בפרשתנו אנו קוראים את הציווי בענין קרבן פסח: "דברו אל כל עדת ישראל לאמור, בעשור לחודש הזה, ויקחו להם, איש שה לבית אבות שה לבית... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה. ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל... ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו".
הרמב"ם מנה בענין זה שתי מצוות: האחת (עשה נ"ה) - הקרבת קרבן פסח- "להקריב כבש בפסח ביום ארבעה עשר בניסן"; והשניה (עשה נ"ו) - אכילת קרבן הפסח – "לאכול כבש הפסח בליל חמשה עשר בניסן כפי תנאיו הנזכרים, והוא שיהא צלי, ושיאכל בבית אחד, ושיאכל עם מצה ומרור".
אלא שההפרדה הזאת בין הקרבת הקרבן לאכילתו אינה פשוטה כלל ועיקר. במלים אחרים, יש לשאול מדוע הרמב"ם לא מנה את כל ענייני קרבן פסח במצוה אחת הכוללת הן את הקרבת הקרבן והן את אכילתו. הקושיה מתחזקת לאור העובדה שבקרבנות אחרים איחד הרמב"ם את כלל ענייני הקרבן במצוה אחת, כפי שכתב, למשל, בענין קרבן האשם (עשה ס"ה): "הציווי שנצטווינו שיהא מעשה קרבן אשם כפי האופן הנזכר בויקרא... ובאר הכתוב היאך קרב, ומה נקטר ממנו ומה נאכל" . ואכן, מוני מצוות אחרים (רס"ג, למשל), מנו בענין קרבן הפסח מצות עשה אחת של הקרבה ואכילה.
נראה שהתשובה נעוצה בתכליות השונות של מעשי קרבן הפסח, היוצרים חיץ גדול בין ההקרבה לבין האכילה.הקרבת קרבן הפסח באה, לדעת הרמב"ם, והדבר נתמך בפשוטי המקראות, על מנת לשרש את העבודה הזרה המצרית: "כתוב בתורה, כמו שפירש אונקלוס, שהמצרִים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה. לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושׂונאים רועי צאן. נאמר: 'הן נזבח את תועבת מצרים' ונאמר: כי 'תועבת מצרים כל רֹעה צאן'. כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוֵּינוּ להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קָרבנכם, כדי שבמעשׂה שאותו חשבו לשׂיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשׂה הזה יכופרו החטאים... לשם אותה תכלית עצמה נצטווינו לזבוח את כבשֹ הפסח ולהזות את דמו בְּמִצְרַיִם על השערים מבחוץ, כדי להסתייג מדעות אלה, לתת פרסום להפכן ולהקנות אמונה שהמעשׂה, שאתם חשבתם אותו לגורם ממית, הוא המציל מן המוות" (מורה נבוכים ג, מו).
אכילת קרבן פסח, לעומת זאת, אינה מהווה רק חלק ממעשה הקרבן אלא משרתת היבט נוסף והוא - זכר ליצירת מצרים. לפיכך נלוו לאכילה ביטויי מעשי יציאת מצרים מיוחדים כמו אכילה בחיפזון, איסור שבירת עצם, שיאכל צלי אש, ועוד. "הדינים המיוחדים לקורבן הפֶּסַח...טעם כולם ברור, כי כמו שהמצה היא בגלל החיפזון, כך הצלייה בגלל החיפזון, שהרי לא היתה שהות להכין מיני מטעמים ומאכלים משוכללים. אפילו להשתהות ולשבור את עצמותיו ולהוציא את מה שבתוכם אסור, שכבר הוזכר עיקרו של כל זאת והוא דברו: ואכלתם אֹתו בחִפזון" (מורה נבוכים, שם).
על רעיון זה של טעמי המצוות כשיקול במנין המצוות עמדנו בעבר בדוננו במצוות נוספות הנזכרות בפרשתנו: פדיון פטר חמור ועריפתו. הרמב"ם מנה בענין זה שתי מצות נפרדות: האחת – "הציווי שנצטוינו לפדות פטר חמור בשה" (עשה פ"א) , והשניה – "הצווי שנצטוינו בעריפת פטר חמור, אם אינו רוצה לפדותו" (עשה פ"ב). גם במקרה זה שאלנו מדוע לא נמנו שתי מצוות אלו כמצוות אחת בעלת פרטים שונים, והשבנו בין היתר, כי שני העניינים אינם מכוונים לאותה התכלית: פדיון פטר חמור בא לחזק את זכרון יציאת מצרים – "כדי שיזכרו היהודים לעולם הנס שעשה להם האל ביציאת מצרים שהרג כל בכוריהם שנמשלו לחמורים" (ספר החינוך, יב). עריפת פטר חמור, לעומת זאת, אינה קשורה ליציאת מצרים, ואף אינה נחשבת להעלאת החמור לגבוה (בשונה מהקרבת בכור בהמה, הבאה לזכר יציאת מצרים), אלא מהווה הריגת החמור, על מנת שלא ישתמשו בו, כדי לתמרץ את האנשים לכך שפטר החמור יפדה (ראה מורה נבוכים ג, לט).
עדכוני מכס ורגולציה
