בפרשתנו אנו קוראים על איסור בשר בחלב: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". איסור זה נזכר גם בפרשת משפטים בלשון זהה, וחוזר ונשנה בספר דברים : לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹמָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִיבַּחֲלֵב אִמּו"ֹ.בסיכומו של ענין אנו מוצאים את האיסור מופיע שלוש פעמים בלשון זהה – לא תבשל גדי בחלב אימו.
התופעה הזו של איסור המופיע בלשון זהה בשלושה מקומות שונים, הביאה, כצפוי, למחלוקות בקרב מוני המצוות: רבי סעדיה גאון מנה בענין זה לאו אחד – איסור בישול בשר בחלב (ל"ת ס"ט). הרמב"ם, לעומתו, מנה שני לאוים – איסור בישול בשר בחלב (ל"ת קפ"ו), ואיסור אכילת בשר בחלב (ל"ת קפ"ז). והרשב"ץ, בספרו זוהר הרקיע, מנה בענייננו שלושה לאווים – איסור בישול, איסור אכילה, ואיסור הנאה (ל"ת קצ"ה – קצ"ז).
מחלוקת זו תוכל להעמידנו יפה על העמדות השונות בשאלת היחס שבין לשונו של הכתוב לבין דברי התורה שבעל פה.
שיטתו של הרשב"ץ, המונה שלושה לאווים, הולמת יפה את דבריה הידועים של המכילתא דבי ר' ישמעאל, המופיעה גם בבלי חולין ((קטו, ב): "תנא: 'לא תבשל גדי בחלב אימו שלוש פעמים' - אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול". הרשב"ץ נותן מעמד על, בכל הנוגע למנין המצוות, לתורה שבעל פה על פני לשון הכתוב, ועל אף שמדובר באיסור בלשון זהה, של בישול, הוא מונה אותו כשלשה לאוים נפרדים, בעלי תוכן שונה: בישול, אכילה והנאה.
עדכוני מכס ורגולציה
