הציווי המופיע בפרשתנו - "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" – נתפס באופן שונה אצל מוני המצוות. הרמב"ם (מצות עשה לג) רואה בכך ציווי המוטל על הכהנים עצמם, "ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת"; ר' סעדיה גאון (פרשה סב) רואה בענין זה מצוה המוטלת על הציבור, לעשות בגדים לכהנים, ואילו בעל הלכות גדולות כפי שהבינו הרמב"ן (השגות למ"ע לג) לא מנה מצוה זאת כלל.
ההבדלים בין מוני המצוות משקפים הבנות שונות באשר למהותם של בגדי הקדש.
השיטה שלא מנתה את מצות עשיית הבגדים ולבישתם סוברת כי אין לבגדים מעמד עצמאי, והם מהווים הכשר מצוה של עבודת הכהנים בבית המקדש. עשית הבגדים ולבישתם נבלעת בתוך מצוות הקרבת הקרבנות השונים.
ממילא, השיטות שמונות את עשיית הבגדים ולבישתם, תצטרכנה למצוא ערך עצמאי בעשיית הבגדים ולבישתם. למעשה, לא צריך לתור ולחפש ערך זה, שכן הוא מופיע בפסוק שלנו, המציין את עשית הבגדים, והוא "לכבוד ולתפארת", דהיינו - עשיית הבגדים ולבישתם נועדה לכבוד ולתפארת. אלא שמיד יש לשאול, למי הם הכבוד והתפארת בלבישת הבגדים?
הרמב"ם מסביר כי מדובר בכבודו ובתפארתו של בית המקדש - "וכן עוד לרוממות הבית רומם כבוד עובדיו" (מו"נ ג, מה), וכך סובר גם בעל ספר החינוך (מצוה צט) "שיש בענין כבוד לבית ולעבודה בהיות העובד מלובש מיוחד לעבודה".
לעומת זאת, הרמב"ן בפרשתנו (בפירוש הראשון) מסביר כי הכבוד והתפארת הם לכהנים "שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים ... כי אלו הבגדים לבושי מלכות הם".
כעת לא נותר אלא לחבר בין הדברים. אלו הרואים בבגדים כבוד ותפארת לכהנים, יחייבו את הציבור לעשות לכהנים בגדים אלו - כבודם של הכהנים הוא שהציבור יעשה להם בגדים לכבוד ולתפארת. ומצד שני, אלו הרואים בבגדים כבוד למקדש, יחייבו את הכהנים ללבוש את הבגדים בעת עבודתם במקדש.
עדכוני מכס ורגולציה
