3.1.2002 את פסק דינו בתביעה הראשונה (להלן: פסק הדין), ועל פיו קיבל את התביעה בהסתמך על הלכת יורוקום.  ערעור המדינה לבית המשפט המחוזי על פסק הדין נמחק בהסכמה.

[במאמר מוסגר: ספק בעיני אם מלכתחילה הייתה לבית משפט השלום הסמכות העניינית לדון בתביעה לסעד הצהרתי לגבי הסיווג הנכון של הסוללות לפי צו המכס. נושא זה לא הועלה על ידי מי מהצדדים ואין טעם להידרש לו בשלב זה].           

6.         הלכת יורוקום היתה רלוונטית ליבואנים נוספים של סוללות לטלפונים סלולאריים מלבד המשיבה. לטענת המשיבה, המבקשת הגיעה להסדר מפלה עם חלק מאותם יבואנים, ככל הנראה בתקופה שלאחר פסק דין יורוקום בבית המשפט המחוזי ולפני ההכרעה בערעור בבית המשפט העליון. לפי אותו הסדר, התאפשר ליבואנים לשחרר את הסוללות כשהן מסווגות לפי הפרט הנטען על ידם, בתנאי שיפקידו בטוחות להבטחת תשלום הפרשי המיסים, וזאת עד להכרעה בבית המשפט העליון בערעור המדינה על פסק הדין. עובדות אלו, למדה המשיבה מפסק הדין בבג"צ 3/00 שניתן ביום 15.2.2000, אליו צורף ההסדר עם העותרת שם, סמיקום לקסיס בע"מ. לטענת המשיבה, נודע לה אודות הסדר זה דרך  העיתונות רק בשנת 2002.

7.         עוד לפני שניתן פסק הדין בתביעה הראשונה, ולפני שניתנה הלכת יורוקום בבית המשפט העליון, הגישה המשיבה ביום 31.1.2001 את התביעה שלפנינו, תוך שהיא נסמכת על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין יורוקום.

בכתב התביעה נטען, שעילות התובענה הן העובדות שבבסיס המרצת הפתיחה שהתנהלה בבית משפט השלום (ת.א. 11612/92), דהיינו פעולות בחוסר תום לב של המבקשת ושל מר אוהב עמי מטעמה וחיוב במס שלא כדין, לאור פרשנות שגויה של צו המכס. המשיבה עתרה להשבת המס ששולם ביתר ולפיצוי בגין הפסד רווחים ועוגמת נפש.

            ביום 27.5.2004 הגישה המשיבה בקשה לתיקון כתב התביעה, ועתרה להגדלת סכום התביעה ל-18,000,000 ₪ (לצורכי אגרה) ולהוספת עילת תביעה של עוולה חוקתית ומינהלית ועוולות נוספות, עקב הפליה שלטונית בין המשיבה לבין יבואנים אחרים. תיקון העילות בכתב התביעה התבקש לאור ההכרעה בהלכת יורוקום בבית המשפט העליון, לאור מתן פסק הדין בתביעה הראשונה ודחיית ערעור המבקשת על אותו פסק דין, וגילוי עובדות חדשות. בנוסף, טענה המשיבה, שהתביעה המקורית הוגשה בטרם התגבשו נזקיה וראוי לאפשר לה להגדיל את סכום התביעה. עוד ביקשה המשיבה לצרף את התובע 2 לתביעה. ביום 27.6.2004 נעניתי לבקשה (בש"א 8624/04).

            ביום 6.7.2005 הגישה המשיבה בקשה לתיקון נוסף של כתב התביעה על ידי הוספת התובעת 3, חברת אי. גיל יבוא סוללות ומכשירים בע"מ, וביום 15.8.2005 נעתרתי לבקשה (בש"א 9805/05).

            נציין כי בעוד כתב התביעה המקורי התמקד בפרשנותו של צו המכס, ונתבע בו סעד של השבת מס ששולם ביתר, הרי שכתב התביעה המתוקן מתמקד בהתנהגות המבקשת ומר אוהב עמי מטעמה, בהליכי הבירור מול המשיבה ומול ועדת בריסל, ובהסכמים והסדרים מפלים לכאורה, שעשתה המבקשת עם יבואנים מתחרים בתקופות כאלו ואחרות.

על רקע עילות אלו, טענו המשיבים לנזקים שנגרמו להם בגין פליטתם משוק הסוללות ואבדן "אפקט הראשוניות", אבדן רווחים ונזקים בלתי ממוניים.   

8.         לסיכום ולמען הסדר והבהירות, נציין בתמצית את המועדים הצריכים לענייננו בסדר כרונולוגי:

(-) במהלך שנת 1992 פנתה המשיבה למבקשת ולועדת בריסל וניהלה עמן שיח בעניין הסיווג.

(-) ביום 23.7.1992 הגישה המשיבה את התביעה הראשונה ובה עתרה למתן פסק דין הצהרתי לגבי הסיווג הנכון של הסוללות (ת.א. 11612/92).

(-) ביום 4.10.1992 הודיעה המשיבה למבקשת כי היא נאלצת לפרוש מעיסוקה בייבוא הסוללות.      

(-) ביום 26.1.1994, במסגרת הליך גילוי מסמכים בתביעה הראשונה, נשלח על ידי המבקשת מכתב אליו צורפה התכתובת בין המבקשת  למר אסאקורה, ונחשף בפני המשיבה, בין היתר, מכתבו של מר אסקורה מיום 27.5.1992.

(-) ביום 15.12.1998 ניתן פסק הדין בעניין יורוקום בבית המשפט המחוזי.

(-) ביום 15.2.2000 ניתן פסק הדין בבג"צ סמיקום לקסיס בע"מ, שעניינו הסדר בין יבואן מתחרה לבין המבקשת.

(-) ביום  31.1.2001 הגישה המשיבה את התביעה דכאן.

(-) ביום 19.6.2001 נקבעה הלכת יורוקום בבית המשפט העליון.

(-) ביום 3.1.2002 ניתן פסק הדין בתביעה הראשונה.

(-) ביום 27.5.2004  הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, שכללה הוספת עילה של עוולה חוקתית ומינהלית בגין הפליה שלטונית והוספת התובע 2.

(-) ביום 6.7.2005 הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה להוספת התובעת 3.

(-) ביום 9.11.2005 הגישה המבקשת את הבקשה שלפנינו לסילוק התביעה על הסף.

על רקע התאריכים הרלוונטיים נבחן את טענתה של המבקשת-הנתבעת, לדחייה התביעה על הסף בשל התיישנות והיעדר עילה.

עילות התביעה ובקשת המבקשת לדחייה על הסף בשל היעדר עילה

9.         אלו, בתמצית, עילות התביעה, כפי שניתן לדלות מכתב התביעה המתוקן:

א. עצם הסיווג המוטעה.  

עילה זו אינה מפורשת בכתב התביעה, ודומה כי היא נחבאת בין השורות. התקשיתי להבין אם המשיבים טוענים כי עצם הסיווג המוטעה, לאור הלכת יורוקום ולאור פסק הדין בתביעה הראשונה, מקים להם עילת תביעה כנגד המבקשת.

מאחר שלא ברור אם ועד כמה המשיבה אוחזת בעילה זו בכתב התביעה, אמנע מלדון בשלב זה בטענה שיש לדחות עילה זו על הסף, מן הטעם שטעות של הרשות המינהלית בפירוש דין  - במקרה שלפנינו, בסיווג לא נכון של פריט מסויים בצו המכס – אינה מקימה עילת תביעה בהיעדר "אשם" של הרשות.

ב. הסיווג המוטעה נעשה ברשלנות ובחוסר תום לב, בגין מעשים ומחדלים של המבקשת ושל מר אוהב עמי מטעמה, על רקע המגעים שניהלו עם הועדה הבין-מכסית שבבריסל. פעולות אלו הביאו לסיווג המוטעה והן עולות כדי עוולות מתחום הנזיקין, כמו רשלנות והפרת חובה חקוקה.

עילה זו, מייחסת לרשות המינהלית "אשם", ואין מקום לדחייתה על הסף טרם בירור העובדות.  

ג. הפלייה של המשיבה לעומת יבואנים אחרים. המשיבים טענו בהקשר זה ל"עוולה חוקתית" בגין הפלייה שלטונית ומינהלית, ודומה כי זו העילה המרכזית בכתב התביעה.

            לא ירדתי לסוף דעתם של המשיבים לגבי עילת ההפלייה, ואסביר מדוע.   

המשיבה: הטענה המרכזית של המשיבה היא, שעקב הסיווג המוטעה נאלצה לפרוש משוק יבוא הסוללות כבר בשלהי שנת 1992, בעוד המתחרים האחרים המשיכו לפעול בשוק.  ברם, על פניו, טענת המשיבה בנושא ההפליה מתבססת על הסדרים עם יבואנים מתחרים משנת 2000 ואילך, הסכמים שנערכו בעקבות פסק הדין בעניין יורוקום (וראה סעיף 3.3. לתגובת המשיבה בעמ' 20). משכך, קשה להלום שהגורם לנזק התרחש לאחר קרות הנזק. ומזוית אחרת: בעקבות פסק הדין בעניין יורוקום, נתברר שהסיווג של המבקשת את הסוללות היה מוטעה. לכאורה, כל היבואנים "סבלו" מאותו סיווג, ולכן לא מובן מה גרם דווקא למשיבה לפרוש מהשוק.

מנגד, כבר במכתבו מיום 4.10.92 טען ב"כ המשיבה כי "אין לי מנוס מלהסיק שיבואנים אחרים משחררים את המוצר לפי סיווג דומה לזה אותו אני טוען". מכאן, שטענת ההפלייה של המשיבה אינה קשורה אך להסכמים המפלים משנת 2000, אלא לאפשרות שניתנה, לטענתה, ליבואנים אחרים, לייבא את הסוללות תחת סיווג אחר כבר במהלך שנת 1992, או להסדרים מפלים אחרים שטרם נתבררו. 

מאחר שבבקשה לדחייה על הסף עסקינן, אניח בשלב זה, כי המשיבה טוענת שהופלתה  לעומת יבואנים אחרים כבר בשנת 1992 או סמוך לאחר מכן, וכי יעלה בידה להוכיח טענה זו.

            המשיבה 3: המשיבה 3 נוסדה בשנת 1995, נכנסה לשוק הסוללות הסלולאריות בשנת 1998 ליבוא סוללות מסוג power packs, אולם נאלצה להפסיק פעילותה ככל הנראה מספר חודשים לאחר מכן. לטענת המשיבים כשלון המשיבה 3 ביבוא הסוללות, נגרם על ידי המבקשת ועקב התנהגותה המפלה בין המשיבה 3 לבין יבואנים אחרים.

            גם כאן, על פניו אין קשר סיבתי בין ההסכמים משנת 2000 עם היבואנים המתחרים לבין כשלון המשיבה 3 בעסקי יבוא הסוללות בשנת 1998.

סיכומו של דבר, שקיימת אי בהירות לגבי עילת התביעה ככל שהיא מבוססת על הפלייה, אך מאחר שבדחייה על הסף עסקינן, אותיר הדברים בצריך עיון, על מנת שיתבררו במהלך המשפט.

טענת ההתיישנות – כללי 

10.       לטענת המבקשת, עילות התביעה התגבשו בשנת 1992. התביעה דכאן הוגשה בשנת 2001 ותוקנה בשנים 2004 - 2005 תוך הוספת עילות חדשות. לכן, חלף מועד ההתיישנות של 7 שנים.

            המבקשת טענה כבר בכתב ההגנה המקורי ובכתב ההגנה המתוקן כי התביעה התיישנה, אך הגישה בקשה לסילוקה על הסף מחמת התיישנות רק כעת, כחמש שנים  לאחר הגשת התביעה.

            המשיבים העלו שורה של טענות מקדמיות כנגד העלאת טענת ההתיישנות. טרם נבחן הטענות המקדמיות של המשיבים, נקדים ונדון בטענה המקדמית שהעלתה המבקשת כלפי המשיבים.

            המשיבים לא הגישו כתב תשובה

11.       טענת המשיבים בדבר גילוי מאוחר של העובדות המהוות את עילת התביעה ובדבר תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89 לפקודת הנזיקין, הייתה צריכה להיטען בכתב תשובה לכתב ההגנה. המשיבים לא הגישו כתב תשובה וספק אם יש להם פתחון פה דיוני להעלות טענות אלו - ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו פ"ד נד(4) 464 (2000).

עם זאת, בהתחשב בכך שהמשיבים הגישו תגובה מפורטת לבקשה לדחיה על הסף וכבר הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמם, וכיוון שגם מכתב התביעה עצמו ניתן לדלות, ולו בדוחק, חלק מהטענות בדבר גילוי מאוחר של העובדות, לא אנעל בפניהם שערי בית המשפט ואני נכון לראות את תשובתם לבקשה לסילוק על הסף ככתב תשובה לעניין ההתיישנות.

נדון כעת בטענות המקדמיות שהעלו המשיבים כנגד טענת ההתיישנות שהעלתה המבקשת.

העלאת טענת התיישנות על ידי המדינה 

12.        המשיבים טענו לדחיית טענת ההתיישנות, כיוון שהמבקשת לא קיבלה את אישור היועץ המשפטי לממשלה להעלאת הטענה, וכיוון שלא ראוי שהמדינה תטען להתיישנות. על כך השיבה המבקשת, כי טענת ההתיישנות הועלתה על ידה כדין על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעבר וגם כיום (המבקשת לא צירפה את אישור היועץ המשפטי לממשלה).

            טענת התיישנות כטענת הגנה, הנטענת על ידי המדינה, מעוררת אי נוחות וראוי  שתטען בזהירות ובתום לב. עם זאת, נקבע בפסיקה שאין פגם ערכי בהעלאת טענת התיישנות על ידי המדינה וראה סעיף 28 לחוק ההתיישנות, הקובע כי הוראותיו יחולו על המדינה. להעלאת טענת התיישנות על ידי הרשות הציבורית, ראה ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה תק-על 2006(1) 2149 (2006) פסקאות 15-16 לפסק דינה של השופטת ארבל ופסקה 13 לפסק דינו של השופט גרוניס (דיון נוסף תלוי ועומד - דנ"א 1595/06). בעבר הייתה הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה טענת התיישנות לא תועלה על ידי המדינה אלא באישורו, אך הנחיה זו שונתה לאחרונה לכיוון ההפוך. רק במקרה בו מבקשת המדינה לוותר על טענת התיישנות, יהיה על הפרקליט המטפל בתיק לקבל את אישורו של פרקליט המחוז לשם כך.

ככל שהמשיבים טוענים לעצם אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, הרי שלא בנקל יתערב בית המשפט בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה לעניין העלאת טענת התיישנות – ראה התוצאה בבג"צ 269/93 נאסר נ' אלבק תק-על 93(2) 1974 (1993); בג"צ 4051/98 חרמוני נ' היועץ המשפטי לממשלה תק-על 98(2) 543 (1998); בג"צ 2825/04 בארד נ' היועץ המשפטי לממשלה תק-על 2005(4) 2284 (2005). על אחת כמה וכמה, כאשר בתקיפה עקיפה עסקינן, במסגרת ההליך האזרחי עצמו.

13.       לגופא של טענה, איני סבור כי במקרה שלפנינו, יש חוסר תום לב או פגם ערכי בהעלאת טענת ההתיישנות על ידי המדינה. המשיבים אינם עותרים להשבת כספים שנגבו ביתר, אלא מעלים טענות במישור הנזיקי והמינהלי.

נוכח חלוף הזמן, יש לכאורה ממש בטענות המבקשת, כי שוק הטלפונים הסלולאריים הוא שוק דינאמי שהשתנה ללא הכר מאז ראשית שנות התשעים ועד היום. מכאן הטענה הלגיטימית של המבקשת כי נוכח חלוף הזמן, יקשה עליה  לשחזר את התנהלות השוק ואת יחסי הכוחות שהיו באותן שנים בין היבואנים השונים, כמו גם לאתר או לשחזר מסמכים, מה שעלול לפגוע בהגנתה. נסיבות אלו יש בהן כדי להצדיק העלאת טענת התיישנות על ידי המדינה – השווה בג"צ 2825/04 לעיל. 

לאור התוצאה אליה הגעתי, איני נדרש לשאלה אם למשיבים מעמד או זכות לטעון ביחסים הפנימיים שבין הרשויות המינהליות והיועץ המשפטי לממשלה – ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון פ"ד נז(5) 166, 174-175 (2003) (להלן: הלכת זיסר).

אי התקיימות הרציונלים שבבסיס מוסד ההתיישנות

14.        המשיבים טענו שלכל אורך השנים בהן התנהלה התביעה הראשונה, יצרו כלפי המבקשת  מצג שאין בדעתם לזנוח את התביעה במישור הכספי, ולכן היה על המבקשת לשמור את הראיות הרלוונטיות. לאור זאת, טענו המשיבים כי הרציונלים שבבסיס טענת התיישנות אינם חלים במקרה שלפנינו, ויש לדחות את טענת ההתיישנות מבלי להידרש לה לגופא.

איני סבור כך. ראשית, המבקשת רשאית הייתה לסבור כי עם חלוף הזמן, המשיבים ויתרו על הגשת תביעה כספית בגין מעשיה או מחדליה. 

שנית, תקופות ההתיישנות נקבעו על ידי המחוקק בבחינת "מידות ושיעורים" שאין להרהר אחריהם. פלוני נחשב כקטין בגיל 17 שנים ו-11 חודש, ואלמוני נחשב כבגיר בגיל 18 שנים וחודש, גם אם פלוני עולה בשכלו ובכושר הבנתו בהרבה על אלמוני. כך גם לגבי תקופות ההתיישנות. ההנחה היא, שהמחוקק כבר ערך את האיזון הנדרש בקובעו את תקופות ההתיישנות, לאחר שגילם את השיקולים השונים הצריכים לעניין ואיזן בין האינטרסים השונים של התובע, הנתבע והציבור. לשיקולים ולאינטרסים השונים ראה ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה תק-על 2006(1) 2149 (2006), סעיף 7 לפסק דינו של המשנה לנשיא מ' חשין. לכן, לא בכל פעם שמתעוררת סוגית התיישנות, בית המשפט נדרש מבראשית לשיקולים ולרציונלים שבסיס מוסד ההתיישנות.

ההזדמנות הראשונה

15.        המשיבים ביקשו לתקן את כתב התביעה מספר פעמים, וביום 27.6.2004 נעניתי לבקשתם האחרונה לתיקון כתב התביעה. מאז, התקיימו הליכים מקדמיים בין הצדדים לרבות הליכי גילוי מסמכים ואף הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם המשיבים,  ורק לאחר מכן הגישה המבקשת את הבקשה לסילוק על הסף. לאור זאת, טענו המשיבים כי המבקשת לא העלתה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, ויש לדחותה גם בגין שיהוי, מניעות, ויתור או השתק.

16.       גם טענה מקדמית זו דינה להידחות. 

בבסיס הפרשנות למונח העמום "בהזדמנות הראשונה" עומד השיקול של מניעת הליכי סרק, ומנגד, הנטייה ליתן פרשנות צרה למוסד ההתיישנות תוך התחשבות בזכות הגישה לערכאות ובכך שההתיישנות היא דיונית ולא מהותית - ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן פ"ד נח(4)769, 784-785 (2004); ע"א (מחוזי תל אביב) 3029/03 בן עמי נ' תדיראן מערכות אלקטרוניות בע"מ תק-מח 2006(1), 6780 (2006).

המבקשת טענה להתיישנות כבר בכתב ההגנה, ובכך מילאה את חובתה לטעון את הטענה "בהזדמנות הראשונה" כמצוות סעיף 3 לחוק ההתיישנות. אכן, בקשה נפרדת ומנומקת לסילוק על הסף הוגשה רק בחלוף למעלה מ-5 שנים ממועד הגשת התביעה, אך אין פירוש הדבר שהמבקשת החמיצה את המועד להעלאת טענת ההתישנות.  משטען הנתבע להתיישנות בכתב ההגנה, אין עליו חובה להגיש בקשה לסילוק על הסף בסמוך להגשת כתב ההגנה. אכן, ראוי לנתבע שבכוונתו להגיש בקשה כזו, להגישה מוקדם ככל האפשר, אך רשאי הנתבע להעלות הטענה גם בהמשך הדיון, ואף לטעון להתיישנות בסיכומיו, ובלבד שטען את הטענה בהזדמנות הראשונה.

קיצורו של דבר, משהעלתה המבקשת בכתב ההגנה את טענת ההתיישנות, איני סבור שיש לראותה כמי שויתרה עליה, או כמנועה או מושתקת היום מלהעלותה.

17.       סיכום ביניים: הטענות המקדמיות של המשיבים כנגד טענת ההתיישנות שהעלתה המבקשת דינן להידחות. נבחן אפוא את טענת ההתיישנות לגופא, ביחס לשתי העילות שבכתב התביעה.

            התיישנות העילה של חוסר תום לב, רשלנות והפרת חובה חקוקה

18.       המשיבה טענה בכתב התביעה המקורי, שפעולותיה של המבקשת ומר אוהב עמי מטעמה במהלך השנים 1992-1993, נעשו בחוסר תום לב, ברשלנות ותוך הפרת חובה חקוקה. המבקשת טענה להתיישנותה של עילה זו. 

כנגד טענת ההתיישנות, העלו המשיבים שתי טענות עיקריות: האחת – כי אין לכלול במניין תקופת ההתיישנות את המועד בו התביעה הראשונה הייתה תלויה ועומדת. השנייה – כי תקופת ההתיישנות מתחילה מהמועד בו נגלו למשיבים העובדות הצריכות לעניין, ואלו נתגלו בסוף שנת 1994. נבחן להלן טענות אלו.

האם התקופה בה הייתה התביעה הראשונה תלוייה ועומדת בבית המשפט עוצרת את מירוץ ההתיישנות ? תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות

19.        המשיבה טענה כי במניין תקופת ההתיישנות, אין למנות את התקופה שבה התנהלה התביעה הראשונה, משך כעשר שנים, כיוון שהתביעה הנוכחית היא המשכה הטבעי של התביעה הראשונה. ואילו המבקשת גרסה, שהיה על המשיבה להיכבד ולהגיש תביעתה במהלך תקופת ההתיישנות, ללא קשר להתנהלות התביעה הראשונה ומבלי להמתין למתן פסק הדין בתביעה הראשונה.

נציב את השאלה העומדת בפנינו: פלוני מגיש תובענה לסעד הצהרתי. כעבור עשר שנים ניתן פסק דין לזכותו. כעת, מגיש פלוני תביעה לסעד אופרטיבי על סמך פסק הדין שניתן לזכותו בתביעה לסעד ההצהרתי. האם ניתן לחסום את פלוני בטענת התיישנות, כטענת המבקשת, או שמירוץ ההתיישנות נעצר כל עוד התביעה לסעד הצהרתי תלויה ועומדת, כטענת המשיבה?

לא אכחד כי השאלה אינה נקייה מספקות, ואציג את גדר הספקות. אפתח בטיעונים המצדדים בגישתה של המבקשת.

20.     א. העובדה שהליך מסויים תלוי ועומד, אינה פוטרת בעל דין מלהגיש תביעה טרם חלוף תקופת ההתיישנות.

בפרשת זיסר, זכה המערער בתביעתו הראשונה בבית המשפט המחוזי אך פסק הדין נהפך לאחר מכן בערעור בבית המשפט העליון. משהוגשה התביעה השנייה, בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון שדחה את התביעה הראשונה, העלתה המדינה טענת התיישנות. בהתייחסה לטענת המערער לפיה היה פטור מלהגיש תביעה כל עוד לא ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור, אומרת השופטת פרוקצ'יה (שם, בעמ' 177):

"נכון הוא כי פסק הדין שניתן בהליך הראשון בבית המשפט המחוזי נתן בידי המערער בסיס לציפייה כי הקצאת הקרקע על ידי המדינה תמומש, אולם כל עוד פסק דין זה לא הפך חלוט והיה כפוף לערעור, המערער אינו פטור מעשות מצדו את כל הנדרש על מנת לשמור על זכויותיו בטרם תחלוף תקופת התיישנות תוך שהוא מקדם פני אפשרות כי ערעור המדינה עשוי להתקבל והוא יבקש לעמוד על תביעותיו הכספיות...ואין לראות את מועד פסק הדין של בית המשפט העליון בהליך הראשון כמועד גילויו של הנזק לענין זה".

ב. במקרה שנדון בע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן פ"ד נח(4) 769 (2004), השהה התובע את תביעתו עד לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט העליון, שקבע עדיפותו של המתקשר הראשון בתחרות בין זכויות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין. עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון נצמחה העילה לתביעה הנזיקית והחוזית שהגיש התובע-המתקשר השני בזמן, אך משהוגשה התביעה, העלה הנתבע טענת התיישנות. הטענה נדחתה מן הטעם שלתובע ניתן בשעתו היתר לפיצול סעדים, ואין לכלול תקופה זו במניין ההתיישנות. מכאן ניתן להסיק, שאילולא היה ניתן לתובע היתר לפיצול סעדים, תביעתו הייתה נדחית מחמת התיישנות. זאת, למרות שפסק הדין של בית המשפט העליון הוא שיצר את הבסיס לתובענה, ולמרות שהתובע נאלץ להמתין לפסק הדין על מנת שיובהר המצב המשפטי.

על אחת כמה וכמה, כאשר התביעה הראשונה היא לסעד הצהרתי, כמו במקרה שלפנינו. פסק הדין בתביעה הראשונה, כמו גם פסק הדין בעניין יורוקום, עוסקים בפרשנות הראויה שיש ליתן לצו המכס. פסקי הדין כשלעצמם, לא הצמיחו למשיבה זכות שלא היתה לה קודם לכן. פסק דין המפרש דין – במקרה שלפנינו את צו המכס - הוא דקלרטיבי בלבד, ואינו יוצר זכות. החלטה של בית משפט, המפרשת הוראת חוק או התוחמת גדר הסמכות החוקית של הרשות, אך מצהירה על המצב המשפטי שהיה קיים מאז ומעולם – השווה רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אל אלחמיד ז"ל תק-על 2006(1) 2609; ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי פ"ד מח(2) 513 (1994). משכך, ככל שיש בידי המשיבה עילת תביעה נגד המבקשת, הנסמכת על פרשנות סיווג הסוללות בצו המכס, העילה נולדה במעשה הרשות ולא באמירותיו של בית המשפט בפסק הדין בתביעה הראשונה או בהלכת יורוקום.

ג. זאת ועוד. בהתנהגות המשיבה עצמה יש כדי להעיד, שאף היא סברה שתקופת התביעה הראשונה נכללת במניין תקופת ההתיישנות. המשיבה הגישה את התביעה כאן עוד לפני מתן פסק הדין בתביעה הראשונה. ולא רק זאת, אלא שבסמוך להגשת התביעה, פנתה המשיבה למבקשת בבקשה שתוותר על טענת התיישנות, על מנת שיתאפשר לה להגיש את התביעה לאחר מתן פסק הדין בתביעה הראשונה. בכך, גילתה המשיבה את דעתה, כי סברה שעילת תביעתה בתביעה שלפנינו, לא מבוססת על קביעותיו של בית משפט קמא בסוגיית פרשנות הצו, וכי אינה נדרשת לפסק דין בתביעה הראשונה לצורך הגשת התביעה.

הטיעונים לעיל, מטים את הכף לגישתה של המבקשת, לפיה יש למנות לצורך תקופת ההתיישנות את משך הזמן בו היתה התביעה הראשונה תלויה ועומדת. כעת, נבחן את הטיעונים הנגדיים.

21.       א. קשה להלום כי בעל דין ייאלץ להגיש תובענה לסעד אופרטיבי, עוד טרם ניתן פסק דין בתביעה לסעד ההצהרתי המבוקש, שמא יחמיץ את תקופת ההתיישנות.  בתוצאה זו, יש כדי לעודד הגשת תביעות במקביל לתביעה לסעד ההצהרתי, אך בשל החשש שמא תחלוף תקופת ההתיישנות עד שבית המשפט יתן פסק דינו בסעד ההצהרתי.

בהקשר זה נזכיר את הכלל לפיו לא יינתן סעד הצהרתי אם ניתן לקבל הסעד האופרטיבי. מקום בו הנתבע הוא גוף ציבורי שיש להניח שיכבד את פסק הדין, הדבר מהווה שיקול אם להתיר הגשת תביעה לסעד הצהרתי. לשיטתה של המדינה, עשוי להיווצר מצב בו בית המשפט מתיר הגשת תובענה לסעד הצהרתי, בין היתר, בהתחשב בכך שהמדינה היא הנתבע, אך לבסוף, משניתן פסק דין הצהרתי כמבוקש, תאמר המדינה לתובע שזכה בתביעתו "נסתחפה שדך" בשל חלוף תקופת ההתיישנות.

ב.ברגיל, "לא תוכל להישמע טענת התיישנות כאשר בית המשפט התיר את פיצול הסעדים ותביעת הסעד השני מתעכבת עקב אי סיומו של הדיון בסעד הראשי" - ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן פ"ד נח(4) 769 (2004), בעמ' 788 והאסמכתאות שם. אלא, שבתביעה לסעד הצהרתי, פטור התובע מלבקש פיצול סעדים, מאחר שנקודת המוצא היא, שהתביעה לסעד הצהרתי ממילא אינה חוסמת בעדו מלהגיש לאחר מכן תביעה לסעד כספי – ע"א 4646/90 בר חן נ' שמעון, פ"ד מו(5) 798, 806 (1992); ע"א 4796/95  אלעוברא נ'  אלעוברא, פ"ד נא(2) 669 (1997). עשוי אפוא להיווצר מצב שפלוני שמגיש תביעה לסעד הצהרתי - ונמנע מלהגיש בקשה לפיצול סעדים מאחר שאין צורך בכך - ממתין לתוצאת פסק הדין כדי לכלכל המשך מעשיו, אך בסופו של יום נבצר ממנו להגיש את תביעתו, מאחר שההליך המשפטי התארך מעבר לתקופה של שבע שנים. התוצאה אינה נראית ראויה, בהתחשב בכך שמידת שליטתו של התובע בהתארכות ההליך המשפטי היא מוגבלת. כך אירע במקרה שבפנינו, שפסק הדין בתביעה הראשונה ניתן כחמש כשנים לאחר הגשת סיכומי הצדדים.

ג. דומה שגם המבקשת סברה כך בשעתו. הא-ראיה, שבהודעתה לבית המשפט בעניין הפניית הצדדים לגישור, סמוך לאחר הגשת התביעה, כתבה המבקשת כי "עילת התביעה בתיק זה היא בבחינת ביצה שטרם נולדה". משמע, המבקשת גרסה שכל עוד לא ניתן פסק הדין בתביעה הראשונה, לא היה טעם בהגשתה או בבירורה של התביעה שבפנינו.

ד. על דרך ההיקש ואף על דרך של קל וחומר, ניתן ללמוד לענייננו מסעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובע, שכאשר "תובענה נדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

הפנייה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות בענייננו, מעוררת סבך של שאלות, ואנסה להלך ביניהן.

נתחיל בכך שסעיף 15 מצריך זהות בין העילות בתביעה הראשונה לתביעה השנייה. ואילו עילות התביעה שבכתב התביעה המתוקן שבפנינו, שונות לכאורה מעילות התביעה נשוא פסק הדין ההצהרתי. בתביעה הראשונה היה מדובר בתביעה לפרשנות צו המכס בעוד שהתביעה כאן היא בגין רשלנות וחוסר תום לב בפרשנות צו המכס ובגין הפלייה כלפי יבואנים אחרים. בתביעה הראשונה תבעה המשיבה בלבד, וכאן תובעים גם המשיבים מס'  2-3. וראה רע"א 8500/02 זמיר סוכנויות לביטוח נ' אררט חברה לביטוח דינים עליון סה 82 (2003) שם נדחתה טענה לתחולת סעיף 15  בשל השוני בעילה ובשל אי זהות הצדדים להליכים. 

עם זאת, עילות התביעה שבפנינו מתבססות על מערכת עובדות דומה לזו שבתביעה הראשונה, שבבסיסן הסיווג של המבקשת את הסוללות על פי צו המכס. ניתן אפוא לומר, ולו בדוחק, שמדובר באותה עילה, במובן של אותה מערכת העובדות המקימות את העילה. כידוע, המונח "עילת תביעה" נושא משמעות שונה בהקשרים שונים. לא דין המונח לצורך התיישנות כדין המונח לצרכים אחרים, כמו מעשה בית דין. מבחן "זהות העילות" בהקשר לעקרון מעשה בית דין מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת – זיסר עמ' 180-181.

כך גם בענייננו. כתב התביעה המתוקן כולל אמנם פרטים ורכיבים נוספים שלא נכללו בתביעה הראשונה, אך אין מדובר בעילות שונות (למעט בנושא ההפלייה כפי שיפורט בהמשך) אלא באותה מסכת עובדתית, שהיא, כשלעצמה, יכולה להקים "עילות" תביעה שונות - והפעם במובן של עילות משפטיות כמו חוזים, נזיקין, עשיית עשר וכיו"ב – וסעדים שונים.           

סעיף 15 לחוק ההתיישנות מהווה את חוליית הקישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה בית דין ונועד למקרים בהם בעל הדין הגיש תביעה, אך זו לא נדונה לגופה אלא הופסקה מטעמים שאין בהם כדי להוות מעשה בית דין, כגון תביעה שנמחקה על הסף, תביעה שהופסקה או תביעה שנמחקה מחוסר מעש.

הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות "...מבקשת להקל עם בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עיקרון מעשה בית דין להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במנין תקופת ההתיישנות... הקלה זו מותנית בכך שהיא אינה עומדת בסתירה לעקרון מעשה בית דין, והיא תוחל רק מקום שהתובענה השניה אינה חסומה לדיון מפאת מעשה בית דין" – זיסר לעיל בעמ' 178 (הדגשה שלי – י.ע.).  הפסיקה פירשה באופן רחב את המונח "נדחתה" באופן שמדובר על כל תובענה שהופסק הדיון בה ולא נדונה לגופה, רע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור פ"ד מג(2) 624, 627 (1989).

ודוק: סעיף 15 עניינו בתביעה ראשונה שפסק הדין שניתן לגביה לא יצר מעשה בית דין –  זיסר בעמ' 179; ע"א 2215/00 ג'ורי נ' דנגור, פ"ד נו(3) 932, פסקה 11; רע"א 68/89 לעיל בעמ' 627. ואילו במקרה שלפנינו התביעה הראשונה נדונה לגופא ופסק הדין מהווה מעשה בית דין. לכן, יטען הטוען שסעיף 15 אינו יכול לעמוד לזכות המשיבים.

אלא שכאן, להבדיל מהמצב הרגיל של מעשה בית דין, שהמבחן לתחולתו הוא אם יכול היה בעל הדין לרכז את כל סעדיו בתביעה הראשונה, דרכם של המשיבים לא נחסמה בשל מעשה בית דין בתביעה הראשונה. זאת, מאחר שהסעד שנתבע בתביעה הראשונה היה סעד הצהרתי בלבד. לכן, על פי הרציונל של סעיף 15, אם תביעה שנדחתה שלא לגופא לא נכללת בתקופת ההתיישנות, על אחת כמה וכמה, מקום בו התביעה נתקבלה לגופא.

יכול הטוען להקשות, מדוע המחוקק לא התייחס בסעיף 15 לתביעה שנתקבלה? על כך נשיב לו, שהמחוקק הניח כי תביעה שנתקבלה לגופא, מהווה מעשה בית דין, וממצה את זכויותיו של התובע. אך כבר הקדמנו ואמרנו, שתביעה לסעד הצהרתי אינה חוסמת בעד התובע שזכה בתביעתו, מלתבוע את הסעד האופרטיבי, והוא אף לא נדרש לבקש פיצול סעדים לשם כך. אמור מעתה, כי ראוי להקיש מסעיף 15 למקרה בו בעל דין זכה בתביעתו הראשונה, והזכייה אינה חוסמת את דרכו מלהגיש תביעה נוספת מחמת מעשה בית דין, שאז לא תחשב התקופה בה נוהלה התביעה הראשונה לצורך תקופת ההתיישנות.

דומני כי הלכת זיסר תומכת במסקנה אליה הגענו. שם, התובענה הראשונה הייתה לסעד של מתן הוראות במסגרת הליכי פירוק, והתובענה השנייה הייתה לפיצויים בעילות נזיקיות, כאשר המסכת העובדתית של שתי התובענות הייתה זהה. למרות זאת, ולמרות

שהתביעה הראשונה נדחתה לגופא, קבעה השופטת פרוקצ'יה כי יש להחיל את סעיף 15. זאת, בהתחשב בכך שההליך הראשון לא יצר מעשה בית דין, בהיותו הליך מיוחד של בקשה למתן הוראות במסגרת הליכי פירוק. מכאן ממשיכה השופטת פרוקצ'יה וגורסת כי מאחר שאין מעשה בית דין בתביעה הראשונה, הרי שלמרות דחייתה לגופא, יחול סעיף 15 לחוק ההתיישנות (עמ' 186-187):

"כללו של דבר: נראה לי כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, בהעמידו כאחד התנאים לחלותו את התנאי כי "לא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה", כיוון לא רק למקרים בהם התובענה הראשונה נמחקה או נדחתה מטעמים טכניים בלא דיון לגופה, אלא גם מקום שהתובענה הראשונה נדונה במסגרת הליך דיוני מיוחד שאינו מתיר מעצם טיבו פרישת מלוא הסעדים שהתובע יכול לתובעם. בנסיבות אלה, התועלת הכרוכה בהיזקקות להליך הדיוני המיוחד מחד, והצורך שלא לקפח את זכויותיו המהותיות והדיוניות של התובע מנגד, מביאים למסקנה כי ההכרעה בהליך הראשון לא תהווה השתק עילה בפני התדיינות נוספת למיצוי מלוא סעדיו של התובע שלא ניתן לתובעם בהליך הראשון. על פי סעיף 15, לא תימנה תקופת ההתדיינות הראשונה בגידרה של תקופת ההתיישנות לעניין התובענה הנוספת".

כך גם בענייננו ועל דרך של קל וחומר. כמו בפרשת זיסר, במקרה שלפנינו התביעה הראשונה נדונה בהליך דיוני מיוחד, הליך של סעד הצהרתי, שאינו מאפשר מעצם טיבו לתבוע את מלוא הסעדים. אך בעוד שבפרשת זיסר נדחתה התביעה הראשונה, הרי שבמקרה שלפנינו, התביעה הראשונה נתקבלה. לכן, יש להחיל את הרציונל של סעיף 15  מכוח של קל וחומר. 

לא נעלם מעיני כי השופטת פרוקצ'יה הייתה בדעת מיעוט בפרשת זיסר (בקשה לדיון נוסף נדחתה - דנ"א 7139/03 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון דינים עליון סו 327 (2003). אולם, השופטת נאור, הגיעה לתוצאה שונה באשר לשיטתה גם במסגרת של בקשה למתן הוראות במסגרת הליך פירוק, היה על התובע לבקש פיצול סעדים, ומשלא עשה כן, הוא מנוע מלהגיש תביעה נוספת בשל מעשה בית דין.

לא כך בענייננו, שהתובע סעד הצהרתי פטור מלבקש פיצול סעדים. לכן, גם השופטת נאור יכולה הייתה להגיע למסקנה אליה הגענו לעיל. כך גם השופטת שטרסברג-כהן, שאף היא חלקה על התוצאה אליה הגיעה השופטת פרוקצ'יה, מן הטעם שהתביעה הראשונה שם נדחתה לגופה. ואילו במקרה שלפנינו, התביעה הראשונה נתקבלה, מבלי שנוצר מעשה בית דין. לכן, דומני שגם לשיטתה של השופטת שטרסברג-כהן, ניתן היה להגיע לתוצאה אליה הגענו לגבי תחולתו או פרשנותו של סעיף 15. 

השורה התחתונה היא, שנוכח הלכת זיסר והגיונם של דברים, אנו סבורים כי יש לקרוא אל תוך סעיף 15 את המלים הבאות (מודגשות בקו): "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה או נתקבלה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

22.       עמדנו לעיל על השקלא וטריא באשר לתחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות במישרין או על דרך ההיקש וקל וחומר על ענייננו. הנה כי כן, טענות שונות "מושכות" לכיוונים מנוגדים, וכשלעצמי, אני נוטה לדעה בתרא, לפיה ניתן להקיש מסעיף 15 לחוק ההתיישנות על המקרה שלפנינו, ומאחר שהתביעה הראשונה הייתה לסעד הצהרתי, אין לכלול את התקופה בה הייתה תלויה ועומדת, בתוך תקופת ההתיישנות.

גם אם טעיתי במסקנתי באשר לתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, יש לדחות טענת ההתיישנות לאור הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. טענה זו היא חלופית לטענה לעניין סעיף 15 - ושמא אף עומדת בסתירה לטענה לזהות העילות לצורך סעיף 15 - ונעמוד עליה להלן.

            דחיית מירוץ ההתיישנות – נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה

25.        המשיבים טענו כי יש להחיל על המקרה דנן את סעיף 7 לחוק ההתיישנות, לפיו בעילת תרמית או אונאה תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה.

המשיבים לא טענו בתביעתם לעוולת התרמית וככל שרצו להסתמך עליה היה עליהם לטעון אותה במפורש ובפירוט. די בכך כדי לדחות את טענתם לתחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות.

26.       המשיבה טענה כי פעולותיה ומחדליה של המבקשת ומר אוהב עמי מטעמה בין השנים  1992-1993, נעשו בחוסר תום לב, ברשלנות ותוך הפרת חובה חקוקה. פעולות אלו, נודעו למשיבה, לטענתה, בעקבות התכתובת שצורפה למכתב גילוי המסמכים של המבקשת והנושא תאריך 26.1.1994, שאז קיבלה את המסמכים הקשורים לפניית המבקשת לועדה הבין-מכסית בבריסל. מכתב זה התקבל למחרת היום אצל ב"כ המשיבה, כך שמאותו מועד ועד ליום הגשת התביעה ביום 31.1.2001 חלפו 7 שנים וארבעה ימים.

היש להלקות את המשיבה בגין האיחור של ארבעה ימים?

27.        לטעמי, יש לנכות מספר ימים מתקופת ההתיישנות הנמנית מיום 26.1.94 מטעמי צדק ותום לב. נבהיר את דברינו.

לפני הגשת התביעה, סברה המשיבה כי אחד המועדים שעשויים להיות רלוונטיים להתיישנות התביעה, הוא יום 26.1.1994, היום בו נשלח אליה מכתב המבקשת במסגרת גילוי המסמכים. המשיבה ביקשה להמתין עם הגשת התביעה על מנת שיתאפשר לה להגישה לאחר שיינתן פסק הדין בתביעה הראשונה, בין היתר, על מנת לחסוך באגרה. לפיכך, פנתה המשיבה למבקשת ביום 15.1.2001 בבקשה דחופה שתודיע לה אם היא מוותרת על טענת התיישנות, שאם תעשה כן, תימנע המשיבה להגיש התביעה כל עוד לא ניתן פסק הדין בתביעה הראשונה.  עד למתן תשובת המבקשת ביום 29.1.2001, העבירה המשיבה למבקשת מספר בקשות בהולות ודחופות למתן תשובה, תוך הפניית תשומת לב המבקשת כי עומדת לחלוף תקופת ההתיישנות, ובהיעדר תגובה היא תיאלץ להגיש את התביעה ולשלם "אגרת עתק". רק ביום 29.1.2001 השיבה המבקשת בכתב לראשונה, כי אין באפשרותה להתייחס לבקשה מבלי לקבל לידיה קודם את כתב התביעה. ביום 30.1.2001 הודיעה המבקשת למשיבה, כי אינה מוותרת על טענת ההתיישנות וכבר למחרת, ביום 31.1.2001 הגישה המשיבה את התביעה.      

בנסיבות אלו, כאשר המבקשת השתהתה במתן תשובתה למרות "תחנוניה" והפצרותיה של המשיבה - בעוד המשיבה הגישה התביעה יום אחד לאחר קבלת תשובתה השלילית של המבקשת וארבעה ימים לאחר תום תקופת ההתיישנות – המבקשת מנועה מלהעלות טענת התיישנות בגין איחור פעוט זה, אם בכלל. ראה, בדומה, לעניין תקופת ההתיישנות של שלוש שנים בחוזי ביטוח, מקום בו התנהגות המבטחת גרמה למבוטח להשהות הגשת התביעה - בש"א (שלום כ"ס) 3117/04, ת.א. 3129/04 חג' יחיא נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ דינים שלום כרך ל 484 (2004); ע"א (מחוזי תל אביב) 2946/03 קל וחומר לבנייה ולשיווק 1985 בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 12.6.2006) חוות דעתו של השופט גורן.

28.       למען הסר ספק אדגיש, כי אין בקביעתי כדי למנוע מהמבקשת להוכיח, שהמשיבה ידעה או צריכה הייתה לדעת אודות התכתובת בין המבקשת לבין הועדה הבין-מכסית בבריסל, או עובדות אחרות המקימות את עילת התביעה, עוד לפני ה-26.1.94, ולכן יש למנות תקופת ההתיישנות עוד לפני תאריך זה. מטעם זה, אין לראות האמור לעיל כהכרעה סופית לעניין ההתיישנות (וכמובן שאין בהחלטה זו כדי להביע עמדה לגופא של טענת המשיבה, כי התכתובת  מעידה על רשלנות או חוסר תום לב של המבקשת).

עמדנו עד עתה על טענת ההתיישנות לגבי עילת הרשלנות והפרת חובה חקוקה. כעת נעמוד על טענת ההתיישנות לגבי עילת ההפליה. 

התיישנות עילת ההפליה

29.       בדיוננו באשר לתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, פירשנו באופן מרחיב את המונח "עילת התביעה". אולם, ככל שנפרש את המונח בצורה מרחיבה, איני רואה שניתן לדחוק לתוכו גם את עילת ההפליה. העילה המבוססת על הפליה, היא עילה עצמאית, שאינה נובעת מאותה מערכת עובדות נשוא התביעה הראשונה שעניינה בסיווג הסוללות על פי צו המכס. שהרי המבקשת אינה רשאית לנהוג באופן מפלה כלפי יבואנים, ללא קשר לסיווג הנכון של הסוללות - היא אינה רשאית לסווג את הסוללות תחת פריט Xעבור יבואן פלוני, ותחת פריט Yעבור יבואן אלמוני. לכן, האמור לעיל לגבי הפסקת מירוץ ההתיישנות כל עוד התביעה הראשונה הייתה תלויה ועומדת, אינו יפה לעילת ההפליה.

גם הגילוי המאוחר של התכתובת בין המבקשת לועדת בריסל אינו רלוונטי לעילה זו, שהרי עניינה של התכתובת בסיווג הסוללות, ולא בטענת ההפליה.

משכך, שומא עלינו לבחון טענת המבקשת להתיישנותה של עילת ההפליה.

30.       המשיבה הודיעה במכתבה מיום 4.10.92 למבקשת כי היא נאלצת להפסיק לייבא את הסוללות "עקב אי יכולתי לעמוד בתחרות, ופלח השוק בו עמדתי להתבסס נתפש על ידי יבואנים מתחרים". מכאן, שכבר ביום 4.10.1992, מועד פרישת המשיבה מהשוק, ידעה המשיבה אודות הנזק שנגרם לה. התביעה הוגשה ביום 30.1.2001, שמונה שנים ושלושה חודשים לאחר שהמשיבה הודיעה על פרישתה מהשוק.

מכאן טענתה של המבקשת להתיישנות עילת ההפליה.

31.        המשיבים טענו לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולתחולת סעיף 89 לפקודת הנזיקין, אך דומני כי לא דקו פורתא בטיעוניהם, וננסה להכניס סדר בדברים.

            וזו הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין:

"לענין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו

אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך

והולך - היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או

מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק"

האם בענייננו חל ס"ק (1) או ס"ק (2)? 

32.       סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, מתייחס לעוולות שהנזק אינו אחד מיסודותיהן, להבדיל מעוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה,  שהנזק הוא אחד מרכיבי העוולה – ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית תק-על 2005(4) 1733 (2005), סעיף 7 לפסק הדין. אלא שהמשיבה טוענת לעוולה "חוקתית" של הפלייה ויחס בלתי שוויוני, והשאלה אם בעוולות אלו הנזק הוא אחד מיסודות העוולה טרם נדונה בפסיקה והצדדים לא התייחסו לשאלה זו.

יכול הטוען לטעון, כי כפי שרשאי פלוני לתבוע צו עשה המורה לרשות המינהלית להפסיק נוהג מפלה, גם אם אותו נוהג נמשך עשרות בשנים, כך אין לחסום תביעתו של פלוני לפיצויים בגין הנוהג המפלה, גם אם זה נמשך עשרות בשנים.

מנגד, אלו הגורסים כי העוולה החוקתית דורשת אשם וקשורה בטבורה לעוולת הרשלנות ולעוולה של הפרת חובה חקוקה - ד. ברק ארז "עוולות חוקתיות בעידן חוקי היסוד" משפט וממשל ט (2006) 103 – יסברו ככל הנראה, שהנזק הוא אחד מרכיבי העוולה.

לא אקבע מסמרות בנושא. ככל שיש להחיל לזכות המשיבה את סעיף 89(1) לפיו כל עוד נמשך המחדל או המעשה – במקרה שלפנינו היחס המפלה לעומת יבואנים אחרים –מירוץ ההתיישנות טרם החל, ודי בכך כדי לדחות את טענת ההתיישנות (ואותיר בצריך עיון את השאלה אם אין למנות את מועד תחילת ההתיישנות החל מפרישתה של המשיבה מהשוק הרלוונטי).

33.       למקרה וטעינו במסקנתנו, וגם בעוולה "חוקתית" המבוססת על טענת הפלייה הנזק הוא אחד מרכיבי העוולה, יש לבחון אם סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל בענייננו.

מועד גילוי הנזק– על פניו, מועד אירוע הנזק הוא גם מועד גילוי הנזק. פרישתה של המשיבה משוק הסוללות הוא מועד אירוע הנזק, שהיה גלוי וידוע למשיבה כמי שפרשה מהשוק. לכן, לא חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, שעניינו בנזק שנתגלה לאחר המועד בו אירע.

מועד גילויו של הקשר הסיבתי- ממכתב המשיבה למבקשת מיום 4.10.1992 עולה, שבאותו מועד כבר עלה בלבה החשש, שמא המבקשת נוקטת במדיניות מפלה בינה לבין יבואנים אחרים וזו הסיבה שהיא אינה יכולה לעמוד בתחרות ונאלצת לפרוש מהשוק. ונצטט שוב את האמור באותו מכתב: "אין לי מנוס מלהסיק שיבואנים אחרים משחררים את המוצר לפי סיווג דומה לזה אותו אני טוען".

די בחשש זה כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות לעניין הקשר הסיבתי. לעניין תחולת  סעיף 8 לחוק ההתיישנות על מועד גילוי הקשר הסיבתי, נקבע בפסיקה כי הדרישה היא לידיעה בכוח (ולא בפועל) ודי ב"קצה חוט", המקשר בין הנזק לבין התרשלות המזיק, על מנת שהתובע ייחשב כמי שידע אודות הקשר הסיבתי – ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ פ"ד נב(1) 857, 865-866 (1998); ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית תק-על 2005(4) 1733 (2005). במקרה שלפנינו, ממכתבה של המשיבה עולה, כי ידעה או סברה כבר בשנת 19992, שהסיבה לפרישתה מהשוק מקורה בהתנהגותה המפלה של המבקשת. 

מועד גילוי העובדות המהוות תשתית לטענת ההפלייה: לטענת המבקשת, נעלמו מעיניה העובדות שמבססות את טענת ההפלייה, קרי, ההסכמים המפלים עם היבואנים, או האפשרות שניתנה ליבואנים לייבא סוללות תחת סיווג אחר.

לטעמי, המבחן שהוחל בפסיקה לגבי מועד גילוי הקשר הסיבתי, כוחו יפה גם לרכיב העובדות המקימות את ההתרשלות, ובמקרה שלפנינו, העובדות המקימות את טענת ההפלייה. דהיינו, די בידיעה כללית לגבי מעשי המזיק והיקפם על מנת לקבוע כי זה המועד בו קמה לתובע-הניזוק עילת התביעה בקשר לרכיב זה, ועליו החובה לפעול כאדם סביר לגלוי אותן עובדות - השווה בש"א (מחוזי תל אביב יפו) 25128/00 (ת.א. 2323/00) פלונית נ' חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ דינים מחוזי כרך לג(8) 948 (2003).

אם יימצא כי לא היו בידי המשיבה, ולא יכולות היו להיות בידיה, העובדות לגבי הפלייתה לעומת יבואנים אחרים במועד פרישתה מהשוק, יידחה מועד ההתיישנות עד לגילויין, בהתאם למבחן האמור. כיוון שקיימת מחלוקת עובדתית לגבי טענת ההפליה וידיעתה של המשיבה את העובדות הצריכות לטענה זו, אותיר שאלות אלה לבירור במהלך המשפט ולא אכריע בהן כעת. ולבסוף, נזכיר כי עילת ההפליה כשלעצמה נותרה בשלב זה מעורפלת (ראה סעיף 9 ג לעיל).

הערות לפני סיום

34.        המבקשת טענה כי יש לסלק את תביעתו של המשיב 2 על הסף.

המשיב 2 הוא בעל השליטה במשיבות 1, 3 ולטענת המשיבים הוא הרוח החיה בהן ובעל זכות תביעה אישית. עם זאת, המשיבות הן אישיות משפטית נפרדת, והן שעסקו בייבוא הסוללות. מכתב התביעה ומתשובת המשיבים לא עולה כי המשיב 2 ייבא בעצמו ובאופן פרטי סוללות, ואין בעובדה שהוא זה שהתכתב עם המבקשת ועם ועדת בריסל כדי להקים לו עילת תביעה נפרדת ועצמאית בנוסף לזו של המשיבות. לכאורה, היה מקום להיעתר לבקשה למחיקתו כתובע.

ברם, מאחר שצירופו של המשיב 2 כתובע אושר בשלבים קודמים, ושמא יעלה בידי המשיבים לשכנע את בית המשפט בהמשך הדרך כי גם למשיב 2 עומדת תביעה אישית, אותיר הבקשה בעניין זה תלויה ועומדת עד לסיום הדיון.

35.        המשיבים הגישו ביום 6.4.2006 הודעה לבית המשפט אליה צירפו פסק דין בת.א. (שלום תל אביב) 133453/01 מ.ד.ק ניהול סחר ושיווק חיפה בע"מ נ' מדינת ישראל-אגף המכס והמע"מ (טרם פורסם, 21.6.05).

מדובר בפסק דין בתביעה לצו הצהרתי בנוגע לסיווג של סוללות למצלמות וידאו לפי צו המכס ולפיצוי כספי (שעניינו החזר דמי מכס ומס קניה ששולמו ביתר). בית המשפט שם הקיש מהלכת יורוקום גם לעניין זה וקיבל את התביעה. לטענת המשיבים יש בפסק הדין כדי לשפוך אור על התנהלות המבקשת וחוסר תום ליבה. לא מצאתי כי פסק הדין הנ"ל רלוונטי לנושא ההתיישנות בו עסקינן.

סוף דבר

36.        לפני סיום, נסכם את המסקנות אליהן הגענו.  

(-) לא ברור אם המשיבים טוענים כי עצם הסיווג המוטעה, לאור הלכת יורוקום ולאור פסק הדין בתביעה הראשונה, מקימים עילת תביעה. לכן, לא התייחסנו לבקשה לדחייה על הסף של עילה זו.

(-) למשיבים עומדת עילת תביעה כי הסיווג המוטעה נעשה לא בשל שיקול דעת מוטעה, אלא מחמת רשלנות והפרת חובה חקוקה, שהתבטאו, בין היתר, במסירת מידע מוטעה לועדת בריסל.

( - ) לצורך העילה המבוססת על רשלנות והפרת חובה חקוקה, אין להביא בחשבון תקופת ההתיישנות את התקופה של כעשר שנים בה התנהלה התביעה הראשונה.

לחילופין, רק בעקבות המכתב מיום 26.1.94 נודעו למשיבים העובדות המקימות את עילת התביעה, כך שהתביעה הוגשה באיחור של ארבעה ימים מתום תקופת ההתיישנות. באיחור קל זה אין להתחשב, נוכח העיכוב בתשובתה של המבקשת לבקשתה של המשיבה, שהמבקשת תודיע עמדתה באשר לסוגית ההתיישנות. 

(-) עילת ההפליה, שהיא עילה מרכזית עליה מבססים המשיבים את התביעה הכספית, אינה נהירה דיה. ככל שהמשיבים מסתמכים על הסדרים מפלים שנעשו בשנת 2000 עם יבואנים אחרים, לא ברור כיצד הסדרים אלו, אם בכלל, גרמו לפרישתה מהשוק כבר בשנת 1992. ככל שהמשיבים טוענים שיבואנים אחרים ייבאו כבר בשנת 1992 את הסוללות תחת פריט אחר, לכאורה עומדת להם טענת ההפליה. נושא זה יתברר בהמשך הדיון.

( - ) לצורך התיישנות עילת ההפלייה, יש לקחת בחשבון את התקופה בה התנהלה התביעה הראשונה. הנזק והקשר הסיבתי התגבשו לכאורה כבר ביום 4.10.1992 עם פרישתה של המשיבה 1 משוק הסוללות. לכאורה, התביעה התיישנה, אך נוכח תחולתו האפשרית של סעיף  89(1) לפקודת הנזיקין על עילת ההפלייה, ונוכח האפשרות שנעלמו מעיני המשיבים העובדות המקימות את טענת ההפלייה, אין מקום בשלב זה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

37.       החלטה זו היא החלטת ביניים במסגרת בקשה לדחייה על הסף, כך שאין בה כדי לחסום הצדדים להביא ראיות להוכחת טענותיהם, הן לגבי ההתיישנות והן לגבי קיומה או היעדרה של עילת תביעה.

38.       נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

נקבע לקדם משפט ליום  5.9.2006 שעה 11:45.

אני "משריין" כבר בשלב זה מועד לשמיעת ראיות ליום  22.1.2007 שעה 09:00.

למזכירות: לשלוח לצדדים ולסגור כל הבקשות בתיק.

ניתנה היום ט"ו בתמוז, תשס"ו (11 ביולי 2006) בהעדר הצדדים. 

 

י. עמית, שופט                                                                              

יצחק עמית54678313-195/01

 

לראש העמוד