המעבר שבין מכת חושך לבין מכת בכורות, הנזכר בפרשתנו, רחוק מלהיות פשוט: ראשית, למרות שמשה רבנו מודיע לפרעה, בתום מכת החושך, שהוא (משה) לא יוסיף לראות עוד את פניו של פרעה, הרי שבכל זאת, מסופר על משה, שלאחר שהודיע על מכת הבכורות, שהוא יצא מעם פרעה בחרי אף. מה גרם למפנה שלאחר מכת החושך?
שנית, מדוע במכת בכורות אין אנו מוצאים ציווי של ה' למשה להטיל את המכה? כזכור, מודיע ה' למשה רבנו - "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים, אחרי כן ישלח אתכם מזה", ללא פירוט בדבר אותו הנגע, ומיד משה מכריז "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים". זאת – בשונה מהמכות האחרות שבהם אנו קוראים על ציווי מפורט של ה' למשה אודות המכה שעומדת להתרחש.
תסכולה של מכת החושך
להבנתנו, מכת החושך היוותה נקודת מפנה בהטלת המכות, שבעקבותיה היה ברור שסאגת המופתים צריכה להסתיים. בעקבות מכת החושך התברר שהעם לא מסוגל לצאת ממצרים בכוחות עצמו, גם אם יוטלו עוד מכות כדוגמת אלו שכבר הוטלו, והמפתח היחיד להוצאת העם הוא באמצעות גירושו בכוח ובכפיה ממצרים. והראיה ברורה – הכיצד לא קמה התארגנות כלשהי של העם לברוח ממצרים בעיצומה של מכת החושך?
ולא רק זאת, אלא שנראה שגם שליחותו של פרעה משה רבנו אל פרעה מיצתה את עצמה. פרעה לא חשש להגיד למשה, בעיצומה של המכה – לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יצג, גם טפכם ילך – כי הוא נוכח לדעת שהעם לא יעז ללכת. גם משה רבנו הבין זאת, ולכן הציב תנאי דמיוני בפני פרעה "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות", בהבינו שאין סיכוי שהעם יימלט, ולכן ביקש, במסגרת המו"מ עם פרעה שהפך זה מכבר למשחק האשמות, לסחוט מפרעה דבר מה נוסף שהיה ברור שפרעה לא יתן. פרעה הבין את התכסיס הזה, ולכן לא היסס להחציף פניו כנגד משה ולומר לו "אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות". קיצורו של דבר – פרעה חשף את הבלוף של עם ישראל, וחיסל את שליחותו של משה רבנו.
זאת בדיוק הסיבה לכך שה' מודיע למשה "עוד נגע אחד אביא על מצרים", שכן מבחינתו של משה – הענין מוצה עד תום, והיה צורך בהתנעה מחודשת של הענין, על מנת שמשה רבנו לא יפרוש.
לחצן המצוקה של משה רבנו
למעשה, דבריו של הקב"ה אותתו למשה רבנו על האפשרות לעשות שימוש ב"לחצן מצוקה" שניתן לו.
כוונתנו לכך שבצאתו של משה רבנו למסעו אל העם, מודיע ה' למשה: "בלכתך לשוב מצרימה ראה את כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה, ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם. ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל, ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו, הנה אנוכי הורג את בנך בכורך". הפרשנים התחבטו רבות במשמעות הענין הזה, ולהבנתנו הודיע ה' למשה שכאשר יכלו כל הקיצין מצידו של משה והוא יווכח שהוא הגיע למבוי סתום מול פרעה ושאין טעם בשליחותו – הוא יוכל להשתמש בלחצן המצוקה ולהביא את התהליך לסופו. והטכניקה תהיה – באמצעות איום בחיסול בנו של פרעה.
וכך, לאחר כשלונה של מכת החושך, כאשר משה רבנו מפנים ששליחותו הגיעה לדרך ללא מוצא, הוא לוחץ על הכפתור.
והכפתור עבד. ומשה רבנו חזר לבצע את שליחותו. לכן, על אף שמשה רבנו הודיע לפרעה בתום מכת החושך שהוא לא יוסיף לראות את פניו, הוא שב ופוגש את פרעה. וזאת גם הסיבה לכך שאנחנו לא מוצאים בפרשתנו ציווי מפורש של ה' למשה להטיל את מכת הבכורות – כי אכן לא היה כאן ציווי כלל, והמכה הותנעה מכח דבריו של משה רבנו, מכח "לחצן המצוקה".
המכה שנחתכה לשנים
ועדין יש לשאול מדוע מכת בכורות נחתכה לשנים? בחלקה הראשון מודיע משה רבנו על המכה, אלא שלאחר מכן מספרת התורה על דבריו של ה' למשה "לא ישמע אליכם פרעה, למען רבות מופתי בארץ מצרים" ובהמשך מובאים פרשיית החודש הזה לכם ראש חודשים, והציווי לעשות את הפסח, ורק לאחר מכן אנו סוף סוף קוראים על פעולתה של המכה: "ויהיה בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים". תופעה כזאת לא מצאנו באף אחד מהמכות. מדוע נקטע הרצף, ועוד באמירה לפיה חלקה הראשון של המכה היה כשלון?
נראה שלאור דברינו שלמעלה המענה יהיה פשוט – אם אמנם המכה הותנעה מכח דבריו של משה רבנו והפעלת לחצן המצוקה, הרי שהמשך נתינתה באופן הזה יסכל את הרעיון שעמד ביסוד המכות "ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו", לפיכך אין מנוס אלא בחלוקתה לשנים: מחצית אחת – עבור חידוש שליחותו של משה רבנו, ומחצית שניה – מכה מכוחו של ה'. בהתאם לכך מציבה התורה חיץ ברור בין שני חלקי המכות, ובתווך הוכנסה פרשיית החודש הזה לכם והקרבת קרבן פסח.