כפי שנראה מיד, קריאה זהירה בין השורות בפרשות שמות ו - וארא תגלה על קיומו של משבר הנהגה קשה שבעקבותיו נותר משה חסר אונים וזקוק לרענון של שליחותו.
בפרשתנו מצוה ה' את משה ללכת שוב אל פרעה ולדבר באוזניו את דברי ה'. משה מקשה, במענה לכך, - "הן אני ערל שפתיים ואיך ישמע אלי פרעה", והפתרון הניתן על ידי ה' הוא "ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך, אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרון אחיך ידבר אל פרעה".
דו שיח זה מעלה תחושה דז'ה-וו חריפה: הלא רק בשבת האחרונה, בפרשת שמות, קראנו על התנהלות דומה בסיטואציה מקבילה – בשליחות אל העם: ה' שולח את משה לדבר אל העם, אך משה מסרב לקבל את השליחות בטענה שאין הוא איש דברים, וכפתרון לכך מצרף ה' את אהרון לשליחות ואומר למשה: "ודבר הוא (=אהרון) לך אל העם, והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים" (ד, טז).
אם כך הם הדברים, יש לתמוה על התנהלות משה באשר לשליחות לפרעה - האם משה לא יכל לחשוב בעצמו על העתקת הפתרון מהעבר אל השליחות לפרעה? ולא רק זאת: הלא כבר היתה שליחות אחת אל פרעה, עם אהרון והזקנים (תחילת פרק ה'), שהתבצעה, ומדוע מבקש משה לפתוח את הענין מחדש?
לדעתנו, השליחות החדשה אל פרעה באה בשיאו של משבר חריף שמשה היה שרוי בו, ובשל קושיו של המשבר לא יכל משה להציע כל פתרון המניח את הדעת.
נסביר את הדברים: מלכתחילה, השליחות אל פרעה היתה צריכה להתבצע באופן משותף – משה וזקני ישראל, אשר ה' העיד עליהם שיאמינו לדברי משה: "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אלהם ה' א-להי אבותיכם נראה אלי... ושמעו לקולך, ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' א-להי העבריים נקרה אלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו" (ד, טז-יז). לזקנים היה גם תפקיד בשכנוע העם לקבל את מנהיגותו של משה: "וילך משה ואהרון ויאספו את כל זקני בני ישראל, וידבר אהרון את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם, ויאמן העם" (ד, כט-לא). מלכתחילה דובר במבנה הנהגה שבו משה מקבל את דברי ה', אהרון משמש לו לפה, והזקנים שותפים להעברת הדברים ליעדם (לפרעה או לעם). אכן כך היה בשליחות הראשונה לפרעה (תחילת פרק ה').
ואולם בשלב הבא, בפרשתנו, לאחר שפרעה הכביד את העבודה על העם – המבנה הזה קרס. "וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו, ט). לא ברור האם משה פנה לבדו אל העם, או שפנה גם עם אהרון אל העם אך ללא הזקנים (ואם כך – לאן הזקנים נעלמו?), או שגם הזקנים נכחו בתהליך (ויש להם אחריות לכשל), אך בכל מקרה התוצאה היתה קשה, ומשה ניצב בפני מצב שבו שיתוף הזקנים בשליחות נכשל, ושהעם אינו מקשיב – לא לו ולא לאהרון ולא לזקנים.
כעת מגיע תורה של השליחות החדשה אל פרעה - אותה שליחות שבתחילת המסע, בפרשת שמות, נזכר שהיא תתבצע יחד עם הזקנים ("ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים"). אלא שכעת, בעת ציווי ה' אל משה, נעדרים ממנה הזקנים, ומשה ניצב בה לבדו: "בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו".
כעת משה ניצב בעומקו של המשבר ללא יכולת תמרון: הוא מבין מעצם ניסוח השליחות, כמו גם לאור נסיון העבר, שהזקנים כבר אינם חלק מהשליחות הזאת, והוא ניצב בה לבד, עם כל קשיי הדיבור שלו. משה מבין, מניסוח השליחות, שאהרון אינו שותף לשליחות זאת, שכן השותפות עם אהרון ניתנה רק ביחס לשליחות לעם (שהרי ביחס לשליחות לפרעה היו לו בעבר שותפים אחרים – הזקנים), מה גם שהשותפות ביחס לעם לא הצליחה, שהרי העם לא שמע אליהם. לפיכך מבין משה שהוא ניצב בענין הזה לבדו עם כל קשייו ומגבלותיו, ועם כשלון העבר מול העם. במצב זה משה אינו מצליח להציע פתרון מניח את הדעת, והוא נאלץ לפתוח את הענין מחדש מול ה'.
עדכוני מכס ורגולציה
