לאחר סקירת ציוויי בגדי הכהונה מביאה פרשתנו ענין נוסף - פרשיית התמידים: "וזה אשר תעשה על המזבח: כבשים בני שנה שניים ליום תמיד. את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים.. עולת תמיד לדורותיכם, פתח אוהל מועד לפני ה', אשר איוועד לכם שמה לדבר אליך שם". פרשייה זאת נמלטת מאור הזרקורים של קוראי הפרשה הן בשל הצל הגדול שמטילים ההוד וההדר על בגדי הכהונה על יתר ענייני הפרשה, והן לאור העובדה שפרשיית התמידים נשנית בלשון כמעט זהה מאוחר יותר, בפרשת פנחס, בקונטקסט מלא של כלל קרבנות התמידים והמוספים, באופן שהקורא מייד משייך אותה למקומה הטבעי יותר, לכאורה, שם - בפרשת פנחס, ולא אצלנו.
ואכן, כולכם תדעו לומר, ובצדק גמור, שענייני הקרבנות נידונים בתורה באופן שיטתי ומסודר בספר ויקרא ובפרשת פנחס שבספר במדבר. מתוארים שם בפרוטרוט קרבן העולה, החטאת השלמים והאשם, וקרבנות התמיד היומיומיים והמוספים שהוקרבו במועדים מיוחדים (שבת, ר"ח, מועדים). מדובר, ללא צל של ספק, בדיון מסודר, מובנה ושיטתי, ובמובן הזה, פרשיית התמידים של פרשתנו "מקלקלת" את הדיון המסודר.
כפי שמיד נראה, הדיון המסודר והמאוחר יותר של ענייני הקרבנות נוצר כפועל יוצא של התפתחות אירועים טרגית ביותר העומדת במרכזן של פרשיות החלק של השני של ספר שמות. באופן חד יותר - פרשיית קרבן התמיד שבפרשתנו אינה עניין שפרץ קדימה ושהקדים את זמנו הנכון ואת הדיון המסודר, אלא להיפך: פרשיית התמיד של פרשתנו מובאת במקומה הנכון והמקורי, וכל הדיון המסודר של ספר ויקרא וספר במדבר הוא התפתחות מאוחרת, שנעשתה כתגובה לאירועים שאירעו בינתיים.
הבה נביט אחורה ונעיין במקומות שנזכרים בהם הקרבנות עוד לפני פרשתנו: הבל הביא מבכורות צאנו, נוח העלה עולות לאחר צאתו מהתיבה, יעקב זבח זבחים לה', ונערי בני ישראל הקריבו עולות ושלמים לה' בעת כריתת הברית עם ה' בהר סיני. הציווי הכללי לעם ישראל בענין זה היה: "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך. בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך" (שמות כ, כ), ומדובר בהקרבות של עולות או שלמים, בוורסיה כזאת או אחרת. אין פלא, שכאשר מוקם בית מיוחד לה', מעבר למזבחות המקומיים, וגם בו יועלו עולות. צילום תמונת המצב של פרשתנו היא, אם כן, שהאדם מקריב קרבנות לה', וקרבנות אלו הם עולות ושלמים.
תיאורה של תמונה זו יהיה חסר אם לא נציין את מה שאין בתמונה זו: אין בה קרבנות אחרים מעבר לעולה ושלמים: אין בה קרבן חטאת, ואין בה קרבן אשם, ובכלל, אין בה מושג של קרבן ככפרה על חטא. הכפרה היחידה הנלווית למושג של קרבן, בתמונת מצב זו, היא הכפרה על מזבח הקטורת (!).
האירוע ששינה את תמונת המצב הזו (ושכבר כינינו אותה בעבר – תמונת המצב האידיאלית) הוא כמובן חטא העגל. ארוע זה, שרבות עסקו בו בענין משמעות העבודה לעגל, כלל בבסיסו גם את הבאתם של הקרבנות המוכרים לנו - עולות ושלמים: "וישכימו ממחרת, ויעלו עולות ויגישו שלמים" (לב, ו). ברור שבהקשר של יצירת העגל, היוותה הקרבת קרבנות אלו שימוש לרעה במוסד הקרבן.
השימוש לרעה במוסד הקרבן הקרין לא רק על אותו אירוע עצמו ותוצאותיו, אלא גם על אופיו העתידי של מוסד זה. בעקבות אותו שימוש לרעה בוצעה רוויזיה במוסד הקרבן: ראשית, ההקרבה החופשית של הקרבנות - נאסרה, וכעת שלט בהקרבת הקרבנות משטר חירום מיוחד שחייב להקריב קרבנות באוהל מועד דווקא: "איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם, אשר יעלה עולה או זבח, ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה' - ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא יז, ט). שנית, בעקבות חטא העגל התברר שהפרת הברית עם ה' אינה רק דבר היפותטי אלא דבר מסתבר ואפשרי, ובלא אפשרות של כפרה על החטא לא תוכל להיות תקומה ליחסים שבין ה' לבין העם ("ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה, ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם"). בהתאם לכך שולב הכפרה במוסד הקרבן, ואנו מוצאים לאחר מכן קרבנות שנועדים לכפר על חטא, של הציבור ושל היחיד.
קרבנות התמיד של פרשתנו מייצגים, על כן, את תקופת השיא והתמימות של מוסד הקרבן - קרבן השייך לעולם אידיאלי של ברית עם ה', של שכינת ה' בעם ושל הודיה וקירבה לה'. חטא העגל העכיר את התמונה והביא קולות חדשים ואחרים לברית זו, עד כדי פירוקה ובנייתה המחודשת. ההרחבה שעבר מוסד הקרבן וראייתו כמכשיר מכפר משקפת את ההתפכחות הכואבת ביחסי ה' ועם ישראל.
עדכוני מכס ורגולציה
