שאלה חזקה מביא האברבנאל בפירושו לפרשתנו: מה היה ההגיון מאחורי הרעיון לשים את הילד (שלימים יקרא משה) בתיבת גומא על היאור, והלא זהו המקום המסוכן ביותר עבור הבנים מזרע ישראל, שהרי פרעה צוה "כל הבן הילוד – היאורה תשליכוהו"?
בבסיס שאלה זו נמצאת הנחת היסוד שאמנם היתה מטרה להנחת הילד בתיבה על שפת היאור, ולא היה זה סתם אקט של יאוש מצידה של אם הילד. ההשוואה להגר וישמעאל תוכיח שהנחה זו אכן נכונה. בשונה מהגר, שהשליכה את ישמעאל וישבה מרחוק, תוך הבעת יאוש מוחלט "ואל אראה במות הילד", הרי שאחותו של הילד שלנו ניצבה מרחוק למטרה ברורה -"לדעה מה ייעשה לו": לא "ואל אראה", אלא "לדעה". מהלך מתוכנן היה כאן ולא אקט של יאוש.
ומה היתה המטרה? הספורנו בפירושו לפרשייתנו מביא את רעיון האסופי: במצרים היו ילדים רבים חסרי הורים, שהוריהם נטשום, ואנשים חשוכי ילדים היו מתייצבים על שפת היאור אולי יימצא שם ילד שננטש על ידי הוריו שם, והם יוכלו לאוספו לביתם. מדובר ברעיון שמבוסס על ממצאים ארכיאולוגיים: קיומם של אסופים שנמשו מהנהר מתואר גם בתעודת משפטית אשורית מהמאה ה – 11 לפני הספירה. בהתאם לכך נוכל לומר שהילד הונח בכוונת מכוון על שפת היאור, על מנת שייחשב לאסופי ויאסף, וזה היה הפתרון הטוב ביותר עבור ילד שכזה.
ואכן, התכלית התממשה ומישהו אסף את הילד. אם כך הם הדברים הרי שנוכל לציין כי השגחת ה' היתה, אפוא, לא בכך שהילד נאסף, אלא שהיתה זאת בת פרעה שאספה אותו.